.

מאת מורן שוב

.

התבוננתי ושבתי והתבוננתי בדיוקן העצמי של ארטמיזיה ג'נטילסקי כקתרינה הקדושה מאלכסנדריה, ושבתי וחשבתי עליו גם מבלי לראות אותו במו עיניי ממש. אני יודעת עכשיו לומר שהתפעלתי מהדיוקן המצויר; שהתפעלתי מהידיעה שהוא דיוקן עצמי ובוודאי מדמותה ומסיפורה של ג'נטילסקי התפעלתי; והתפעלתי במובן שפעלתי בהשראתה.

דיוקן. אני הוגה בו גם מבלי להסתכל עליו; אני מתבוננת בו בעיניי רוחי. דיוקן מורכב גם ממילים. הספרות מלאה בדיוקנאות. דיוקן, בעיניי, הוא הצטלבות מבטים. הדיוקן העצמי של ארטמיזיה ג'נטילסקי הוא הצטלבות המטעינה באור; אור שזורעת הדמות בינה ובין המתבוננים בה (שימו לב לצעיף השקוף־הרך־המואר המעיד שבין הדמות לבינינו משהו נמשך): ראשונה התבוננה בה ג'נטילסקי עצמה; הדמות המצויירת משיבה לאחותה מבט; לקוּר המבטים הזה שנמתח בין שתיהן מצטרף כל מי שמתבונן בציור וקושר בו את מבטו; וארטמיזיה ג'נטילסקי בדמותה כקתרינה הקדושה – מתבוננת במתבונן בחזרה.

 

 

ארטמיזיה ג'נטילסקי, בת לצייר בארוק, הייתה לאישה הראשונה שהתקבלה, לאחר התעקשות חוזרת ונשנית שלה, כחברה באקדמיה לאמנויות בפירנצה – וזכתה למה שלא זכו לו נשים אחרות בתקופתה. עיקר הדמויות שציירה היו נשים גיבורות מן ההיסטוריה, מן המיתולוגיה ומן הנצרות: קליאופטרה, יהודית, יעל, בת־שבע ואחרות, וביניהן גם המרטירית הגדולה קתרינה הקדושה (הלוא היא סנטה קתרינה, המסייעת נגד מוות פתאומי ובעיות בדיבור ובשפה), שהייתה השראה גם לז'אן דארק.

בהיותה בת שבע־עשרה נאנסה ג'נטילסקי על ידי הצייר שלימד אותה, ותבעה אותו למשפט – וברבים מציוריה היא מתארת נשים חזקות הנאבקות בגברים ותובעות נקמה.

ציוריה מוצגים דרך קבע במוזאונים בפירנצה, ברומא, בנאפולי, ובתערוכות בעולם כולו. בשנות השישים, עם המהפיכה הפמיניסטית, זכו ציוריה להכרה מחודשת.

זכיתי והייתי מודל לציורי דיוקן: פעם בידי צייר שצייר את פניי כפי שנשקפו אליו ממראָה. שעות ארוכות עמדתי מול מראה קטנה ומולה כמוני עמד גם הצייר. מבעד למראָה התבוננתי בעצמי מצטיירת בפחם על הנייר. מבטי שב והתמגנט לעיניי שלי כפי שנרשמו בעיניו; ופעם בידי אמן ברלינאי שמעולם לא נפגשנו פנים אל פנים, אבל באהבתו אותי שב וצייר עשרות דיוקנאות שלי מתצלומים. "אטלס הגילויים של יופייך" הוא קרא לאוסף הדיוקנאות שלי־שלו. הוא צייר אותי כּשחרזדה, וּכְאטלנטה, וּכְקנטאור, וּכְאינדיאנית, וּכְטיגריס, וּכְג'ני הפיראטית ועוד ועוד דמויות. וגם כאַרְטֵמיס  צייר אותי. ועכשיו אני חושבת מחדש על ארטמיס שהייתי בעיניו בעקבות דיוקנה זה של ארטמיזיה זו.

דיוקן היא מילה יוונית. בעברית דיוקן הוא פָּנים, ובערבית מדוברת ווּגָ'ה. פָּנים הוא לשון רבים של פָּן. ביוונית דיוקן הוא שתי תמונות (דיו=שניים + אייקון=תמונה). ובערבית משתמשים במילה ווּג'ה גם כהֶבֵּט. ומכאן, ממילא, הפנים הם דבר דו־משמעי, שיש לו יותר מהיבט אחד. והוא דו־משמעי גם כי הפָּנים הם מה שנראה לעין, ושמגלה או מסתיר את מה שבִּפְנים. פְּנים הוא תוֹך להבדיל מן החוץ. מכאן שפָּנים יכולים להיות גם החצנה או גילוי של משהו נסתר, וגם הסתרה, מסיכה, העמדת פָּנים.

התנהגות נרשמת בדיוקן. בדיוקנה העצמי של ארטמיזיה ג'נטילסקי כקתרינה הקדושה, נראית הדמות אוחזת ביד שמאל את גלגל העינויים השבור – אותו גלגל שאליו קשרו הרומים את קתרינה במטרה לענותה ולהמיתה, אך זה נשבר וקתרינה ניצלה לעת עתה; ובימינה היא אוחזת קולמוס־נוצה. בציורה של ג'נטילסקי נדמה שאלה אינם גלגל עינויים ונוצה, אלא חץ וקשת של לוחמת אמיצה.

לא פעם כשאני מתבוננת בדיוקן מעולה, אני חשה איזו הזיה או תעתוע שכורכים יחדיו התבוננות חקרנית במשהו שטרם ראיתי עם התבוננות במראָה. זה לא שאני רואה את עצמי משתקפת, אבל אולי כמו בשעה שאני כותבת, מדובר בהתמסרות למה שמצטייר מולך: אני לומדת את הפרטים, אני חוזרת לקרוא או להתבונן, ושואלת, ומאתרת ותוהה; ואז מצטרף המבט ההוזֶה מעט, המגלה את מה שרושם האור על הדמות – ומזהה איזה רצון היא מביעה. אמנם אי אפשר לראות רצונות, אבל את תנועת הגוף, את הטיית הראש, את מה שהמבט מקרין, כיצד מגוננות הידיים על הגוף – את אלה אפשר לקרוא, והדברים נאספים אל תוך ההכרה.

כשאני מתבוננת כך בדיוקן – זו התמסרות; כשציירת מציירת דמות העומדת מולה – הן מתמסרות זו לזו; וכשציירת מציירת את עצמה, ועצמה מתבונן בה בחזרה – היא חושפת על הבד את פניה באופן שאולי רק היא מכירה. זהו בוודאי מבט מתמסר; לנֶצח מתמסר; מתמסר לעצמך ומתמסר לאחר: הרי זה מבט שמתבונן במבט מתבונן במבט מתבונן במבט – וללופ הזה עכשיו גם אני המתבוננת עֵדה – והנה אני מצטרפת אל טווֹת המבטים. וכשם שהמבט של המצוירת (כך בציור של ג'נטילסקי), לפעמים הוא בוהה פנימה ולפעמים דרוך החוצה אל הציירת, וכעת הוא דרוך אל המבט שלי – כך נוהגת גם אני: אני מתמקדת, אני הוגה, אני בוהה, אני הוזה; וכמו המצוירת גם אני מתכנסת לרגעים אל עצמי ומתעוררת אל מי שמולי בחזרה. הצטלבות מבטים שאני חשה שמטעינה ברוח. חשה שמטעינה בעוצמה.

 

מורן שוב היא אמנית, אוצרת, כותבת ומוציאה לאור. עוסקת בשילוב שבין טקסט ודימוי. אוצרת ההקמה של "בית לעברית ראשון לציון" – מרכז לעברית כשפה וכתרבות; מלמדת את הקורס "אותיות פורחות באוויר" בבית הספר לאמנויות המילה בירושלים.

 

» במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: אורי הולנדר כותב על נסים אלוני

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

.

גילי חיימוביץ'

עֵרים

לסקוט פיצג'רלד

סְקוֹט וַאֲנִי נִשְׁאַרְנוּ עֵרִים הַלַּיְלָה.

פַּסֵּי הָעֲנָנִים קָצְבוּ אֶת הָאֵין שָׁמַיִם,

הִרְחַקְנוּ אֶת הַמַּטְרִיף מִבֵּית

הַבְּלִיעָה

 

פַּסֵּי הָעֲנָנִים קָצְבוּ לָנוּ אֶת אֵין־סוֹף הַשָּׁמַיִם.

כְּשֶׁהַבֹּקֶר הֵקִיץ

נֶאֱחַזְנוּ בִּתְכוֹל זְנָבוֹ הַמַּבְזִיק שֶׁל שַׁלְדָּג,

פּוֹצֵעַ אֶת דִּמְמַת הַיָּרֹק הַדּוֹהֶה

מַהְבִּיל עַל שִׁפּוּדֵי הַתְּרִיס.

 

אֵין אֶל מוּל מִי לְהַתְרִיס

(אוֹ לְהָסִיט אֶל חֵיקֵנוּ, אַתְּ שׁוֹמַעַת זֶלְדָה?)

רַק צָג אוֹ דַּף שֶׁשָּׁטוּחַ מִמֶּנּוּ

יִהְיוּ לָנוּ לְכֹתֶל.

 

במחילה

לִהְיוֹת תִּינֹקֶת

לִהְיוֹת אַרְנֶבֶת וְרֻדָּה,

הַלֵּב מְנַתֵּר,

חֲמִידוּתֵךְ תְּלוּיָה עַל וַו זְנַבְנַבֵּךְ

הַכֹּל טוֹרֵף סַכָּנָה אוֹ הַבְטָחָה

הַמְּחִלּוֹת תָּמִיד אֲרֻכּוֹת,

גַּם כְּשֶׁעוֹבֵר בָּהֶן רֹאשֵׁךְ

לְהַבְקִיעַ מִמִּפְתַּח חֻלְצָה,

בְּסִפָּן תָּמִיד טְמוּנָה הַנְּפִילָה.

לֹא, אַתְּ לֹא עָלִיסָה.

 

לִהְיוֹת תִּינֹקֶת

לִלְמֹד לִפְסֹעַ

כְּפֶסַע

מִפֶּצַע,

בְּכָל פַּעַם לְהֵעָזֵב בְּאוֹתוֹ דִּיּוּק כְּמוֹ בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה.

חֲפוּנָה בְּכַף יָד

גְּדוֹלָה מִמֶּנָּה,

זְעִירָה מִמִּלּוֹת הַלִּבּוּב.

מְשׁוּחָה, כְּמוֹ נְבִיאָה, בִּדְבַשׁ הַלְּטִיפָה,

גַּם טֶרֶם הַיְּצִיאָה

מִבֶּטֶן אִמָּא אוֹ אֲדָמָה.

 

לִהְיוֹת תִּינֹקֶת,

לִהְיוֹת יְבָבָה,

לִהְיוֹת בִּינָרִית: פְּעוּרָה אוֹ סְתוּמָה

בְּמוֹצֵץ.

כְּכָל חַיְתוֹ יַעַר

הַמְּתוּקוֹת

שׂוֹרְדוֹת גַּם מִחוּצָה לוֹ.

חֲבוּשָׁה

בְּכוֹבַע פּוֹנְפּוֹן הָאַרְנָבִים שֶׁלָּךְ,

כִּי אֵין בְּרֵרָה.

אֵין גַּם חֲזָרָה

לְשׁוּם בֶּטֶן, אִמָּא אוֹ אֲדָמָה.

מֵעָלֶיהָ תְּזָזִיתִית.

לֹא תּוּכְלִי לְהִתְקַדֵּם הָלְאָה בְּלִי מַגָּע.

 

לִהְיוֹת

הַכֹּל מְרַטֵּט וְתָפוּחַ,

אֶפְשָׁרוּיוֹת וְזָרוּיוֹת נִרְקָמוֹת,

כָּל שֶׁתֵּדַע

אַקְרַאִי. הָעַיִן יְכוֹלָה

לְשׁוֹטֵט לְבַדָּהּ, לֶאֱסֹף פְּרָטִים,

בְּלִי הַשְׁגָּחָה.

חֶרְמֵשׁ הַמַּגָּע קוֹצֵר אוֹתָךְ בֵּינָהּ.

 

גילי חיימוביץ' היא מתרגמת ומשוררת. פרסמה שישה ספרים בעברית, האחרון שבהם "אורות נחיתה" (עתון 77, 2017) ושני קובצי שירת מקור באנגלית. שיריה תורגמו למגוון שפות. תרגומיה לשירת המשורר האסטוני מטורה הופיעו בגיליון 22 של המוסך.

 

.

נסים ברכה

מכתוב

אִמָּא,

הַמִּלָּה "מַכְּתוּבּ" שֶׁאַתְּ אוֹמֶרֶת

עוֹלָה בְּקָנֶה אֶחָד

עִם הַדֵּטֶרְמִינִיזְם

אוֹ עִם "חֹק הַשְּׁלִישִׁי הַנִּמְנָע"

שֶׁל אָרִיסְטוֹ.

ה"כּוּל וַאחְד וּמְזַ'לוֹ"

מִסְתַּדֵּר עִם

"הָאָדָם הוּא מִדַּת כָּל הַדְּבָרִים"

תָּלוּי אֵיךְ מַגְדִּירִים מַזָּל

וּמַזָּל הוּא תְּנַאי לְכָל הַדְּבָרִים

כָּךְ שֶׁאִישׁ לֹא יָכוֹל

לְהָטִיל סָפֵק

בָּךְ.

 

אֵיךְ זִלְזַלְתִּי

וְחִפַּשְׂתִּי בְּמָקוֹם אַחֵר

אֶת הַמִּלִּים

הַגְּבוֹהוֹת גְּבוֹהוֹת

שֶׁצָּרִיךְ הָיִיתִי לְטַפֵּס אֲלֵיהֶן

בְּזֵעָה וּבַחֲרִיקַת שִׁנַּיִם

כְּדֵי לְהַבִּיט מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה

כְּדֵי לִרְאוֹת

אוֹתָךְ.

 

מבחן תלות

יוֹם לִפְנֵי שֶׁהֵם בָּאִים

(הֵם מוֹדִיעִים לִפְנֵי שֶׁהֵם בָּאִים)

תִּקְנֶה לוֹ טִיטוּלִים

תָּשִׂים אוֹתָם

לְיַד הַמִּטָּה שֶׁלּוֹ

וּכְשֶׁיִּשָּׁאֵל אִם הוּא יָכוֹל

לְהִתְלַבֵּשׁ לְבַד

לְהִתְרַחֵץ לְבַד

לֶאֱכֹל לְבַד

לַעֲבֹר מִשְּׁכִיבָה לַעֲמִידָה

לְבַד

יַעֲנֶה עַל כָּל הַשְּׁאֵלוֹת הַלָּלוּ:

לֹא!

וְשֶׁלֹּא יַסְכִּים

לְהוֹרִיד אֶת הַמִּכְנָסַיִם

בְּמִבְחַן הַתְּלוּת

אִם יִתְבַּקֵּשׁ.

 

"אֲבָל אַתְּ לֹא מְבִינָה"

אֲנִי אוֹמֵר לָהּ

"הוּא מֵענְטְשׁ"

הוּא אוּלַי לֹא מַצְלִיחַ לָלֶכֶת

כִּי הוּא דָּפַק לְעַצְמוֹ אֶת הַבֶּרֶךְ

בַּמִּלְחָמָה

כְּשֶׁקָּפַץ מִמַּשָּׂאִית נוֹסַעַת

וְלֹא הֶעֱלָה בְּדַעְתּוֹ

לִתְבֹּעַ אֶת הַמְּדִינָה

הוּא לֹא יִשָּׁאֵר אָדִישׁ לִקְרַאת הַבּוֹחֵן

שֶׁבָּא לָקַחַת מִמֶּנּוּ אֶת כְּבוֹדוֹ

מִבְּחִינָתוֹ בָּא מִמֶּרְחַקִּים לִרְאוֹתוֹ

אוֹתוֹ בּוֹחֵן שֶׁלֹּא יָעִיף רֶבַע מַבָּט

עַל הַגִּלָּיוֹן הָרְפוּאִי שֶׁלּוֹ

מִבְּחִינָתוֹ הוּא הִגִּיעַ לִדְרֹשׁ לִשְׁלוֹמוֹ

וְיִשְׁכַּב לְנֶגֶד אוֹתוֹ הַגֶּבֶר

כְּאֶל גֶּבֶר

וְיֹאמַר לוֹ

לֹא יָכוֹל אֲנִי?

 

אִם כָּךְ…

הֵרִימָה גַּבָּה

וְלֹא הוֹסִיפָה.

 

נסים ברכה נולד וגדל בדימונה, כיום מתגורר בירושלים ועוסק בהייטק. ספרו "אני ניסים ברכה כותב שירה" ראה אור בהוצאת ספרי עיתון 77 בשנת 2017.

 

.

שולמית אפפל

והציפור שלָך אֵין

מָה יֵשׁ שָׁם שֶׁאַתְּ מִתְקַשָּׁה לָקוּם מֵהַסַּפְסָל וְנִשְׁאֶרֶת

לַחְרֹשׁ בְּעֵינַיִךְ אֶת הַחוֹל. נְמָלִים יֵשׁ וְעוֹרְבִים יֵשׁ

וְאַשְׁפָּה הַרְבֵּה מִמֶּנָּה יֵשׁ וְהַצִּפּוֹר שֶׁלָּךְ אֵין. הִרְחִיקָה

אוֹתָהּ צִפּוֹר הָמַיְנָה בַּהֲמוֹנֶיהָ מִתַּת הַיַּבֶּשֶׁת פָּלְשָׁה

וְשֶׁלָּךְ רְעֵבָה וְחֵרֶשֶׁת אֶת כְּנָפָהּ הַדַּל רוּחַ טָחֲנָה

 

טבעתָּ בְּזהב. הייתָ שווה הון

טָבַעְתָּ בְּזָהָב. הָיִיתָ שָׁוֶה הוֹן. בֵּית הוֹרֶיךָ נִקְרָא נַחֲלָה לַנַּחֲלָה הָיְתָה בְּרֵכָה אֶת הַבְּרֵכָה עָטַף פַּרְדֵּס. הִתְרַשַּׁמְתִּי. לֹא הָיָה לִי מֻשָּׂג בְּאֵיזוֹ כּוֹס לִשְׁתּוֹת וּבְאֵיזוֹ סַכִּין לַחְתֹּךְ אֶת הַמֶּתַח בָּאֲוִיר וְלֹא יָדַעְתִּי לִשְׂחוֹת. לֹא נִכְנַסְתִּי בְּעִקְבוֹתֶיךָ גַּם כְּשֶׁאָמַרְתָּ שֶׁהַמַּיִם לֹא עֲמֻקִּים וּמִי בִּכְלָל מַצִּיעַ לַעֲשׂוֹת אַהֲבָה בְּמַיִם יְרֻקִּים.

כְּשֶׁמְּדַבְּרִים עַל רֶקַע אָז לָנוּ לֹא הָיָה כָּזֶה. תְּמִימִים וּמְצֻלָּקִים חִכִּינוּ שֶׁהַיָּרֵחַ יַעֲשֶׂה אֶת הָעֲבוֹדָה. אַחֲרֵי שָׁנִים נִתְקַלְתִּי בְּךָ בַּמּוֹסָד שֶׁהֶאֱרִיךְ אֶת סִבְלְךָ יָשׁוּב בְּכִסֵּא גַּלְגַּלִּים מִתְקַשֶּׁה לִכְלֹא אֶת כַּפְתּוֹרֵי הַחֻלְצָה וַאֲנִי הִגַּעְתִּי בִּכְלָל לְבַקֵּר קְרוֹבַת מִשְׁפָּחָה. כָּנוּעַ וְשָׁקֵט הִנַּחְתָּ לִי לָגַעַת בְּפָנֶיךָ וּלְהוֹבִיל אֶת הָאֶצְבָּעוֹת שֶׁלְּךָ לַמְּקוֹמוֹת הַנְּכוֹנִים. הָיָה קַל. כְּבָר לֹא זִהִיתָ אִישׁ גַּם לֹא אוֹתִי

 

ראיות פורֶנזיות מתא המדידה

הַשֵּׂעָר הָיָה חָתוּךְ. הַכּוֹבַע נִשְׁכַּח בַּמּוֹשָׁב הָאֲחוֹרִי שֶׁל הַמּוֹנִית.

אֶת הַסְּוֶדֶר תָּרְמָה. עַל הַתִּיק וִתְּרָה. אֶת הַמִּשְׁקָפַיִם אִבְּדָה. אֶת

הַמְּעִיל שָׂנְאָה. וְאֵיךְ שֶׁזֶּה נִרְאֶה הִיא לֹא שָׂרְדָה אֶת עַצְמָהּ בַּמַּרְאָה

בְּתָא הַמְּדִידָה. הַצַּלָּם הִתְוַכֵּחַ עִם מְנַהֶלֶת הַמִּשְׁמֶרֶת וְסוֹפוֹ שֶׁנִּכְנַע

לִכְּחוֹל עַדְשׁוֹתֶיהָ וְסָתַר אֶת עַצְמוֹ וְדִבֵּר מִגְּרוֹנָהּ וְטָבַע בְּעֵינֶיהָ

 

זאבים

בֶּעָבָר כָּתַבְנוּ בְּאוֹתוֹ עִתּוֹן. הוּא הָיָה אֻמְלַל כָּתַב בְּחַמַּת זַעַם וְקִפֵּל עַל עָמְדָּם סוֹפְרִים רַבִּים. הוּא הָיָה נָשׂוּי. הוּא הָיָה אַבָּא. לְאִשְׁתּוֹ נִמְאַס. הִיא עָזְבָה בְּעֶרֶב חַג וְהִשְׁאִירָה אוֹתוֹ בְּלִי נְשִׁימָה וְאַחַר כָּךְ לְבַד עַל הַקֶּבֶר שֶׁלָּהּ. כְּמוֹ כֻּלָּנוּ צָבַר אוֹיְבִים. חִפֵּשׂ רַע וּמִקֵּשׁ עַצְמוֹ עַל הַקַּוִּים וְלֹא זִהָה בַּזְּמַן אֶת הַמַּסֵּכָה עַל הַחַיָּה  שֶׁטּוֹרֶפֶת גַּם זְאֵבִים

 

המשוררת שולמית אפּפל נולדה בקפריסין וגדלה בחיפה. ספרה הראשון פורסם בהיותה בת שבע־עשרה. כלת פרס חולון ע"ש קוגל על ספרה "מרחק" (1982), פרס היצירה לסופרים עבריים ע"ש לוי אשכול (1987, 2013), ופרס רמת גן לספרות על ספרה "פחות מאמת אין טעם לכתוב" (2014). ספרה השביעי, "תדמייני שאת כוכבת", ראה אור ב-2017 בהוצאת פטל.

 

.

דניאל באומגרטן

ביום שאחרי הפיגוע  (11.11.14)

בַּיּוֹם שֶׁאַחֲרֵי הַפִּגּוּעַ

הַיְּרָקוֹת נוֹתְרוּ בְּסֵדֶר מוֹפְתִי אֵצֶל הַיַּרְקָן הָעֲרָבִי

לֹא אָמַרְנוּ דָּבָר

אַךְ מִפְגַּשׁ מַבָּטֵינוּ הוֹדָה:

אֲנַחְנוּ אֶזְרְחֵי מְדִינָה שֶׁטֶּרֶם נוֹסְדָה.

 

לקרוא מהדף הריק

אַתְּ

הַתַּלְמִידָה הַמִּצְטַיֶּנֶת

זֻמַּנְתְּ לְהַקְרִיא בִּפְנֵי כָּל הַכִּתָּה

אֶת הַחִבּוּר בְּגֶרְמָנִית מִשִּׁעוּרֵי הַבַּיִת שֶׁלֹּא הֵכַנְתְּ

דַּוְקָא הַיּוֹם כְּשֶׁהַמְּפַקֵּחַ בָּא בְּמַפְתִּיעַ לְבֵית הַסֵּפֶר.

 

כָּעֵת אַתְּ שׁוֹמַעַת בָּרַדְיוֹ נְאוּם עִם מְחִיאוֹת כַּפַּיִם קְצוּבוֹת

עַל הֶעָתִיד לָבוֹא

וְקוֹרֵאת

כְּמוֹ אָז מֵהַדַּף הָרֵיק

לִבְרֹחַ.

 

דניאל באומגרטן, יליד 1982, מורה ומשפטן. ספריו: "למרות שהמשורר הזהיר" (גוונים, 2011) ו"כתב יתדות" (פרדס, 2014). ספרו השלישי עתיד לראות אור בשנה הבאה.

 

 

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת ענת חנה לזרע, תומר דרייפוס, שרי שביט ועמיחי חסון

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

.

לינה / לילך וולך

.

פתאום היא הפסיקה לרוץ, בבת אחת. הבטן שלה כאבה, דקירה נמוכה ועמוקה; לא דקירה של רעב, לא דקירה של אוכל מקולקל, שאת שתיהן הכירה היטב. "נו?" קראה אליה קונסואלו, "את באה?" היא באה, נתנה כף יד קטנה בכף היד הקטנה של קוני, והן המשיכו לרוץ יחד להספיק להגיע לתור לפני שכל התירסים היפים נמכרים ונשארים רק אלו הפצועים והמתולעים.

בלילה במיטה לינה הביטה בבטן שלה הכואבת. היא הסתובבה אל הצד של אנה וצבטה אותה כדי שתתעורר, אנה צעקה במחאה, ולינה הניחה יד על הפה שלה, "תסתמי או שאת מרדימה מחדש את התינוקות". זה היה איום מוצלח ואנה פקחה עין אחת ומשכה את השמיכה עד האף. "למה את לא ישנה?" רטנה. לינה רצתה שהיא תסתכל על הבטן שלה ותגיד לה אם היא שמנה. "את שמנה, את תמיד שמנה." לינה רצתה שהיא תגיד לה אם היא קשה. "היא קשה. שטפת ידיים אתמול?" לינה לא ידעה לענות, אולי שטפה, אולי לא שטפה. אבל היא לא הרגישה חולה כמו בדרך כלל כשהן שוכחות לשטוף ידיים, רק הבטן הזו שנהייתה קשה וגדולה.

בבוקר התעוררה לינה מתנודות מעלה ומטה על מזרן הקש המשותף שהיה מונח על הרצפה. התינוקות שכבו על הגב ויימיימו צלילים קטנים, אחד מהם היה מוקף שלולית שתן גדולה; אנה כבר הייתה במטבח כנראה, והבנים הקטנים החזיקו ידיים וקפצו מעלה מטה, מעודדים זה את זה להגיע גבוה יותר. היא ידעה שכבר הייתה אמורה לקום, שאנה הקדימה אותה וזה אפילו שהייתה קטנה ממנה. אימא לא תאהב את זה. היא תחבה את הרגליים לנעליים הרכות הרקומות, הרימה את התינוק הרטוב וסטרה לבנים הקטנים כדי שיפסיקו וילכו להתלבש. "מָאמָה?" היא שאלה כשנכנסה אל המטבח. "היא כועסת עלייך," ענתה אנה באדישות, "הכלבים גנבו ביצים מהתרנגולת כי לא קמת." בדרך כלל הייתה לינה הטובה והשקטה מבין ילדי משפחת מדינה, אבל היום היא לא הרגישה טובה או שקטה. היא הניחה את התינוק על הרצפה, לרגלי אנה שערבבה דייסת תירס בקערה גדולה, "הוא צריך שיחליפו לו", אמרה, ויצאה. בחוץ עדיין היה קר מהלילה, והיא הרגישה את הגוף הקטן שלה מתכווץ אל תוך עצמו ואת הבטן שנראתה גדולה יותר מאתמול, בולטת חמה וחרוטית דרך הכותנה הדקה.

קונסואלו עמדה מאחורי אִמה בתור לאופה כשהבחינה בחברה שלה עולה בשביל אל ההרים. "לינה!" היא צעקה אליה "לינה, הלחם פה!" אבל לינה הלכה לא שומעת, כאילו היא עדיין ישנה, היישר אל ההר. "לינה! טיפשה!" קראה קונסואלו, ואימא שלה משכה לה באוזן שתתנהג, כי הכומר בדיוק חצה את מפתן הדלת, נושא חצי כיכר שקיבל במתנה מהאופה. "אני רוצה ללכת עם לינה," התמרדה קונסואלו בזעף. באופן לא צפוי שחררה האם את אחיזת ידה ומשכה בכתפיה, ולפני שתספיק להתחרט רצה קוני מהר מהר להדביק את לינה שהשתרכה לאט במעלה השביל.

"מה את עושה, מטומטמת?" לינה לא הצליחה גם לדבר וגם לטפס. היא אחזה את הבטן שלה כאילו תתפוצץ אם לא, והתיישבה בדרך, מביטה בלי לראות בגגות המשולשים של טיקרפו. "כואבת לי הבטן, היא גדולה מדי". "תני לי לראות", ענתה קוני, ולינה הרימה את השמלה הצהבהבה והראתה לקוני. הילדה התיישבה בהפתעה והכניסה את האגודל לפה בשביל לחשוב. "אמרת לאימא שלך?" היא שאלה, ולינה הנידה בראשה. היא לא שאלה אם אמרה לאבא שלה. הן לא דיברו עם האבות שלהן שיצאו מוקדם וחזרו מאוחר ואסור היה להפריע להם. נראה היה שאף גבר בטיקרפו לא דיבר מעולם עם ילד כלשהו. "מה תעשי?" שאלה קוני בלי להביט בלינה שבינתיים השתרעה על הקרקע כדי לנשום. "אני אלך לאסוף את הביצים שנשארו," ענתה לינה בקול שטוח.

 

*

 

ויקטוריה הייתה אישה קטנה וחזקה, יותר מכול היא נראתה כאילו היא עשויה ממקלעת הדוקה של עלי תירס. היה לה שיער שחור, עבה ונוצץ, שהיה גאוותה היחידה. בכל פעם שנשאר לה קצת שמן מהבישול הייתה מורחת אותו בקפידה משורשי השיער ועד לקצוות שהגיעו אל מותניה. השיער שלה, כך האמינה בכל ליבה, היה מה שקשר אליה את טיבורלו. ואפילו שהוא מעולם לא אמר לה שהיא אהובה או יפה או מוערכת, היא ידעה שכשהוא מוקף בנשים של טיקרפו שמגיעות להביט בעגילי הכסף שיצר וגם בו, השיער שלה כרוך סביב עיניו, שומר עליהם יחד. שבעה ילדים היא הוציאה מתוך הגוף הקטן והדק שלה, ושישה נשארו לה ועכשיו חשבה שיכול להיות שהיא נושאת בקרבה את השמיני. היא לא הפסיקה להריח את הניחוח המתוק והמשונה של פרחים נובלים שבישר את בואם של התינוקות הקודמים שלה.

"אני עייפה מדי, מאמה," נאנחה לינה. ויקטוריה, שעסקה בשפשוף תחתית התנור, זרקה מבט תמה בילדה הבכורה שלה, שאף פעם לא התלוננה. היא הביטה מצומצמת עיניים בלינה, שרבצה מוטלת על כרית כאילו הפילו אותה מגובה, וסיננה, "את אוכלת יותר מדי, זה לוקח לך את הכוח שלך". "כואבת לי הבטן," אמרה לינה בקול קטן מאוד, מתביישת שהיא לטורח. "לא שטפת ידיים טוב? אכלת מהתפוחי בוסר בחורשה?" – "לא, אני מבטיחה שלא," ענתה. ויקטוריה משכה בבת אחת את השמלה מעל לילדה והאף שלה נמלא בריח המתוק והמחליא של פרחים נובלים. היא צנחה על הרצפה, השיער הנוצץ שלה נמלא באפר התנור. "תעזור לי, אלוהים שלי, תעזור לי."

בלילה נצמדה ויקטוריה לאוזנו של בעלה: "הילדה חולה. צריך לנסוע לפרובינציה לחפש רופא." – "נלך," אמר קצרות האיש שאהב מתכות ולא אהב מילים. בצד השני של המיטה נאנחה לינה מתוך שינה, ואף שלא היה לילה קר במיוחד, ויקטוריה נרעדה ונעצה את ציפורניה בזרועו של האיש שלה.

 

*

 

"בת כמה הילדה?"

"חמש ועוד קצת, אדוני הרופא."

"כמה בדיוק? כאן חשוב לדייק."

"חמש ועוד חמישה חודשים, סליחה אדוני הרופא."

"וכמה זמן ככה נפוחה הבטן?"

"אני לא יודעת, אדוני הרופא. זה פתאום ככה אדוני הרופא."

"ולא ראית? לא ראיתם? גידול שכזה גדל במשך חודשים."

האיש שלה שתק, כפי ששתק. ויקטוריה הביטה נמוך מאוד אל נעליה הלא נקיות, ולבסוף אמרה, "יש לי עוד חמישה ילדים, אדוני הרופא."

ויקטוריה התביישה על ששמחה בגידול. כל מי שחזר מהפרובינציה עם המילה "גידול" חדשה בתוך הפה שלו, נכנס למיטה ויצא ממנה רק לבית הקברות. ולמרות זאת, היא לא יכלה לחבק את לינה, הסירחון של הפרחים הנובלים היה חזק מדי, והילדה ישבה רפויה ודוממת כל הנסיעה, ראש עגול על בטן עגולה. הרופא הטוב אמר גם שיש עוד אפשרות, אבל היא אפשרות קטנה ולא סבירה, ומנוגדת לכל חוקי הטבע, האל והאדם. ככה הוא אמר, וויקטוריה הכריחה את המילים מתוך הפה שלה, אפילו שקיוותה שאיש לא ישמע אותן, "מה האפשרות השנייה, דוקטור?" והרופא רק נאנח ואמר שבבית החולים בבירה יֵדעו יותר.

הילדות שכבו על האדמה והביטו אל הכוכבים ששרפו את הלילה. מדי פעם עברו בשביל אנשים והתעכבו לרגע כדי לשלוח מבט אל הגידול הבולט שבבטנה של לינה. הן יכלו לשמוע אותם יורקים, מצטלבים ומאיצים את צעדיהם הרחק משם. רק בשבוע שעבר איש לא ראה את הבטן השטנית הזו שהתנפחה, כך נראה היה, תוך לילה. קוני הוציאה את האצבע שלה מהפה, "את תמותי?" – "כן," ענתה לינה. "ואז איפה תשני?" שאלה קוני. "אני לא יודעת". קוני נשעה על מרפקיה והצמידה את הפה שלה לאוזנה של לינה: "את רוצה ללכת למות?" – "אני לא יודעת", ענתה לינה. "אבל אחרי שתלכי למות, תבואי ותגידי לי איפה את גרה עכשיו. אני יבוא עם חתיכה של קנה סוכר בשבילך."

 

*

 

ויקטוריה הידקה את הפונצ'ו על צווארה של לינה. "את תהיי ילדה טובה? את תקשיבי לכל מה שהדוקטור יגיד לך לעשות?" לינה הנהנה שכן וכן. ויקטוריה לא יכלה לעזוב את שאר הילדים בשביל ללוות את לינה, והאיש הלך אל בית המלאכה הזעיר כאילו היה זה עוד יום. לינה כבר ישבה בעגלה הרתומה והרופא הניח רגל על המדרגה כדי להצטרף אליה, כשוויקטוריה אחזה במפתיע בידו. "אני לא רוצה שהיא תמות, דוקטור. בבקשה תנסה שהיא לא תמות. אחד כבר הלך לי, דוקטור. בבקשה תעשה שהיא לא תמות." הרופא לחץ את ידה בין שתי ידיו החלקות והנקיות מאוד, וטיפס אל העגלה.

ארבעה ימים היטלטלו לינה והרופא הטוב בעגלה, ובמהלכם ענתה לינה לשאלות בנושאי רעב, צמא וקריאות הטבע. חוץ מזה היה הרופא שקוע בחמישה ספרים שהביא איתו, ולינה סרגה צעיף שהלך והתארך והתארך ונערם כחבל נחשי על רצפת העגלה. בחדר בית החולים הצטופפו כשלושים רופאים להביט בכרס הגדולה של לינה ולדבר עליה כאילו לא הבינה או שמעה. אחד אחד האזינו לליבה ולבטנה בסטטוסקופ ונסוגו ממנה חיוורים להתלחש בחוץ. "תצבטי את עצמך חזק ולא תרגישי את המחט דוקרת," לחש לה הרופא בכל פעם מחדש. זה היה משפט מנחם. אחרי תשעה ימים, כחולת ירכיים ומנוקבת זרועות, הידקה לינה מחדש את הפונצ'ו לצוואר והם עלו לעגלה בדרך חזרה. עוד יומיים של צעיפים וספרים חלפו לפני שלינה שאלה "אני ימות, דוקטור?" – "את תחיי עוד הרבה מאוד שנים, לינה," אמר הרופא, והוסיף לעצמו בקול נמוך, מביט אל השמש האדומה שהנמיכה, "שאלוהים ישמור עלינו, ילדה."

קונסאלו הצמידה את האוזן שלה אל הבטן של לינה. "אני שומעת אותו זז לך!" – "הוא בועט", אמרה לינה בידענות חדשה. "אני גם יילד את האח הקטן שלי?" שאלה קוני ספק באימה ספק בתקווה. "לא. זה נס. מריה הקדושה ידעה שאימא שלי עייפה בבטן והיא בחרה אותי כדי לעזור לה." – "אבל איך היא ידעה, לינה?" – "היא פשוט יודעת דברים," ענתה לינה וסיכמה בתשישות את השיחה שלא אהבה. קוני שאלה "את רוצה שאני יעשה לך צמות?" ולינה הביטה אל הסדק בתקרה שנעשה גדול יותר מאז נסעה, ואמרה "אני לא רוצה שייגעו בי יותר."

 

.

בשנת 1939 הפכה לינה מדינה בת החמש, שבעה חודשים ועשרים ואחד ימים ליולדת הצעירה בעולם. לבנה, שגדל כאחיה, קראו חרארדו על שם דוקטור חרארדו לוסאדה, שטיפל בה. טיבורלו מדינה, אביה של לינה, נעצר על ידי המשטרה ושוחרר מחוסר ראיות. לינה מדינה חיה כיום בלימה שבפרו, ומעולם לא הסכימה להתראיין.

 

 

לילך וולך היא סטנדאפיסטית וכותבת. סיפור הביכורים שלה, "אָנוּלִיקָה", התפרסם בגיליון 15 של המוסך.

 

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "הדרך", מאת חיה משב

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך