"יש משוררים גדולים, אמנים גאוניים, שאין להם כלל הכישרון לידידות", כתב אברהם סוצקבר ב-1977, בפתיחת מאמר על ידידו מארק שאגאל "ויש משוררים, אמנים," המשיך, "שכשרונם לידידות גדול ומקורי יותר מכישרונם בשירה ובציור". האם בהתייחסו לאותו "כשרון ידידות" נדיר התכוון סוצקבר רק לשאגאל, או שמא גם לעצמו? יותר מ-35 שנים נמשכה אותה חברוּת מופלאה בין שני ענקים אלה, הצייר והמשורר. ארכיונו של אברהם סוצקבר, השמור בספרייה הלאומית, מגלה צדדים בלתי מוכרים על ראשיתו של אותו קשר, שנקטע רק עם מותו של שאגאל, במארס 1984.
במחברות טיוטה השמורות בארכיונו של המשורר, אנו מוצאים כי בשנותיו האחרונות תכנן לכתוב ספר על היכרותו עם מארק שאגאל. להעתקות של עשרות המכתבים שקיבל מן הצייר הדגול, נוספו קטעי שיחות שרשם, על-פי זכרונו, ואשר נערכו לרוב בעת שהתארח בצרפת, אך גם באחדים מביקוריו הנדירים של שאגאל עצמו בישראל. לסוצקבר היה חלק חשוב באותם ביקורים, וראשי המדינה ראו בו חולייה מקשרת עם אחד מגדולי האמנים היהודים במאה העשרים. כיצד החלה ידידות זו, ומה קשר בין שני היוצרים, שביניהם הפרידו כמעט שנות דור?
בקיץ 1948, בימי ההפוגה הראשונה של מלחמת העצמאות, נענתה ההסתדרות, לאחר לבטים ומאבקים פנימיים, להצעתו של סוצקבר לייסד כתב עת ספרותי ביידיש. על אף גילו הצעיר, יחסית, והיותו "עולה חדש" (הוא עלה ארצה פחות משנה קודם לכן) סוצקבר כבר רכש לעצמו תהילת עולם.
המשורר הפרטיזן, ששיריו הרטיטו את לבבותיהם של רבבות בעולם כולו, האיש שנבחר על ידי ברית המועצות להעיד במשפטי נירנברג על פשעי הגרמנים ומי שייצג את המרד והתקומה של יהדות ליטא בשואה, היה לסמל בעיני רבים. סוצקבר מאן להשלים עם העתיד שצפוי היה, לדעת רבים, לתרבות היידיש במדינת ישראל. "די גאלדענע קייט" ("שלשלת הזהב"), כתב העת שעמד בראשו והתמיד בהוצאתו במשך 48 שנים, הפך עד מהרה לעמוד האש של ספרות היידיש. את הראשון מבין 141 כרכי הרבעון, הגדושים עד להתפקע בחומרים מרתקים, בחר סוצקבר להקדיש לסוגיה הטעונה של הקשר בין היידיש לעברית ולאירועים ההיסטוריים המסעירים של אותם ימים, ובראשם הקמת מדינת ישראל. הוא פנה אל שורה של יוצרים יהודיים בולטים, בבקשה לתרום מפרי עטם ומכחולם, באופן שיבטא את המאבק של העם היהודי על עצמאותו.
בין האישים אליהם כתב סוצקבר, היה גם מארק שאגאל. בפנייה זו היתה, כך הודה סוצקבר לימים, לא מעט מן התעוזה: מארק שאגאל היה אז אחד מן הציירים הידועים בעולם כולו, וקשריו באותה עת עם הציונות ועם ארץ ישראל היו רופפים למדיי. בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה הוא היה שקוע בפרויקטים אמנותיים גדולים, שבין היתר עסקו גם באבדנו הסופי של העולם היהודי הישן, שממנו בא ואליו התגעגע. אך זוהי היתה בדיוק נקודת החיבור שבין הצייר מוויטבסק למשורר מווילנה. "בהנאה גדולה קיבלתי את מכתבך", כתב שאגאל לסוצקבר מאחוזתו בצרפת לתל אביב, "ממך – כמשורר שאת שיריו אני כה אוהב ומעריך גם כאדם, כמובן." בהמשך המכתב, הודה שאגאל ב"חטא קטן" שהוא חוטא מזה שנים רבות: כתיבת שירים.
סוצקבר, שכנראה נדהם למקרא השורות הבאות, שבהן הבטיח שאגאל לשלוח את שיריו לפרסום, המשיך וקרא: "אני שולח לך לפרסום גם ציור אחד, מן הסדרה "1948" (המוקדשת לישראל), ששמו "התקווה". בצניעות אופיינית, הציע-הורה שאגאל להדפיס את ציורו על כריכת הגיליון של כתב העת. סוצקבר, כמעט מיותר לציין, לא יכול היה לסרב.
כאשר יצא, לבסוף, הגיליון הראשון של "די גאלדענע קייט", בסוף 1948, שלח סוצקבר עותק ממנו לשאגאל, וצירף אליו פואמה שפרסם באותם ימים, "געהיימשטאט" ("עיר הסתרים"). תשובתו של שאגאל לא אחרה לבוא: "כידוע לך, אינני מבקר ספרות", הוא כתב, "אבל כאמן וכיהודי אני סבור שאתה המשורר הבהיר, המבריק, הצעיר, הססגוני והאמתי ביותר של הזמן הטראגי שבו אנו חיים. […] שיריך הם ציורים ממש, ואני חש כה קרוב אליך". הצייר שכתב שירים, לא ידע עד כמה הוא קלע למטרה: מחברותיו של ידידו המשורר היו מלאות ברישומים קלילים, בקו נקי ודק.
קשה לנחש מי היה נרגש יותר, כאשר הופיע הגיליון השביעי של "די גאלדענע קייט": העורך, שפרסם בגאווה רבה שיר של מארק שאגאל או הצייר עצמו, שזכה לראות בפעם הראשונה את חרוזיו בדפוס. שאגאל, ראוי לציין, כתב את אותו שיר ("ארצי") בלשון הרוסית, שבה שלט טוב יותר מאשר ביידיש. תרגומו האמנותי של סוצקבר העלה את שורותיו ההססניות של שאגאל לדרגת יצירה לירית ענוגה, שאיש לא פילל לה, גם לא מחברהּ. "תרגומך הוא כבוד גדול לי", כתב שאגאל בתגובה, "מעולם לא היה לי אוצר מלים כה עשיר ביידיש!"
השירים של שאגאל שפורסמו בגיליון 9 של "די גאלדענע קייט", 1951:
באפריל 1950, כשנתיים לאחר ראשיתו של קשר המכתבים בין השניים, הם נפגשו לראשונה פנים אל פנים בצרפת. לקראת נסיעתו, חשש כנראה סוצקבר מן הפגישה עם שאגאל, ועל-כן ביקש לשוות לה גם אופי רשמי. הוא פנה אל יושב-ראש הכנסת דאז, יוסף שפרינצק, ושכנע אותו לכתוב אל שאגאל ולהציע לפניו כי עם הקמתו של משכן קבע לכנסת, הוא יוזמן לעטר אותו בציוריו. שפרינצק, שבמאמצים מרובים הצליח לאתר בניין זמני למושבו של הפרלמנט הישראלי שזה-מקרוב נולד, היה מעט משועשע מן הרעיון הדמיוני שהעלה סוצקבר, אך נענה ברצון. לימים, מילא סוצקבר גם את תפקיד המתווך והמפשר, בתהליך הממושך והסבוך של יצירת הגובלנים והפסיפסים במה שידוע כיום כ"טרקלין שאגאל" במשכן הכנסת.
חששותיו של סוצקבר מן הפגישה הראשונה עם שאגאל היו לשווא. במחברות השמורות בארכיונו, הוא מתאר את החיבוק החם והנשיקה שהדביק ללחיו שאגאל, עם בואו. הקירבה המשפחתית ממש, נוצרה מיד. לימים, פרסם סוצקבר קטעים מן השיחות הממושכות שהתנהלו בימים ובלילות שעשה במחיצתו של שאגאל, באותו ביקור ראשון.
בניגוד למה שמצופה היה מן השניים, הם לא עסקו רק בעולם היהודי שנעלם, אשר נכח באופן כה בולט ביצירתם. סוצקבר שתה בצמא את זיכרונותיו של שאגאל מפאריס של ראשית המאה וזה, האריך את הדיבור על אנרי מאטיס, שדמותו קסמה גם למאזין המרותק. "מכל הציירים בצרפת, הקו שלו הוא המעודן ביותר", הסכימו השניים. השיחה הלכה ונמשכה גם אל ידיד אחר מאותם ימים, פיקאסו. שאגאל הוביל את סוצקבר למוזיאון פיקאסו שבעיירה אנטיב (Antibes), ובהתפעלות רבה תיאר את מגוון כישרונותיו, בציורי שמן, ברישום ובעבודות קרמיקה. כאשר ניסה סוצקבר למשוך את שאגאל בלשונו ולשאלו על ההבדל שבינו לבין פיקאסו, הוא ענה בהחלטיות: "פיקאסו הוא גוי, שיכול לעשות הכל. ההבדל שביני לבין פיקאסו הוא בדיוק כמו ההבדל שבין אבי (היהודי) לאביו (הגוי)." סוצקבר המשיך וכתב כי שנים רבות מאוחר יותר, כאשר ביקר בתערוכה גדולה של פיקאסו בלונדון, עלתה לפתע במוחו המחשבה כי בעוד אשר פיקאסו הוא בְּרוּך-שטן, שאגאל הוא בּרוּך-אל.
אותו ביקור בצרפת הביא אחריו ביקור גומלין של שאגאל בישראל, ושיתוף פעולה אמנותי בין השניים, שאחד משיאיו היה עיטור הפואמה "סיביר" מאת סוצקבר. הכישרון לידידות, שאכן היה משותף, כנראה, לשאגאל ולסוצקבר גם יחד, העניק לנו כמה מן הפנינים הנפלאות של התרבות היהודית במאה העשרים.
רוצים להכיר מקרוב את אברהם סוצקבר?
הסרט "דבש שחור – שירת חייו של אברהם סוצקבר" יוצג על מסך ענק ברחבת הספרייה הלאומית במסגרת פסטיבל דוקו.טקסט. לאחר הקרנת הסרט נשוחח עם יוצר הסרט אורי ברבש ועם נכדתו של אברהם סוצקבר, השחקנית הדס קלדרון.
