ספרים על השואה עשויים מסיפורים שכמעט איש לא יכול לדמיין ולכתוב, אבל גם שמי שכתב אותם לא יכול היה לכתוב אותם אחרת. אלו סיפורים בלתי אפשריים על מוות, על חזרה לחיים ועל המקום שבין לבין. אלו רשמי מסע שעוברים דרך האין אונים והכאב והזוועה שבמלחמה, אבל גם דרך אהבה וחסד של בני משפחה, חברים ואפילו זרים גמורים.

בחרתי שישה ספרים, שלושה לצעירים ושלושה המומלצים למבוגרים, העוסקים כולם בשואה – החל מחוויית ההתבגרות בצל המלחמה, דרך המסע הקשה למחנות וכלה ​בחיים שאחרי האסון. אלה סיפורים על גיבורים שמסרבים לשנוא, שמאמינים שהרוע האנושי יכול להתגלות בכל אדם, אבל גם הטוב האנושי.

ספרים לצעירים

​כמעט מיליון וחצי ילדים נספו בשואה, מתוכם כ-1.2 מליון ילדים יהודים. קשה לתאר לצעירים את המציאות הקשה והמפחידה שעמה התמודדו הילדים ובני הנוער בתקופת השואה. הנה שלושה ספרים מיוחדים שמצליחים לספר את האמת הכואבת הזו בעדינות וברגישות. הם מיועדים לקוראים צעירים ולבני נוער, אך ירתקו גם את הקוראים המבוגרים.

 

ואיך קוראים לך עכשיו / תמי שם-טוב

"רופא הכפר מסר ללִינֶקֶה את המכתב הראשון אחרי שלימד אותה להכין סירופּ נגד שיעול. הם עמדו בחדר הפנימי בבית-המרקחת, מול שולחן העבודה הגדול, ולִינֶקֶה לא העלתה בדעתה שבכיס המקטורן השחור של דוקטור קוֹלי מונח מכתב מאבא שלה."

 

 

כך מתחילה ההתכתבות הסודית בין הילדה לינקה לבין אביה, בין מקום מסתור אחד לאחר, בהולנד הכבושה בידי הנאצים. האב – מדען מבריק – ממלא את מכתביו באהבה וצחוק, חיות ופרחים ורמזים לימים אחרים. הוא כורך אותם לספרונים צבעוניים, שהמחתרת ההולנדית מעבירה לילדה. מצורפת להם הוראה ברורה: להשמיד מיד לאחר הקריאה.

ואיך קוראים לך עכשיו הוא סיפורה של ילדה יוצאת דופן, שמוצאת מקלט אצל רופא ואשתו בכפר נידח, ומסתירה את זהותה האמיתית מילדי בית-הספר, מהשכנים, מהאיכרים, מאחרים שמסתתרים, ובעיקר – מהחיילים הגרמנים. בכל אותם ימים היא מחכה למכתבים המצוירים מאביה.

 

 

תרגום המכתב המאויר:

"לינֶקֶה יקרה,
שלחת לנו מכתב נהדר. מאוד שמחנו בו. כמה זמן לא שמענו ממך!

חשבנו שאת עדיין שוכבת עמוק מתחת לשמיכות עם כאב ראש וחום גבוה… אבל את כבר שיחקת עם חברותייך בבית-הספר. טוב לשמוע!
תכתבי לנו שוב במהירות?
תמיד כשמגיע מכתב ממך יש לנו קצת חג."

 

תמי שם-טוב כתבה את הספר על פי סיפורה האמיתי של לינקה, ואף שילבה בו את המכתבים המקוריים.

הוצאת בית לוחמי הגטאות וכנרת זמורה ביתן, 253 עמודים
עורכת הספר: יעל גובר
עיצוב: גילה קפלן
יוזמת הפרויקט: טלי שנר

אמיל וקרל / יעקב גלאטשטיין

"אמיל, למה לקחו את אמא שלי?" שאל פתאום קרל, בשקט-בשקט.
אמיל לא השיב מהר כל-כך. מצא חן בעיני קרל שחברו לא יכול להשיב על השאלה. בדרך כלל יש לאמיל תשובה מוכנה לכל השאלות, אבל עכשיו הוא הציג לו שאלה קשה.
"ולמה הרגו את אבא שלי?" התגרה קרל באמיל שלא הצליח לענות לו.
אבל דווקא השאלה הזו נתנה לאמיל מפתח לתשובה.
"אביך היה סוציאליסט. כולם ידעו את זה טוב מאוד. אבא שלי תמיד סיפר על אבא שלך, שהוא לחם למען פועלים עניים. ואמא שלך הייתה גם כן סוציאליסטית."
"אז גם את אמא שלי הם ישרפו?" שאל קרל.
אמיל לא השיב.
"אמיל, אתה ישן?"
"לא. אני מפחד. זוז קרוב יותר אלי…"

 

 

אמיל וקרל היא נובלה יפהפייה וקורעת לב על החברות בין נער יהודי ונער נוצרי, בוִינה של שנת 1938, ערב מלחמת העולם השנייה. זהו ספר סוחף, מרגש, עצוב ומטריד על החיים תחת משטר דיקטטורי ועל מה שקורה לילדים במלחמה.

הספר ראה אור ביידיש כבר בשנת 1940, והיה אחת העדויות הספרותיות הראשונות למתרחש באירופה הכבושה על ידי השלטון הנאצי. מחברו, יעקב גלאטשטיין, היה סופר ומשורר יידי מפורסם, אשר נולד בפולין ב-1886, ונפטר בניו יורק ב-1971.

הקיבוץ המאוחד, 158 עמודים
תרגם מיידיש: אריה אהרוני
עריכה: נרי אלומה

 

יומנו של פטר גינז, 1942-1941

"בבוקר בבית הספר. בדרך ראיתי שש משאיות תובלה שהעבירו את הציוד מבית הכנסת ברחוב דוּשְׁנִי; בערך עשרים יהודים בבגדי עבודה (ביניהם דוֹד מילוש) סחבו את הרהיטים. היינו צריכים למסור את נעלי הסקי של אווה, לפי הוראה של הגרמנים. אחר הצהריים בבית. בערב אבא היה בכוננות חירום." 12.7.1941

 

 

יומנו של פטר גינז הוא ספר אישי מרגש מאוד, שמתאר את סיפור חייו הקצרים של נער יהודי צ'כי מוכשר ואמיץ. בספר מובאות רשימות ממחברותיו האישיות, סיפורים קצרים שכתב וציורים שאייר.

הסיפור שמאחורי גילוי הספר מרגש אף הוא, ואולי הוא ממש בבחינת סיפור התגלות: בשנת 2003 לקח איתו אילן רמון ז"ל, האסטרונאוט הישראלי הראשון, את הרישום "נוף ירח", שהיה שמור ביד ושם, ושצייר ב-1942 פטר גינז.

אחרי שהתפרסם האיור, תושב פראג זיהה שיש ברשותו מחברות המלאות בכתביו של פטר ובציוריו, אותם מצא בבית ישן שקנה בפרוור של העיר. הוא פנה ליד ושם ודרכם הגיעו החומרים אל חוה פרסבורגר, אחותו של פטר גינז. חוה שלא ידעה על קיומם, פגשה שוב ביצירות של אחיה אחרי למעלה משישים שנה. היא גם למדה דרך המחברות על הקורות את פטר בימי המלחמה, אחרי שדרכיהם נפרדו כבר. היא בחרה מתוך החומרים, תירגמה, ערכה, והוסיפה רשימה על הילד היוצר שפטר היה. בזכות צירוף הנסיבות הקוסמי הזה, קולו הייחודי של פטר גינז מוסיף להישמע.

כנרת, זמורה-ביתן, דביר ויד שם, 175 עמודים
תרגום: יוליה אלעד-שטרנגר וחוה פרסבורגר

 

 

ספרים למבוגרים

שלושת הספרים הבאים לקוראים מבוגרים מציגים סיפורי שואה יוצאי דופן הן מבחינת הסגנון והן מבחינת התוכן. הם מתאפיינים בכתיבה ספרותית עזה ומבריקה, ואכן לאחר השואה חורחה סמפרון וזופיה רומאנוביצ'ובה נעשו לסופרים בעלי שם. אפשר מאוד שגם אתי הילסום הייתה נעשית לסופרת מפורסמת אלמלא נרצחה באושוויץ. הספרים מיוחדים מעוד בחינה והיא שהם לא מתרכזים רק במה שעבר על היהודים בזמן המלחמה – הם מספרים על חברי מחתרות שנאבקו להציל יהודים ועל פעילים פוליטים שנרדפו, נתפסו ונשלחו למחנות בעצמם. הם מספרים על יחידים שאולי יכולים היו לברוח, אבל בחרו לקשור את עצמם לגורל העם היהודי, והאמינו בהכרח להילחם ברוע ולעזור לכל אדם באשר הוא אדם.

 

​המסע הגדול / חורחה סמפרון

"כבר ארבעה ימים ושלושה לילות אנו לחוצים אחד לתוך השני, מרפקו בצלעותי, מרפקי בבטנו. בכדי שהוא יכול לשׂים כראוי שתי כפות-רגליו על ריצפת הקרון, נאלץ אני לעמוד על רגל אחת. בכדי שגם אני אוּכל לעשות כך ולחוש כיצד שרירי-שוקי מתרפים מעט, נעמד גם הוא על רגל אחת. כך מרוויחים כמה סנטימטרים ואנו נחים לנו איש בתורו. 

מסביבינו אפלולית, נשימות כבדות ולחץ פתאומי, מבוהל, כל אימת שמישהו מתמוטט. כאשר מנו אותנו והיינו מאה-ועשרים לפני הקרון, חשתי צמרמורת בגבי, ניסיתי לתאר לעצמי מה יהיה. זה עוד יותר גרוע. 

אני עוצם את העיניים, אני חוזר ופוקח את העיניים. אין זה חלום."

 

 

המסע הגדול הוא מסעם של 120 עצירים הסגורים בקרון בהמות בדרכם אל מחנה בוכנוולד, מסע הנמשך חמישה לילות וארבעה ימים. הזמן בתוך הקרון מתרסק ומתערבב עם מה שהיה ועם מה שמחכה בקץ המסע, השאלה מי ישרוד ומי יעזוב את עולמם של החיים.

המחבר חורחה סמפרון היה גולה בצרפת, הצטרף לשורות המחתרת הצרפתית, נאסר ונשלח למחנה בוכנוולד, שממנו שוחרר רק עם תום המלחמה.

ספרית פועלים, דוכיפת, 237 עמודים
תרגם מצרפתית: רן עדי

 

המעבר בים סוף / זופיה רומאנוביצ'ובה

"זמן קצר לפני בואה של לוּצינה שוב חזר אותו החלום, שלא ידעתי כלל שעדיין אני גוררת אתי, ולא לבדו הופיע, אלא מוקף מראות-בהקיץ עכשוויים, שהיו מקורו והרקע והמבוא שלו. החלום הזה, שחלמתי אותו לפני כמעט חודש, שיחזר בנאמנות מפליאה גם את מה שהיה לפני שנים רבות כל-כך, וגם את מה שחלמתי לילה אחד אז, במחנה – זה משתרבב לתוך זה, מציאות וחלום, והקשר בן שניהם הדוק כל-כך, עד שהתעוררתי בזעקה, כמו אז, והייתי בטוחה שאני מתעוררת לא עכשיו, אלא אז, וחיפשתי את לוּצינה על-ידי, את זרועה החשופה, את גבה המופנה אלי, כי אמנם חלמתי שהיא ישֵנה וגבה אלי, כדרכה תמיד, ורציתי לצעוק כמו אז: לֶשֶׁק ישנו! לֶשֶׁק חי! – הצעקה הזו כבר עמדה על שפתי."

 

 

הרבה שנים חלפו מאז שהשתחררה ממחנה הריכוז. אז עוד הייתה כמעט ילדה, עכשיו היא אישה צעירה, יש לה דירה, עבודה, מאהב – ומעולם לא הייתה בודדה ונואשת כל כך. העתיד הוורוד שחלמה עליו בימי הזוועה במחנה יחד עם חברתה המבוגרת ממנה, שלקחה אותה תחת חסותה, לא התממש אחרי השחרור. אבל היא מסרבת להרפות מן החלום ומן הגיהנום שבו נרקם, ובכל מאודה נאחזת בהם ובאותה ידידה של אז, שבינתיים המשיכה הלאה ודבקה בחיים ובהנאותיהם. במרכזו של המעבר בים סוף, ספר קצר ויפה, עומדת הפגישה המחודשת בין השתיים, פגישה המסתיימת בטרגדיה.

הסופרת, זופיה רומאנוביצ'ובה, נולדה בשנת 1922 בראדום שבפולין, ובעודה נערה הצטרפה לשורות המחתרת הפולנית נגד הנאצים. היא נתפסה והיתה כלואה במחנו ריכוז למעלה מארבע שנים.

עם עובד, 184 עמודים
תרגמה מפולנית: עדה פגיס

 

השמיים שבתוכי: יומנה של אתי הילסום, 1943-1941

"דבר אחד אני יודעת בוודאות: לעולם לא אצליח להביע במילים כתובות את מה שהחיים אייתו לי באותיות חיות." 

 

 

השמיים שבתוכי הוא סיפורה של אתי הילסום, אישה בת 27 מאמסטרדם, העוסקת בפסיכולוגיה ובספרות ומבקרת בקביעות אצל פסיכולוג. היא כותבת בגילוי לב על תחושותיה בתור אישה ועל אהבותיה ועל רצונה לכתוב, אך אט אט חודרת השואה לכתיבתה. היומן נעשה לתיאור האיסורים על היהודים, הטרנספורטים והשילוח למחנות המוות, וגם לתיאור השנתיים האחרונות של חייה.

מתוך כתיבתה עולה דמות של צעירה מבריקה בעלת תעצומות נפש וגישה דתית-מיסטית, שמוצאת בגורל האיום שמצפה לה את הדרך להאיר את חייהם של אחרים ולעזור להם.

״בסופו של דבר, יש לנו רק חובה מוסרית אחת: לכבוש בתוכנו מישורים של שלום, עוד ועוד שלום, כדי שנוכל להקרין אותו לאחרים. וככל שיהיה יותר שלום בתוכנו, כך יהיה יותר שלום בעולמנו הנסער.״ 29 ספטמבר 1942

כתר, 191 עמודים
מהולנדית: שולמית במברגר

 

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד

 

כתבות נוספות שיעניינו אתכם:

המכתב האחרון ששלחה חנה סנש נחשף

ממצבות לבריכת שחייה: האלבום שתיעד את חורבן בית העלמין היהודי בסלוניקי

הכדור שנורה במיכאל וייכרט בגטו קראקוב

כשהמחיצה בין "קרבנות השואה" ל"מורדי הגטאות" קרסה

היומן מגטו לודז' שנכתב בשוליו של סידור

סיפורה של קהילה גוועת: יומן מיהדות אמסטרדם של סוף מלחמת העולם השנייה

סוצקבר, המשורר הרגיש, חווה על בשרו, במלוא עוצמתם, את ימי השואה ואת תקומת מדינת ישראל. הוא ידע לתמצת רגשות, תחושות לב ומחשבות ולזקקם לכדי שורות שיר קצרות. את כל זאת עשה סוצקבר בשפתו, שפת אמו ושפת אבותיו בליטא, היא היידיש.

ערב מלחמת העולם השנייה היה אברהם סוצקבר משורר שכבר פרסם והתפרסם, מהצעירים המבריקים והמבטיחים במרכז הספרותי שצמח בווילנה. בזמן המלחמה צעד סוצקבר בדרך הייסורים של יהודי וילנה והיה עד למעצרים, להוצאות להורג ולגירוש לגטאות ולפונאר. תוך כדי מאבק הישרדות יומיומי הוא המשיך לכתוב ולקח חלק בתיאטרון בגטו. את עיקר זמנו הקדיש לתעד את חיי היהודים, את התרבות היהודית ואת פשעי הנאצים כנגד היהודים. סוצקבר וחבריו אספו כל פתק, כל רשימה, כל פיסת עדות, והחביאו או הבריחו אותם. המשורר הצטרף למחתרת הגטו וכתב על הדברים הנוראים שקרו לו ושראו עיניו: אמו שנרצחה בפונאר. התינוק שנולד לו ונרצח בבית החולים של הגטו.

 

"הַאֲנִי הַמְשׁוֹרֵר הָאַחְרוֹן בְּאֵירוֹפָּה?
הֶאָשִׁיר לַמֵּתִים, אִם אָשִׁיר לָעוֹרְבִים?
שֶׁטָּבַעְתִּי בְּאֵשׁ, בְּבִצוֹת, בְּמֻגְלָה,
שְׁבוּי שָׁעוֹת וּרְגָעִים מֻטְלָאִים, צְהֻבִּים."

(מתוך "שירו של משורר יהודי ב-1943". גטו וילנה. תרגם: בנימין הרשב. כינוס דומיות, עם עובד וכרמל, 2005)

 

בספטמבר 1943, ימים ספורים לפני חיסול גטו וילנה, כשסוצקבר תשוש ומיואש, אשתו פריידקה שכנעה אותו לברוח מהגטו ולהצטרף לפרטיזנים. פריידקה, סוצקבר ורעהו הטוב והקרוב שמרקה קאצ'רגינסקי, צעדו יחד עם הפרטיזנים מאה קילומטרים. הם צעדו בסתר בין הכפרים הגויים והצבא הגרמני עד שהגיעו לאזור אגם נארוץ' והצטרפו למחנה הפרטיזנים "נקמה".

 

 

בזמן שלחמו בשורות הפרטיזנים, התגלגלה לרוסיה הפואמה "כל נדרי" שכתב סוצקבר כשהיה בגטו. הפואמה סיפרה על האקציות של יום כיפור תש"ב, כאשר 4,000 מיהודי גטאות וילנה הובלו לפונאר. הפואמה תורגמה לרוסית ונקראה ב-1944 בבית הסופרים במוסקבה. הרושם שעוררה היה עז. הקהל נדהם מעוצמת מילותיו של סוצקבר שגילו את זוועות הפתרון הסופי.

קמה קריאה ציבורית להצילו ובעקבותיה התקבלה הוראה רשמית מטעם השלטונות הסובייטים להביא את המשורר הפרטיזן אל מוסקבה.

מטוס ראשון ששלחו הסובייטים ליערות כדי לחלץ את המשורר התרסק, ומקרעי כנף-המטוס העשוייה פח, הכינו לסוצקבר מזוודה שלתוכה אסף את כל שיריו ותיעוד מהמלחמה שהיו בידיו. במרץ 1944 מטוס שני נשלח ונחת בהצלחה על אגם קפוא. זה היה מטוס דו-מושבי וסוצקבר עלה עליו, ישב בפתחו עם אשתו פריידקה קשורה לברכיו, ושני פרטיזנים פצועים שנדחפו מאחור. הוא לא שכח לקחת איתו את המזוודה. למרות האש שנורתה עליו מהגרמנים, הצליח המטוס להמריא ולטוס עד שהגיע בשלום לצד הסובייטי.

 

מזוודתו של המשורר אברהם סוצקבר שהוכנה משברי כנף המטוס שנשלח להצילו.
ארכיון סוצקבר בספרייה הלאומית

 

באותו חודש הגיעה משפחת סוצקבר למוסקבה, שם קיבלו את פניה אנשי סטלין. המשורר פתח לפניהם את המזוודה והראה להם את התיעוד שאסף ושמר בתוכה. במוסקבה ערכו לכבודו אסיפה ענקית בנוכחות אלפי אנשים והוא התקבל שם כגיבור לאומי.

עשרות מיליונים בברית המועצות קראו ב"פראוודה" את הסיפור על סוצקבר, על גטו וילנה ועל הפרטיזנים היהודים שלחמו נגד הנאצים. סוצקבר קיבל מכתבים מכל רחבי ברית המועצות, ונסע לאסוף עדויות מפי ניצולים מהשטחים הכבושים ששיחררו הסובייטים. סיפורו היה כה ידוע ודמותו כה מוכרת עד שב-1946, בחרו בו שלטונות ברית המועצות להיות היהודי היחיד שיופיע במשפט נירנברג – עד מטעם המשלחת הסובייטית. מיליוני יהודים בברית המועצות העריצו את האיש שהעיד באומץ בפני הנאצים על השמדת העם היהודי.

 

העד היהודי הראשון

"נירנברג, בבית המשפט. רבע לשתים-עשרה בצהריים. יום רביעי, 27 בפברואר 1946
התובע הסובייטי והחוקר שלי, דיבר איתי עוד קודם לכן על האחריות הגדולה של דברי בבית המשפט. 'אתה העד היהודי הראשון. אתה צריך לדבר בשם מיליוני נרצחים. עליך לספר לעולם איך שחט הפאשיזם הגרמני את אחֶיך.'

כל תא ותא בתודעתי הרגיש באחריות הגדולה הזאת. שני לילות לפני הופעתי לא יכולתי לעצום עין. לנגד עיני ראיתי את אמי, רצה עירומה בשדה מושלג – והדם החם המטפטף מלבהּ הירוי מתחיל לנזול בחדרי ולכתר אותי כמו בטבעת. (…) פעמיים סירבתי לבקשת המרשל לשבת, כנהוג, ודיברתי בעודי עומד, כאילו אני אומר קדיש על הנופלים. דיברתי רק על וילנה. על מה שראיתי וחוויתי בעצמי."

(מתוך "חרוזים שחורים" הקיבוץ המאוחד 2015, תרגם בני מר)

 

הנה קטע מצולם מתוך עדותו של אברהם סוצקבר במשפטי נירנברג:

 

אחרוני משוררי היידיש במוסקבה

בשהותו במוסקבה פגש סוצקבר את משוררי וסופרי היידיש הנערצים עליו, אלה שחלם להכיר מאז היה נער משורר בווילנה. לאחר מלחמת העולם השנייה היו משוררים אלה בשיא תהילתם וזכו לאהדת השלטונות הסובייטים.

 

ב-1946 כשהוא נערץ על מיליונים וחביבם של השלטונות הסובייטים, החליטו סוצקבר ופריידקה אשתו לעזוב הכול ולעלות ארצה יחד עם בתם רינה שנולדה ברוסיה.

סוצקבר חש, מה שנעלם מחושי המשוררים היהודים האחרים, שהקרקע בוערת תחת רגליו ושגם ברית המועצות היא לא מקום בטוח בעבור יהודים.

אילו היה סוצקבר נשאר ברוסיה, יש להניח שגורלו היה כזה: הוא היה נאסר, נחקר ומוצא להורג יחד עם פרץ מרקיש, איציק פעפער, דוד ברגלסון וסופרים יהודים אחרים שנרצחו ב-1952 בהוראת סטלין.

בעוזבו את ברית המועצות לקח איתו המשורר את כל הרשימות והניירות, את כל התיעוד שאסף – את הארכיון של גטו וילנה, את העדויות שרשם מניצולים אחרי המלחמה. את השירים והיומנים שכתב. ואת המזוודה. הוא הביא אותם ארצה איתו כשעלה ב-1947. כעבור שנים הפקיד אותם בספרייה הלאומית למשמרת עולמים.

בארץ המשיך אברהם סוצקבר לכתוב עוד שנים ארוכות. האיש שפחד שיהיה המשורר האחרון באירופה, זכה בפרס ישראל והיה לגדול משוררי היידיש בישראל. הוא נפטר ב-20.1.2010.

 

סוצקבר בחדר עבודתו בישראל.  צילם: הנריק ברודר – Henrik Broder – 1992

 

תודה לד"ר גיל וייסבלאי ממחלקת הארכיונים על הסיוע בתחקיר ובהכנת הכתבה. החומרים והתמונות הם מתוך ארכיון אברהם סוצקבר בספרייה הלאומית.

 

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד

 

כתבות נוספות שיעניינו אתכם:

הכישרון לידידות: הקשר המיוחד שנרקם בין אברהם סוצקבר למארק שאגאל

המכתב האחרון ששלחה חנה סנש נחשף

ממצבות לבריכת שחייה: האלבום שתיעד את חורבן בית העלמין היהודי בסלוניקי

הכדור שנורה במיכאל וייכרט בגטו קראקוב

כשהמחיצה בין "קרבנות השואה" ל"מורדי הגטאות" קרסה

היומן מגטו לודז' שנכתב בשוליו של סידור

סיפורה של קהילה גוועת: יומן מיהדות אמסטרדם של סוף מלחמת העולם השנייה

 

רוצים לגלות את כל הסיפורים שמאחורי השירים האהובים?
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו "הסיפור מאחורי":