ברומא, לא רחוק מהקולוסיאום, נמצאת כנסיית סן פייטרו אין וינקולי. מאחורי החזית הצנועה של הכנסייה מסתתרת אחת מיצירות האומנות המפורסמות בעולם, שהפכה את הכנסייה הפשוטה למראה לאתר מפורסם בפני עצמו. זהו הפסל "משה", שהוקם כחלק מהמצבה של האפיפיור יוליוס השני.
האומן מיכלאנג'לו בואונרוטי, מהבולטים שבאומני תקופת הרנסאנס, יצר את הפסל "משה" בהוראת האפיפיור עצמו. העבודה החלה בשנת 1505 והסתיימה לאחר כ־10 שנים. האפיפיור, שהזמין את העבודה לטובת המצבה של עצמו, מת שנתיים קודם לכן ולא זכה לראותה.
הפסל מציג את דמותו של משה רבנו, ונוסף לזקן הארוך וללוחות הברית שלצידו, מעט מפתיע לגלות שלמשה רבנו יש גם זוג קרניים קטנות. שתי בליטות מוזרות יוצאות מראשו באופן לא מחמיא במיוחד. יש שטוענים שמיכלאנג'לו הוסיף את הקרניים בכוונה מתוך זלזול באפיפיור. אך הדעה הרווחת יותר היא שהדבר מבוסס על טעות.
איך תיתכן טעות בפסל של אומן כל כך מוערך, שיצר אותו במשך עשור? הסיפור הוא כזה: את התנ"ך (במקרה הזה הברית הישנה) למדו מיכלאנג'לו ובני הדורות שלפניו בעזרת הוולגטה, שכתב הכומר הירונימוס. הירונימוס, שזכה גם לתואר "קדוש", תרגם את התנ"ך ללטינית בסוף המאה הרביעית לספירה. הוא התבסס על התרגומים היווניים שנעשו לפניו ואף למד עברית כדי להבין גם את המקור היהודי.
נחזור לקרניים המפתיעות של משה. פתרון התעלומה נמצא בפרשת כי תשא. בפסוקים האחרונים של הפרשה נתקל הירונימוס בבעיה בעבודת התרגום (שמות לד, כט–ל, לה):
"ויהי ברדת משה מהר סיני ושני לחת העדת ביד משה ברדתו מן ההר ומשה לא ידע כי קָרַן עור פניו בדברו אתו. וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן עור פניו וייראו מגשת אליו… וראו בני ישראל את פני משה כי קָרַן עור פני משה."
הירונימוס בוודאי ידע שקרן פירושה horn, כלומר איבר בראשם של בעלי חיים. אך ייתכן שהתקשה להבין שבמקרה הזה הכוונה למילת פועל ולא לשם עצם. אז איך התגלגלו הדברים לידי כך שלמשה היו קרניים?
התרגום היווני המפורסם הידוע כ"תרגום השבעים" (Septuagint) מסביר שפניו של משה היו מהודרות או מודגשות, תרגום לא רע בסך הכול. אבל הירונימוס נעזר גם בתרגומו של עקילס ליוונית. עקילס גדל באזור טורקיה של היום במאה השנייה. הוא התגייר, ויש המזהים אותו עם אונקלוס הגר, המוכר לנו כמתרגם התורה לארמית.
בתרגומו של עקילס לפסוק שלנו נכתב שלמראה פניו של משה היו קרניים. זה אומנם נשמע מוזר אבל בתקופות קדומות קרניים סימלו כוח, ולכן לעיתים חוברו קרניים לקסדותיהם של לוחמים. עקילס דייק שלא בהכרח יצאו קרניים מראשו של משה אלא שהיה זה "מראה" של קרניים.
הירונימוס הלך בדרכו של עקילס והשתמש במילה cornutam / cornuta בלטינית, זאת אומרת קרניים של בעל חיים ולא קרני אור.
לפי הסבר אחד, ייתכן שבבחירת המילה cornutam יש מימד אנטישמי. בברית החדשה ובאמונה הנוצרית קרניים בדרך כלל משויכות ליצורים מפלצתיים ולשטן. ולמרות שהברית הישנה חשובה גם היא לנצרות, אולי משה רבנו, כמייצגו של העם היהודי, תואר ברמז כמנהיג אנשי השטן ומשמש דמוניזציה ליהדות.
אפשרות אחרת היא שהירונימוס כמו גם עקילס קיבלו את הרעיון ממקור לגמרי אחר:
יש פיוט קדום המופיע בחלק מהמחזורים האשכנזיים הישנים. הפיוט מתייחס למשה רבנו כשקיבל את התורה על הר סיני, ונהוג היה לאומרו בחג השבועות, הוא חג מתן תורה, בזמן קריאת התורה בבית הכנסת.
הפיוט נכתב בארמית ארץ ישראלית קדומה בשילוב מילים יווניות. לפי הלשון והמבנה הפיוט מתוארך לתקופה הביזנטית, אבל לדברי חוקר הפיוט והתפילה יוסף היינימן, הוא מבוסס על שירה עממית שעברה בעל־פה מתקופה קדומה בהרבה.
הפיוט מורכב מ־22 שורות ובנוי כאקרוסטיכון לפי סדר האלף־בית. הוא תורגם לעברית בשנת 1966 בידי אברהם רוזנטל. הפיוט פותח במילים "ארכין ה' שמיא לסיני" (ה' הרכין את השמיים לסיני), ובהמשך מתאר שהאלוקים קבע קרני הוד בראשו של משה. עד כאן הכול נשמע בסדר ומתאים לפסוקי התורה. אבל לקראת סוף הפיוט מופיעים מלאכי השרת לפני אלוקים ונרתעים ממשה רבנו. לדבריהם משה עלול לנגוח בהם.
ייתכן שהשילוב הזה של תיאור הקרניים המופיעות במקרא עם יכולת הניגוח שאולי מתבססת על הבנה עממית מקובלת באותה תקופה – הוא שיצר דמות דמיונית של משה עם קרניים לראשו.
אולי מכאן לקח עקילס את דבריו שלאחר כ־250 שנה אומצו בידי הירונימוס לתרגומו הלטיני של התנ"ך.
אז האם יצירתו המפורסמת של מיכלאנג'לו מבוססת על דברים אלו?
חוקרת האומנות רות מלינקוף הוכיחה שמוטיב הקרניים (קרני בעל חיים) אצל משה היה מקובל בשלל יצירות אומנות נוצריות בימי הביניים, לא תמיד במובן שלילי. לעיתים מופיע משה עם קרן אחת, כובע שממנו חודרות קרניים ואפילו שיער בצורת שתי קרניים. נראה שבהוספת קרניים לפסל שלו, היה למיכלאנג'לו על מה להסתמך.
חוקרת האומנות מלכה רוזנטל הראתה שמשה בעל הקרניים הופיע גם באיורים בספרות היהודית. במספר ספרים שהודפסו בעיר פיורדא (Furth), כיום העיר פירט שבגרמניה, בין השנים 1741–1750 מופיעות בעמוד השער דמויותיהם של משה ואהרון. משה מחזיק מקל ולוחות ולראשו זוג קרניים.
פרשני ימי הביניים כמו רש"י, רשב"ם ואחרים לא מקבלים כמובן את הדעה הזאת. דבריו של אבן עזרא ביחס לדמות כופרת בשם חיוי מסכמים את העניין באופן דרמטי למדי:
"ישתחקו עצמות חוי הפושע, שאמר כי בעבור שלא אכל [משה] לחם, שבו פני משה יבשות כמו הקרן. וטעם וייראו [בני ישראל לגשת אל משה] מפני שהיו פניו מכוערות. ואיך לא פקח זה המקולל [חוי הפושע] את עיניו…"
