כשנחום גוטמן צייר את פרעות תרפ"ט

נחום גוטמן תיעד את המאורעות הרצחניים והמשטרה הבריטית פקדה להחרים

חן מלול | 20.08.18 |
Share

גולגולת אדם מאיימת מצוירת בגסות, כמעט בילדותיות. בצידה סכין מגואלת בדם. נתזי הדם שניגרו מהסכין על הרקע השחור מתנקזים לשלוליות וכתמים המזכירים ציורי מערות פרהיסטוריים. לא ברור אם הסצנה הגרוטסקית שהוכרחנו לצפות בה הסתיימה, או שהיא עודנה מתרחשת לנגד עינינו. וכמו בשורה הלקוחה מסדרות משטרה, נאלץ הצופה לקבוע ש"הדם עוד נראה טרי".

לחצו על התמונה להגדלה

מכל המשחקים שאהבה לשחק יד הצייר המשוטטת של נחום גוטמן, משחק-המחבואים היה מועדף פחות מכולם. המציאות, לפחות כפי שחווה אותה צייר בן היישוב העברי קורם המושבות, הערים והקיבוצים, הייתה חומר הגלם שממנו ביקש לעצב את ציוריו, ועם צאת ספרו הראשון לבונגולו מלך זולו בשנת 1939 – גם את כתיבתו.

לעיתים בחר גוטמן לייצג את המציאות בצורה ישרה, כשהציור משמש מעין בבואה למציאות שהוא מתיימר לייצג. וכשלא הצליח לרדת לעומקה של המציאות הנגלית, כיוון שהייתה כאוטית מכדי לתפוס אותה בתמונה יחידה או אכזרית מכדי לייצגה ישירות – פנה אל הסאטירה, והגזים את מה שהלב והמוח סירבו לקלוט. כזה היה מקרה החוברת מאורעות א"י – טלגרמות וידיעות בציורים (תרפ"ט) שהפיק והוציא לאור גוטמן בשנת 1929 עם נחום איתן וסעדיה שושני. החוברת עוקבת אחר המאורעות הרצחניים שנודעו ביישוב העברי בתור מאורעות תרפ"ט.

הזהירו אותו שלא יעשה זאת, שהבריטים לא יאהבו את הרעיון ועוד פחות את הביצוע, שגם אם יעלים את הכיתוב באנגלית ידברו הציורים בעד עצמם, שידו הארוכה של הצנזור תגיע גם אליו. זה לא שלא ידע כיצד לדאוג לשלומה ולכבודה של המלכות. בתקופת השלטון הקודם העות'מאני, הזמין מאיר דיזנגוף את גוטמן בן החמש-עשרה לביקור בהול בביתו. "נוחם", קרא ראש העיר העברית הראשונה בפנים מודאגות, "אנחנו במצב רע, מחרתיים פורים, וג'מאל פאשא, השליט הצבאי של סוריה וארץ ישראל, יבוא לבקר ביפו. הוא רוצה לבוא בעצמו ולבדוק מה מצבו של היישוב היהודי. כמובן שהזמנו אותו לבקר בגימנסיה (הכוונה לגימנסיה הרצליה). מה נעשה כדי למצוא חן בעיניו אם יחליט לבוא?"

זיכרון תחבולותיו המחוכמות של פרופ' בוריס שץ, מורו באקדמיה לאומנות בבצלאל, הוביל אותו לפתרון משלו: "בבצלאל פיסלו את ראשו של ג'מאל פאשא וזה מצא חן בעיניו. אני מציע לצייר פורטרט גדול שלו ולתלות על הגימנסיה. זה ייתן לו כבוד. זה יימצא חן בעיניו". וכך אכן היה.

יותר מעשור לאחר מכן, בשנת 1929, בזמן פרעות תרפ"ט, גוטמן כבר היה גבר צעיר ונשוי בראשית שנות השלושים לחייו. ארבע שנים קודם לכן חזר לארץ ישראל והשתקע בתל-אביב. במושבה רחובות הכיר את אשתו דורה יפה. בתל-אביב יבנו השניים את ביתם המשותף.

דורה ונחום גוטמן. התמונה לקוחה מתוך הספר "צייד הצבעים" מאת לאה נאור, הוצאת יד בן צבי

חמש השנים שהעביר גוטמן באירופה (בעיקר בווינה, בברלין ובפריז) עשו את שלהן. הן ביגרו את נפש הנער הביישן, פיתחו את יכולותיו וכשרונו והפכו אותו לצייר מוכר ונחשק – ועתה לא רק בקרב מכריו של אבא, הסופר ש. בן-ציון.

באמצע אוגוסט תרפ"ט (1929) החלו מעשי האיבה הראשונים – תחילה בהסתערות המון ערבי על רחבת הכותל בעקבות הסתת המועצה המוסלמית העליונה. המתפללים היהודים גורשו מן המקום וספרי התורה שלהם הועלו באש. בימים שלאחר מכן נפרצו סכרי השנאה והאלימות. בתום שבוע הפרעות נספרו 67 גופות יהודי חברון, עשרות הרוגים נוספים בירושלים, בתל-אביב, בחיפה, בצפת, בחולדה ובבאר טוביה.

התחושה הרווחת ביישוב הצעיר והפגיע הייתה שהמלכות שצוו היהודים לדאוג בשלומה לא החזירה להם באותו המטבע. הבריטים, האמינו בני ובנות היישוב, על כל כוחם ועוצם ידם, כמעט שלא עשו מאומה לבלימת הפרעות – גם אחרי שדם יהודי זרם ברחובות.

בלי שהתבקש, התחיל גוטמן לנסח תגובה שתהלום את רגשותיו הקשים. בדיו שחורה פשוטה צייר את הפרעות – אלו שראו עיניו, ואלו שקרא עליהן בזעם ובייאוש בעיתונות המנדטורית.

לחצו על התמונה להגדלה

הוא צייר את ההסתה הפרועה שהתנהלה בלא מפריע.

לחצו על התמונה להגדלה

את הרציחות שבוצעו ללא דין (השופטים הבריטים נראו בציורים כמי שלרוב מעלימים עין, ובמקרים אחרים מעטים, אפילו תומכים בנעשה).

לחצו על התמונה להגדלה
לחצו על התמונה להגדלה

את המשטרה הערבית מדווחת לבריטים, "הכל בסדר, סיר!"

לחצו על התמונה להגדלה

ואת הצביעות שבהצהרות הבריטיות הרשמיות, ובראשן מנשר הנציב העליון הבריטי ג'ון צ'נסלור, שהוטל ממטוסי חיל האוויר המלכותי בעברית, באנגלית ובערבית.

לחצו על התמונה להגדלה
לחצו על התמונה להגדלה

כשסיים גוטמן את שמונה-עשר הציורים המרכיבים את הספר, הציג אותם בפני אשתו דורה שהביטה בהם בספקנות. "אתה לא תמצא הוצאת ספרים שתדפיס את הציורים האלה, זו פגיעה באנגלים", הבהירה לו. גוטמן ידע זאת. "אף עיתון עברי לא יעז להדפיס ציור הפוגע באנגלים. האנגלים יסגרו את העיתון מיד". גוטמן ידע גם זאת. הוא הסביר לה שהוא מעדיף לצייר תמונות שלוות ויפות של ארץ ישראל, אך לא בשעה הזאת. "תראי מה אילצו אותי לצייר!", הסביר.

גוטמן צרר את הציורים חסרי הכיתוב, ויצא איתם לרחוב הרצל בתל-אביב. הוא הניח אותם על המדרכה וחיכה. ההמון ההמום והבוכה התקהל סביב הציורים. הראשון שהציע התייחסות היה הסופר אביגדור המאירי. ציור ביזת צפת הפנט אותו, וכל שהצליח לומר היה, "ובעיתון כתוב: 'יהודי צפת נמצאים בביטחון בבית הממשלה, בעיר שקט". גוטמן מיהר לכתוב את המשפט בתחתית הציור.

לחצו על התמונה להגדלה

עד מהרה נקלעו אברהם שלונסקי ואורי צבי גרינברג למקום. יחד חיברו השלושה (השלישי היה גוטמן) כותרות מתריסות לכל הציורים, רובן התבססו על ידיעות אמתיות שדלו – כמעט ללא עריכה – מהעיתונות.

הציור היחיד שנוסף לאחר מכן היה ציור גואלי כבודה של אנגליה. היה זה הציור היחיד שהאירוניה לא משחקת בו כל תפקיד. גוטמן צייר את קבוצת הסטודנטים מאוניברסיטת אוקספורד ששהו בארץ בזמן הפרעות ויצאו להגן בגופם על היהודים הנטבחים.

לחצו על התמונה להגדלה

מבין ההמון המתקהל סביב הציורים פנה נחום אתין לגוטמן בשאלה שעדיין נותרה ללא מענה, "איפה תדפיס את הציורים?". אתין הציע את עצמו כמוציא לאור ואת חברו סעדיה שושני כמדפיס ("אני מכיר אותו היטב. הוא אמיץ. הוא בוודאי יסכים"). בתום שני ימי עבודה מאומצת יצאה לאור החוברת – מחצית הזמן שלקח לשוטרים האנגלים להחרימה. צו מהיר נוסח – אין למכור או לצפות בחוברת.

כתבה על החרמת החוברת, התפרסמה בעיתון 'דבר' בספטמבר 1929
ידיעה קצרה על סגירת דפוס שושני, התפרסמה בעיתון 'גלים' בנובמבר 1929

 

רק בהשתדלות דיזנגוף ונכבדים אחרים ביישוב חמקו גוטמן ושותפיו ממשפט. הדפוס של שושני, שנסגר עקב הפרסום, נפתח מחדש לאחר הבטחה מפורשת שלא ידפיס את החוברת בשנית. את הגלופות ('קלישאות' בשפת התקופה) העביר שושני לאליעזר לוין-אפשטיין, בעל דפוס מפורסם בוורשה, שתרגם אותן ליידיש. בעקבות התרגום, החוברת, שהמנהיג הציוני ועורך עיתון דבר ברל כצנלסון התעקש לקרוא לה ספר, זכתה להצלחה אדירה בעולם היהודי. הציורים של גוטמן התפרסמו בנפרד בעיתונות היהודית העולמית.

ביד הצייר החופשית שלו חייב אותנו גוטמן להישיר מבט אל המאורעות שהיסטוריונים מאוחרים, כמו בני התקופה שחוו אותם, הכתירו כ"יריית הפתיחה של הסכסוך הערבי-יהודי", שעימו אנו חיים עד היום.

הכתבה מבוססת על הביוגרפיה הנפלאה של נחום גוטמן שחיברה לאה נאור, "צייד הצבעים". הספר יצא בהוצאת יד יצחק בן-צבי בשנת 2012.

התמונות באדיבות מוזיאון נחום גוטמן לאמנות.

 

כתבות נוספות

החברה השוויצרית שצבעה את ארץ ישראל בכל צבעי הקשת

הצצה למחברת התרגילים בערבית של אחד העם

"ספר שרוליק": הפרויקט הסודי של דוש שלא הושלם מעולם

עכבר, חתול או ילד-לוליין: מי אתה מיקי-מהו?

חן מלול

הגעתם לספרייה ואתם מחפשים את חן מלול? אין בעיה, רואים את הר הספרים הזה שעומד כל רגע לקרוס? חן יושב מאחוריו. תחביבים: לקרוא על היסטוריה, לכתוב על היסטוריה ולדבר על היסטוריה.

לכתבות נוספות של חן מלול >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו