מאת שרה כוי

הייתי מאושפזת במחלקה פתוחה בבית חולים פסיכיאטרי. אשפוז קצר שהרגיש כמו עידן, עידן השרייה במים חומים של טרום הגאולה. הייתי בעיצומו, ואולי בסופו של מסע מיוחד, מסע אל עצמי, אל הכוח הפנימי שלי, אל נפשי. במהלך המסע היה עליי לחוות תחושות פיזיות קשות מנשוא. בימי האשפוז חשבתי שאני עוברת ניסיון אחרון שיביא לי את מבוקשי בעולם. הוא נדמה לי כאחרון בגלל ריחו. נגרם לי רצון ללכת לשירותים וכאשר הלכתי לשם נמנע ממני לשחרר יציאה. וגם הייתי אפופה כל הזמן ענן של ריח דוחה, ריח שאליו רמז ישעיהו כשכתב שמשיח יריח את אלוהים.

הרחתי את אלוהים כל הזמן, לכן חשבתי שהוא קרוב, שניסיון היציאה הוא האחרון וניצחוני ממשמש ובא. תהיתי למה ניתן לי בתור תהלוכת ניצחון ניסיון כה מסריח ומביש. "לעולם לא אוכל לספר עליו ולהתגאות בו," אמרתי בלבי, "איזו גבורה כבר יכולה להיות בהתמודדות עם יציאה? האם זה יכול להביא את אלוהים ולהשכין שלום נצחי בעולם? היציאה?!"

בסופו של דבר החלטתי שזה מעט מצחיק והצחוק הרי אינו זר לגאולה. החלטתי להתמודד עם כל ניסיון שבא, ולא משנה כמה מביש הוא.

לא היה מה לעשות בבית חולים אחרי הצהריים, אבל לא השתעממתי. קראתי את "דון קיחוטה", ספר שהשאיל לי אחד החולים' ובאופן כללי התחברתי לזרימה איטית וכהה, הרשיתי לעצמי לא להיות שום דבר ולא לעשות שום דבר. היה לי חוּם ומעיק וזה היה בסדר. קיבלתי.

השותפה לחדר עזבה לחדר אחר, שבו חיו אנשים עם דופק, שלא מוכנים לזרום בכניעה עם ביוב ההוויה. נכנסה שותפה חדשה, אישה בשנות החמישים המאוחרות, שדיברה עם עצמה בקול רם והייתה אחוזת דיבוק האהבה למנחה התזה שלה. פטפוטיה הפריעו לי לקרוא את "דון קיחוטה" וגרמו לי כאב ראש משום שלא פסקו לאורך זמן. אבל לא נותרה לי ברירה אלא להקשיב.

בזכות ההקשבה למדתי את המיתולוגיה הייחודית של האישה הזאת, נקרא לה רינה. היה שם אהוב אצילי, שמו אהרון, שתקשר עם רינה כביכול דרך האוזניות שהושתלו לשניהם. הוא אהב אותה אבל משום מה היה רחוק ונעלם, ולמרות זאת רינה דיברה על תוכנית משותפת להתחתן בסוף המסע שגם היא, כמוני, עברה בחייה.

היה שם גם אויב רם מעלה, שמו שמעון אלוני, שחרש תככים ומזימות נגד זוג האוהבים כדי למנוע מהם להתחתן, שיבש את התדר שבו דיברו ובכלל מירר את חייהם. הוא שיקר לאהרון לגבי רינה, הכפיש אותה באוזניו ואהרון, בדומה לגיבור טלנובלה, האמין ורחק מאהובתו, ובכך עיכב את גאולת אהבתם. בנוסף שמעון הורה לספרית של רינה לשפוך לה דבק על השיער וכדבריה "תפר לה תיק פסיכיאטרי", כלומר גרם לכך שיאשפזו אותה בכפייה כדי להעמיק את עיכוב הגאולה.

שכבתי שעות במיטה והקשבתי לסיפור הבריאה הזה, אפופה בריחו המביש של אלוהים, וכל יום נוספו פרטים חדשים ותפניות מפתיעות בסיפור. בסופו של דבר העדפתי את הסיפור על פני "דון קיחוטה", מה גם שהמספרת הייתה גם היא סוג של אביר בעל דמות היגון. לפעמים רינה קראה בסידור בקול רם, פעם את איגרת הרמב"ן ופעם תהילים. כשהגיעה לפרק מולחן וידוע, הכריזה "עכשיו אני שרה" ואכן שרה את הפרק. למשל "מי האיש חפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב".

מצאתי מזון רוחני רב בפטפוטיה של שותפתי לחדר ואפילו נתקפתי רצון עז לשיר איתה "אהרון לוי לעולם, אוהבים אותו כולם", שיר שהיא חיברה לכבוד אהובה ומצא חן בעיניי בזכות פשטותו וחמימותו התמימה. לתהילים הקשבתי בצמא ומצאתי בהם מילים לנשמתי, מילים שנחוצות בביוב ההוויה כמו קרן אור באפלה. מאז שרינה שרה "אוהב ימים לראות טוב" המשפט "לאהוב את הימים" הפך לסיסמה שלי במאבקי בניסיון הקשה שעברתי ובפחדים וחרדות המלווים אותו. כשעמדתי להיכנס לפינת עישון שבה כולם היו זרים לי, מנוכרים ומנועים מלדבר אליי, שבה הרגשתי את הניכור הזה כמעט פיזית בתור שבר זכוכית בראשי, וכאב לי והרחתי משהו, אולי זרות נודפת ריח כזה, אולי יתמות, אולי פשוט הימים. לפני שפתחתי את דלת הזכוכית לעולם הכואב הזה, אמרתי לעצמי "לאהוב את הימים" כדי לא להרגיש את הזכוכית הנשברת בראשי, וזה עזר כי אפשר היה לאהוב את הימים האלה שם, גם אם היו שרייה בחשכה ותו לא. כל פחד שקם בי קיבל את התשובה המושלמת הזאת, "לאהוב את הימים", וזה תמיד עזר, אם עשיתי מאמץ לראות טוב דרך המסך החום.

עם הזמן הוסיפו לנו שותפה שלישית, בחורה קווקאזית מהכת המשיחית. נקרא לה מירה. היא האמינה שישוע הוא המשיח היחיד ובבוא האפוקליפסה יציל רק את מי שמאמין בו. לא הבעתי התנגדות להיות ישוע משיח. זה נראה לי מובן מאליו שדויד המלך וישוע הם אותו דבר ומשיח הוא אותו דבר, לא הפריע לי להאמין בעוד אלף דברים. אמרתי לה את זה. היה לילה. היא ניסתה לקרוא את התנ"ך באור החיוור שדלף מהמסדרון. "אז את מאמינה?" היא שאלה בחצי חיוך, חצי תקווה, חצי שמחה זהירה, כי לא גיליתי את הפנאטיות הנחוצה לה. "כן אני מאמינה," אמרתי בלי שום להט והלכתי לישון. רציתי להוסיף שגם ישוע ואני זה אותו דבר, אבל ויתרתי. החלטתי להציל גם את מי שלא מאמין בי.

בערבים אני ומירה היינו רעבות וביקשנו מרינה "משהו לנשנש". היא האכילה אותנו בשוקולדים וממתקים, כל ערב, כמו שתי כלבות ים מאולפות נטינו אל הממתקים שלה ובלי שום נקיפות מצפון גמרנו את הכול. בבוקר ישבנו שלושתנו בחדר הריפוי בעיסוק, וכמו נסיכות שבויות רקמנו גובלנים, ציירנו ותפרנו. אני טוויתי שטיח קטן בצבעי טירוף לא אסתטיים – שילבתי שחור-לבן עם כתום. החלטתי לנסות עיסוק נשי עתיק כדי שהנפש שלי תכיר בנשיותה סופסוף.

מירה השתחררה לסופשבוע והביאה מהבית פלאפון פשוט עם שיחות ללא הגבלה (סמארטפונים אסורים בבית החולים). רינה מיד ביקשה להתקשר לאהוב שלה. ומכיוון שהאהוב הנעלם לא ענה, ביקשה לשלוח לו אס-אם-אס. היא הכתיבה הודעה ארוכה מאוד שבה גוללה את כל סיפור תלאותיה הנגרמות לה על ידי שמעון אלוני וביקשה מאהרון שלא יאמין לעלילות שווא, יבוא לבית חולים לראות אותה, ייקח אותה לאיכילוב להוריד את האוזניות המושתלות ויתחתן איתה.

האהוב המכושף לא ענה דבר אף פעם. רינה שלחה עוד ועוד הודעות ארוכות, ביקשה שוב ושוב להתקשר, בין היתר גם למוסד "נאות רחל" לבקש שיתפללו בשבילה שתשוחרר בקרוב מבית החולים ושאהרון יתחתן איתה. כשמימיה של מירה הגיעו עד נפש היא הזדעקה וסירבה לתת לרינה טלפון והוסיפה עוד קללות אחדות על חוצפתה וחוסר המידה שלה.

רינה התכווצה תחת מטח הקללות והסירוב ופרשה לשבת בחוץ על יד שולחן מעץ מכוסה בצואה של ציפורים. עברתי שם בדרכי לעשן סיגריה. היא ישבה בפנים נפולות ולא אמרתי לה דבר. יותר מאוחר, בחדר, כשמירה שוב התפוצצה וסערה, אמרתי לרינה "תקראי לי קצת תהילים", ולא ידעתי שהיא תסכים בשמחה ולא ידעתי שקריאת תהילים תהפוך למנהג קבוע שלנו ושגם לאחר שמירה תשתחרר, אני ורינה נמשיך לאהוב את הימים החומים בדברי דויד הבכיין הנשגב.

ובכן, החל מאותו יום, רינה הקריאה לי תהילים באופן קבוע. היו מילים ומשפטים שלמים שלא הבנתי או לא הצלחתי להבחין בהם בשטף קריאה מהיר מדי ולא ברור. הבנתי רק את המילים הפשוטות כגון "מאין יבוא עזרי? עזרי מעם השם". כמו חולה שאוכל רק את המזון הרך, ספגתי רק את המילים הפשוטות, הנשמעות, הברורות. פרק קצר אחד הלהיב אותי עד עמקי נשמתי ויום שלם הסתובבתי מפזמת "זמרו אלוהים זמרו זמרו. אלוהים מלך על כל הגויים. יושב אלוהים על כסא קודשו". חזרתי ואמרתי את המילים האלה והרגשתי שהן נוסחת הקסמים לימים האחרונים האלה, לאהוב אותם ולחיותם.

הגיע יום שישי ובמקום פרקי תהילים שמעתי פתאום שיר אחר. "התנערי, מעפר קומי. לבשי בגדי תפארתך". "אז ישיש עלייך אלוהייך כמשוש חתן על כלה". "עורי עורי כי בא אורך". האם עליי לקום מעפר דווקא עכשיו, כשחיי מסורים לשירותים ולריח מבזה, כשאני מפוחדת ומבוישת ולחוצה? האם עליי לחיות דווקא עכשיו, לאהוב צבעים וצורות, להרגיש, לשמוח דווקא עכשיו, כשאני טבולה בריח של צואה ורחוקה מכל נועם ואהבה? ברגע זה עפה כמו רוח לחדר השותפה הקודמת שלי, הראשונה, ובידיה מכנסי ג'ינס יפהפיים. "תראי אם זה עולה עלייך," היא אמרה "אם לא, אני זורקת". מדדתי והם התאימו לי בדיוק, כאילו נוצרו בשבילי. לבשתי אותם וידעתי שבריח הזה ובמועקה אני לובשת את בגדי תפארתי וחתני שמח עליי ובא אורי.

אחר כך רינה שרה את "אשת חיל" וברגע שחשבתי, מתמוגגת, "זה אלוהים שר לי אשת חיל" נשמע רעש אדיר מהמסדרון, שכיסה את כל מילות השיר. "עוד לא, כנראה, עוד לא," הבנתי. וכשהרעש עבר שמעתי "מרבדים עשתה לה, שש וארגמן לבושה" ופרצתי בצחוק כי בדיוק אתמול סיימתי לטוות את השטיח שלי בריפוי בעיסוק.

ספר שיריה של שרה כוי, 'מלכת הזמנים העצובים', ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד. שיריה פורסמו ב'מטעם', 'עיתון 77', 'נקודתיים', ווינט, ובמות רבות נוספות. הסיפור "אשת חיל" הוא חלק מקובץ סיפורים קצרים בכתובים. שרה כוי עובדת בחנות הספרים 'סיפור חוזר'.

 תוכן עניינים – גיליון מס' 18