עץ נופל ביער | "שירת האבהוּת"

"במהרה אנו למדים: זו אבהות גאולית. טמונה בה הבטחה של שחרור לאב ולילדיו. אבל במהופך ממיתולוגיית האם האובדת של המאה העשרים, השחרור אינו שחרור ממטלות הבית והילדים. להפך: זהו שחרור המושג מתוך המטלות הסיזיפיות של היומיום, מתוך השתקעות בו ובסדר היום, והוא שחרור באמצעות חיבוק". מיה טבת דיין בארבע מחשבות על "הדלתא של חייך" ליקיר בן־משה

Children of the Sea, Jozef Israëls, 1872

מאת מיה טבת דיין

"לִבִּי גּוֹסֵס אַהֲבָה", פותח יקיר בן־משה את ספרו, הדלתא של חייך, ובבת אחת מפרק את הביטוי המוכר עד זרא "למות עליך" לכדי מהלך רגשי מעודן, מתמשך, דועך, ובה בעת מלא חיים, של אהבה ("אלמלא שעת הבוקר", עמ' 7). אצל בן־משה לא מדובר באהבה רומנטית וגם לא באהבת הטבע, יפעת העולם או אלוהים, אם כי כל האהבות הללו נוכחות בתוך האהבה שעליה הוא מדבר. "אִלְמָלֵא שְׁעַת הַבֹּקֶר יָכֹלְנוּ לִהְיוֹת גּוּף אֶחָד", הוא מוסיף ומתייחס לבנו איתמר בשעת היקיצה בבוקר, שהיא גם שעת ההיפרדות היומיומית זה מזה ומהמיטה. בכך גם כל מה שחשבנו עד עתה על יקיצת הבוקר והאסוציאציות הנלוות לה מתפרק: היקיצה היא הרגע שלפני הפרידה. רגע השיא של האהבה. רגע החיים שממנו כבר נראה המוות: מדי בוקר בן־משה גוסס מאהבה לבנו.

 

1. על בריאת האב
התמה הזאת שבה ועולה אצל בן־משה: אלמלא קריעת הבוקר – לא היו אב ובן, אלמלא מת דבר אחד לא היה נולד אחר. דברים גוססים ומתים תדיר, ואחרים – נולדים ונבראים על פניהם. הנה, למשל, רגע לידתו של בן־משה כאב:

שֶׁבַע וָחֵצִי שָׁנִים אֲנִי מִתְנַשֵּׁף עַל חֶבֶל דַּק.
שְׁעוֹן הַיָּד שֶׁלִּי נֶעֱצַר בְּאַפְּרִיל 09',
רֶבַע
לְאַרְבַּע אַחַר הַצָּהֳרַיִם.

("מה גלילאו היה עונה", עמ' 15)

מת גבר, טרום־אבא, זה שהשעון שלו היה תקין, הנשימה סדורה, זה שלא התנשף ולא צעד על חבלים דקים. ובמותו נולד בן־משה האב. כמי שמגיח אל תוך גוף חדש, אל תוך עולם חדש – הוא מתבונן בפליאה דקה ומעודנת בניסיון להגדיר את עצמו מחדש:

אַתָּה מְלַטֵּף רֹאשׁ שֶׁל יֶלֶד
שֶׁאַתָּה קוֹרֵא לוֹ בְּנִי,
בְּשָׁעָה שֶׁכַּף יָד שֶׁל אִשָּׁה
שֶׁאַתָּה מְכַנֶּה אוֹתָהּ אִשְׁתִּי
מְטַפְטֶפֶת מֵי חַמְצָן
אֶל אָזְנוֹ שֶׁל יֶלֶד שֶׁקּוֹרֵא לְךָ אַבָּא,
וְאוֹחֵז בְּכַף יָדְךָ בִּכְאֵב

("בקצף השתיקה", עמ' 31)

בן־משה מתבונן לא רק בשמות הדברים, אלא גם בחוויה שלהם. מבקש לחבר התבוננות לפעולות, לזהות צורות, להכיר בכאב, לראות את היופי. מהו תפקידה של השירה במקום הפגיע הזה של ההתבוננות במי שאתה עצמך נברא להיות? נדמה שהיא מרחב מוגן שבו שאלות כמוסות ביותר יכולות להישאל. בן־משה הופך במילים, לא מצפה לתשובה וממשיך לשאלה הבאה, חושף בנדיבות מול קוראיו את תהום חוסר הידיעה כולה:
מָה זהֶ לָדַעַת שֶׁאַתָּה אַבָּא בְּלִי לְהַרְגִּישׁ אַבָּא,
[…]
מָה זהֶ לִשְׁכֹּחַ שֶׁאַתָּה אַבָּא בְּלִי לָדַעַת
אַבָּא, בְּעוֹדְךָ יֶלֶד קָטָן בְּגיִל הָעֲמִידָה,
אַרְבָּעִים וְאַחַת שָׁנָה מְקֻפָּל
בְּתוֹךְ צִדְפָּה רֵיקָה.

("פעם ועוד פעם", עמ' 55)

 

2. על בריאת העולם
הַאִם אָסַפְתָּ אַחֲרֶיךָ כָּל מָה שֶׁהִשְׁאַרְתָּ בַּחֲלוֹם
אֲניִ שׁוֹאֵל אֶת מִיכָאֵל מִדֵּי בֹּקֶר

("אלמלא שעת הבוקר", עמ' 7)

איזה מין אבא הוא בן־משה? על פי מה שהוא מעיד על עצמו בשיריו, לא מדובר באבטיפוס המוכר לנו של אב. הוא מעיר את ילדיו בבקרים ומרדים בלילות, מתמודד עם בעיות בריחת שתן ומנקה אחריהם את הספה, מפריד חלום מערוּת וסדר מבלגן, הוא כוחות האו"ם בבית של שני בנים, הבורר הגדול, ובה בעת גם מי שאינו יודע את התשובה, שיושב על ספסל נמוך ממידותיו ומסייע לילדיו בפעולה היומיומית המעודנת, השמורה רק לילדים ולאלוהים – בריאת העולם מחדש, שעה־שעה, מתוך בדיה וערבוב:

מִדֵּי עֶרֶב אֲנִי בּוֹדֶה מֵחָדָשׁ אֶת הַהִיסְטוֹרְיָה.
מְעַרְבֵּב זְמַנִּים, אָבָק וְהַפְסָקוֹת אֵשׁ,
יוֹצֵק זֵעָה לְתוֹךְ מִלִּים,
וּמַרְדִּים אֶת יְלָדַי חֶרֶשׁ בְּמִטּוֹתֵיהֶם,
שֶׁלֹּא יֶחְסַר לָהֶם דָּבָר.

("על שרפרף נמוך", עמ' 11)

העולם שנברא הוא עולם של אבהות פואטית, סיזיפית, יומיומית, ויש לו מערכת חוקים פיזיקליים משלו, ניתן לאחוז בו את הזמן, ניתן לשנות את כוחות הכבידה:

אֲנִי אוֹחֵז אֶת אַפְּרִיל 09' בְּשִׁנַּי כְּמוֹ תַּפּוּחַ,
שֶׁלֹּא יִשָּׁמֵט, שֶׁלֹּא יֵרָקֵב, שֶׁלֹּא יִתְמַלֵּא תּוֹלָעִים.
שִׁנַּי הַשְּׁבוּרוֹת מְלֵאוֹת עָסִיס וּמָעוֹף.
זֶהוּ כֹּחַ הַמְּשִׁיכָה שֶׁלִּי.

("מה גלילאו היה עונה", עמ' 15)

בעולם האבהות הנברא גם מושגי מרחב ועומק מקבלים ממדים חדשים:

אֲנִי יוֹצֵא מֵחַדְרוֹ אֶל חַדְרִי.
הַבַּיִת גָּדוֹל וּמוּזָר, מֵטִיל צֵל עַל הָעוֹלָם.
לְעִתִּים, כְּשֶׁהָאוֹר מוּצָף דְּמָמָה,
נִתָּן לִשְׁמֹעַ אֶת הָאֹפֶק מִתְבַּקֵּעַ לִשְׁנַיִם.
הַמֶּרְחָק בֵּין הַחֲדָרִים הוּא כָּל מָה שֶׁיֵּשׁ.

("בשעות ערב", עמ' 23)

בן־משה מתייחס אל גבולות הבית כאל גבולות העולם ובכך "מפקיע" תמה הנכרכת בדרך כלל ביצירותיהן של סופרות, משוררות וציירות עוד מאז ימי הבארוק: בעוד גברים מיקמו את יצירותיהם בטווח רחב של פנים וחוץ, נשים נהגו להתייחס ביצירותיהן אל הבית כאל לב העולם, ובהתאם – כאל מרחב התייחסות יחיד ליצירה. בן־משה אמנם יוצא בשיריו החוצה (למשל אל גן הילדים, או אל גן מאיר בתל אביב), ועם זאת הוא מאמץ נקודת מבט "נשית" מאוד כשהוא מזהה בביתו את צל העולם, את המוזרות והזרות שבדרך כלל מאפיינות את החוויה האנושית בחוץ, את האופק, ובסופו של דבר כשהוא קובע שכל מה שישנו מבחינת חלל הוא המרחק בין החדרים, שהוא המרחק בין אב לבנו.

 

3. על האבהות הגאולית
מתוך עולם האבהות הטרייה והפואטיקה של הבריאה ניתן לטעות לרגע ולשכוח שמדובר בחיים הלא פשוטים שמזמנת ההורות לילדים צעירים; עמלנות סביב השעון, דאגה בלתי פוסקת, הניסיון לראות בה בעת את הילדים במלואם ואת עצמך שמעבר לילדים במלואך. גם כאן ממשיך בן־משה במעשה הנדיבות שלו ומזמין את קוראיו אל הרגעים האינטימיים של הקושי. למשל, בשמונה מילים על שמונה דקות, הבהלה הזאת, המוכרת לכל הורה:

שׁוּב שָׁכַחְתִּי אוֹתְךָ
שְׁמוֹנֶה דַּקּוֹת לֹא הִבַּטְתִּי בָּעֲגָלָה

("טשרניחובסקי שוק בצלאל", עמ' 60)

העיסוק היומיומי בפרטי הפרטים הקטנים והמתישים כל כך של ההורות הופכת אצל בן־משה להלכה דתית ממש: יומיומית, מקודשת מכוח היותו מקדש אותה:

הַמִּיסָה שֶׁלִּי מַתְחִילָה
בְּשֶׁבַע וְחָמֵשׁ דַּקּוֹת בְּדִיּוּק.
אֲנִי מְלַטֵּף אֶת רֹאשׁוֹ שֶׁל מִיכָאֵל, אֶת רַגְלָיו שֶׁל אִיתָמָר,
בּוֹלֵעַ דְּמָמָה אֲרֻכָּה וּפוֹתֵחַ אֶת תְּרִיסֵי הַחַלּוֹן.
אוֹר הַחֶדֶר רַךְ כְּמוֹ תְּפִלָּה.

("בדרך לרומא", עמ' 13)

במהרה אנו למדים: זו אבהות גאולית. טמונה בה הבטחה של שחרור לאב ולילדיו. אבל במהופך ממיתולוגיית האם האובדת של המאה העשרים, השחרור אינו שחרור ממטלות הבית והילדים. להפך: זהו שחרור המושג מתוך המטלות הסיזיפיות של היומיום, מתוך השתקעות בו ובסדר היום, והוא שחרור באמצעות חיבוק:

עַל הַקִּירוֹת מְצֻיָּרִים פְרֶסְקָאוֹת שֶׁל קְדוֹשִׁים שֶׁהָיוּ וְאֵינָם:
סִפְרֵיהֶם שֶׁל זַךְ, ווֹלָךְ, שֵׁיקְסְפִּיר, גוֹלְדְבֶּרְג וְטוֹלְסְטוֹי
נוֹצְצִים בִּשְׁלַל צְבָעִים, אַךְ אֵין בְּכָךְ
לְהַצִּיל אֶת עֲתִידָם.
כֻּלָּם נִדּוֹנוּ לְמֶרְחָק אוֹ לְשִׁכְחָה,
כְּשֶׁמִּיכָאֵל וְאִיתָמָר מִתְעוֹרְרִים בְּאִטִּיּוּת
וְנוֹעֲצִים בִּי לָרִאשׁוֹנָה אֶת יְדֵיהֶם לְחִבּוּק גּוֹאֵל.

("בדרך לרומא", עמ' 13)

 

4. האם יש סיכוי לשירה באבהות?
זך וגולדברג, שייקספיר וטולסטוי – קדושים הנשכחים עם היפקחות עיני הילדים בבוקר – מעלים את השאלה הבלתי נמנעת, ששבה ועולה בחקירת האבהות של בן־משה: האם אפשרי לשירה לדור בכפיפה אחת עם האבהות? האם אין משמעותה של האבהות הכחדת הרוח? שהרי בן־משה אומר בחצי אירוניה (ואין הורה שלא ימצא את עצמו מחייך בחיוך חצי מתוק חצי מר):

אֵינֶנּיִ תַּפּוּחַ, אֲניִ לֹא חַיָּב לִנְשֹׁר
כְּדֵי לְהִפָּרֵד מֵהָרוּחַ, נוֹלַד לִי יֶלֶד

("מה גלילאו היה עונה", עמ' 15)

וכאשר בנו שואל אותו "אבא מה זה", עונה בן־משה:

אֵין מָה לִדְאֹג. זהֶ רַק הָעוֹלָם
שֶׁגָּדֵל לִנְטֹשׁ אוֹתָנוּ עִם בּוֹא הַמִּלָּה.

("שירת האבהות", עמ' 79)

אם להוסיף על כל זה, בן־משה מונה את כל מה שאינו מגלה לילדיו, ובין האמיתות הנוראיות על העולם – גם עובדת קיומו של צליל ריק:

רַק עַל הִיטְלֶר אֵינִי מְסַפֵּר דָּבָר.
אֲניִ מַסְתִּיר אֶת שִׁבְרֵי הַזּכְוּכִית שֶׁל הַמֵּאָה הָעֶשְׂרִים,
שֶׁיְּלָדַי לֹא יִסְתּוֹבְבוּ שָׁם יְחֵפִים, בַּחֹשֶׁךְ.
צְפוּדִים בְּמִטָּתָם,
מִיכָאֵל וְאִיתָמָר מַקְשִׁיבִים לִי מִדֵּי עֶרֶב.
הֵם מַאֲמִינִים בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים שֶׁכַּדּוּר הָאָרֶץ עָגֹל,
מַדִּיף רֵיחַ מָלוּחַ שֶׁל מַסָּעוֹת, גַּלִּים וָחֳרָבוֹת,
וְלֹא יוֹדְעִים שֶׁיֵּשׁ בְּמֶרְכָּזוֹ צְלִיל רֵיק.

("על כיסא נמוך", עמ' 11)

משורות אלה ומאחרות אפשר שהופעת הילדים מסמנת הכחדה של כל סיכוי לשירה. ועם זאת, באופן פרדוקסלי, בניגוד גמור למה שנאמר בשירים, עולים השירים עצמם מתוך מסדרונות ביתו של בן־משה כמו צמח בעל רצון משלו לנבוט מתוך קיר סלע, או בלב ים – מתוך היומיום התובעני, העשוי אלפי פעולות קטנות, חסרות השראה כביכול, מטמטמות שכל לפעמים – שירה בהירה, ששולחת זרועות אל ההיסטוריה ואל העתיד, אל כותבים אחרים ואל רעיונות, אל אימפריות שנפלו לטובת זו האימפריה הביתית הקמה.

אותו רעיון עולה על דרך השלילה, כשבן־משה מנסה לעזוב את ביתו, והשירה מתה עם עזיבה זו:

אַחֲרֵי הַשִּׁיר הָרִאשׁוֹן שֶׁכָּתַבְתִּי עָזבְַתִּי אֶת הַבַּיִת.
עַל הַמִּדְרָכָה מָצָאתִי שְׂפָתוֹן רֵיק,
כָּתַבְתִּי בּוֹ אֶת הַגְּרוּעִים שֶׁבְּשִׁירַי הַחֲדָשִׁים.
כָּתַבְתִּי "בּוֹא", כָּתַבְתִּי "לֵךְ".
הוֹשַׁטְתִּי פָּנָס אֶל סוֹרַג פָּניַ וְהִתְגַּלּוּ בִּי
כָּל הַפָּניִם. קָהָל רַב גָּדַשׁ אֶת הַפַּרְצוּף.
כִּבִּיתִי אֶת אוֹר הַיָּרֵחַ, מָחָאתִי כַּף
אֶל כַּף. חָזרְַתִּי הַבַּיְתָה
("אמנות האור", עמ' 33)

אז מהם היחסים בין שירה לאבהות ולבית? נדמה שהאבהות מצמצת את הזמן ואת מרחבי התודעה, ובה בעת נדמה שדווקא מתוך הצמצום הזה עולות השורות הבהירות ביותר, המזוככות ביותר. בן־משה מצליח לשהות בתוך הסדקים המצומצמים האלה ובה בעת להתבונן בהם. נדמה לי שאין הורה כותב שלא יזדהה עם המצב הזה עמוקות.

ייתכן כי מעל הכול, תפקידה העילאי של השירה מתגלה דווקא ברגעי היומיום שבין אב לבנו: בן־משה ממשיך כאן תפיסות דתיות עתיקות מהעת הקלאסית, מהמזרח ומהמערב גם יחד, כשהוא מעניק לבנו את הכוח להנציח את אביו, והופך את השירה לכלי הנצח. באמצעות המילים האב מבקש להיות מוטבע בבנו. נצח זמני – בן־משה אינו מוליך את קוראיו או את עצמו שולל בעניין הזה – ועדיין, הנצח היחיד האפשרי לנו. בן־משה משליך את כל יהבו על זה. כמעט נואש. כמעט תמיד מלא יראה. נדמה לי שהספר הזה כולו מתנקז לשורות הללו:

אֲניִ מַעְתִּיק
אֶת נְשִׁימָתִי לִנְשִׁימָתְךָ, אִיתָמָר.
מְלַטֵּף אֶת הַפֶּה,
בּוֹרֵא בְּךָ מִלִּים חֲדָשׁוֹת,
מְלַמֵּד אֶת הָעוֹלָם לָלֶכֶת דַּרְכְּךָ
כְּשֶׁאָנוּ פּוֹרְחִים זהֶ לְתוֹךְ זהֶ.
אַל תִּשְׁכַּח, בְּניִ.
("מיום ליום", עמ' 27)

 

"הדלתא של חייך", יקיר בן־משה, הוצאת מוסד ביאליק, 2017
ד״ר מיה טבת דיין, חוקרת שירה סנסקריטית והינדואיזם, פרסמה את הרומן 'אלף שנים לחכות' (כנרת זב״מ, 2011) ואת ספרי השירה 'ויהי ערב, ויהי תוהו' (פרדס, 2015) ו'לאן שנצוף שם בית', שראה אור לאחרונה בסדרת 'כבר' (מוסד ביאליק).

 

 תוכן עניינים – גיליון מס' 18

   

   

   

   

 

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו