צילומים נדירים מפולין: העדות היחידה לבית הכנסת המפואר מעץ שעלה באש

בשנת 1768 בעיירה שניאדובו בצפון פולין, נבנה בית כנסת מיוחד, עשוי עץ. הוא תועד בצילומים נדירים זמן קצר לפני שעלה באש.

חזית בית הכנסת בשניאדובו

ב-30.9.1913, בדיוק בערב ראש השנה תרע"ד, הגיע לשניאודובו האדריכל והיסטוריון האדריכלות הפולני קונרד קלוש (Konrad Kłos) כדי לצלם את בית הכנסת העתיק, עשוי-העץ שבעיירה. הוא הנציח את בית הכנסת מכל הזוויות על בימתו, כיפתו, מרפסותיו, שתי עזרות הנשים וקירות העץ המצוירים שבו, וקלט בעדשתו גם את הגברים והנשים בני הקהילה היהודית וגם כמה פרות רועות באחו.

בית הכנסת בשניאודובו, שעל גדות נהר הנרב בפולין, נבנה בשנת 1768 ושמו יצא למרחוק בזכות מבנה העץ יוצא הדופן שלו. קלוש ביקש לצלמו במסגרת מיזם לתיעוד מבנים אדריכליים חשובים ברחבי פולין, מיזם שניהל יחד עם חברו, האדריכל אוסקר סוסנובסקי (Oskar Sosnowski).

 

חזיתות בית הכנסת מצפון-מערב

 

בית הכנסת בשניאדובו, שבו הייתה קהילה יהודית גדולה ומאורגנת, השתייך לקבוצה של בתי כנסת בצפון פולין מהמאה ה-17 ומתחילת המאה ה-18, שהיו מעשה אמנות והתהדרו בצורה חיצונית מיוחדת. בתי הכנסת הללו שכנו במבנים יוצאי דופן לא רק מבחינה אדריכלית, אלא גם מבחינה אמנותית – קירותיהם היו מצוירים והם היו מקושטים מבפנים. הדבר היה יוצא דופן בשל האיסור בדת היהודית על עשיית תמונות ופסלים לעבודה זרה.

באותה תקופה נאסר על קהילות יהודיות מסוימות, למשל בגרמניה, לקשט את פנים בתי הכנסת כדי לא להסיח את הדעת מהתפילה. לעומת זאת בפולין, התקיים יחס סלחני לקיומם של הקישוטים. חכמי ורבני פולין נדרשו לסוגיה והיו בהם קולות שונים: היה מי שהתיר לצייר צורות על כתלי בית הכנסת, אך בשום אופן לא בגובה פני האדם המתפלל, שלא יקרה שהאדם מתפלל אל מול הציורים (ר' אברהם אבלי בן חיים גוֹמבּינר, בעל 'מגן אברהם') והיו אחרים, למשל רבי עקיבא איגר מפוזנא, שהתיר לצייר אך ורק ציורים מעולם הצומח.

כיוון שלא הייתה ליהודים בפולין מסורת של בנייה, הם אימצו מודלים וטכניקות שהיו נפוצים באזורם, ויחד עם הבנאים, שִיכללו את המבנים ולפי הצורך, הרחיבו אותם. לדוגמה, את בית הכנסת בשניאדובו בנו לפי תכנית של ריבוע (החלל הפנימי ובו אולם התפילה) והוסיפו לו אגפים בהמשך. היה בבית הכנסת גג "שבור" כמו עשוי כמה מפלסים, בקצותיו היו מגדלים ובמבנה עצמו היו "גלריות" מקורות, יציעים ומעקות מגולפים. החזיתות, הכיפה וגגוני היציעים היו מעוטרים.

במרכז בית הכנסת בשניאדובו ניצבה הבימה, מתוך זה נגזר מבנה הכיפה שנסגרה עליה כמעין חופה. למרבה הצער שמות האדריכלים, הבנאים והאמנים שבנו את בית הכנסת, לא ידועים לנו כיום, אבל אפשר להתרשם מיופיו של בית הכנסת דרך הצילומים המרהיבים שצילם קלוש ב-1913:

 

תצלום המתמקד בראש הבימה. אפשר לראות בו את קירות העץ של בית הכנסת מבפנים

 

תצלום של תקרת בית הכנסת המתמקד בפנים כיפתו. צולם כנראה מתוך עליית הגג

 

פרט מגג בית הכנסת ומהעלייה לעזרת הנשים

 

צילום מתוך מרפסת עליית הנשים שבקומה השנייה של בית הכנסת

 

בסוף המאה ה-19 היו בשניאדובו כ-1,300 יהודים. בימי מלחמת העולם הראשונה, אז נשרף בית הכנסת, ציווה המפקד העליון של הצבא הרוסי לגרש מהעיירה את תושביה היהודיים. וכך היה. היהודים היגרו לערים אחרות או לארצות אחרות וב-1921 נותרו בה רק 386 יהודים. היישוב הצליח להתאושש מעט ולצמוח ל-869 איש, אישה, ילד וילדה, עד מלחמת העולם השנייה.

כשנכבשה העיירה על ידי הגרמנים ביוני 1941, הקיץ הקץ על מעט היהודים שנשארו בה. חלק מהם נחטפו והוצאו להורג במקום. האחרים נשלחו למסע לגטו לומז'ה שאל היעד הסופי שלו, מחנה ההשמדה אושוויץ, הם הגיעו בינואר 1943.

כמעט כל בתי הכנסת מעץ שהיו בפולין חרבו בימי השואה. התמונות הנדירות האלה הן תיעוד וזיכרון נדיר לבית הכנסת עשוי-העץ, שכמה חודשים מאוחר יותר נפגע במלחמת העולם הראשונה ונשרף עד היסוד, למרכז היהודי בשניאדובו בשיא ימי תפארתו ולמאות שנים של חיים יהודיים בפולין.

 

חזיתו של בית הכנסת ממזרח והגדר המקיפה את חצרו

התצלומים נמצאו בארכיונו של הרב והחוקר שמואל פוזננסקי.

תודה רבה לד"ר גיל וייסבלאי על העזרה בחיבור הכתבה.

 

מזמינים אתכם לקרוא גם את הכתבות הבאות:

אך אנו עוד נקום: סיפורה של שיירת נבי דניאל

איך מפה שנתלשה מעיתון עזרה להכריע את הקרב הקריטי בגולן במלחמת יום הכיפורים

סיפורו של גז סארין: הנשק הכימי שאפילו היטלר לא העז לעשות בו שימוש

 

האומן היהודי שצייר את שדה הקרב

הצייר היהודי הרמן שטרוק התנדב לשרת את גרמניה מולדתו במלחמת העולם הראשונה, וחזר מהחזית עם 400 רישומים והדפסים של זוועות המלחמה, השבויים וחיי היהודים במזרח אירופה

1

באדיבות ארכיון המרכז למורשת הייקים במוזיאון הפתוח תפן

נעל צבאית מבצבצת מדרגש השינה. חייל בוצע כיכר לחם באולר. חייל במסיכת גז ובית שהופצץ. אלו רק חלק מהדימויים שהעלה על הדף האמן היהודי המפורסם הרמן שטרוק במהלך שנותיו בחזית המזרחית של מלחמת העולם הראשונה. איך הגיע לשם הצייר שבאותה תקופה כבר היה ידוע בחוגים האומנותיים של גרמניה, ולא פחות מזה, בקרב היהודים הציוניים באירופה?

1
באדיבות ארכיון המרכז למורשת הייקים במוזיאון הפתוח תפן

ב-1915 הרמן שטרוק, שנודע גם בשמו העברי חיים אהרן בן דוד, כבר היה אמן פעיל ומפורסם. היהודי יליד ברלין הגיע ממשפחה דתית־אורתודוקסית, ושמר גם הוא כל חייו על תרי"ג מצוות. אך כיאה לנער ממשפחה גרמנית־בורגנית, זכה גם לחינוך כללי בגימנסיה, והחל לעסוק באומנות. כשרונו בלט מגיל צעיר, ואחרי בית הספר התיכון, למד בבית ספר גבוה לאמנות, והתמחה באמנות התחריט אצל האמן ההולנדי הנודע יוסף ישראלס. שטרוק החל להשתלב ב"סצינה" האומנותית של אירופה.

1
דיוקנו של הרמן שטרוק. מתוך ארכיון שבדרון, אוסף התצלומים הלאומי ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

לצד זאת, גילה שטרוק גם נטיות ציוניות. הוא השתתף בקונגרס הציוני החמישי, שבו גם הוצגו עבודותיו לקהל המשתתפים. הוא היה מבכירי תנועת "המזרחי" הדתית־ציונית שייסד הרב יצחק יעקב ריינס, והיה יושב ראש התנועה בגרמניה. ב-1903 ביקר בארץ ישראל ושב משם עם שורת תחריטים של נופי הארץ ואתריה שפורסמו בספר שנה לאחר מכן. כמה חודשים לאחר מכן פרסם את אחד מתחריטיו הידועים ביותר, "דיוקן תיאודור הרצל", שנוצר לאחר שנפגש בווינה עם חוזה המדינה, בעת שעשה שטרוק את דרכו חזרה מארץ ישראל.

אז מה מביא אמן ידוע, שכבר פרסם מספר לא מבוטל של ספרים וקבצי עבודות, לוילנה הכבושה של מלחמת העולם הראשונה? שטרוק לא מוכרח היה להיות שם. כשפרצה המלחמה היה כבר בן 38, ומשום כך לא היה מחויב בגיוס. אף על פי כן, כמו יהודים רבים אחרים, הוא לא היסס וביקש להתנדב לשירות המולדת. תחילה סורב, מפאת גילו, אך ב-1915 גיוסו אושר סוף־סוף. לאחר שעבר טירונות בסיסית, הוא הוצב כמתרגם וכצנזור במחלקת העיתונות של המפקדה הגרמנית העליונה בחזית המזרחית. באותה תקופה, ייתכן שעבד גם כצייר צבאי, ושחלק מהרישומים שיצר היו במסגרת תפקידו.

1
באדיבות ארכיון המרכז למורשת הייקים במוזיאון הפתוח תפן

 

1
באדיבות ארכיון המרכז למורשת הייקים במוזיאון הפתוח תפן

 

לאחר מכן לחם בחזית ממש מול הרוסים, ועל פעולותיו בתקופה זו זכה גם בעיטור צלב הברזל על "אומץ לב לנוכח פני האויב". החל ביולי 1917 חזר למפקדה העליונה ושירת כממונה על העניינים היהודיים בשטחים שבאחריות המפקדה. שם פגש שטרוק היהודי־גרמני־בורגני לראשונה ביהודי מזרח אירופה ולמד על אורח חייהם. שטרוק תיאר בציוריו מתקופת המלחמה גם את דיוקנותיהם של היהודים אותם פגש, את עיירותיהם ואת אורח חייהם.

1
באדיבות ארכיון המרכז למורשת הייקים במוזיאון הפתוח תפן

 

1
באדיבות ארכיון המרכז למורשת הייקים במוזיאון הפתוח תפן

ביצירה נוספת שפרסם בעקבות שירותו במלחמה אוגדו דיוקנאות שבויי מלחמה שצייר. במסגרת המלחמה החזיקו הגרמנים מיליוני שבויים, רוסים וצרפתים בעיקר. אז התעוררה היוזמה לתעד את מראה פניהם, או במילותיו של שטרוק, ליצור "אוסף של הטיפוסים השונים של השבויים שבידנו". שטרוק קיבל אישור לבקר במחנות במשך שבועיים, ויצר את האוסף עם אנתרופולוג בשם פליקס פון לושאן, שהמליץ לו להתחשב "גם בהיבטים אנתרופולוגיים".

1
באדיבות ארכיון המרכז למורשת הייקים במוזיאון הפתוח תפן

 

1
באדיבות ארכיון המרכז למורשת הייקים במוזיאון הפתוח תפן

אחרי המלחמה שטרוק אף ייעץ בסוגיות הנוגעות ליהודי מזרח אירופה למשלחת הגרמנית לוועידת השלום בוורסאי. הוא המשיך לפעול במסגרת "המזרחי" וב-1923 החליט לממש את החזון הציוני ועלה לארץ ישראל. הוא השתקע בחיפה, שם עומד עד היום בשכונת הדר הכרמל "בית הרמן שטרוק", המשמש מוזיאון לעבודותיו ומציג גם אומנים נוספים בתחום ההדפס והליתוגרפיה.

עבודות נוספות של שטרוק מוצגות בתערוכה קבועה ב"מרכז למורשת הייקים" שבאזור התעשייה תפן. ארכיון המרכז מחזיק גם בעבודות שצורפו לכתבה זו. אנו מבקשים להודות למנהלת המרכז ואוצרת המוזיאון רותי אופק, ולמנהלת ארכיון המרכז למורשת הייקים יהודית בר־אור, על סיוען לכתיבת כתבה זו.

 

חומר רב מתוך ארכיון המרכז למורשת הייקים נסרק וזמין לצפייה באתר רא"י. לצפייה ביצירות נוספות של הרמן שטרוק מתקופת שירותו במלחמת העולם הראשונה, כמו גם פריטים נוספים, לחצו כאן.

 

לקריאה נוספת:

רותי אופק וחנה שוץ: עורכות, "הרמן שטרוק: 1944-1876", גן התעשייה תפן: המוזיאון הפתוח, 2007

ישעיהו וולפסברג, "פרופיסור חיים אהרון (הרמן) שטרוק", המחלקה לעניני הנוער – המדור הדתי של הנהלת ההסתדרות הציונית בהשתתפות קרן היסוד בסיוע מוסד הרב קוק, ירושלים 1946

 

כתבות נוספות

מוסיפים קצת צבע לירושלים בין שתי המלחמות

כשנחום גוטמן צייר את פרעות תרפ"ט

רישומים נדירים: דוש מתעד את שחרור ירושלים

"שמעתי שגרמניה נכנעה. בערב הלכתי לכיכר ציון, שם ראינו רק חיילים שתויים"

כשבנו בחזית, כותב שמואל הוגו ברגמן ביומנו האישי על הימים שעוברים על היישוב בארץ עם היוודע דבר הניצחון על גרמניה הנאצית.

חגיגות יום הניצחון בתל אביב, 1945. צילום: מוזיאון ארץ ישראל

2 במאי: הבוקר החדשות על מות היטלר, שחלפו ללא רושם מכמה סיבות: כיוון שלא מאמינים בהן, או כיוון שהיו מוכנים להן, או כיוון שאחרי כול מה שקרה ושנשאר כרעל בנשמות, מות האחראי הראשי כבר אינו משמעותי. אין שמחה באוויר בשעת ניצחון זה, כמו שלא הייתה התלהבות בתחילת המלחמה. 

 

​בתום חמש שנים ושמונה חודשים, עם כניעת גרמניה ללא תנאי ב-8 במאי 1945, הסתיימה מלחמת העולם השנייה באירופה. המלחמה הזו הייתה ההרסנית והאכזרית ביותר בתולדות האנושות: יותר מ-60 מדינות היו מעורבות בה, כ-110 מיליון חיילים השתתפו בה ומעריכים שהיא גבתה כ-60 מיליון קורבנות, ביניהם שישה מיליון יהודים, קורבנות השואה. שטחים גדולים, ערים וכפרים שלמים ברחבי אירופה נחרבו ומיליוני אנשים איבדו את בתיהם.

חגיגות יום הניצחון בתל אביב, 1945. צילום: מוזיאון ארץ ישראל

 

5 במאי: שני מכתבים מאורי [אחד מבניו של ברגמן], ובהם הוא דיווח על מפגשו עם שבויים גרמניים. הם בני אדם כמו כולם. האם הוא יכול לתת לאחד מהם סכין כדי שהלה יוכל לפתוח קופסת סרדינים? לתת לו סיגריות? הוא כתב על החיילים היהודיים שהעדיפו להילחם עד הסוף, כדי שלא ייאלצו לעשות שבויים והוא שאל מה דעתי על כך. אתמול כתבתי לו. – איזה ימים עוברים עלינו! אתמול שמעתי ברדיו כתבה על כניעת הגרמנים בהולנד, בדנמרק ובצפון-מערב גרמניה. לאחר מכן השמיעו את פסוק תהילים קכ"ו: היינו כחולמים. 

 

המלחמה כמעט לא פגעה ישירות בארץ ישראל ובתושביה, מלבד ההפצצה האיטלקית על תל אביב בספטמבר 1940. סכנה גדולה יותר הייתה הנוכחות של יחידות גרמניות גדולות בצפון אפריקה תחת הפיקוד של הגנרל ארווין רומל, אך תבוסתו בנובמבר 1942 בקרבות עם הכוחות הבריטיים, שמה קץ לסכנת הכיבוש של ארץ ישראל על ידי הנאצים.

 

6 במאי: […] כאשר [יצחק ארנסט] נבנצל אמר לי ששמע ברדיו שיכריזו על יום הניצחון תוך יום או יומיים, ניצלתי את ההזדמנות להגיד לו כמה מלים על הפסימיות ששולטת בנו, שמונעת כל שמחה כמו זו של הכתבה של פיכמן ב"דבר" ושל התפילה [בפסוק תהילים] קכ"ו.

 

למרות המצב הזה, רבים מתושבי הארץ היו מעורבים באופנים שונים במאורעות המלחמה: כפליטים מאירופה, כחיילים בבריגדה היהודית (כחלק של צבא בריטניה) או כקרובי משפחה ליהודי אירופה שנתקלו במעשיהם האכזריים של הגרמנים במסגרת "פיתרון שאלת היהודים" ותכנית ההשמדה השיטתית.

 

7 במאי 1945: תשבחו את אלוהים!!!

 

הפילוסוף שמואל הוגו ברגמן (1975-1883), יליד פראג, עלה ארצה עוד בשנת 1920. במהלך 15 שנים ניהל את בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, היום הספרייה הלאומית. משנת 1935 שימש פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים.


עובדי בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, קיץ 1935. בשורה הראשונה, רביעי מימין, יושב הוגו ברגמן

 

כמו רבים מבני דורו, גם ברגמן כתב יומנים ובהם תיעד עניינים אישיים, אך גם התייחס להתפתחויות פוליטיות ולאירועים כלליים. את יומניו כתב ברגמן בגרמנית, אך השתמש בשיטת הקצרנות, כלומר בכתב מקוצר שהיה בשימוש רחב באותם ימים בקרב דוברי גרמנית וגם בשפות אחרות. הכתיבה בקצרנות אפשרה כתיבה מהירה מאוד, אך כיום כתב זה נהפך לסוג של כתב סתר, כיוון שאנו יודעים אך בקושי כיצד לקרוא את הכתוב בו. למרבה המזל, אלמנתו של שמואל הוגו ברגמן, אֶשה, ויחד אתה מספר אנשים אחרים, פענחו את יומניו והעתיקו את הטקסטים לכתב גרמני רגיל.

העמוד של ה-5 עד ה-9 במאי 1945 מיומנו האישי של ברגמן

 

מבחר מהיומנים יצא לאור בשנת 1985 בגרמניה. היומנים המקוריים נמצאים, יחד עם עיזבונו המדעי, במחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית.

 

8 ו-9 במאי: יומיים של חגיגות השלום. ב-7/5 בבוקר הרצאתו של סיר רונלד דוידסון על הבעיות באנגליה לאחר המלחמה. בדרך לשם שמעתי שגרמניה נכנעה. בערב אצל [דוד וורנר] סנטור במהלך הישיבה בשעה 9.30 התברר שהסתיימו שיחות הכניעה ושהכריזו על ימי שלום בתאריכים 8 ו-9 במאי. מאוחר בערב הלכתי עם אשה ל[כיכר] ציון, שם ראינו רק חיילים שתויים.

 

כתבות נוספות:

עיתונות היסטורית: כשהיטלר הפך לבדיחה

הילד שניצל מהתופת לומד עברית בפעם הראשונה

הביקור הסודי של אדולף אייכמן בארץ ישראל

איירין הרנד: האישה שיצאה כנגד היטלר

 

פאוסט – יוהן וולפגנג פון גתה

יהודים דוברי גרמנית התלהבו מ"פאוסט" כמו שאר דוברי גרמנית. במסגרת "העלייה החמישית", עולי גרמניה סחבו אתם לעתים קרובות את הכרכים של כתבי גתה בדרכם ארצה, ובכך ניסו לשמר מעט מן המולדת האבודה, לפחות ברמה תרבותית-לשונית

מתוך כריכת הספר של תרגום "פאוסט" לעברית

יוהן וולפגנג פון גתה (1832-1749) נחשב גם היום לאחד המשוררים הבולטים בתולדות הספרות הגרמנית. מקובל לכנות את גתה "המשורר הלאומי" של העם הגרמני, ובמשך דורות כל התלמידים בבתי הספר הגרמניים פגשו את יצירותיו של גתה בשלב כלשהו במהלך לימודיהם. בבתים רבים עמדו מהדורות פשוטות או מפוארות של יצירות גתה, ועד לא מזמן רבים ידעו לדקלם בעל-פה שירים ובלדות של המשורר הדגול. לשמו של גתה קשורה בקשר הדוק שמה של העיר הקטנה וויימר, שבה חי ופעל רוב חייו. ישיבתו בה של המשורר – שהיה גם משפטן, מדינאי ומנהל התיאטרון המקומי – ויחסי החברות שלו עם דמות מרכזית נוספת של הספרות הגרמנית באותה העיר – פרידריך פון שילר – העניקו לעיר וויימר את התואר "בירת הקלסיקה הגרמנית".

פורטרט של יוהן וולפגנג פון גתה

היצירה המפורסמת ביותר של גתה היא המחזה "פאוסט". גתה אמנם רכש לעצמו שם כמשורר גדול כבר בשנות חייו – אז בעיקר בזכות הרומן "ורתר" – אך תהילתו שנשתמרה עד עצם ימינו נובעת מהיצירה המונומנטלית "פאוסט". המשורר עבד על המחזה במשך יותר מ-60 שנה, פרסם אותה בגרסאות שונות ובסופו של דבר חילק אותה לשני חלקים. החלק הראשון נחשב ל"נגיש" יותר מהחלק השני. ואכן, חלקו הראשון של "פאוסט" עלה על הבמה מאות אם לא אלפי פעמים, ואילו החלק השני הופק הרבה פחות, וזאת עקב תוכנו המורכב. עד היום נהוג להעלות את המחזה (עדיין בעיקר את החלק הראשון), וגם נעשו סרטים שמתבססים על עלילתו המפורסמת.

דף השער של מהדורת "פאוסט" הכוללת את שני החלקים, פריס 1840

הדמות המרכזית במחזה היא מלומד במחצית השנייה של חייו: היינריך פאוסט. דמותו של פאוסט מתבססת על דמות היסטורית בשם יוהן גיאורג פאוסט, שהיה אלכימאי, אסטרולוג וחוזה עתידות מהמאה ה-16, שייחסו לו כוחות אפלים וקשרים עם השטן. קישור אגדי זה הוביל את גתה, ככל הנראה, לאלמנט המרכזי בסיפורו של פאוסט, והוא הברית בין המלומד לשטן עצמו. נקודת המוצא לברית היא התסכול של המלומד החש את גילו המתקדם; הוא אינו מצליח עוד לרדת לעומקם של היבטים בתחומי הפילוסופיה והטבע, ומתקשה להבין קשרים חדשים בתחומים הללו. יתר על כן, ישנו פן נוסף ברגש התסכול שהוא חש: לצד השאיפה הבלתי פוסקת לידע הפוגשת את גבולותיה, ניצב כישלונו של המלומד ליהנות מהחיים בכל המובנים. במצב זה פוגש פאוסט את השטן, שרודף באופן מתמיד אחרי נשמות אדם. פאוסט מסכים להצעתו של השטן לכרות ברית: תמורת הכרה של העולם, רכישת ידע והבנה עמוקים יותר ונהנתנות כאיש צעיר ויפה, פאוסט מבטיח לשטן את נשמתו – במידה ויהיה מרוצה ממה שיחווה, ואף יגיע לסיפוק מלא. בחלק הראשון של המחזה פוגש פאוסט את חיי הרגש והנשמה בדמותה של בחורה צעירה ויפה בשם מרגרתה. הקשר אליה נגמר באסון מבחינתה, שכן היא רוצחת את הילד שנולד לה מהקשר עם פאוסט ומאבדת את שפיותה בבית הכלא. מכאן ברור מדוע הגדיר גתה את המחזה "טרגדיה": כיוון שגיבור הסיפור אינו מגיע לפתרון בעיותיו, ונגרם נזק קשה לאחרים בסביבתו. בחלק השני מופיע פאוסט כאדם הפועל בתחומי ההיסטוריה והחברה, אך הוא נכשל גם בזירה הזו. בסיום החלק השני חוזה פאוסט חברה אנושית הפועלת לטובת הכלל והדואגת לזולת, אך כיוון שעולם זה אינו ריאלי ופאוסט עדיין שואף אליו, הוא אינו מפסיד מול השטן, שאינו זוכה בנשמת המלומד המת.​

תוכן הומניסטי ופילוסופי זה הרשים דורות רבים והשפיע על אינספור קוראים, כיוון שהם יכלו להזדהות עם הדילמות של פאוסט, הן כאדם רגשי והן כאדם רוחני. הביקורת על תופעות פוליטיות, חברתיות ודתיות בנות זמנו של גתה הוסיפו לפופולריות המתמשכת של היצירה, גם כיוון שתופעות אלו לא נעלמו כליל במהלך הזמן. יהודים דוברי גרמנית התלהבו מ"פאוסט" כמו שאר דוברי גרמנית. במסגרת "העלייה החמישית", עולי גרמניה סחבו אתם לעתים קרובות את הכרכים של כתבי גתה בדרכם ארצה, ובכך ניסו לשמר מעט מן המולדת האבודה, לפחות ברמה תרבותית-לשונית. מהדורה מודפסת של המחזה "פאוסט" (או של כל כתבי גתה) עמדה בארונות ספרים יהודיים רבים. כבר מאמצע המאה ה-19 תורגמו לעברית יצירות אחדות מאת גתה, אך במאה ה-20 ההתעניינות בו גברה באורח ניכר. לכן אין זה מפתיע שגם בארץ ישראל יצא לאור תרגום של "פאוסט" לעברית, על ידי המשורר יעקב כהן (1960-1881), שתרגם את חלקו הראשון של המחזה. מה שעשוי בהחלט להפתיע הוא שנת הפרסום: 1943, באמצע מלחמת העולם השנייה ובעיצומה של השואה.

פורטרט של יעקב כהן, משורר ומתרגם "פאוסט" לעברית

בהקדמה כתב יעקב כהן על ההיסוסים ועל הבעיות בבואו לתרגם לשפה העברית לא רק את השפה, אלא גם את כוונותיו של המשורר הגדול. יחד עם זאת, כהן לא התייחס כלל לבעייתיות המסוימת של פרסום יצירה קלסית מהקנון הספרות הגרמני בתחילת שנות ה-40 של המאה ה-20. אמנם הוא הזכיר בסוף ההקדמה כי הוא השלים את התרגום עשור קודם לכן (כלומר בתחילת-אמצע שנות ה-30), אך בנוּ נותרת כיום תחושה של פליאה על פרסום התרגום דווקא בשנת 1943. יעקב כהן פרסם את התרגום אצל המו"ל שוקן, מו"ל שבזכות שורשיו הגרמניים בוודאי הבין את חשיבות העניין. התוצאה הייתה מהדורה יפה, שבה שולבו ליתוגרפיות משנת 1827 מאת האמן הצרפתי אז'ן דלקרואה (Eugéne Delacroix), שהעריץ את גתה ואת יצירתו. בזכות ספר יפה זה, הן מבחינת התוכן והן מבחינת צורתו החיצונית, ניתן להגיד, שבימים האפלים ביותר, היו אלו דווקא אנשי רוח יהודיים שדאגו לשמירה על ערכים הומניסטיים שאפיינו את גרמניה בזמנים אחרים.