האם שנשארה להגן על גוש עציון

הדילמה הבלתי אפשרית של האם הלוחמת ציפורה רוזנפלד: המשפחה או המדינה?

ציפורה רוזנפלד עלתה מאירופה כניצולת שואה. כמו רבים מבני ובנות דורה שחיו בצל התופת, הרגישה ציפורה תחושת בהילות להקים משפחה חדשה. עוד באירופה הכירה את בעלה יחיאל. לאחר המלחמה, בחרו בני הזוג לעלות לארץ ישראל ולהקים את ביתם בגוש עציון. שם גם נולד בנם הבכור, יוסי. על אף המיקום של גוש ההתיישבות בעציון, בלב ליבה של אוכלוסייה ערבית עוינת, מצאו תושבי הגוש היהודיים מקום שיוכלו לקרוא לו בית. עם הזמן הם החלו אף לקשור קשרי מסחר והתחלה של חיים משותפים יחד עם הכפרים הערבים הסובבים.

תכנית החלוקה קטעה את כל זה. לפי גבולות התכנית, גוש עציון היה אמור להיוותר מחוץ לגבולות המדינה היהודית. אולם, כבר עם קבלת תוצאות ההצבעה הגורלית באומות המאוחדות – אישורה הגורף של התכנית על ידי מרבית המדינות החברות בארגון – הבהירו נציגי העם הפלסטיני ומדינות ערב שהם מוכנים להילחם בכל אמצעי העומד לרשותם כדי למנוע את חלוקתה של ארץ ישראל.

 

משפחת רוזנפלד

 

במהלך השנים נשמעו לא מעט טרוניות הנוגעות לייצוג של הציונות הדתית במלחמת העצמאות. עם זאת, הקבוצה שסיפורה הושכח במידה הרבה ביותר היא קבוצת נשות הציונות הדתית, שנשאו בעול הדאגה לילדים בזמן הקרבות ורבות מהן אף סיכנו את חייהן (ולעיתים אף איבדו אותם) בהגנה על המולדת.

 

נשות הציונות הדתית ובניית האומה

עוד לפני המלחמה לקחו נשות הציונות הדתית, ובכללן נשות גוש עציון, חלק פעיל בבניית הארץ. היה זה שינוי ניכר מהתפיסה המסורתית של האישה ביהדות. נשות גוש עציון, כמו נשים רבות בציונות הדתית, בירכו על התפקיד החדש שיועד להן בבניין האומה. בתקופת הרגיעה שבטרם הקרבות, התאמנו נשים ואיישו עמדות הגנה בזמן שהגברים ביצעו סיורים בסביבת הגוש.

 

נשות הגוש באימוני ירי. צילום: גל רנטר

 

אולם, עם פרוץ הקרבות ותחילת ההתקפות של הלגיון הערבי על גוש עציון, פונו מרבית האימהות יחד עם ילדיהן.

 

משוריינים בריטים ששימשו בזמן פינוי הנשים והילדים

 

הלוחמות הנשארות היו רווקות כולן, מלבד שתי אימהות לוחמות, שאחת מהן פונתה לבסוף לפני נפילת הגוש. ציפורה רוזנפלד, האם היחידה שנשארה להגן על הגוש, נקלעה לדילמה איומה.

 

קבוצת לוחמים ולוחמות מאיישים עמדת שמירה בזמן המצור על הגוש

 

כשהחלו הקרבות היא מיהרה לשלוח את בנה היחיד, יוסי, יחד עם מפוני הגוש. היא בחרה להישאר עם בעלה ולהגן בגופה על ביתה. כמעט עד הסוף התלבטה ציפורה האם להתפנות מהגוש ולהתאחד עם בנה הקטן או להישאר ולהילחם. "השארנו את ההכרעה עד לבוא האמבולנסים. הנני שרויה במבוכה רבה. אני מתבלטת בין חובותיי כאם לבין חובותיי כחברה לעומדים במצור." (לילך רוזנברג-פרידמן, מהפכניות בעל כורחן, עמ' 324). כאחת מחבורת הלוחמים, ראתה במו עיניה את המחסור החמור בידיים אוחזות בנשק, ולכן החליטה לדחות את החלטת הפינוי. לבסוף, המצור שהטילו כוחות הלגיון מנעו את אפשרות הפינוי, וציפורה נהרגה יחד עם בעלה יחיאל בקרב האחרון של הגוש.

 

ציפורה, יוסי ויחיאל רוזנפלד לפני פרוץ הקרבות

 

יחד עם ציפורה ויחיאל נהרגו בקרב האחרון והקשה ביותר במערכה על גוש עציון, שהתקיים ב-13.5.1948, כ-127 לוחמים. מתוך סך ההרוגים נספרו גם 22 לוחמות, המספר הגבוה ביותר של נופלות בקרב יחיד בכל מערכות ישראל. עשרות נשים מרחבי הגוש נלקחו בשבי הלגיון הירדני. הן נלקחו יחד עם הגברים הנותרים למחנה השבויים אום אל ג'מאל אשר בעבר הירדן המזרחי. נשות הגוש שוחררו מספר שבועות לאחר מכן, בעוד הגברים חזרו לשטחה של המדינה הצעירה כתשעה חודשים לאחר נפילתם בשבי.

 

 

לאחר נפילת הגוש נלקחו בשבי הירדני כל השורדים. הנשים שוחררו לאחר שישה שבועות, בעוד תקופת השבי של הגברים נמשכה תשעה חודשים

 

הזיכרון הלאומי שלנו את מלחמת העצמאות מייחד מקום של כבוד ללוחמות החילוניות. ראוי שנשאל: מדוע הושכחה הלוחמת הדתייה של מלחמת העצמאות? מדוע זכר לוחמות דוגמת ציפורה רוזנפלד – נשים שתרמו בצורה שווה למאמץ המלחמתי ואף סייעו לחזק את מורל הלוחמים בשטח – הושם בצל? הצורך הדוחק בידיים אוחזות בנשק בתקופה שבה המדינה הצעירה נלחמה על קיומה הצדיק את גיוסן של לוחמות מהמגזר הציוני-דתי. השיתוף של האישה בקרב לא נבע משינוי בתפיסת האישה בציונות הדתית, אלא מכורח הנסיבות. וכראייה לכך: מיד בתום המלחמה, הפעילה הציונות הדתית לחץ בכדי לפטור את הנשים הדתיות מחובת הגיוס.

ילדי הגוש דוגמת יוסי רון – בנם של ציפורה ויחיאל, אשר פונו ברובם עם פרוץ הקרבות, פועלים כבר מספר שנים לתקן את העיוות ההיסטורי הזה ומבקשים להזכיר לכולנו, גם במגזר הציוני-דתי וגם בכלל הציבור הישראלי, כמה ראוי שנזכור ונוקיר את זכר הלוחמות והנופלות הדתיות.

תמונות: הארכיון לתולדות גוש עציון

 

מלחמת העצמאות: ספרים, מפות, תמונות, שירים ועוד

 

כתבות נוספות:

מיהו הילד הרך מ"מה אברך" שנפל במלחמה?

מעשה בתמונה אחת: משה וייצמן, הצלם שנפל במלחמת השחרור

נותנים פנים לנופלים: חידת חייו של מנחם באומגרטן ז"ל

"מי יודע עלינו? נהרגו מאיתנו בקרבות בגוש ולא מזכירים אותם. ואלה מאיתנו שנשארו בחיים – הלכו לשבי"

"הייתה מלחמה ונפצעתי" – יורם קניוק כותב להוריו ב-1948

החיטה צומחת שוב: מסע אישי בספרי הזכרון של חללי בית השיטה

 

 

בקרו ב"אז" רשת ארכיוני ישראל:

מסע אל תוך נפשו של יאנוש קורצ'אק

"כאן מאתיים ילד. איך אפשר להשאירם לבד?" - איזה מין אדם היה סופר הילדים והמחנך שהלך אל מותו יחד עם ילדי בית היתומים? דמותו של יאנוש קורצ'אק נחשפת דרך מילותיו.

יאנוש קורצ'אק בחצר בית היתומים. ארכיון בית לוחמי הגטאות

"מתחת לתלבושת אחידה דופקים מאה לבבות שונים וכל אחד מהם – קושי אחר, עבודה אחרת, דאגה וחשש אחרים. מאה ילדים – מאה אנשים, אשר לא "אי פעם", לא "עדיין לא", לא "מחר", אלא כבר… עכשיו.. היום – אנשים הם."
(כיצד לאהוב ילדים / יאנוש קורצ'אק)

 

ורשה, פולין שבין שתי מלחמות העולם. הרופא, ד"ר הנריק גולדשמיט, עושה דרכו אל בית היתומים היהודי ברחוב קרוכמלנה. כשיעבור בשער, יקבלוהו הילדים באהבה ובצהלות שמחה. גם לזמננו מדובר בבית יתומים בלתי רגיל, ובוודאי ביחס למקום ולתקופה שבהם פעל. בית היתומים הזה מתנהל באמצעות פרלמנט של ילדים ובצדו, בית משפט של ילדים, המאפשר לכל אחד מהילדים לזמן למשפט מי מדיירי הבית שפגע בו או עבר עבירה – אפילו מנהל בית היתומים אינו חסין מהעמדה למשפט. הילדים זוכים לטיפול רפואי צמוד, לתזונה נאותה ובעיקר – זוכים ליחס אוהב, חם ואנושי, תוך שמירה על כבודם ועל זכויותיהם ותוך הבנה בלתי מצויה לרגשותיהם ולנפשם.

 

"אמר לי נער בצאתו את בית היתומים: לולא הבית הזה לא הייתי יודע, כי ישנם בעולם אנשים ישרים, שאינם גונבים, לא הייתי יודע, שאפשר לומר אמת.
לא הייתי יודע, שישנם בעולם חוקים צודקים".
(מן הגיטו / יאנוש קורצ'אק)

 

ד"ר הנריק גולדשמיט, בעקבותיו נכנסנו אל בית היתומים, הוא לא רק רופא. הוא גם סופר ילדים מצליח, מגיש תכנית רדיו פופולרית, מייסדו ועורכו של עיתון הנכתב כולו על ידי ילדים ובעיקר – איש חינוך חשוב ומוערך. למרות זאת, רבים לא מכירים את שמו. מרבית האנשים – אז והיום – מכירים רק את שם העט שלו: יאנוש קורצ'אק.

 

יאנוש קורצ'אק בקייטנת בית היתומים . צילום : א. י. פוזננסקי, 1930. אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית

 

"…הוא (קורצ'אק) רוצה מאד לראות ולהכיר את עין חרוד – אין הוא דורש הרבה: מיטה, שולחן וכיסא. רוצה לעשות הכל בבית התינוקות ואף לשטוף רצפות."
(מכתב של סטפה וילצ'ינסקה, אשר עבדה לצד קורצ'אק בבית היתומים, אל רבקה שמחוני בעין חרוד)

 

1934, קיבוץ עין חרוד. אנשי הקיבוץ מחפשים את האורח החשוב שהגיע אתמול לקיבוצם – מי שספריו והגותו החינוכית הפכו אותו לאישיות מוכרת וחשובה. בסופו של דבר מצאו אותו במטבח, מקלף תפוחי אדמה. הוא המשיך לעזור במטבח גם בהמשך ביקורו, עבד בבית התינוקות וביקר בבית הספר. כמעט מדי ערב נתן הרצאה בנושאי חינוך. למרות אי ידיעת השפה העברית, הצליח ליצור קשר עם הילדים ולהשאיר חותם בל יימחה אצל ההורים והמחנכים שפגשו אותו. בביקורו מילא מחברות שלמות עם "מומנטים" – רשמים ממה שראה ולמד בארץ ישראל, אך מרביתם אבדו. בשנת 1936 יגיע לביקור נוסף.

 

"מאד נחוצים לי כוכביכם וילדיכם"
(מתוך מכתב שכתב מפולין לדוד שמחוני בעין חרוד, 1937)

 

בשנת 1937, בעקבות האנטישמיות הגואה, נאלץ קורצ'אק להיפרד מתכנית הרדיו שלו ומבית היתומים הפולני, אותו ניהל במקביל לזה היהודי. במכתב מאותה שנה כתב: "החלטתי החלטת ניסיון אחרון: לעבור לשנות חיי האחרונות לארץ ישראל, לפי שעה לירושלים; שם – לימוד הלשון העברית, כדי לעבור אחרי שנה לקיבוץ".

ההחלטה לא יצאה אל הפועל. קורצ'אק נשאר בפולין עם ילדי בית היתומים. זרבבל גלעד, אשר ביקר בבית היתומים ב-1938 מספר: "כשנכנסנו אל בין כתלי הבית, קידמה אותנו תרועה בהירה של מצהלות ילדים – התרועה הרגילה עם הופעת הדוקטור האהוב… כשנפרדנו אמר: "סתיו יפה אצלנו השנה, בפולין, סתיו כזה אפילו בארץ ישראל לא תמצא, באמת! אך לו יכולתי להעלות לשם את כל הטפליה הזו שלי – הייתי מאושר!".

לו רק… אבל קורצ'אק נותר בפולין. בשנת 1940 עבר בית היתומים לגטו ורשה. שם, בצל הצפיפות, העוני, הרעב ומחלת הטיפוס שתקפה אותו, נלחם יום יום בכדי להשיג לילדיו מזון ולאפשר להם שגרת חיים סבירה, ככל שאפשרו הנסיבות. הוא הקים בבית היתומים בית ספר והתקיימו בו פעילויות תרבות כמו הצגות וקונצרטים.

 

"הרי לא תעזוב את ילדיך במחלה, באסון, בסכנה.
וכאן מאתיים ילד. איך אפשר להשאירם לבד?"
(יאנוש קורצ'אק, על פי עדותו של איגור נברלי)

 

 

יאנוש קורצ'אק וילדי בית היתומים

 

בחמישה באוגוסט 1942, צעד קורצ'אק עם הילדים ועם שאר מחנכי בית היתומים, אל כיכר האומשלאג, אל רכבת המוות לטרבלינקה. יותר מפעם אחת קיבל הצעות להציל את נפשו אך הוא סירב לכולן ("חייב אני לתת כיסוי לכל מה שהטפתי ועשיתי בחיי – נאמנות לילד ולאדם"). הוא צעד כשמאחוריו כמאתיים ילדים מסודרים בשורות, שני ילדים בזרועותיו (או אוחזים בידיו, הדעות חלוקות) וראשו מורם. זיכרונותיהם של מי שצפו במחזה וניצלו, יתארו את תחושת העצב התהומי, הייאוש וחוסר האונים שחשו למראה הילדים ומוריהם ההולכים אל מותם, ולמראה ההולך בראשם – אחד האנשים ההומניים ביותר בתולדות האנושות, אשר נאלץ להעביר את שנות חייו האחרונות – ולסיימם – באחת התקופות הכי פחות הומניות בתולדותיה.

 

עטיפת הספר "המלך מתיא הראשון" מאת יאנוש קורצ’ק. עברית – אורי אורלב. איור: יאז'י סרוקובסק. ירושלים, כתר, 1979

 

"היה יום יפה. השמש זרחה. הכל יצאו לרחוב, לראות את מלכם בפעם האחרונה. לרבים עמדו דמעות בעיניים. אך מתיא לא ראה את דמעותיהם. אלו ראה, היה לו קל יותר לצעוד אל מקום ההוצאה להורג. אלה אשר אהבו את מתיא שתקו, משום שחששו לבטא את אהבתם והערצתם בנוכחות האויב. חוץ מזה מה יכלו לקרוא? הם היו רגילים לצעוק: "יחי המלך!" אבל מה היה עליהם לקרוא עכשיו, כשהמלך הלך לקראת מותו?"
(המלך מתיא הראשון / יאנוש קורצ'אק)

 

הציטוטים מתוך הספרים: איש יהודי מפולין / יצחק פרליס | קורצ'אק זכרונות והגיגים / שמעון זקס, יהודה כהנא | כתבים פדגוגיים / יאנוש קורצ'אק | מן הגיטו / יאנוש קורצ'אק | כיצד לאהוב ילדים / יאנוש קורצ'אק | המלך מתיא הראשון / יאנוש קורצ'אק

מתוך צער ומתוך געגוע – כתב יד של ההיסטוריון היהודי שמעון דובנוב

במכון גנזים שמורים אלפי כתבי יד, מסמכים ומכתבים של סופרים יהודיים שנספו בשואה. ביניהם, כתבי יד של מחבר "דברי ימי עם עולם", הסופר וההיסטוריון היהודי שמעון דובנוב, שנרצח בשואה.

רישום של דיוקן שמעון דובנוב צייר: קולם ביאלא

אחת המטרות שלשמן הוקם ארכיון גנזים ב-1951 הייתה כינוסם והצלתם של כתבי יד ומכתבים של סופרים יהודיים שנספו בשואה ושל סופרים יהודיים שגלו ושכתביהם נפוצו בארצות רבות. בין הסופרים שנספו בשואה וכתביהם הובאו ונשמרו ב"גנזים" נמצאים דוד פוגל, הלל צייטלין ושמעון דובנוב.

כדי לשוב ולהעלות את זכרם של סופרים ושל מיליוני היהודים שנספו בשואה, ואת זכרה של התרבות המפוארת ששגשגה באירופה – תרבות המיוצגת באלפי כתבי יד, מסמכים ומכתבים המופקדים ב"גנזים" – אנו מביאים עמודים מתוך כתב יד של הסופר וההיסטוריון, מגדולי ההיסטוריונים היהודיים ("דברי ימי עם עולם") שמעון דובנוב (1941-1860).

 

שמעון דובנוב

 

עם כיבוש ריגה על ידי הגרמנים נכלא דובנוב יחד עם שאר יהודי העיר בגטו ריגה. ב-8 בדצמבר 1941 הובל עם אלפי יהודים לגיא-ההריגה שֶבֹ-רוּמבּוּלי הסמוכה לריגה. הוא צוּוַה לעלות למכונית, שהובילה את הזקנים והנכים. מחמת מחלתו לא היה מסוגל לעלות למכונית. שוטר לטבי ירה בו והרגו במקום.

לפניכם שני דפים מתוך מאמר שכתב, כשבע שנים לפני הרצחו – דף ראשון ואחרון. ושווה עד מאוד לקרוא את הסיפא: "כל מבקש אמונה עומד במדרגת מאמין, עד כמה שהוא מאמין באפשרות השגת האמת. ואפילו מי שהתייאש מתקווה זו מתוך צער עמוק ומתוך געגועים לפתרון חידת העולם – יוכל להצטרף אל מנין הצדיקים שבדור".

 

כתב היד של שמעון דובנוב – הפתיחה למאמר "פילוסופיה בכתבי הקודש"

 

שמעון דובנוב. עמוד אחרון – יאמרו נא ה"איובים" שבכל הזמנים והארצות

 

 

כתבות נוספות שיעניינו אתכם:

מסע אל תוך נפשו של יאנוש קורצ'אק

המשורר שחולץ במטוס מיערות הפרטיזנים

"עַל בַּאבִּי-יָאר אֵין יָד וְאֵין מַצֶּבֶת" – הגרסה הלא מצונזרת בכתב ידו של יבטושנקו

לקרוא ספרות אחרת: ספרות הומניסטית על השואה לצעירים ולמבוגרים

 

חפשו בארכיון "גנזים" ובארכיונים נוספים באתר רשת ארכיוני ישראל

"מעטים נלחמו בחירוף נפש, אחרים התחבאו" – פרוטוקול ועדת החקירה לכניעת העיר העתיקה בירושלים נחשף

"ייתכן שלא נעשה די - עם ישראל עשיר בדם" כך נפלה ירושלים בידי הירדנים.

הרובע היהודי בעיר העתיקה מוטל חרב. צולם על ידי הלגיון הירדני בתום הקרבות

"מה פשר המשלחת עם דגל לבן שעברה ליד בית-החרושת למצות?" היה תוכן המברק הבהול שנשלח ב-28 במאי 1948 ממפקדת מחוז ירושלים אל מפקדת הרובע היהודי הנצור.

"פתחנו במשא ומתן על הוצאת הרוגים כדי להשהות. כתוצאה ראשונה פקדו הערבים על הפסקת-האש. פרטים טרם ידועים" – הייתה תשובת מפקד הרובע, משה רוסנק. שעות ספורות לאחר-מכן נכנע הרובע היהודי כולו: מבני הרובע פוצצו כמעט כולם, החיילים נלקחו בשבי והאוכלוסייה האזרחית הנותרת פונתה אל העיר החדשה.

ב-17 באוגוסט 1948, בעוד קרבות מלחמות העצמאות ניטשים ברחבי ארץ ישראל, מינה מפקד מחוז ירושלים, דוד שאלתיאל, ועדה שמטרתה לחקור את כניעת העיר העתיקה בפני הלגיון הירדני.

 

העמוד הפותח את דו"ח ועדת החקירה בכתב ידה של מזכירת הוועדה, זהר וילבוש
לחצו למסמך המלא

 

פרוץ קרבות תש"ח

 

ב-14 בפברואר 1947, הכריז ראש ממשלת בריטניה בפני הקבינט שלו על יציאת בריטניה מארץ ישראל. ארבעה חודשים לאחר שפנה לאומות המאוחדות בבקשה להקים ועדה שתבחן את עתידה של הארץ, הגישה הוועדה את מה שנודע תוך זמן קצר ל"תכנית החלוקה" המחלקת את הארץ לשתי מדינות, ערבית ויהודית, אשר יחיו זו לצד זו.

הסעיף שהיה הקשה ביותר לעיכול עבור שני הצדדים נגע לעתידה של ירושלים: שלא כמו שאר הארץ העתידה להתחלק, ירושלים לא תהיה בירת אף אחת מהמדינות, אלא תהפוך לשטח נאמנות בינלאומי בחסות האו"ם. על אף שדוד בן גוריון, יושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית, הממשלה הציונית של "המדינה שבדרך", הסכים לתכנית, רבים בירושלים הרגישו "שבבת אחת נדרך איזה שריר סמוי, הכל ניבאו מלחמה. החל להסתמך מין מסך בין ירושלים לירושלים" (עמוס עוז, סיפור של אהבה וחושך).

אישורה באו"ם של החלטה 181, היא תכנית החלוקה, ברוב של 33 מדינות, הייתה לגפרור שהצית את קרבות מלחמת העצמאות. כבר באותו הערב זרמו המוני ערבים אל מרכז העיר במטרה לפגוע בכל יהודי שיוכלו להניח עליו את ידם. בתוך שבועיים הותקף הרובע היהודי בעיר העתיקה ותושביו מצאו את עצמם במצור מול הכוחות הערבים העדיפים. ככל שהחריפה הלחימה, השתכנעה הנהלת "המדינה שבדרך" כי אחיזתה בירושלים נחלשת.

 

"ייתכן שלא נעשה די"

תושבי הרובע היהודי ממתינים בתור לחלוקת מזון (מתוך הספר "הקרב על ירושלים במלחמת העצמאות" מאת עובד מיכאלי)

 

ארבעה אישים נכחו בישיבת ועדת החקירה ב-17 באוגוסט 1948: מפקד בהגנה, אברהם ארסט; המשפטן הצבאי גדעון האוזנר; יושב ראש ועד העיר העתיקה בזמן המצור, אברהם מדרכי וינגרטן ומזכירת הישיבה זהר וילבוש.

תחילה ביקשו ארסט והאוזנר להבין את ההתפתחויות הצבאיות שקדמו לכניעה. הם שאלו את וינגרטן האם "בין יום הפריצה ובין הכניעה הפסדנו שטח רב?". יום הפריצה עליו דיברו היה (ככל הנראה) ה-17 במאי 1948. באותו היום שיגר מטה מחוז ירושלים הבטחות על פריצת כוח פלמ"ח אל העיר העתיקה, אך בפועל היו אלה הכוחות הערבים שהסתערו על הרובע הנצור והחלו לכבוש עוד ועוד עמדות. רק בזכות עמידה עיקשת ואמיצה הצליחו מגיני הרובע לבלום את ההסתערות הערבית ולדחוק את הפורצים מרחוב שער השמים, אחד המעוזים האחרונים שנותרו בידם.

 

הפסדנו את רוב השטח. עמוד שלישי בדו"ח ועדת החקירה
לחצו למסמך המלא

 

וינגרטן מספר כי במקביל להידרדרות המצב הצבאי ספג המורל של הלוחמים מכה קשה: "מצב-הרוח היה רע מאוד, חלק מהבחורים היה בבית-הכנסיות, מעורב בין האוכלוסייה והיה צריך לחפשם." "על כמות הנשק היו שמועות שונות" הוסיף וינגרטן, "הרימונים לא היו" וכל כדור נספר לפני שנורה. היה זה בניגוד גמור להתנהלות של חיילי הלגיון הירדני שהשתמשו במרגמות, תתי-מקלע וחומרים נפץ כדי לכבוש את מבני הרובע, כמו גם את עמדות המגינים.

עם ההתקדמות הערבית, קרסה התקשורת בין מטה הרובע ובין הלוחמים הפזורים בעמדות שנותרו. "פצע כאוב, היה מצב תוהו ובוהו בימים האחרונים. היה זמן שפנקס (הכוונה למרדכי פנקס, אחד מהמפקדים בשטח) השתלט והיה זמן שלא, היה מצב כזה 'כעכבר במלכודת'." הרובע הנצור נותק לא רק מהפסקת מזון חיצונית: מאפיות הרובע נפלו כולן בידי התוקפים, והמזון היחיד שנותר לתושבי הרובע היו פיתות שהכינו בעצמם. "פיתות היו קמח + מלח. וקצת ריבה. כלם ידעו על הכל."

 

תושבי הרובע מבצרים עמדות לקראת הגעת כוחות הלגיון הירדני (מתוך הספר "הקרב על ירושלים במלחמת העצמאות" מאת עובד מיכאלי)

 

יומיים לאחר תחילת ההתקפה, נכנס אל העיר העתיקה הגדוד השישי של הלגיון הירדני. 650 לוחמים ערבים התייצבו מול 131 מגנים יהודים. התוקפים הערבים שאבו עידוד מהפער המספרי ומהעדיפות בחימוש. לא נותר עוד ספק באשר לנפילתו הקרבה של הרובע, השאלה הייתה מתי.

הייאוש ברובע התעצם לנוכח העובדה שיום קודם לכן הצליחה חטיבת הראל של הפלמ"ח לפרוץ את הדרך לשער ציון, אך כוחותיה סירבו להישאר במקום ולהגן על הרובע. "השלטון הצבאי באופן קונקרטי לא ניסה להתקשר עם האזרחים" סיפר וינגרטן, "היה ידוע, עוד חצי שעה רבע שעה באה תגבורת – והביא לאכזבה".

 

"השלטון הצבאי באופן קונקרטי לא ניסה להתקשר עם האזרחים." עמוד חמישי בדו"ח ועדת החקירה
לחצו למסמך המלא
 

 

ככל שנקפו הימים ואזלה התחמושת, נחשפה האמת המרה: "מעטים נלחמו בחירוף נפש, אחרים התחבאו". רעיון הכניעה במשא ומתן הוצע תחילה על ידי אנשי הלגיון. "הערבים דיברו יום יום ברם-קול בג' שפות, ובקשו משא-ומתן. לא ענינו."

 

חייל ערבי צופה לעבר הרובע היהודי מגגות השווקים. בתי הכנסת החורבה וניסן ב"ק נראים עדיין בשלמותם (מתוך הספר "הקרב על ירושלים במלחמת העצמאות" מאת עובד מיכאלי)

 

ב-28 במאי היה ברור שאין עוד תקווה להצלה, ואם לא ייכנעו במהרה ישחטו תושבי הרובע על ידי התוקפים. וינגרטן העריך שלא היה לאף אחד מתושבי הרובע האומץ להיכנס בעצמו "למשא ומתן עם הערבים". בשלב זה מספר וינגרטן כי נדמה ש"עצביו" של מפקד הרובע משה רוסנק "נחלשו", אך הוא סירב לדבר על כניעה. כתוצאה מכך התארגנה משלחת רבנים ובראשם וינגרטן, התייצבה בפני רוסנק ודרשה לצאת ולנהל משא ומתן על כניעה לפני שיפרצו כוחות הלגיון את עמדות ההגנה האחרונות. רוסנק סירב לאשר למשלחת לדון בכניעה, אלא דרש שנושא הפגישה יהיה פינוי הפצועים וההרוגים משני הצדדים. התעקשותם השתלמה: "נשלחנו עם בחור אחד עם דגל לבן".

בסביבות 10 בבוקר נפגשה משלחת הרבנים עם מפקד הגדוד השישי של הלגיון הירדני, גנרל עבדאללה א-תל, בקפה אלשייך. המפקד הירדני סירב לדון בפינוי הפצועים וההרוגים. במקום זאת, הציב בפני הרבנים אולטימטום: היכנעו או שאמשיך לטבוח בכם. הוא נתן להם שעה ורבע להחזיר לו תשובה.

בשעה אחת בצהריים התכנסו מפקדי ונציגי הרובע לדון בהצעת הכניעה. כל הנוכחים, מלבד נציג אצ"ל שנמנע, הצביעו בעד כניעה. עתה הצטרף רוסנק אל וינגרטן לסיכום הכניעה מול המפקד הירדני. דקות ספורות לפני כן, שלח רוסנק את מברק התשובה למפקדת המחוז כדי להרגיעה, והסביר שמדובר במשא ומתן על העברת פצועים והרוגים, ולא בסיכום תנאי כניעת הרובע. וינגרטן לא מתייחס לנקודה זו, אך ההיסטוריון יצחק לוי מעריך בספרו כי שני הצדדים – מפקד המחוז דוד שאלתיאל ומנהיג הרובע הנצור משה רוסנק – הבינו שלא נותרה לרובע שום אפשרות מלבד כניעה, אך סירבו להודות בכך האחד לשני.

"ייתכן שלא נעשה די", סיכם וינגרטן וסירב להפנות אצבע מאשימה כלפיי הנהלת הרובע או כלפיי מפקדת מחוז ירושלים, "עם ישראל עשיר בדם".

 

הרובע היהודי בעיר העתיקה מוטל חרב. צולם על ידי הלגיון הירדני בתום הקרבות

 

מלחמת העצמאות: ספרים, מפות, תמונות, שירים ועוד

 

כתבות נוספות שיעניינו אתכם:

כשהמחיצה בין "קרבנות השואה" ל"מורדי הגטאות" קרסה

מונופול ששת הימים

חד גדיא של מבצע סיני

התכנית שהוצעה לנפוליאון נחשפת: מדינה ליהודים במימון יהודי