סוצקבר, המשורר הרגיש, חווה על בשרו, במלוא עוצמתם, את ימי השואה ואת תקומת מדינת ישראל. הוא ידע לתמצת רגשות, תחושות לב ומחשבות ולזקקם לכדי שורות שיר קצרות. את כל זאת עשה סוצקבר בשפתו, שפת אמו ושפת אבותיו בליטא, היא היידיש.

ערב מלחמת העולם השנייה היה אברהם סוצקבר משורר שכבר פרסם והתפרסם, מהצעירים המבריקים והמבטיחים במרכז הספרותי שצמח בווילנה. בזמן המלחמה צעד סוצקבר בדרך הייסורים של יהודי וילנה והיה עד למעצרים, להוצאות להורג ולגירוש לגטאות ולפונאר. תוך כדי מאבק הישרדות יומיומי הוא המשיך לכתוב ולקח חלק בתיאטרון בגטו. את עיקר זמנו הקדיש לתעד את חיי היהודים, את התרבות היהודית ואת פשעי הנאצים כנגד היהודים. סוצקבר וחבריו אספו כל פתק, כל רשימה, כל פיסת עדות, והחביאו או הבריחו אותם. המשורר הצטרף למחתרת הגטו וכתב על הדברים הנוראים שקרו לו ושראו עיניו: אמו שנרצחה בפונאר. התינוק שנולד לו ונרצח בבית החולים של הגטו.

"הַאֲנִי הַמְשׁוֹרֵר הָאַחְרוֹן בְּאֵירוֹפָּה?
הֶאָשִׁיר לַמֵּתִים, אִם אָשִׁיר לָעוֹרְבִים?
שֶׁטָּבַעְתִּי בְּאֵשׁ, בְּבִצוֹת, בְּמֻגְלָה,
שְׁבוּי שָׁעוֹת וּרְגָעִים מֻטְלָאִים, צְהֻבִּים."

(מתוך "שירו של משורר יהודי ב-1943". גטו וילנה. תרגם: בנימין הרשב. כינוס דומיות, עם עובד וכרמל, 2005)

בספטמבר 1943, ימים ספורים לפני חיסול גטו וילנה, כשסוצקבר תשוש ומיואש, אשתו פריידקה שכנעה אותו לברוח מהגטו ולהצטרף לפרטיזנים. פריידקה, סוצקבר ורעהו הטוב והקרוב שמרקה קאצ'רגינסקי, צעדו יחד עם הפרטיזנים מאה קילומטרים. הם צעדו בסתר בין הכפרים הגויים והצבא הגרמני עד שהגיעו לאזור אגם נארוץ' והצטרפו למחנה הפרטיזנים "נקמה".

בזמן שלחמו בשורות הפרטיזנים, התגלגלה לרוסיה הפואמה "כל נדרי" שכתב סוצקבר כשהיה בגטו. הפואמה סיפרה על האקציות של יום כיפור תש"ב, כאשר 4,000 מיהודי גטאות וילנה הובלו לפונאר. הפואמה תורגמה לרוסית ונקראה ב-1944 בבית הסופרים במוסקבה. הרושם שעוררה היה עז. הקהל נדהם מעוצמת מילותיו של סוצקבר שגילו את זוועות הפתרון הסופי.

קמה קריאה ציבורית להצילו ובעקבותיה התקבלה הוראה רשמית מטעם השלטונות הסובייטים להביא את המשורר הפרטיזן אל מוסקבה.

מטוס ראשון ששלחו הסובייטים ליערות כדי לחלץ את המשורר התרסק, ומקרעי כנף-המטוס העשוייה פח, הכינו לסוצקבר מזוודה שלתוכה אסף את כל שיריו ותיעוד מהמלחמה שהיו בידיו. במרץ 1944 מטוס שני נשלח ונחת בהצלחה על אגם קפוא. זה היה מטוס דו-מושבי וסוצקבר עלה עליו, ישב בפתחו עם אשתו פריידקה קשורה לברכיו, ושני פרטיזנים פצועים שנדחפו מאחור. הוא לא שכח לקחת איתו את המזוודה. למרות האש שנורתה עליו מהגרמנים, הצליח המטוס להמריא ולטוס עד שהגיע בשלום לצד הסובייטי.

מזוודתו של המשורר אברהם סוצקבר שהוכנה משברי כנף המטוס שנשלח להצילו.
ארכיון סוצקבר בספרייה הלאומית

באותו חודש הגיעה משפחת סוצקבר למוסקבה, שם קיבלו את פניה אנשי סטלין. המשורר פתח לפניהם את המזוודה והראה להם את התיעוד שאסף ושמר בתוכה. במוסקבה ערכו לכבודו אסיפה ענקית בנוכחות אלפי אנשים והוא התקבל שם כגיבור לאומי.

עשרות מיליונים בברית המועצות קראו ב"פראוודה" את הסיפור על סוצקבר, על גטו וילנה ועל הפרטיזנים היהודים שלחמו נגד הנאצים. סוצקבר קיבל מכתבים מכל רחבי ברית המועצות, ונסע לאסוף עדויות מפי ניצולים מהשטחים הכבושים ששיחררו הסובייטים. סיפורו היה כה ידוע ודמותו כה מוכרת עד שב-1946, בחרו בו שלטונות ברית המועצות להיות היהודי היחיד שיופיע במשפט נירנברג – עד מטעם המשלחת הסובייטית. מיליוני יהודים בברית המועצות העריצו את האיש שהעיד באומץ בפני הנאצים על השמדת העם היהודי.

העד היהודי הראשון

"נירנברג, בבית המשפט. רבע לשתים-עשרה בצהריים. יום רביעי, 27 בפברואר 1946
התובע הסובייטי והחוקר שלי, דיבר איתי עוד קודם לכן על האחריות הגדולה של דברי בבית המשפט. 'אתה העד היהודי הראשון. אתה צריך לדבר בשם מיליוני נרצחים. עליך לספר לעולם איך שחט הפאשיזם הגרמני את אחֶיך.'

כל תא ותא בתודעתי הרגיש באחריות הגדולה הזאת. שני לילות לפני הופעתי לא יכולתי לעצום עין. לנגד עיני ראיתי את אמי, רצה עירומה בשדה מושלג – והדם החם המטפטף מלבהּ הירוי מתחיל לנזול בחדרי ולכתר אותי כמו בטבעת. (…) פעמיים סירבתי לבקשת המרשל לשבת, כנהוג, ודיברתי בעודי עומד, כאילו אני אומר קדיש על הנופלים. דיברתי רק על וילנה. על מה שראיתי וחוויתי בעצמי."

(מתוך "חרוזים שחורים" הקיבוץ המאוחד 2015, תרגם בני מר)

הנה קטע מצולם מתוך עדותו של אברהם סוצקבר במשפטי נירנברג:

אחרוני משוררי היידיש במוסקבה

בשהותו במוסקבה פגש סוצקבר את משוררי וסופרי היידיש הנערצים עליו, אלה שחלם להכיר מאז היה נער משורר בווילנה. לאחר מלחמת העולם השנייה היו משוררים אלה בשיא תהילתם וזכו לאהדת השלטונות הסובייטים.

ב-1946 כשהוא נערץ על מיליונים וחביבם של השלטונות הסובייטים, החליטו סוצקבר ופריידקה אשתו לעזוב הכול ולעלות ארצה יחד עם בתם רינה שנולדה ברוסיה.

סוצקבר חש, מה שנעלם מחושי המשוררים היהודים האחרים, שהקרקע בוערת תחת רגליו ושגם ברית המועצות היא לא מקום בטוח בעבור יהודים.

אילו היה סוצקבר נשאר ברוסיה, יש להניח שגורלו היה כזה: הוא היה נאסר, נחקר ומוצא להורג יחד עם פרץ מרקיש, איציק פעפער, דוד ברגלסון וסופרים יהודים אחרים שנרצחו ב-1952 בהוראת סטלין.

בעוזבו את ברית המועצות לקח איתו המשורר את כל הרשימות והניירות, את כל התיעוד שאסף – את הארכיון של גטו וילנה, את העדויות שרשם מניצולים אחרי המלחמה. את השירים והיומנים שכתב. ואת המזוודה. הוא הביא אותם ארצה איתו כשעלה ב-1947. כעבור שנים הפקיד אותם בספרייה הלאומית למשמרת עולמים.

בארץ המשיך אברהם סוצקבר לכתוב עוד שנים ארוכות. האיש שפחד שיהיה המשורר האחרון באירופה, זכה בפרס ישראל והיה לגדול משוררי היידיש בישראל. הוא נפטר ב-20.1.2010.

סוצקבר בחדר עבודתו בישראל.  צילם: הנריק ברודר – Henrik Broder – 1992

תודה לד"ר גיל וייסבלאי ממחלקת הארכיונים על הסיוע בתחקיר ובהכנת הכתבה. החומרים והתמונות הם מתוך ארכיון אברהם סוצקבר בספרייה הלאומית.

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד

כתבות נוספות שיעניינו אתכם:

הכישרון לידידות: הקשר המיוחד שנרקם בין אברהם סוצקבר למארק שאגאל

המכתב האחרון ששלחה חנה סנש נחשף

ממצבות לבריכת שחייה: האלבום שתיעד את חורבן בית העלמין היהודי בסלוניקי

הכדור שנורה במיכאל וייכרט בגטו קראקוב

כשהמחיצה בין "קרבנות השואה" ל"מורדי הגטאות" קרסה

היומן מגטו לודז' שנכתב בשוליו של סידור

סיפורה של קהילה גוועת: יומן מיהדות אמסטרדם של סוף מלחמת העולם השנייה

רוצים לגלות את כל הסיפורים שמאחורי השירים האהובים?
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו "הסיפור מאחורי":

מבין דפי היומן, אנחנו נחשפים למסירות נפש של של הכותב ועמיתיו, שגם בימים הקשים ביותר פעלו להביא את חבריהם המתים לקבורה. איזה כוח ואיזה אומץ מתחבאים בין המילים של אותו כותב לא ידוע שמתפלל רק לדבר אחד: "אני מקווה שהשלום יגיע במהרה על מנת שאוכל לסיים את כתיבת יומן זה ולמסור אותו למזכיר הקהילה. אמן כן יהי רצון".

אך מיהו אותו כותב? מה עלה בגורלו? את זה אנחנו לא יודעים.

ערב מלחמת העולם השנייה נאמד מספר היהודים בהולנד, בכ-140,000 נפש. באמצע שנת 1942 החלו הגירושים ההמונים של היהודים למחנות הריכוז, שהסתיימו רק בסוף 1944. בתקופה קצרה זו, נרצחו יותר ממאה אלף יהודי הולנד.

לחצו על התמונה להגדלה

יומן אחד של כותב אנונימי, אותו אנחנו מציגים עתה בפעם הראשונה, מתאר בפירוט וממקור ראשון את החודשים האחרונים של המלחמה, בתקופה שבה רק מתי מעט שרדו את חיסולה של הקהילה היהודית באמסטרדם. באותם עמודי יומן ספורים, אנחנו נחשפים לאומץ ליבם של אלו ששרדו את התופת.

"דבר לא מנע מאתנו לדאוג לכבוד המת"

אחד הנושאים שאותו הכותב מפרט, הוא הקושי העצום להביא את המתים למקום קבורה. אלו הם ימים בהם לא ניתן להשיג סוסים או כלי רכב להעברת המתים. אלו הם ימים בהם אפילו עצים להכנת ארונות קבורה קשה מאוד להשיג. ובכל זאת, אותו כותב, יחד עם חבריו הספורים, עשו מאמצים אדירים להתגבר על אותם קשיים.

"דבר לא מנע מאתנו לדאוג לכבוד המת. עשינו כל מה שצריך", כותב הניצול ביומנו. הוא מתאר אפיזודה אחת במהלך החורף הקשה של ינואר 1945, בו השלג היה כל כך גבוה, שלא ניתן היה לפנות את גופות המתים. חודשיים אחר כך מגיע העדכון: הכותב מספר בהתרגשות, כי הוא הצליח לארגן עגלת יד להניח עליה את הגופות ולהביאן למנוחת עולמים בבית הקברות.

"אני מקווה שהשלום יגיע במהרה"

אמנם היו אלו חודשיה האחרונים של המלחמה, אך המציאות, כאמור – קשה ביותר. הכותב מתאר במקצת מהאירועים המתרחשים סביבו, בשכונת היהודים שכמעט התרוקנה מיושביה: ביום אחד נופצו חלונות בית היתומים היהודים, וביום אחר תושבים פרצו לבתים הנטושים של היהודים כדי להשתמש ברהיטים לחימום. השלג הכבד מוטט את גג בית הכנסת, ובסוף ינואר התפלל הכותב לדבר אחד: "אני מקווה שהשלום יגיע במהרה על מנת שאוכל לסיים את כתיבת יומן זה ולמסור אותו למזכיר הקהילה. אמן כן יהי רצון".

לחצו על התמונה להגדלה

ועדיין, בתוך אותה תופת, אנחנו לומדים על קומץ של אנשים שמנסים איכשהו לחיות את חייהם. בקטעי יומן שנכתבו בסוף 1944 מספר הכותב כי הנותרים התכוונו להתכנס בבית הכנסת הגדול ובבית המדרש הסמוך לו אך הדבר נאסר עליהם. וכן הוא מספר איך החליטו היהודים – שלא מנו ביחד יותר ממניין – להתכנס בבית פרטי ולהתפלל יחדיו, ואף מציין את הפסקת הקפה "הנחמדה והנעימה שהמשתתפים נהנו ממנה".

אחרית דבר: האם עתה התגלתה זהותו של מחבר היומן?

בנובמבר 2018 קיבלנו פנייה מהקורא יוחאי קופנהגן בשם אמו, חנה קופנהגן בת ה-94. יוחאי כתב לנו את הדברים הבאים:

"ניסינו לעבור על היומן ולפי המעט שהצלחנו לקרוא (והמידע שנמסר בכתבה) יש לאמי תחושה טובה ( אך לא וודאית כמובן) שמדובר במר Salomon Coutinho שהיה אחראי אדמיניסטראטיבי – מין שמש ( אך לא גבאי) בבית הכנסת הפורטוגזי ( ESNOGA ) באמסטרדם, לפני, בזמן ואחרי ואף אחרי המלחמה. הוא נפטר ערירי. אמי זוכרת שבעלה ז"ל ( יעקוב קופנהגן – אבי) שהיה בשנות השישים של המאה הקודמת ספרן בספריית עץ חיים בקהילה. הוא הכיר את סלומון ואת הרקע שלו. עוד סיפר לה יעקוב על כך שמר COUTINHO היה קברן גם בשנות המלחמה וששרד את המלחמה (אף אני פגשתי אותו אחרי המלחמה בילדותי) בזכות אישתו שהצליחה לשכנע את נאצים שהיא אנגליה או לא יהודיה. בזכות תירוץ כזה או אחר יכלו בני הזוג להסתובב באמסטרדם בחופשיות ולא נאלצו להסתתר. (הרי מהיומן מסתבר שהכותב המשיך לעסוק בקבורת מתים עוד בחורף 44' כשמרבית היהודים משם כבר הובלו למחנות ההשמדה. המתים היו כנראה יהודים שנפטרו במקומות המחבוא שלהם. חלק מהשמות של הנפטרים נשמעים לאמי מוכרים גם כן)."

לבקשת יוחאי וחנה, שלחנו אליהם סריקה איכותית של היומן. "אולי", כפי שכתב לנו יוחאי, "נמצא עוד רמזים".

היומן המלא:

כתבות נוספות:

ממצבות לבריכת שחיה נאצית: האלבום שתיעד את חורבן בית העלמין היהודי בסלוניקי

עדות מצולמת נדירה מלפני יותר מ-100 שנה: בית הכנסת מעץ שעלה באש זמן קצר אחרי צילומו

הילד שניצל מהתופת לומד עברית בפעם הראשונה

בשביל להרוג לא צריך רישיון. בשביל לכתוב במכונת כתיבה כן.