.

לינה / לילך וולך

.

פתאום היא הפסיקה לרוץ, בבת אחת. הבטן שלה כאבה, דקירה נמוכה ועמוקה; לא דקירה של רעב, לא דקירה של אוכל מקולקל, שאת שתיהן הכירה היטב. "נו?" קראה אליה קונסואלו, "את באה?" היא באה, נתנה כף יד קטנה בכף היד הקטנה של קוני, והן המשיכו לרוץ יחד להספיק להגיע לתור לפני שכל התירסים היפים נמכרים ונשארים רק אלו הפצועים והמתולעים.

בלילה במיטה לינה הביטה בבטן שלה הכואבת. היא הסתובבה אל הצד של אנה וצבטה אותה כדי שתתעורר, אנה צעקה במחאה, ולינה הניחה יד על הפה שלה, "תסתמי או שאת מרדימה מחדש את התינוקות". זה היה איום מוצלח ואנה פקחה עין אחת ומשכה את השמיכה עד האף. "למה את לא ישנה?" רטנה. לינה רצתה שהיא תסתכל על הבטן שלה ותגיד לה אם היא שמנה. "את שמנה, את תמיד שמנה." לינה רצתה שהיא תגיד לה אם היא קשה. "היא קשה. שטפת ידיים אתמול?" לינה לא ידעה לענות, אולי שטפה, אולי לא שטפה. אבל היא לא הרגישה חולה כמו בדרך כלל כשהן שוכחות לשטוף ידיים, רק הבטן הזו שנהייתה קשה וגדולה.

בבוקר התעוררה לינה מתנודות מעלה ומטה על מזרן הקש המשותף שהיה מונח על הרצפה. התינוקות שכבו על הגב ויימיימו צלילים קטנים, אחד מהם היה מוקף שלולית שתן גדולה; אנה כבר הייתה במטבח כנראה, והבנים הקטנים החזיקו ידיים וקפצו מעלה מטה, מעודדים זה את זה להגיע גבוה יותר. היא ידעה שכבר הייתה אמורה לקום, שאנה הקדימה אותה וזה אפילו שהייתה קטנה ממנה. אימא לא תאהב את זה. היא תחבה את הרגליים לנעליים הרכות הרקומות, הרימה את התינוק הרטוב וסטרה לבנים הקטנים כדי שיפסיקו וילכו להתלבש. "מָאמָה?" היא שאלה כשנכנסה אל המטבח. "היא כועסת עלייך," ענתה אנה באדישות, "הכלבים גנבו ביצים מהתרנגולת כי לא קמת." בדרך כלל הייתה לינה הטובה והשקטה מבין ילדי משפחת מדינה, אבל היום היא לא הרגישה טובה או שקטה. היא הניחה את התינוק על הרצפה, לרגלי אנה שערבבה דייסת תירס בקערה גדולה, "הוא צריך שיחליפו לו", אמרה, ויצאה. בחוץ עדיין היה קר מהלילה, והיא הרגישה את הגוף הקטן שלה מתכווץ אל תוך עצמו ואת הבטן שנראתה גדולה יותר מאתמול, בולטת חמה וחרוטית דרך הכותנה הדקה.

קונסואלו עמדה מאחורי אִמה בתור לאופה כשהבחינה בחברה שלה עולה בשביל אל ההרים. "לינה!" היא צעקה אליה "לינה, הלחם פה!" אבל לינה הלכה לא שומעת, כאילו היא עדיין ישנה, היישר אל ההר. "לינה! טיפשה!" קראה קונסואלו, ואימא שלה משכה לה באוזן שתתנהג, כי הכומר בדיוק חצה את מפתן הדלת, נושא חצי כיכר שקיבל במתנה מהאופה. "אני רוצה ללכת עם לינה," התמרדה קונסואלו בזעף. באופן לא צפוי שחררה האם את אחיזת ידה ומשכה בכתפיה, ולפני שתספיק להתחרט רצה קוני מהר מהר להדביק את לינה שהשתרכה לאט במעלה השביל.

"מה את עושה, מטומטמת?" לינה לא הצליחה גם לדבר וגם לטפס. היא אחזה את הבטן שלה כאילו תתפוצץ אם לא, והתיישבה בדרך, מביטה בלי לראות בגגות המשולשים של טיקרפו. "כואבת לי הבטן, היא גדולה מדי". "תני לי לראות", ענתה קוני, ולינה הרימה את השמלה הצהבהבה והראתה לקוני. הילדה התיישבה בהפתעה והכניסה את האגודל לפה בשביל לחשוב. "אמרת לאימא שלך?" היא שאלה, ולינה הנידה בראשה. היא לא שאלה אם אמרה לאבא שלה. הן לא דיברו עם האבות שלהן שיצאו מוקדם וחזרו מאוחר ואסור היה להפריע להם. נראה היה שאף גבר בטיקרפו לא דיבר מעולם עם ילד כלשהו. "מה תעשי?" שאלה קוני בלי להביט בלינה שבינתיים השתרעה על הקרקע כדי לנשום. "אני אלך לאסוף את הביצים שנשארו," ענתה לינה בקול שטוח.

 

*

 

ויקטוריה הייתה אישה קטנה וחזקה, יותר מכול היא נראתה כאילו היא עשויה ממקלעת הדוקה של עלי תירס. היה לה שיער שחור, עבה ונוצץ, שהיה גאוותה היחידה. בכל פעם שנשאר לה קצת שמן מהבישול הייתה מורחת אותו בקפידה משורשי השיער ועד לקצוות שהגיעו אל מותניה. השיער שלה, כך האמינה בכל ליבה, היה מה שקשר אליה את טיבורלו. ואפילו שהוא מעולם לא אמר לה שהיא אהובה או יפה או מוערכת, היא ידעה שכשהוא מוקף בנשים של טיקרפו שמגיעות להביט בעגילי הכסף שיצר וגם בו, השיער שלה כרוך סביב עיניו, שומר עליהם יחד. שבעה ילדים היא הוציאה מתוך הגוף הקטן והדק שלה, ושישה נשארו לה ועכשיו חשבה שיכול להיות שהיא נושאת בקרבה את השמיני. היא לא הפסיקה להריח את הניחוח המתוק והמשונה של פרחים נובלים שבישר את בואם של התינוקות הקודמים שלה.

"אני עייפה מדי, מאמה," נאנחה לינה. ויקטוריה, שעסקה בשפשוף תחתית התנור, זרקה מבט תמה בילדה הבכורה שלה, שאף פעם לא התלוננה. היא הביטה מצומצמת עיניים בלינה, שרבצה מוטלת על כרית כאילו הפילו אותה מגובה, וסיננה, "את אוכלת יותר מדי, זה לוקח לך את הכוח שלך". "כואבת לי הבטן," אמרה לינה בקול קטן מאוד, מתביישת שהיא לטורח. "לא שטפת ידיים טוב? אכלת מהתפוחי בוסר בחורשה?" – "לא, אני מבטיחה שלא," ענתה. ויקטוריה משכה בבת אחת את השמלה מעל לילדה והאף שלה נמלא בריח המתוק והמחליא של פרחים נובלים. היא צנחה על הרצפה, השיער הנוצץ שלה נמלא באפר התנור. "תעזור לי, אלוהים שלי, תעזור לי."

בלילה נצמדה ויקטוריה לאוזנו של בעלה: "הילדה חולה. צריך לנסוע לפרובינציה לחפש רופא." – "נלך," אמר קצרות האיש שאהב מתכות ולא אהב מילים. בצד השני של המיטה נאנחה לינה מתוך שינה, ואף שלא היה לילה קר במיוחד, ויקטוריה נרעדה ונעצה את ציפורניה בזרועו של האיש שלה.

 

*

 

"בת כמה הילדה?"

"חמש ועוד קצת, אדוני הרופא."

"כמה בדיוק? כאן חשוב לדייק."

"חמש ועוד חמישה חודשים, סליחה אדוני הרופא."

"וכמה זמן ככה נפוחה הבטן?"

"אני לא יודעת, אדוני הרופא. זה פתאום ככה אדוני הרופא."

"ולא ראית? לא ראיתם? גידול שכזה גדל במשך חודשים."

האיש שלה שתק, כפי ששתק. ויקטוריה הביטה נמוך מאוד אל נעליה הלא נקיות, ולבסוף אמרה, "יש לי עוד חמישה ילדים, אדוני הרופא."

ויקטוריה התביישה על ששמחה בגידול. כל מי שחזר מהפרובינציה עם המילה "גידול" חדשה בתוך הפה שלו, נכנס למיטה ויצא ממנה רק לבית הקברות. ולמרות זאת, היא לא יכלה לחבק את לינה, הסירחון של הפרחים הנובלים היה חזק מדי, והילדה ישבה רפויה ודוממת כל הנסיעה, ראש עגול על בטן עגולה. הרופא הטוב אמר גם שיש עוד אפשרות, אבל היא אפשרות קטנה ולא סבירה, ומנוגדת לכל חוקי הטבע, האל והאדם. ככה הוא אמר, וויקטוריה הכריחה את המילים מתוך הפה שלה, אפילו שקיוותה שאיש לא ישמע אותן, "מה האפשרות השנייה, דוקטור?" והרופא רק נאנח ואמר שבבית החולים בבירה יֵדעו יותר.

הילדות שכבו על האדמה והביטו אל הכוכבים ששרפו את הלילה. מדי פעם עברו בשביל אנשים והתעכבו לרגע כדי לשלוח מבט אל הגידול הבולט שבבטנה של לינה. הן יכלו לשמוע אותם יורקים, מצטלבים ומאיצים את צעדיהם הרחק משם. רק בשבוע שעבר איש לא ראה את הבטן השטנית הזו שהתנפחה, כך נראה היה, תוך לילה. קוני הוציאה את האצבע שלה מהפה, "את תמותי?" – "כן," ענתה לינה. "ואז איפה תשני?" שאלה קוני. "אני לא יודעת". קוני נשעה על מרפקיה והצמידה את הפה שלה לאוזנה של לינה: "את רוצה ללכת למות?" – "אני לא יודעת", ענתה לינה. "אבל אחרי שתלכי למות, תבואי ותגידי לי איפה את גרה עכשיו. אני יבוא עם חתיכה של קנה סוכר בשבילך."

 

*

 

ויקטוריה הידקה את הפונצ'ו על צווארה של לינה. "את תהיי ילדה טובה? את תקשיבי לכל מה שהדוקטור יגיד לך לעשות?" לינה הנהנה שכן וכן. ויקטוריה לא יכלה לעזוב את שאר הילדים בשביל ללוות את לינה, והאיש הלך אל בית המלאכה הזעיר כאילו היה זה עוד יום. לינה כבר ישבה בעגלה הרתומה והרופא הניח רגל על המדרגה כדי להצטרף אליה, כשוויקטוריה אחזה במפתיע בידו. "אני לא רוצה שהיא תמות, דוקטור. בבקשה תנסה שהיא לא תמות. אחד כבר הלך לי, דוקטור. בבקשה תעשה שהיא לא תמות." הרופא לחץ את ידה בין שתי ידיו החלקות והנקיות מאוד, וטיפס אל העגלה.

ארבעה ימים היטלטלו לינה והרופא הטוב בעגלה, ובמהלכם ענתה לינה לשאלות בנושאי רעב, צמא וקריאות הטבע. חוץ מזה היה הרופא שקוע בחמישה ספרים שהביא איתו, ולינה סרגה צעיף שהלך והתארך והתארך ונערם כחבל נחשי על רצפת העגלה. בחדר בית החולים הצטופפו כשלושים רופאים להביט בכרס הגדולה של לינה ולדבר עליה כאילו לא הבינה או שמעה. אחד אחד האזינו לליבה ולבטנה בסטטוסקופ ונסוגו ממנה חיוורים להתלחש בחוץ. "תצבטי את עצמך חזק ולא תרגישי את המחט דוקרת," לחש לה הרופא בכל פעם מחדש. זה היה משפט מנחם. אחרי תשעה ימים, כחולת ירכיים ומנוקבת זרועות, הידקה לינה מחדש את הפונצ'ו לצוואר והם עלו לעגלה בדרך חזרה. עוד יומיים של צעיפים וספרים חלפו לפני שלינה שאלה "אני ימות, דוקטור?" – "את תחיי עוד הרבה מאוד שנים, לינה," אמר הרופא, והוסיף לעצמו בקול נמוך, מביט אל השמש האדומה שהנמיכה, "שאלוהים ישמור עלינו, ילדה."

קונסאלו הצמידה את האוזן שלה אל הבטן של לינה. "אני שומעת אותו זז לך!" – "הוא בועט", אמרה לינה בידענות חדשה. "אני גם יילד את האח הקטן שלי?" שאלה קוני ספק באימה ספק בתקווה. "לא. זה נס. מריה הקדושה ידעה שאימא שלי עייפה בבטן והיא בחרה אותי כדי לעזור לה." – "אבל איך היא ידעה, לינה?" – "היא פשוט יודעת דברים," ענתה לינה וסיכמה בתשישות את השיחה שלא אהבה. קוני שאלה "את רוצה שאני יעשה לך צמות?" ולינה הביטה אל הסדק בתקרה שנעשה גדול יותר מאז נסעה, ואמרה "אני לא רוצה שייגעו בי יותר."

 

.

בשנת 1939 הפכה לינה מדינה בת החמש, שבעה חודשים ועשרים ואחד ימים ליולדת הצעירה בעולם. לבנה, שגדל כאחיה, קראו חרארדו על שם דוקטור חרארדו לוסאדה, שטיפל בה. טיבורלו מדינה, אביה של לינה, נעצר על ידי המשטרה ושוחרר מחוסר ראיות. לינה מדינה חיה כיום בלימה שבפרו, ומעולם לא הסכימה להתראיין.

 

 

לילך וולך היא סטנדאפיסטית וכותבת. סיפור הביכורים שלה, "אָנוּלִיקָה", התפרסם בגיליון 15 של המוסך.

 

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "הדרך", מאת חיה משב

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

.

מאת דפנה לוי

.

לוסיה ברלין ביקשה שעל מצבתה ייכתב "חסרת נשימה". היא חשבה על עצמה, מן הסתם –  על נסיבות חייה, שהובילו אותה מהתמכרות לגמילה ובחזרה דרך אינספור סערות דרמטיות. קוראיה יודעים עד כמה "חסרת נשימה" היא כותרת שמתאימה גם לכתיבה שלה. לאופן שבו היא מצליחה לשלוח יד אל תוך־תוכי הקרביים וללחוץ שם על כל הנקודות הכואבות האפשריות, ובכל זאת לאפשר לקוראים לשרוד עד סופו של הסיפור ולרצות עוד.

המדריך לעוזרות הבית, אסופת סיפורים שברלין כתבה בין שנות השבעים לשנות התשעים, הוא ספר ספוג רגשות, שאינו כושל לרגע לסנטימנטליות קלישאתית. ארבעים ושלושה סיפורים העשויים מרקם מפתיע של שורות אגביות, מפוטפטות ("למה אני מהססת אם לספר לכם את זה?… אני רוצה לעשות רושם טוב"), ושורות שמחביאות בתוכן תכנים קשים לעיכול ("סיפרתי לסאלי סיפורים על איך שאימא שלנו הייתה לפני ששתתה, לפני שפגעה בנו. היה היה"), שיש בהן גם מבט ציני, מפוכח ("אנה תמיד ניהלה רומאנים עם דלת העם"). ברלין כותבת לרוב בגוף ראשון וללא פירואטים מילוליים ראוותניים. הדמויות – אימהות, בנות, אחיות, חוזרות במרבית הסיפורים וכמוהן הנגיעות בפצעים כאובים של הגירה, זרות, ניסיונות להשתלב, חרדות נטישה, וסצנות שקל לשייך לביוגרפיה של ברלין – סצנות המתרחשות בבתי חולים, במוסדות גמילה, בין מכורים וחולים ומטפלים ומי שמביטים אלה באלה בתערובת של חמלה ובוז. החזרה הזו מאפשרת לסיפורים להתמזג זה בזה ואף שכל אחד מהם מדויק, מהודק ומכוון היטב, במהלך הקריאה מתגבשת איזו היכרות מעמיקה ודינמית עם הדמויות והמצבים, ופרספקטיבה עשירה ומעניינת יותר.

ברלין נולדה בשנת 1936 בג'ונו, אלסקה, וכבתו של מהנדס מכרות נדדה עם משפחתה ברחבי ארה"ב ובעולם, במקומות עם שמות אקזוטיים שהציעו לה בעיקר בדידות. היא המשיכה לנדוד גם בבגרותה – גאוגרפית ומנטלית – ובקורות חייה הרשמיים רשומים לא פחות משלושה בעלים וארבעה בנים. ניסיון לעקוב אחרי השבילים שבהם התהלכה עלול להיגמר בסחרחורת: נעוריה עברו עליה בבית עשיר בצ'ילה, כיפהפייה צעירה היא הסעירה את הסצנה הבוהמיינית של ניו יורק, התגוררה עם ארבעת בניה בבקתה על החוף במקסיקו, ולפני שהתרוששה לבסוף ועברה לגור בפארק קרוואנים בקולורדו, היא הספיקה לעבוד כאחות בחדר מיון באוקלנד. ההתרוששות הגיעה יד ביד עם ההתמכרות לאלכוהול, המככבת ברבים מסיפוריה, לצד תהומות אחרים של הקיום האנושי שברלין התחככה בהם בעצמה ומדווחת עליהם בתערובת מהפנטת של הומור, חום, זעזוע וגועל.

על כריכת המדריך לעוזרות הבית היא נראית זוהרת. משהו במבט שלה מזכיר את ליז טיילור בימיה כאלילה מהורהרת ובלתי נגישה. מאחורי החזות הזו הסתתר גוף חולה, שסבל בין השאר מעקמת בעמוד השדרה, אשר הביאה לפגיעות חוזרות בריאותיה וחייבה אותה להישאר צמודה לבלון חמצן. ברלין מתה לבסוף מסרטן ריאות. ברשימת הספד שכתבה חברתה אליזבט גייגהֵגן (Elizabeth Geoghegan) בכתב העת The Paris Review היא נזכרת: "היא מעולם לא דיברה על 'החלמה' או על 'קארמה'. לא דיברנו מעולם על תוכנית שנים־עשר הצעדים. זה היה מובן: כעת היא פיכחת. אין צורך לדבר על זה. בעיקר משום שהיא יכולה לכתוב על זה".

ברלין החלה לכתוב בגיל צעיר יחסית, ופרסמה סיפורים בכתבי עת שונים, אבל קובץ סיפוריה הראשון, Angels Laundromat, ראה אור כשהייתה כבר בת ארבעים וחמש, ולמרות ביקורות מצוינות מצד סופרים (מוערכים) כמו לידיה דייוויס וסופרים (מעורכים מאוד) כמו סול בלו, שהשוו אותה לאשפי סיפורים קצרים אחרים כמו ריימונד קארבר, אנני פְּרוּ ואפילו צ'כוב, ולמרות זכייתה בפרסים, היא נותרה אלמונית למדי. כך  עד לפני שלוש שנים, שאז ראה אור בארה"ב המדריך לעוזרות הבית והפך מיד לרב מכר. אחת־עשרה שנה לאחר מותה, ברור לגמרי שההתלהבות מכתיבתה אינה קשורה לביוגרפיה שלה. מעטים מן הקוראים של ברלין הכירו אותה, ואלה שחיו יודעים, כפי שאומרת גייהגן, "שזה מסוכן מאוד לחשוב שאתם מבינים את חייה, להאמין שאתם יודעים באיזה בן או באיזה בעל בדיוק מדובר בכל סיפור, ובוודאי לא לקשר בין כל הרומנים, ההפלות וההתאבדויות בסיפוריה לבין מה שקרה באמת".

"באותו ערב אבא ורקס באו ותקעו לקליטיס מכות רצח," היא כותבת בסיפור "נשיכות נמר". "הוא הגיע לבית החולים עם עצם צוואר ושתי צלעות שבורות. הם כל הזמן אמרו כמה שהוא סוטה ושצריך לשים אותו בכלא על מעשה סדום או לבטל את הנישואים […] לא זזתי מהמיטה של קליטיס עד שלא יכולתי להביא אותו הביתה. והיינו בסדר, עוד פעם מאושרים כמו זוג יונים. אפילו שקליטיס התחיל לשתות הרבה, כי הרי לכמה זמן הוא לא היה יכול לחזור לעבודה. ואז בשבוע שעבר אני מסתכלת מהחלון ורואה קאדילק חדשה לגמרי בשביל שלנו, ועליה בובת פרווה ענקית של סנטה, עטופה במלא סרטי משי. צחקתי, את יודעת, כי זה היה מצחיק. אבל קליטיס אמר, 'את שמחה? הה? טוב, אני בחיים לא אוכל לשמח אותך כמו האבאל'ה שלך.' והוא נסע. חשבתי שהוא יצא לעשות סיבוב כי הוא עצבני ושעוד מעט הוא יחזור… הוא עזב! הוא הלך לעבוד באיזה אתר נפט בלואיזיאנה. הוא אפילו לא התקשר. אמא שלו, הזבל הזאת, אמרה לי את זה כשהיא באה לקחת את הבגדים ואת האוכף שלו".

העובדה שברלין הכירה מחייה את מרבית הדפוקים והזרוקים שבסיפוריה – את הצעירה ההרה שגונבת את הגבול כדי להבריח סמים, את הזקנות שאין להן בתיק יותר משיניים תותבות, את המנקות שנכנסות לכל בית כאילו פתחו ספר חדש שהן מתחילות לקרוא ואת האימהות הטורקות את הדלת לבנותיהן המתחננות על הסף – עובדה זו מעניקה לסיפורים עוצמה, כמובן, אבל עיקר כוחם בכישרון הכתיבה הנדיר של ברלין. ביכולת שלה לפתוח בשיחה שאינה מעוררת חשד, למשוך את קוראיה פנימה, לשעשע אותם קלות ואז, בבת אחת, להכריח אותם להביט במראות שבשגרת היומיום הם היו מעדיפים להסיט מהם את עיניהם.

.

דפנה לוי, עיתונאית, מתרגמת, עורכת. רשימות פרי עטה שפורסמו במוסך: על "החתרנים" מאת מיכל פלג, ועל "אביב באיליריה" מאת אן ברידג'.

.

לוסיה ברלין, "המדריך לעוזרות הבית", אסיה הוצאה לאור. מאנגלית: דנה אלעזר־הלוי.

הסיפור "בלי שליטה" מתוך הספר התפרסם בגיליון 28 של המוסך. 

.

.

 

» במדור ביקורת בגיליון המוסך הקודם: סימונה באט על "היֹה היתה" מאת יעל נאמן.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

.

על חשיבותה של רכילות / אורן פרי־הר

.

ציון מאתיים שנה להולדתה של אמילי ברונטה, בת למשפחה שצמחו ממנה לא פחות משלוש סופרות אנגליות חשובות, הוא הזדמנות מצוינת לבחון מחדש את הרומן היחיד שכתבה, אנקת גבהים, שזכה לפרסום רב לאו דווקא מהסיבות הנכונות. הרומן, ששזורים בו מוטיבים גותיים הלקוחים מז׳אנר ספרות האימה, נקרא לעיתים קרובות מדי כפשוטו: קתי, נערה צעירה ממחוז יורקשייר שבצפון אנגליה, והיתקליף, אסופי ממעמד הפועלים שאביה אימץ, מתאהבים. הנערה קרועה בין התמסרות לאהבתה הלוהטת לבין הבחירה הנבונה בבחור ממוצא ידוע וממעמד מכובד. היא בוחרת להינשא בהתאם לנורמות החברתיות, אך הקרע בנשמתה ממשיך לייסר אותה ומוביל בסופו של דבר למותה. היתקליף, שילדותו המעורערת הפכה אותו בלאו הכי לפרוע מאחרים, נעשה אדם סוער עוד יותר לאחר מותה של קתי, מתענה בעצמו ומענה את סביבתו עד מותו. לאחר מותו, האוהבים הנצחיים מתאחדים בקברם ואהבתם הופכת לאגדה.

גרסה מלודרמטית זו של עלילת הספר, שאימץ גם הבמאי לורנס אוליבייה, שכנעה רבים שבספרות האנגלית אמונה נאיבית ברוחות נפוצה עוד מאז המלט. לכאורה, אמונה זו התמידה בקרב נשים בכפרים מבודדים בצפון אנגליה במאה התשע־עשרה, וברומנים של האחיות ברונטה. הסצנה המפורסמת מתוך הספר, שהתפרסמה עוד יותר בזכות הלהיט "אנקת גבהים" של קייט בוש, מתארת כביכול את רוחה של קתי מתדפקת על חלון ביתו של היתקליף, כשידה הלבנה מתחננת להיכנס הביתה ונדחית:

"זכרתי ששוכב אני במיטת־האלון ושמעתי בבירור את הרוח הסוערת ואת השלג: שמעתי גם את ענף האשוח חוזר על צלילו המתגרה […] החלטתי להשתיקו, אם אוכל, ונדמה היה לי שקמתי וניסיתי לפתוח את החלון. הקרס היה מולחם לתוך המסמר, בזה הבחנתי עוד בהיותי ער, אבל שכחתי […] פרצתי את הזכוכית, אצבעותיי סגרו על אצבעותיה של יד קטנה, קרה כקרח! אימה עזה של סיוט הציפה אותי; ניסיתי לאסוף את זרועי, אבל היד נאחזה בה, וקול נוגה מאין כמוהו גנח: 'הכניסני, הכניסני'. 'מי את?' שאלתי. 'קתרין לינטון, הגעתי הביתה, תעיתי בדרכי בשטחי הבור', עוד הקול מדבר והבחנתי בפני ילדה מציצים מבעד לחלון" (עמ׳ 25).

אלא שדווקא הסצנה הזאת מלמדת שקריאה זו, המתייחסת לפנטזיה כאל מציאות, אינה הקריאה האפשרית היחידה ברומן. בניגוד לתיאור בשיר של קייט בוש, קתי אינה פונה אל היתקליף בתחינה להיכנס לביתו, המספר אינו היתקליף, והסצנה אינה מתארת כניסה של רוח רפאים, אלא חלום. חולם אותו רווק מבוגר בשם מר לוקווד, שהגיע למחוז יורק הפראי כדי להתבודד, והוא שוכר בית מהיתקליף. מהר מאוד הוא מגלה שההתבודדות עלולה להיות חוויה משעממת למדי. הוא מפיג את השעמום בביקורים בביתו של היתקליף ובפיתוח משאלות רומנטיות כלפי נערה שמתגוררת בו, גם היא נקראת קתרין. מאוחר יותר יתברר שהיא בתה של אותה ״רוח״. כשלוקווד שוהה בביתו השכור הוא מאזין לסיפור האהבה בין היתקליף לקתי מפיה של סוכנת הבית, נלי, המספרת העיקרית של הספר עצמו. באחד מביקוריו של לוקווד אצל היתקליף הוא נאלץ להישאר ללון אצלו, נרדם, ובהשפעת השמועות שהגיעו לאוזניו על סיפור האהבה הטרגי של בעל האחוזה שלו, הוא חולם את החלום שמתוכו לקוחה הסצנה המפורסמת. היתקליף שומע מלוקווד על החלום וקורא לקתי להיכנס, כאילו הופיעה במציאות. גם לוקווד מתחיל להשתכנע שהחלום שלו ממשי, אף שמהכתוב ברור שאיננו כזה. גם הגרסאות הקולנועיות העניקו ממד ממשי לחיזיון.

כמו יצירותיהם של בלזק, אדגר אלן פו וא.ת.א הופמן, גם אנקת גבהים מפתה את הקורא להאמין ברוחות ובסביבה מכושפת, וכמותן היא מספקת לקורא גם גרסה ריאליסטית לעלילה, שלא תמיד עולה בקנה אחד עם הפנטזיה. הממד העל־טבעי בסיפורם של היתקליף וקתי בנוי על תשתית ריאליסטית של רכילות משפחתית יום־יומית, שבאמצעותה מבטאים שני המספרים, נלי ולוקווד, את תשוקותיהם הפרטיות, את תשוקותיה של החברה שהפכה את סיפור האהבה של קתי והיתקליף לאגדה, אולי גם את תשוקותיהם של קוראי היצירה, מאז ועד היום.

הבחירה בשני מספרים לסיפורם הטרגי של היתקליף וקתי איננה מקרית ויש לה השפעה על משמעותו. קתי והיתקליף מתאהבים כילדים, ולאהבת הילדות שלהם חלק מרכזי ברומן. אהבת ילדות דומה באופיה לאהבה בין נלי המספרת להינלי, אחיה של קתרין, וגם היא לא התממשה בשל הפער המעמדי ביניהם. אלא שסיפור האהבה של נלי מסופר בקצרה בלבד. סיפורם של היתקליף וקתי הוא מבחינתה תחליף לאהבה שאבדה לה במסגרת אותה משפחה. נלי מאדירה את עוצמת אהבתם של קתי והיתקליף ומצניעה את סיפור האהבה שלה, אך למעשה מספרת את סיפורה האישי דרך סיפור האהבה שאותו היא מספרת. ללוקווד אין סיפור אהבה פרטי משלו, וגם הוא משתמש באהבה של הזוג הטרגי כתחליף לסיפור אהבה ממשי. לוקווד מנסה להסתיר את כוונותיו כלפי קתרין, בתה של קתי, ומעדיף להמשיך ולהקשיב לנלי מספרת סיפור אהבה גדול מהחיים. הסיפור ממלא חלל בחייו, ומחזיר אליהם את התשוקה הרומנטית. סיפור האהבה של קתי והיתקליף חייב להיות גדול מהחיים, כי כך הוא ממלא תפקיד מרכזי בחייהם של המספרים. הצגה ריאליסטית של הסיפור מנוגדת לאינטרסים של המספרים אותו, ומשום כך, העובדות הריאליסטיות מוסתרות או שהמספרים ממעיטים בחשיבותן. כשברונטה בוחרת למסור את הסיפור דרך שני מספרים שהסיפור משרת אותם מבחינה רגשית, היא יוצרת ברית לא כשרה בין המספרים, הדמויות והקוראים: כולם מעדיפים לקבל את סיפור האהבה החוצה את הגבול בין החיים למוות, ומשתדלים להתעלם מהקשריו הריאליסטיים.

מותה של קתי הוא נקודת שבר בין הרומן הריאליסטי אנקת גבהים לסיפור האהבה הפנטסטי שעליו הוא נשען. על פי גרסתה של נלי, היתקליף שב מנדודיו כשקתי חולה. צירוף אירועים זה והאופן שבו נלי מתארת אותו מעודדים את הקוראים לחשוב שקתי חולת אהבה: "מרת לינטון ישבה בשמלה לבנה רפויה ורדיד קל על כתפיה בגומחת החלון הפתוח, כדרכה. שערה הארוך והעבות נגזז בחלקו מתחילת מחלתה" (עמ' 141). נלי נמנעת ככל האפשר ממסירת פרטים על נסיבות המחלה, ומספקת תיאורים מעורפלים של חיוורון, חולמנות, "קדחת מוח" ו"עצבים מגורים" (עמ׳ 122). כך היא מאפשרת לעצמה ולקוראים לשמר את הפנטזיה הרומנטית: במאה התשע־עשרה ביורקשייר עדיין נטרפים מאהבה עד מוות. רק כשהיא נאלצת לספר על מותה של קתי, ואמינותה כמספרת עומדת במבחן אחרון, היא מסבירה ללוקווד בשני משפטים: "בחצות הלילה ההוא לערך נולדה אותה קתרין שראית ב'אנקת גבהים': תינוקת זערורית בת שבעה חודשים: ושעתיים לאחר מכן מתה האם" (עמ' 149).

הנסיבות הטבעיות, המצערות אמנם, למותה של קתי, מוזכרות כמעט מתוך אילוץ, משום שהן מחבלות במיתוס הרומנטי. הריונה אינו נזכר כלל, אלא לאחר מותה, משום שהוא מספק הסבר פשוט ומציאותי למוות, בשעה שהפנטזיה שואפת להסבר מיסטי ומלודרמטי. הפער הגלוי לעין בין הפנטזיה הרומנטית לעלילה הריאליסטית משנה את תכלית הרומן: אם נדמה היה שאנו קוראים רומן על אהבה נצחית, מתברר שאנקת גבהים היא יצירה שגם בוחנת עד כמה מעוורת הפנטזיה הרומנטית את יחסנו למציאות.

ההתנהלות המקבילה של הרומן הן כפנטזיית אימה הן כרומן ריאליסטי מפגישה את הקוראים עם שני פנים מנוגדים של הספרות, מבלי לוותר על אף אחד מהם. מצד אחד הספרות מעניקה משמעויות בדויות למציאות אפורה או מאכזבת, ומגשימה משאלות, ומצד שני היא חושפת את הפער בין הרצוי למצוי ומסוגלת לחולל התפכחות. כדי ליצור שתי חוויות קריאה מנוגדות, ברונטה אינה כופה על קוראיה את ההתפכחות, אלא מצפה מהם לחפש אותה, בעודה מאפשרת להם לשמר מידה מסוימת של אמונה בפנטסטי.

חלקו השני של הרומן, המתמקד בחיי המשפחה לאחר מותה של קתי, חושף פן אחר של המיתוס הרומנטי. אם בחלקו הראשון, הפופולרי יותר, נועדה פנטזיית קתי־היתקליף לשמש תחליף ונחמה לאכזבות רומנטיות, בחלקו השני היא מעין הסבר כמעט מתקבל על הדעת לאכזריות ולרוע. היתקליף מצליח להישאר דמות נערצת וגבר אידיאלי בדרכו, אף שהוא מתעלל באכזריות בלתי מרוסנת בקתרין, בתה של קתי, וברעייתו איזבלה. גם בחלק זה של הרומן ברונטה מאפשרת למספריה ולקוראיה לשמר את הפנטזיה הרומנטית על אהבתם הנצחית של היתקליף וקתי, אך רק במחיר השלמה עם אכזריותו של היתקליף ותפיסתה כתוצאה לגיטימית של חיים ללא אהבה. המספרים, שנאלצים לחשוף את מסכת ההתעללות של היתקליף, שמכה את הילדים שנמצאים תחת חסותו ותולה את כלבתה האהובה של רעייתו, מקבלים את הרוע שלו כתוצאה הכרחית של אכזבה. עם זאת, ברונטה, שהביוגרפיה המשפחתית שלה כוללת אח בכור מתעלל ואלים, אולי מציבה שאלה חשובה יותר בפני קוראיה: האם שברון לב יכול לשמש הסבר לאכזריות, או שמא האכזריות היא זו שנזקקת לו כדי לפרוץ החוצה?

כך או כך, אם נעדיף את המכלול הריאליסטי של הרומן על פני הפנטזיה שהיא רק חלק ממנו, נמצא שאנקת גבהים אינו רומן רומנטי משוכלל על אהבה גדולה מהחיים, אלא רומן ריאליסטי על חשיבותה של רכילות. הפנטזיה הרומנטית שואבת את כוחה מהיום־יום: מאהבה לא ממומשת בין בת המשרתים לבן אצולה, מבדידותו של גבר ללא משפחה בסביבה זרה לו, מאהבת ילדות בין אסופי לבת אצולה, מסבל שגורם אדם אומלל ואכזר לקרוביו. הפנטזיה עצמה נרקמת ומסופרת כרכילות כפרית החושפת תשוקות פשוטות של אנשים רגילים. חיי היום־יום המבודדים של אמילי ברונטה אפשרו לה לזהות את העוצמה הדרמטית הטמונה ברכילות, את התשוקות הכמוסות שמהן היא נרקמת, ואת הפוטנציאל שלה לייצר ספרות גדולה. אהבתם של היתקליף וקתי יכולה להיות פנטזיה רומנטית שתאפשר לנו להתעלם מהאירועים הממשיים המתרחשים ברומן, אבל היא יכולה גם לשמש צוהר לאירועים הממשיים שמלבים אותה, ובכך להבהיר את הרלוונטיות של הרומן רב הפנים הזה גם היום.

 

אמילי ברונטה, "אנקת גבהים", כתר, 1990. מאנגלית: אהרן אמיר.

.

אורן פרי־הר, נולד וגר בירושלים, בעל תואר ראשון בספרות אנגלית ופילוסופיה ותואר שני בספרות כללית מהאוניברסיטה העברית. כותב דוקטורט על מושג הלא־כלום במחזותיו של ויליאם שייקספיר ומרצה לספרות ותאוריות ספרות ואמנות בבית הספר לקולנוע ״סם שפיגל״ ובמכון ״כרם״ להכשרת מורים.

 

» במדור אורות ערפל בגיליון קודם של המוסך: לאה קליבנוף־רון כותבת על מלכה חפץ־טוזמאן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך