נותנים פנים לנופלים: חידת חייו של מנחם באומגרטן ז"ל

במאי 1943 נספה החייל הארצישראלי מנחם באומגרטן כאשר מפציצים גרמניים תקפו את האניה הבריטית "ארינפורה". מסמכים שנמצאו בספרייה מספרים קצת על הצעיר היהודי שנספה בים.

מנחם באומגרטן ז"ל והאניה הבריטית "ארינפורה"

בחודש מאי 1943 נספה החייל הארצישראלי מנחם באומגרטן כאשר מפציצים גרמניים תקפו את האניה הבריטית "ארינפורה", יחד עם  138  מחבריו.

כמעט ולא היו ידועים פרטים כלשהם על סיפורו וזהותו של מנחם. לאחר חקירה מדוקדקת בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי נחשפו פרטים ומסמכים שנותנים לפחות חלק מהתמונה על הצעיר היהודי שנספה בים בדרכו להילחם בגרמנים.

 

מנחם באומגרטן וחבריו לפלוגת ההובלה העברית 462. מתוך הספר "פלוגה עברית להובלה במלחמת העולם השנייה". תל-אביב, 1994

 

1 במאי 1943. שיירת אניות בריטית שעשתה את דרכה מאלכסנדריה למלטה מזוהה ומותקפת על ידי 12 מפציצים גרמניים. את מירב האש חוטפת האניה "ארינפורה" ובה יותר מאלף חיילים ואנשי צוות. 664 חיילים נספים, ובהם גם 139 חיילים ארצישראליים.

 

הידיעה שפורסמה בעיתון "המשקיף" על הנעדרים שנספו בים (שמו של מנחם באומגרטן מסומן בצהוב). הקליקו לידיעה המלאה באתר העיתונות ההיסטורית

 

אחד מההרוגים הוא מנחם (לאופולד) באומגרטן. המידע עליו היה כמעט אפסי, למעט שמו, קצת מפעילותו, ושנת הולדתו, כמעט ולא ידוע עליו דבר.

 

סיפור חייו של באומגרטן באתר יזכור

 

ארגון המתנדבים "לתת פנים לנופלים", מנסה להשיג מידע נוסף נוסף על באומגרטן ופונה גם לארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בספרייה הלאומית. אנשי הארכיון עושים חיפוש מדוקדק באלפי תיקים אישיים של בקשות להגר מווינה שריכזה הקהילה היהודית בשנים 1940-1938.

 

אנדרטת האניה ארינפורה בבית הקברות הצבאי בהר הרצל. צילום: ד"ר אבישי טייכר

 

מאמצי החיפוש נשאו פרי, ומתגלה התיק של באומגרטן בארכיון הקהילה היהודית בווינה. שורת המסמכים חושפת פרטים חדשים שמספקים מידע על אותו חייל צעיר שלא היה ידוע עד כה. בין  היתר מתגלה תאריך הלידה, מקום הלידה, קצת על הרקע שלו ופרטים על בני משפחתו. מסמכים נוספים שנמצאים בארכיון הציוני השלימו פרטים נוספים כמו תאריך עלייתו לארץ (16.8.1939). כרטיס עליית הנוער שלו שנמצא גם כן, תיעד את שליחתו של מנחם להכשרה בקיבוץ תל-יוסף, ואת עזיבתו את הקיבוץ ב-8.6.1941 כדי להתגייס. גם ארכיון יד-ושם מספק פרטים נוספים ומשלים עוד יותר את התמונה.

 

מקצת המסמכים שנחשפו בארכיון וינה

 

שאלון ההגירה הזה חושף בפנינו בין היתר את תאריך הולדתו המדוייק – 3.12.1923

 

בשאלון הזה נחשפים קרובי משפחתו של מנחם – ובהם אמו אירמה, אחיו יוסף ואחותו אדית'

 

 

תרגום המסמך:

לסיום הטיפול !
ליאופולד באומגרטן , יהודי. על פי אמונתו , לחלוטין ללא אמצעים, פנה ללשכת העזרה הסוציאלית באיזור מגוריו , אביו נפטר.
המבקש נוסע עם עלית הנוער לפלשתינה ב- 15.8.1939.
לקראת נסיעתו אין באפשרותו לממן את הוצאות נסיעתו ולכן הוא מפנה את ההוצאות שבחוזה (ההגירה – ירר) ל- המשרד לפלשתינה, (RM 166.35 + £ 1.14 ).
(RM-מטבע גרמני , £ – שטרלינג, ירר)
המבקש מופנה לסיום הטיפול.
25.7.1939

 

כתבות נוספות:

מיהו הילד הרך מ"מה אברך" שנפל במלחמה?

מעשה בתמונה אחת: משה וייצמן, הצלם שנפל במלחמת השחרור

"מי יודע עלינו? נהרגו מאיתנו בקרבות בגוש ולא מזכירים אותם. ואלה מאיתנו שנשארו בחיים – הלכו לשבי"

"הייתה מלחמה ונפצעתי" – יורם קניוק כותב להוריו ב-1948

האם שנשארה להגן על גוש עציון

החיטה צומחת שוב: מסע אישי בספרי הזכרון של חללי בית השיטה

"מי יודע עלינו? נהרגו מאיתנו בקרבות בגוש ולא מזכירים אותם. ואלה מאיתנו שנשארו בחיים – הלכו לשבי"

בעקבות מכתב מרגש שנמצא בארכיון חיים חפר יצאנו למסע בלשי שהוביל עד לכותבת המכתב ולמסר שרצתה להעביר לכולנו: "אל תשכחו אותנו, הנופלים והשבויים של מלחמת העצמאות".

ניצולות שיירת נבי דניאל מופיעות בתמונה: שושנה (שוש) הלבן, חיה (מלי) נאור (איזגברג), נעמי עורב (טולמן). צילום: מוזיאון הפלמ"ח

לכל המשוטטים בארכיון הספרייה הלאומית מזומנת לא פעם תעלומה בלשית עסיסית שעשויה – אם יסכימו לקבל על עצמם את האתגר – לשנות את יומם מן הקצה אל הקצה. אל התעלומה הבלשית שלי הגעתי במהלך חיפוש אקראי בארכיון חיים חפר השמור בספרייה הלאומית. בתיק ארכיוני שזכה לשם הגנרי "תגובות והופעות" נח לו, בין היתר המסמכים, מכתב המתוארך ל-10 בפברואר 2005 – חתום בשם נעמי.

 

 

המכתב ששלחה נעמי לחיים חפר

 

וכך נפתח המכתב המסקרן:

"חיים שלום,

אני כותבת אליך, כי פשוט אני רוצה להתיעץ איתך. אני מקווה שזה לא מאוחר, כל השנים האלה, המון זמן, שמתי לב שבכלל לא מזכירים שהיו שבויים במלחמת השחרור וביניהם – אנשי פלמ"ח."

במכתב מספרת נעמי איך בשיירת נבי דניאל "נתקענו בגוש עציון", וביום בו הכריזו על המדינה "לקחו אותנו לשבי [הירדני] ומאז כאילו נעלמנו מהחיים. דחקו אותנו לפינה, ומשום מה לא יודעים עלינו בכלל." על הכרזת המדינה שמעה נעמי רק בירדן, כשנפגשה עם אנשי העיר העתיקה בירושלים שנפלו אף הם בשבי.

"מי יודע עלינו" שאלה נעמי, "נהרגו מאיתנו בקרבות בגוש ולא מזכירים אותם. ואלה מאיתנו שנשארו בחיים – הלכו לשבי." מחברת המכתב לא ממהרת לסמן אשמים ומבהירה שגם בה דבק רבב: "נכון, גם אני אשמה. לא טרחתי ולא עשיתי מאומה כדי להנציח או לפחות להזכיר את המחלקה שלנו בגוש."

המכתב מסתיים בהצהרה שקשה להישאר אליה שווה נפש:

"כמו כולנו, גם אני בסוף דרכי. אין לי מרץ ויוזמה לעשות משהו (…)

אני רוצה שיידעו עלינו, שפלמחניקים נהרגו בקרבות בגוש. אינני יודעת למה זה כל כך חשוב לי (…)

מה אתה יכול להגיד לי? לייעץ לי?

תודה לך, נעמי"

 

גוש עציון במצור. לוחמות מתאמנות (עין צורים, שנת 1948). התמונה לקוחה מתוך התערוכה "גוש עציון במצור" של פרויקט רא"י

 

 

גלו עוד על מלחמת העצמאות: הסיפורים, התמונות, עיתוני התקופה ועוד

 

אם ברצוני להתיר את סבך התעלומה, הבנתי שאני מוכרח להתחיל בפרימת קצה החוט היחיד שברשותי. רשימת הפרטים העולים מן המכתב העמידה בפניי תמונה מעורפלת, אך כזו שבתקווה אוכל להאירה עם מעט כיתות רגליים דיגיטלי.

הקלדת צמד המילים 'נעמי + פלמ"ח' בגוגל הניבה ארבע תוצאות באתר 'מרכז מידע פלמ"ח': ארבע נעמי שונות ששירתו בפלמ"ח בתקופה המדוברת. מבין ארבעת השמות נדמה ששמה של אחת התאים למרבית הפרטים: נעמי (טולמן) עורב שירתה בפלמ"ח משנת 1945 ועד שחרורה בשנת 1949. השנים מתאימות, אולם מה שמשך את עיני יותר מכל היה אחד התפקידים שמילאה בעודה בשירות – ליווי שיירות. ניסיון להמשיך ולפרום את החוט הזה הניב תוצאה שהיא לא פחות ממדהימה.

 

דף הלוחם של נעמי (טולמן) עורב באתר 'מרכז מידע פלמ"ח'

 

ראיונות בהארץ, ידיעות אחרונות, אתר וואלה, סרטון או שניים ביוטיוב וכתבה בערוץ 10: נדמה שנעמי עורב – אם היא אכן אותה נעמי – מצאה בשנים האחרונות את המרץ והיוזמה שחיפשה כדי "לעשות משהו". לאחרונה אף השתתפה בהפגנה באתר מורשת הפלמ"ח. דרך מכריה הצלחתי להשיג את מספר הטלפון שלה.

 

"כשחזרנו מהשבי, התביישתי לספר"

כבר מהמשפטים הראשונים שהחלפנו בטלפון ידעתי שצפויה לי שיחה מרתקת. "שלומי? אני לא חולה", ענתה בהומור במענה לשאלה שלי. "אני יודעת שזה משהו שאנשים שואלים, אבל זה תמיד הצחיק אותי."  כשסיפרתי לה על המכתב השמור בספרייה, וגם הקראתי לה חלקים ממנו, זיהתה את עצמה בתור כותבת המכתב ("אני וחיים התכתבנו ודיברנו המון, בעיקר בטלפון"). את המכתב המדובר לא זכרה.

"איך מצאת את המכתב?" הסתקרנה נעמי לגלות. לאחר שסיפרתי לה, הסכימה לשתף אותי בחוויה הקשה שעברה. את שיירת נבי דניאל היא פספסה בעקבות מסיבת פורים סוערת בירושלים שגרמה לה לישון עד מאוחר, אך אל גוש עציון הנצור הגיעה ימים ספורים לאחר מכן. היא נפלה בשבי הירדני ביום נפילת הגוש כולו. תחילה נלקחו היא וחבריה אל חברון ואל שכם, ומשם אל ירדן. חודש ימים העבירה בשבי, עד שהשתחררה יחד עם השבויות האחרות – הגברים נותרו בירדן עוד שמונה חודשים עד שחרורם.

 

לפני הנפילה בשבי: נעמי עורב (משמאל) יחד עם חברותיה בגוש עציון חיה (מלי) נאור (איזנברג) ושושנה (שוש) הלבן. צילום: מוזיאון הפלמ"ח

 

"כשחזרנו מהשבי, התביישתי לספר. זה היה נורא", חזרה נעמי על נקודה זו מספר פעמים במהלך שיחתנו. שנים רבות לאחר המלחמה, בכל עת שנשאלה על חוויותיה במלחמת העצמאות, נמנעה מלספר שהייתה שבויה. את הסיבה לכך היא תולה ברוח התקופה: "גדלנו על ססמאות כמו "טוב למות בעד ארצנו" ו"שנית מצדה לא תיפול", היום אני חושבת על הדברים האלה בצורה שונה לחלוטין. למה למות? עדיף לחיות בשביל הארץ."

 

שבויות מכפר עציון משוחררות, יוני 1948. לחצו תמונות נוספות מהשחרור מאוסף הצלמניה

 

בחלוף השנים הרגישה נעמי שהיא יכולה לדבר על מה שעברה בפתיחות הולכת וגוברת. השינוי הגדול אירע עם חזרת שבויי מלחמת יום הכיפורים, שכמו אימצו את שבויי מלחמת העצמאות המבוגרים מהם במספר עשורים וסייעו להם בהשגת הכרה מהמדינה. "החבר'ה של יום הכיפורים, הם טיפלו בנו. מדינת ישראל לא הכירה בנו. שכחו אותנו. השבויים שחזרו סייעו לנו מאוד."

היום היא כבר יכולה לדבר על המלחמה בפתיחות, והיא מנצלת את הקשב שנוצר בציבור הישראלי כדי לחזור ולספר על החברות והחברים שלחמו לצידה – השבויים והנופלים של מלחמת העצמאות. לקראת סוף שיחתנו סיפרה נעמי שבשנים האחרונות "אני כבר לא מסתתרת מהחוויות הקשות שעברתי."

כולי תקווה שבסיפור סיפורה סייעה הספרייה הלאומית ולו במעט למטרה שלשמה ממשיכה נעמי עורב לתת מעצמה גם בגילה המופלג. ובנימה אישית יותר, אני שמח על כך שזכיתי לשוחח עם אישה אמיצה ויוצאת דופן.

 

מלחמת העצמאות: ספרים, מפות, תמונות, שירים ועוד

כתבות נוספות:

מיהו הילד הרך מ"מה אברך" שנפל במלחמה?

מעשה בתמונה אחת: משה וייצמן, הצלם שנפל במלחמת השחרור

נותנים פנים לנופלים: חידת חייו של מנחם באומגרטן ז"ל

"הייתה מלחמה ונפצעתי" – יורם קניוק כותב להוריו ב-1948

האם שנשארה להגן על גוש עציון

החיטה צומחת שוב: מסע אישי בספרי הזכרון של חללי בית השיטה

האם שנשארה להגן על גוש עציון

הדילמה הבלתי אפשרית של האם הלוחמת ציפורה רוזנפלד: המשפחה או המדינה?

ציפורה רוזנפלד עלתה מאירופה כניצולת שואה. כמו רבים מבני ובנות דורה שחיו בצל התופת, הרגישה ציפורה תחושת בהילות להקים משפחה חדשה. עוד באירופה הכירה את בעלה יחיאל. לאחר המלחמה, בחרו בני הזוג לעלות לארץ ישראל ולהקים את ביתם בגוש עציון. שם גם נולד בנם הבכור, יוסי. על אף המיקום של גוש ההתיישבות בעציון, בלב ליבה של אוכלוסייה ערבית עוינת, מצאו תושבי הגוש היהודיים מקום שיוכלו לקרוא לו בית. עם הזמן הם החלו אף לקשור קשרי מסחר והתחלה של חיים משותפים יחד עם הכפרים הערבים הסובבים.

תכנית החלוקה קטעה את כל זה. לפי גבולות התכנית, גוש עציון היה אמור להיוותר מחוץ לגבולות המדינה היהודית. אולם, כבר עם קבלת תוצאות ההצבעה הגורלית באומות המאוחדות – אישורה הגורף של התכנית על ידי מרבית המדינות החברות בארגון – הבהירו נציגי העם הפלסטיני ומדינות ערב שהם מוכנים להילחם בכל אמצעי העומד לרשותם כדי למנוע את חלוקתה של ארץ ישראל.

 

משפחת רוזנפלד

 

במהלך השנים נשמעו לא מעט טרוניות הנוגעות לייצוג של הציונות הדתית במלחמת העצמאות. עם זאת, הקבוצה שסיפורה הושכח במידה הרבה ביותר היא קבוצת נשות הציונות הדתית, שנשאו בעול הדאגה לילדים בזמן הקרבות ורבות מהן אף סיכנו את חייהן (ולעיתים אף איבדו אותם) בהגנה על המולדת.

 

נשות הציונות הדתית ובניית האומה

עוד לפני המלחמה לקחו נשות הציונות הדתית, ובכללן נשות גוש עציון, חלק פעיל בבניית הארץ. היה זה שינוי ניכר מהתפיסה המסורתית של האישה ביהדות. נשות גוש עציון, כמו נשים רבות בציונות הדתית, בירכו על התפקיד החדש שיועד להן בבניין האומה. בתקופת הרגיעה שבטרם הקרבות, התאמנו נשים ואיישו עמדות הגנה בזמן שהגברים ביצעו סיורים בסביבת הגוש.

 

נשות הגוש באימוני ירי. צילום: גל רנטר

 

אולם, עם פרוץ הקרבות ותחילת ההתקפות של הלגיון הערבי על גוש עציון, פונו מרבית האימהות יחד עם ילדיהן.

 

משוריינים בריטים ששימשו בזמן פינוי הנשים והילדים

 

הלוחמות הנשארות היו רווקות כולן, מלבד שתי אימהות לוחמות, שאחת מהן פונתה לבסוף לפני נפילת הגוש. ציפורה רוזנפלד, האם היחידה שנשארה להגן על הגוש, נקלעה לדילמה איומה.

 

קבוצת לוחמים ולוחמות מאיישים עמדת שמירה בזמן המצור על הגוש

 

כשהחלו הקרבות היא מיהרה לשלוח את בנה היחיד, יוסי, יחד עם מפוני הגוש. היא בחרה להישאר עם בעלה ולהגן בגופה על ביתה. כמעט עד הסוף התלבטה ציפורה האם להתפנות מהגוש ולהתאחד עם בנה הקטן או להישאר ולהילחם. "השארנו את ההכרעה עד לבוא האמבולנסים. הנני שרויה במבוכה רבה. אני מתבלטת בין חובותיי כאם לבין חובותיי כחברה לעומדים במצור." (לילך רוזנברג-פרידמן, מהפכניות בעל כורחן, עמ' 324). כאחת מחבורת הלוחמים, ראתה במו עיניה את המחסור החמור בידיים אוחזות בנשק, ולכן החליטה לדחות את החלטת הפינוי. לבסוף, המצור שהטילו כוחות הלגיון מנעו את אפשרות הפינוי, וציפורה נהרגה יחד עם בעלה יחיאל בקרב האחרון של הגוש.

 

ציפורה, יוסי ויחיאל רוזנפלד לפני פרוץ הקרבות

 

יחד עם ציפורה ויחיאל נהרגו בקרב האחרון והקשה ביותר במערכה על גוש עציון, שהתקיים ב-13.5.1948, כ-127 לוחמים. מתוך סך ההרוגים נספרו גם 22 לוחמות, המספר הגבוה ביותר של נופלות בקרב יחיד בכל מערכות ישראל. עשרות נשים מרחבי הגוש נלקחו בשבי הלגיון הירדני. הן נלקחו יחד עם הגברים הנותרים למחנה השבויים אום אל ג'מאל אשר בעבר הירדן המזרחי. נשות הגוש שוחררו מספר שבועות לאחר מכן, בעוד הגברים חזרו לשטחה של המדינה הצעירה כתשעה חודשים לאחר נפילתם בשבי.

 

 

לאחר נפילת הגוש נלקחו בשבי הירדני כל השורדים. הנשים שוחררו לאחר שישה שבועות, בעוד תקופת השבי של הגברים נמשכה תשעה חודשים

 

הזיכרון הלאומי שלנו את מלחמת העצמאות מייחד מקום של כבוד ללוחמות החילוניות. ראוי שנשאל: מדוע הושכחה הלוחמת הדתייה של מלחמת העצמאות? מדוע זכר לוחמות דוגמת ציפורה רוזנפלד – נשים שתרמו בצורה שווה למאמץ המלחמתי ואף סייעו לחזק את מורל הלוחמים בשטח – הושם בצל? הצורך הדוחק בידיים אוחזות בנשק בתקופה שבה המדינה הצעירה נלחמה על קיומה הצדיק את גיוסן של לוחמות מהמגזר הציוני-דתי. השיתוף של האישה בקרב לא נבע משינוי בתפיסת האישה בציונות הדתית, אלא מכורח הנסיבות. וכראייה לכך: מיד בתום המלחמה, הפעילה הציונות הדתית לחץ בכדי לפטור את הנשים הדתיות מחובת הגיוס.

ילדי הגוש דוגמת יוסי רון – בנם של ציפורה ויחיאל, אשר פונו ברובם עם פרוץ הקרבות, פועלים כבר מספר שנים לתקן את העיוות ההיסטורי הזה ומבקשים להזכיר לכולנו, גם במגזר הציוני-דתי וגם בכלל הציבור הישראלי, כמה ראוי שנזכור ונוקיר את זכר הלוחמות והנופלות הדתיות.

תמונות: הארכיון לתולדות גוש עציון

 

מלחמת העצמאות: ספרים, מפות, תמונות, שירים ועוד

 

כתבות נוספות:

מיהו הילד הרך מ"מה אברך" שנפל במלחמה?

מעשה בתמונה אחת: משה וייצמן, הצלם שנפל במלחמת השחרור

נותנים פנים לנופלים: חידת חייו של מנחם באומגרטן ז"ל

"מי יודע עלינו? נהרגו מאיתנו בקרבות בגוש ולא מזכירים אותם. ואלה מאיתנו שנשארו בחיים – הלכו לשבי"

"הייתה מלחמה ונפצעתי" – יורם קניוק כותב להוריו ב-1948

החיטה צומחת שוב: מסע אישי בספרי הזכרון של חללי בית השיטה

 

 

בקרו ב"אז" רשת ארכיוני ישראל:

החיטה צומחת שוב: מסע אישי בספרי הזכרון של חללי בית השיטה

"הולך אדם… ולא תשיב אותו", אבל הסיפורים והמזכרות מהחיים היקרים שהיו לו, יישמרו לעולמי עד

דני פלד ז"ל מחזיק את בנו רן

"זֶה לא אוֹתוֹ הָעֵמֶק, זֶה לא אוֹתוֹ הַבַּיִת אַתֶּם אֵינְכֶם וְלא תּוּכְלוּ לָשׁוּב
הַשְּׁבִיל עִם הַשְּׂדֵרָה, וּבַשָּׁמַיִם עַיִט אַךְ הַחִטָּה צוֹמַחַת שׁוּב…"

"החיטה צומחת שוב",  דורית צמרת חברת קיבוץ בית השיטה נפרדת מחבריה בשיר.

 

מלחמת יום כיפור גבתה מקיבוץ בית השיטה מחיר נורא: כמעט בכל יום הגיעה ידיעה על בן הקיבוץ שנפל במלחמה או נעדר בקרב. רק בסוף המלחמה נודע המחיר המלא: 11 חברי קיבוץ נפלו ב-19 ימי לחימה. מעט על האנשים החד-פעמיים שהיו, אנחנו יודעים מהסיפורים ומהתמונות בספרי הזיכרון שנכתבו לזכרם וששמורים בספרייה.

אלון שכנע את הוריו לאמץ בתור בן את חברו לכיתה, צ"ופָּה עלה בתור ילד באנייה וכשבגר עבד בתור ימאי, משה אהב את הטבע וכתב מאות מכתבים, יחיאל נולד שלושה שבועות לפני הקמת המדינה ולפני המלחמה לקח שנה חופש ועבד בסיני, יוחי אהב לכתוב ולהעמיק במדעי הרוח, אבל אהב לא פחות את העבודה עם הילדים ואת העבודה בפלחה, גרשון עבד בפרדס, הקים את הדיסקוטק של הקיבוץ וחלם לטוס, לדני היה ראש מלא דמיון והוא עסק בהוראה והמציא פטנטים, יוסף היה מוזיקאי ומשורר וכתב את "ראיתי עיר עוטפת אור", אלי הצטרף לקיבוץ בתור נער, היה עליז ועדין נפש, אהב לשיר בקול רם ותמך במשפחתו, למיכה היו ידי זהב והוא גידל בילדותו תוכי, כלב, נחש קטן, צב-מים ואוגר, נמרוד היה איש חם וחזק, יזם שנסע הרבה לחו"ל מטעם הקיבוץ.

 

להאיר את המתים באותיות של אור

ספרים, חוברות וקבצי זכרון הם עדות בעלת ערך רב לחייהם הקצרים של צעירים מוכשרים, יצירתיים, חרוצים וסקרנים. צעירים בעלי תחומי עניין מגוונים ונטיות לב שונות. אחדים מהם כתבו שירים, אחרים צילמו, כמה מהם חיברו מכתבים ארוכים וגלויי לב לאהובות, לחלקם כבר היו ילדים משלהם שקיוו לגדל כשיחזרו מהמלחמה. היה להם חלק חשוב בחיי משפחתם וחבריהם, בחיי הסביבה שממנה נקרעו, וספרי הזכרון באים לספר על החלק הזה, כך שלא ילך עם הנופלים לאבדון.

 

 אלון אילת ז"ל עם אחותו מיכל

 

בתור קוראים ובתור כותבים של ספרי זיכרון, אנו לוקחים חלק קטן בתיקון עולם, כי הרי מוטל על החיים לזכור ולהזכיר את המתים, וגם להאיר את העולם באור שהיו שהשאירו ושהיו ממשיכים ומאירים איתו אילו יכולים היו להמשיך במסע חייהם.

  

דני פלד ז"ל
דני פלד כותב לאשתו חנה בתקופת מלחמת ההתשה. בתמונה, מחזיק דני את בנו רן

 

אסון בית השיטה

זה היה נורא: 11 חברי קיבוץ נפלו ב-19 ימי לחימה. זה היה מספר החללים הגבוה ביותר בישראל באופן יחסי לאוכלוסיית היישוב.

בתקופת המלחמה לא נערכו לוויות ולא ישבו שבעה. עם קבלת ההודעה הרשמית על מותו בקרב של אחד מהחיילים, התכנסו המשפחה, השכנים והחברים הקרובים. השאר היו עסוקים בעבודה, שכן היה צריך למלא את מקומם החסר של עשרות הבחורים שגויסו. למחרת היום, המשיכו כולם בסדר היום הרגיל וההורים השכולים חזרו לעבודה.

החיים היו חייבים להימשך, למרות הכאב הגדול על מותם של הבנים: אלון אילת, מיכה גולדמן, יוחי גלעד, גרשון דוד, דני פלד, אלי רחמים, יחיאל שונרי, משה שחורי, בנימין שצ"ופקביץ, נמרוד שרון ויוסף שריג.

 

שלומית ומשה שחורי ז"ל. שנה לאחר מותו של משה, נהרגה שלומית בתאונת דרכים

 

הבנים שלא חזרו

לא הייתה כמעט משפחה בבית השיטה שלא הייתה קשורה לנפגעים, והחיים בקיבוץ מעולם לא חזרו להיות כפי שהיו לפני המלחמה. "למרות העצב הנורא, בכל זאת זרעו את השדות, ובכל זאת הגשם ירד, ובאביב היו פרחים כל כך צבעוניים, והחיטה הייתה כל כך גבוהה, ואנחנו לא יכולנו להבין איך הכול פורח ומאיר אחרי אסון כזה. מהמקום הזה נולד "החיטה צומחת שוב", מספרת דורית צמרת בת הקיבוץ, שכתבה את השיר שמסמל יותר מכל את מלחמת יום כיפור.

 

לחצו להגדלה

 

רק תשעה חודשים לאחר סיום מלחמת יום הכיפורים, הובאו לקבורה בקיבוץ בית השיטה 9 מבין 11 חללי הקיבוץ אשר נפלו במלחמה.

כאב שאין לו מרפא

נפילת 11 הבנים הותירה צלקת כואבת במיוחד אצל בני המשפחות, החברים וחברי קיבוץ בית השיטה.

הזמן רק מעמיק ומרחיב את הצלקת; חלוף השנים אינו מעמעם או מעלים את הזיכרון, הכאב והאבל. המלחמה גם שינתה את מסלול החיים של אלה שנותרו: ילדים שהתייתמו גדלו בצל המוות וההתמודדות עם האובדן, נשים שבני זוגן נפלו ניסו להקים חיים חדשים, אך לא תמיד הצליחו להשתקם, ההורים ששכלו את ילדיהם, חיים עם הצער כל חייהם. על האבל נוסף גם החשש מן השכחה. החשש של ההורים ששכלו את ילדיהם שלא יזכרו אותם לאחר שהם עצמם כבר לא יחיו. על כן רבים רואים חשיבות בביטוי כלשהו, שינציח את הנופלים. מיד לאחר המלחמה, בקיבוץ בית השיטה, נעשו מאמצים להנציח את סיפורם של הבנים, בחוברות אשר יצאו לאור לזכרם.

החוברות מלאות במכתבים שכתבו הבנים למשפחות ולחברות, בסיפורים ורשימות שכתבו בימי בית הספר ואחרי כן, ובתצלומים שלהם. לכל אלה נוספו קטעי זיכרונות על הבנים, שכתבו בני המשפחות והחברים שהכירו אותם, זיכרונות שמאירים צדדים באופיים ובדרך חייהם. הם מספרים על המהות של חייהם, וגם על התקווה שהשאירו.

מוֹתִי בָּא לִי פֶּתַע.

כְּאַחַד הָאָדָם יָדַעְתִּי כִּי קָרֵב,

וְשֶׁבַע חָיִיתִי,

בְּתֹם, בְּעֹז וּבְתִפְאֶרֶת.

בְּכָחֹל, בְּיָרֹק,

וּבְטַעַם הַמִּסְתּוֹרִין וְהַדְּבַשׁ שֶׁל הַיָּפָה.

מוֹתִי בָּא לִי פֶּתַע

וְאֵינִי זוֹכֵר אִם בְּרַעַם הָאֵשׁ

אוֹ בֵּין קִירוֹת הַפַּח הַזּוֹעֲקִים,

אוֹ שֶׁמָּא בַּלָּבָן – לָבָן הַדּוֹמֵם לְבַסּוֹף.

עַכְשָׁו

אֲנִי

אֵינִי זוֹכֵר.


6.2.72 יוסף שריג

שירו הנבואי של יוסף שריג ז"ל שהופיע בקובץ שיריו עשרים שירים שיצא שנה אחרי מותו

 

קטע שכתב התלמיד שיהיה ללוחם גרשון דוד ז"ל

 

מלאכת איסוף ושימור הזיכרון

כיוון שספרי זיכרון שייכים לסוג היצירות האישיות שברוב המקרים יוצאות בהוצאה משפחתית, קשה מאוד להגיע אליהם. אנו בספרייה הלאומית שואפים לאסוף ולשמר כל אחד ואחד מהספרים הללו.

אנו עושים זאת לא רק מתוקף החוק שמחייב אותנו לדאוג לכך שכל פרסום הרואה אור בארץ יגיע אלינו, אלא בעיקר מפני שאנו מאמינים בחשיבותו של חומר זה. ספרים וחוברות אלה מהווים תמונה של היחיד כמו גם תמונה של דור.

בשביל לאסוף את ספרי הזיכרון הללו, אנו זקוקים לעזרתכם. אם יש לכם מידע על ספרי זיכרון שאינם מופיעים באוסף הספרייה נודה לכם אם תסייעו לנו ותיידעו אותנו, ואולי אפילו תשלחו לנו, חוברות ספרים או ספרים דגיטליים שהוצאתם בעצמכם או שנמצאים בידיכם, כדי שנוכל לשמור אותן ואת זיכרון הנופלים למען הדורות הבאים. כדי שנוכל להמשיך לספר עליהם.