ביקורת | לוסיה ברלין ו"המדריך לעוזרות הבית"

»»» המוסך - מוסף לספרות • על חייה מרובי התהפוכות של לוסיה ברלין ועל תהומות הקיום האנושי בסיפוריה. רשימה מאת דפנה לוי

מיה זר, לפני הקיר; אמנזיה, שמן על עץ, 70X40 ס"מ כ"א, 2017

.

מאת דפנה לוי

.

לוסיה ברלין ביקשה שעל מצבתה ייכתב "חסרת נשימה". היא חשבה על עצמה, מן הסתם –  על נסיבות חייה, שהובילו אותה מהתמכרות לגמילה ובחזרה דרך אינספור סערות דרמטיות. קוראיה יודעים עד כמה "חסרת נשימה" היא כותרת שמתאימה גם לכתיבה שלה. לאופן שבו היא מצליחה לשלוח יד אל תוך־תוכי הקרביים וללחוץ שם על כל הנקודות הכואבות האפשריות, ובכל זאת לאפשר לקוראים לשרוד עד סופו של הסיפור ולרצות עוד.

המדריך לעוזרות הבית, אסופת סיפורים שברלין כתבה בין שנות השבעים לשנות התשעים, הוא ספר ספוג רגשות, שאינו כושל לרגע לסנטימנטליות קלישאתית. ארבעים ושלושה סיפורים העשויים מרקם מפתיע של שורות אגביות, מפוטפטות ("למה אני מהססת אם לספר לכם את זה?… אני רוצה לעשות רושם טוב"), ושורות שמחביאות בתוכן תכנים קשים לעיכול ("סיפרתי לסאלי סיפורים על איך שאימא שלנו הייתה לפני ששתתה, לפני שפגעה בנו. היה היה"), שיש בהן גם מבט ציני, מפוכח ("אנה תמיד ניהלה רומאנים עם דלת העם"). ברלין כותבת לרוב בגוף ראשון וללא פירואטים מילוליים ראוותניים. הדמויות – אימהות, בנות, אחיות, חוזרות במרבית הסיפורים וכמוהן הנגיעות בפצעים כאובים של הגירה, זרות, ניסיונות להשתלב, חרדות נטישה, וסצנות שקל לשייך לביוגרפיה של ברלין – סצנות המתרחשות בבתי חולים, במוסדות גמילה, בין מכורים וחולים ומטפלים ומי שמביטים אלה באלה בתערובת של חמלה ובוז. החזרה הזו מאפשרת לסיפורים להתמזג זה בזה ואף שכל אחד מהם מדויק, מהודק ומכוון היטב, במהלך הקריאה מתגבשת איזו היכרות מעמיקה ודינמית עם הדמויות והמצבים, ופרספקטיבה עשירה ומעניינת יותר.

ברלין נולדה בשנת 1936 בג'ונו, אלסקה, וכבתו של מהנדס מכרות נדדה עם משפחתה ברחבי ארה"ב ובעולם, במקומות עם שמות אקזוטיים שהציעו לה בעיקר בדידות. היא המשיכה לנדוד גם בבגרותה – גאוגרפית ומנטלית – ובקורות חייה הרשמיים רשומים לא פחות משלושה בעלים וארבעה בנים. ניסיון לעקוב אחרי השבילים שבהם התהלכה עלול להיגמר בסחרחורת: נעוריה עברו עליה בבית עשיר בצ'ילה, כיפהפייה צעירה היא הסעירה את הסצנה הבוהמיינית של ניו יורק, התגוררה עם ארבעת בניה בבקתה על החוף במקסיקו, ולפני שהתרוששה לבסוף ועברה לגור בפארק קרוואנים בקולורדו, היא הספיקה לעבוד כאחות בחדר מיון באוקלנד. ההתרוששות הגיעה יד ביד עם ההתמכרות לאלכוהול, המככבת ברבים מסיפוריה, לצד תהומות אחרים של הקיום האנושי שברלין התחככה בהם בעצמה ומדווחת עליהם בתערובת מהפנטת של הומור, חום, זעזוע וגועל.

על כריכת המדריך לעוזרות הבית היא נראית זוהרת. משהו במבט שלה מזכיר את ליז טיילור בימיה כאלילה מהורהרת ובלתי נגישה. מאחורי החזות הזו הסתתר גוף חולה, שסבל בין השאר מעקמת בעמוד השדרה, אשר הביאה לפגיעות חוזרות בריאותיה וחייבה אותה להישאר צמודה לבלון חמצן. ברלין מתה לבסוף מסרטן ריאות. ברשימת הספד שכתבה חברתה אליזבט גייגהֵגן (Elizabeth Geoghegan) בכתב העת The Paris Review היא נזכרת: "היא מעולם לא דיברה על 'החלמה' או על 'קארמה'. לא דיברנו מעולם על תוכנית שנים־עשר הצעדים. זה היה מובן: כעת היא פיכחת. אין צורך לדבר על זה. בעיקר משום שהיא יכולה לכתוב על זה".

ברלין החלה לכתוב בגיל צעיר יחסית, ופרסמה סיפורים בכתבי עת שונים, אבל קובץ סיפוריה הראשון, Angels Laundromat, ראה אור כשהייתה כבר בת ארבעים וחמש, ולמרות ביקורות מצוינות מצד סופרים (מוערכים) כמו לידיה דייוויס וסופרים (מעורכים מאוד) כמו סול בלו, שהשוו אותה לאשפי סיפורים קצרים אחרים כמו ריימונד קארבר, אנני פְּרוּ ואפילו צ'כוב, ולמרות זכייתה בפרסים, היא נותרה אלמונית למדי. כך  עד לפני שלוש שנים, שאז ראה אור בארה"ב המדריך לעוזרות הבית והפך מיד לרב מכר. אחת־עשרה שנה לאחר מותה, ברור לגמרי שההתלהבות מכתיבתה אינה קשורה לביוגרפיה שלה. מעטים מן הקוראים של ברלין הכירו אותה, ואלה שחיו יודעים, כפי שאומרת גייהגן, "שזה מסוכן מאוד לחשוב שאתם מבינים את חייה, להאמין שאתם יודעים באיזה בן או באיזה בעל בדיוק מדובר בכל סיפור, ובוודאי לא לקשר בין כל הרומנים, ההפלות וההתאבדויות בסיפוריה לבין מה שקרה באמת".

"באותו ערב אבא ורקס באו ותקעו לקליטיס מכות רצח," היא כותבת בסיפור "נשיכות נמר". "הוא הגיע לבית החולים עם עצם צוואר ושתי צלעות שבורות. הם כל הזמן אמרו כמה שהוא סוטה ושצריך לשים אותו בכלא על מעשה סדום או לבטל את הנישואים […] לא זזתי מהמיטה של קליטיס עד שלא יכולתי להביא אותו הביתה. והיינו בסדר, עוד פעם מאושרים כמו זוג יונים. אפילו שקליטיס התחיל לשתות הרבה, כי הרי לכמה זמן הוא לא היה יכול לחזור לעבודה. ואז בשבוע שעבר אני מסתכלת מהחלון ורואה קאדילק חדשה לגמרי בשביל שלנו, ועליה בובת פרווה ענקית של סנטה, עטופה במלא סרטי משי. צחקתי, את יודעת, כי זה היה מצחיק. אבל קליטיס אמר, 'את שמחה? הה? טוב, אני בחיים לא אוכל לשמח אותך כמו האבאל'ה שלך.' והוא נסע. חשבתי שהוא יצא לעשות סיבוב כי הוא עצבני ושעוד מעט הוא יחזור… הוא עזב! הוא הלך לעבוד באיזה אתר נפט בלואיזיאנה. הוא אפילו לא התקשר. אמא שלו, הזבל הזאת, אמרה לי את זה כשהיא באה לקחת את הבגדים ואת האוכף שלו".

העובדה שברלין הכירה מחייה את מרבית הדפוקים והזרוקים שבסיפוריה – את הצעירה ההרה שגונבת את הגבול כדי להבריח סמים, את הזקנות שאין להן בתיק יותר משיניים תותבות, את המנקות שנכנסות לכל בית כאילו פתחו ספר חדש שהן מתחילות לקרוא ואת האימהות הטורקות את הדלת לבנותיהן המתחננות על הסף – עובדה זו מעניקה לסיפורים עוצמה, כמובן, אבל עיקר כוחם בכישרון הכתיבה הנדיר של ברלין. ביכולת שלה לפתוח בשיחה שאינה מעוררת חשד, למשוך את קוראיה פנימה, לשעשע אותם קלות ואז, בבת אחת, להכריח אותם להביט במראות שבשגרת היומיום הם היו מעדיפים להסיט מהם את עיניהם.

.
דפנה לוי, עיתונאית, מתרגמת, עורכת. רשימות פרי עטה שפורסמו במוסך: על "החתרנים" מאת מיכל פלג, ועל "אביב באיליריה" מאת אן ברידג'.

.

לוסיה ברלין, "המדריך לעוזרות הבית", אסיה הוצאה לאור. מאנגלית: דנה אלעזר־הלוי.
הסיפור "בלי שליטה" מתוך הספר התפרסם בגיליון 28 של המוסך. 
.

.

 

» במדור ביקורת בגיליון המוסך הקודם: סימונה באט על "היֹה היתה" מאת יעל נאמן.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

הצצה לפנקס המוהל היהודי-איטלקי יחיאל בן משה דוד

תענוג לפגוש שוב ושוב בכתבי יד בדוגמאות להשקעה ולכבוד שמעריפים כותבים על פריטים שבקלות ובטעות ניתן לפטור כיומיומיים

למעלה מחמישים שנה ניהל המוהל מצליח יחיאל בן משה דוד את הפנקס המצורף. הכיתוב הראשון הוא משנת תקנ"ב (1792), האחרון משנת תר"ד (1844). מרבית דפי הפנקס מוקדשים לתיעוד ברית המילה שערך לאורך חמישים ויותר השנים האלה.

התיעוד עוקב אחר נוסחה קבועה: התאריך שבה מל המוהל את העולל בן שמונת הימים, שם אביו, מקום מוצאו של הנימול (למשל "פירמי" – היא העיר האיטלקית פרמה), על ברכי מי ישב (הסנדק), מי שימש בתפקיד "הסנדק הקטן". לאחר מכן מכריז המוהל על שם העולל בצירוף ברכה: "יהיה רצון שיגיעהו לתורה לחופה למצוות ולמעשים טובים וכן יהי רצון שנאמר אמן."

תיעוד טקס ברית המילה הראשון בפנקס. לחצו על התמונה להגדלה

מלבד תיעוד עבודתו, מה שמכנה בעל הפנקס בשם "פרטים", מכיל הפנקס גם מספר פזמונים ותפילות לברית המילה, מספר איורים מקסימים (המצורף הוא של עקידת יצחק) ו"הקדמה של פרטים". בתחילת אותה "הקדמה של פרטים" מציין בעל הפנקס: "יען כי ראה ראיתי כמה חביבה לפני המקום מצות המילה כמוזכר בגמרא בהרבה מקומות. העיר יי את רוחי רוח נדיבה להחזיק בה ולמול את ערלת בני ישראל".

"הקדמה של פרטים", לחצו על התמונה להגדלה

באחד העמודים מציין המוהל הנרגש אף את לידת נכדתו פורטונאטא גיוסיפינא. ועל כך הוא קובע כי "ירבו שמחות בישראל ובתוך המשפחות". בהמשך העמוד מציין המוהל אמונה שאולי נחשבת בעייתית בימינו אבל בזמנו הייתה סימן ידוע "מדעת זקנים": מזל/פורטונאטא היא בת בכורה, והרי ידוע ש"בת תחילה סימן יפה לבנים" בהמשך. כפי שתוכלו להיווכח, כל עמוד נתון בתוך מסגרת מצוירת וצבעונית, השונה מעמוד לעמוד.

לידת נכדתו פורטונאטא גיוסיפינא, לחצו על התמונה להגדלה

כתב היד נכתב בכתיבה איטלקית בפררה איטליה. הוא שמור בספריית בית המדרש ללימודי יהדות שבניו יורק.

תוכלו לעיין בו באתר כתיב.

עקדת יצחק, אחד משני הציורים היחידים בפנקס. לחצו על התמונה להגדלה

דוגמה לפזמון מתוך הפנקס. לחצו על התמונה להגדלה

 

הצטרפו לקהילת "סודות כתבי היד העבריים"

כתבות נוספות

עולם שלם של כתבי יד דיגיטיליים מחכים לכם באתר "כתיב"

הנדוניה לא מספיקה? ערכו הגרלה לטובת הכנסת כלה!

כך הוברחו בחשאי נשים יהודיות למקום מקלט

שיר המלחמה של הרב ברזאני: "רואה היטלר, והשטן עומד על ימינו למשטמה"

מדוע בחר ש"י עגנון דווקא בתשעה באב להיות יום הולדתו?

התשובה לתעלומת יום הולדתו של עגנון אולי חבויה בסיפור "איברי משיח", שכתב ידו נמצא בארכיון הספרייה הלאומית

ש"י עגנון

"כשחזרתי משארית מחמדנו מן הכותל המערבי שנשתייר לנו מימי קדם משני החורבנות הייתי עייף ולא היה בי כוח עוד ללכת."

במילים אלו נפתח הסיפור "איברי המשיח", שכתב ידו נמצא בארכיון עגנון בספרייה הלאומית. בסיפור גם ניתנת תשובה לתעלומה: מדוע בחר ש"י עגנון דווקא ביום חורבן בית המקדש להיות יום הולדתו?

חתן פרס נובל לספרות שמואל יוסף עגנון נולד בשם שמואל יוסף טשאטשקעס בעיירה בוצ'אץ' בתאריך י"ח באב תרמ"ז (1887). כמו שבחר לו את השם עגנון, על שם הסיפור הראשון שפרסם אי פעם, "עגונות", בחר לו הסופר הנודע גם שנת לידה חדשה: שנת 1888.

במקור בחר עגנון את התאריך כדי להתחמק משירות צבאי, אולם גם אחרי שהתחמק ממנו המשיך לדבוק בתאריך הלועזי שיצא ב-8.8.1888. לגבי יום הולדתו העברי, בחר לעצמו הסופר את התשעה באב, היום שבו לפי המסורת יגיע המשיח.

 

תצלום דיוקנו של עגנון מאת הצלם אלפרד ברנהיים, ירושלים, 1938. מתוך אוספי הספרייה הלאומית

 

בסיפור "איברי המשיח" מספר עגנון על ט' באב בירושלים. הסיפור מתרחש בעיר העתיקה בירושלים בימי מאורעות תרפ"ט ומתאר מפגש דרמטי של עגנון בליל תשעה באב עם רבי אלעזר הקליר, הפייטן הארצישראלי בן המאה השישית או השביעית.

 

תשעה באב ב"איברי המשיח"

"לחשתי ואמרתי, אמש ראיתי את רבינו שהיה רץ. השקיף עלי בענות צדקו וליבב אותי בעיניו ולא הסתיר ממני כל אשר רציתי לדעת והשיב לי בלשון שדיבר לבחוניו ואני לא נכסה לשונו ממני והבינותי כל ביטוי.

מכל מקום אגיד את לשונו בלשון שאנו רגילים בו בשביל האומרים: אֵיכָה זָנַחְתָּ בְּזַעֲמֶךָ לְזַלְזֵל בְּיַד זֵדִים זְבוּלֶךָ וְלֹא זָכַרְתָּ חִתּוּן חֻקֵּי חוֹרֵב אֲשֶׁר חָקַקְתָּ לַחֲמוּלֶיךָ, פירוש היאך עזבת בכעסך בית מקדשך ולא זכרת יום שקראת יום שמחתו, שנתת התורה על הר סיני לישראל. אֵיכָה טָרַחְתָּ בְּטָרְחֶךָ לִטְרוֹף בְּיַד זָרִים טְלָאֶיךָ וְלֹא זָכַרְתָּ יְקַר יְדִידוּת יֹשֶׁר אֲשֶׁר יִחַדְתָּ לְיוֹדְעֶיךָ. פירוש היאך טרחת בעצמך ובכבודך שיסרת את ישראל עמך צאן מרעיתך בידי עובדי כוכבים ומזלות לטרוף אותם ולא זכרת זכות התורה שנתת לישראל לבד.

ובכן מעתיק אני את דבריו בלשון שאנו רגילים ובקירוב כך מענה לשונו: מה פלא שרצתי, הלא התחילו מסדרין אבריו של משיח ורצתי בספר הקינות שלי לחזק את עושי המלאכה.

לאחר שהלך לו עמדתי והרהרתי, אם כן, טעות היתה בידי שאמרתי שאין רואים שום שינוי בעולמות, כאילו קץ ישועתנו עדיין רחוקה ממני. והרי מדברי בחיר משוררי הקודש אני שומע שכבר התחילו מסדרין איברי המשיח."

(מתוך: "איברי משיח", מאת: ש"י עגנון)

 

ציפייה ותקווה לביאת המשיח

עגנון בחר בדמותו של רבי אלעזר הקליר כי התעניין במסורת הפיוט העברי, וכי ראה בפייטנים משוררי קודש שמבטאים את צערם ותקוותם של בני העם היהודי. בסיפור של עגנון, שמתרחש באזור חורבן, בעת חורבן, ביום המציין חורבן, בא הקליר "לחזק את עושי המלאכה" שבאו לסדר את "אבריו של משיח" ומניח אצלו את התקווה ואת הציפייה לגאולה.

אפשר שבגלל זה, בחר עגנון לעצמו, את ט' באב בתור יום ההולדת העברי, כי ביקש לקשור את עצמו ואת הולדתו לעם, לתקווה ולציפייה לביאת המשיח.

מתוך כתב היד של שי עגנון של הסיפור "איברי משיח"
מתוך כתב היד של שי עגנון של הסיפור "איברי משיח"

 

בספרייה הלאומית שמורים כתבי יד מוקדמים ומאוחרים של עגנון: את כתבי היד המוקדמים ניתן לפענח בקלות יחסית, אך עם השנים הפך כתב ידו של עגנון לכתב סתרים הקשה מאוד לקריאה, כמו שאפשר לראות בסיפור הזה. בימי חייו, היו אשתו אסתר ובתו אמונה מעתיקות את מכתביו וכתביו על מנת להקל על הקוראים.

בארכיון הספרייה נמצאים כתבי יד, ביקורות, מאמרים, ספרים, קטעי עיתונות, צילומים, מכתבים אל ומאת עגנון, וגם מדליית פרס נובל שבה זכה.

 

תודה לרחלי אידלמן מהוצאת שוקן על הרשות לפרסם את הסיפור ואת כתב היד.

 

כתבות נוספות

כתב יד מגניזת קהיר: ערב תשעה באב והמשיח בפתח

עגנון, פיכמן וגדולי הסופרים דורשים: שמרו על השבת!

עגנון או הרב הרצוג? מי באמת חיבר את התפילה לשלום המדינה?




זאב ז'בוטינסקי שב למולדת

מה היה באבי תנועת החרות, הרוויזיוניסט הראשון והמקים של הגדוד העברי שמשך אליו אויבים ואוהדים כה רבים? דמותו של ז'בוטינסקי הייתה כל כך שנויה במחלוקת – עד כדי כך שגם הדיון על העלאת עצמותיו ארצה איים להרעיד את המדינה הצעירה

"הארץ זקוקה ליהודים חיים"

בעת שסיקר את ישיבת הממשלה בשנת 1951 שעסקה בהעלאת עצמותיו של זאב ז'בוטינסקי לישראל, קבע עיתונאי מעריב בכותרת מדויקת להכאיב ש"רק אחד מתנגד". בהתחשב בכך שאותו אחד היה במקרה גם ראש הממשלה, דוד בן גוריון – דעתו היחידנית הייתה גם זו הקובעת. "הארץ זקוקה ליהודים חיים ולא עצמות", קבע ראש הממשלה הראשון. אולם, הייתה כאן כנראה יותר מהתנגדות עקרונית.

 

עיתון מעריב, 28 ביולי 1957

 

זאב ולדימיר ז'בוטינסקי היה מאז ומתמיד עוף חריג בנוף העברי-ציוני. הוא מעולם לא חשש להביע את דעותיו הנחרצות, גם כשידע שהדבר יגרור עליו את זעם רשויות המנדט הבריטי (ששמחו לכלאו ולגרש אותו מהארץ מעת לעת) או לפרוש מההסתדרות הציונית במחאה.

 

זאב ז'בוטינסקי בכלא הבריטי בעכו, מתוך אוספי הספרייה

 

למרות שפעל ללא לאות כדי להקים כוח הגנה עברי בארץ ישראל – כוח שהאמין שיהווה בסיס להקמת המדינה היהודית – נפטר היהודי הנודד מחוץ לגבולות המדינה שבדרך. עובדה זו הולידה מאבק ארוך שנים הנוגע למיקום קבורתו הסופי.

ב-3 בנובמבר 1935, כמעט חמש שנים קודם למותו, ניסח ז'בוטינסקי את צוואתו. עם מותו, ביקש לחלק את כל רכושו בין אשתו, בנו ואחותו. מתוך ההבנה שייתכן וימצא את מותו מחוץ לגבולות הארץ, קבע כי "את עצמותיי (במקרה שאקבר מחוץ לארץ ישראל) אין להעביר לארץ ישראל אלא לפי פקודת הממשלה היהודית של ארץ זו כי תקום". הערכתו הייתה מדויקת, ובשנת 1940, בעודו בניו יורק בשליחות "ההסתדרות הציונית החדשה", נתקף בדום לב ונפטר. מותו עורר תדהמה ואבל בין תומכיו, מהם דאג להסתיר את מחלתו.

 

צוואתו של ז'בוטינסקי. עיתון מעריב, 28 ביולי 1957

 

בשנת 1948, כשנאבקה המדינה הצעירה על קיומה במלחמת עצמאות מדממת, המחשבות על קיום צוואת אבי הרוויזיוניזם לא היו בראש מעייניה. ודאי לא עזר שספינת אלטלנה נקראה על שם ז'בוטינסקי עצמו, שבחר את הכינוי "נדנדה" באיטלקית כשם העט שלו בעת שפעל באירופה.

גם כשהלכה והתנערה תנועת החרות מהתדמית הכוחנית (שלא לומר, הטרוריסטית) שדבקה בה בשנות מאבק העצמאות, סירב ראש הממשלה הראשון להעלות את עצמותיו של ז'בוטינסקי כמחוות פיוס. הוא ראה את חובתה של המדינה בהעלאת יהודים חיים ובבניית האומה. בתשובה לשאילתא שהוגשה כבר בשנת 1951, טען ראש הממשלה ש"זכרם של האישים הראויים לכך יישמר בלב העם בלי הבדל היכן נמצאות עצמותיהם" – מה שהיה אולי נכון, אבל לא הספיק לכולם.

קמפיין ציבורי ומוסדי רחב החל להתגבש במשך השנים: נציגי יהדות ארה"ב, חברי תנועת החרות, מעריצים ומעריצות שאינם מזוהים בהכרח מפלגתית ואפילו נשיא המדינה, יצחק בן צבי, תמכו בקיום צוואתו של המנהיג הציוני הנודע. בן גוריון דבק בסירובו – הוא טען שאין זה סירוב סלקטיבי כנגד ז'בוטינסקי. לתפיסתו, אותה הציג במכתב ליוסף שכטמן, עוזרו הקרוב של ז'ובטינסקי המנוח, מה שנותר מאדם לאחר מותו הוא רק פועלו. "עצמותיו הן עפר ואפר ואין כל קשר עם האיש".

 

דרישה להעלאת עצמותיו של ז'בוטינסקי. עיתון המשקיף, 28 בנובמבר 1948

 

רק אחרי שעזב בן גוריון את משרד ראש הממשלה התאפשר השינוי הגדול: לוי אשכול, ראש הממשלה החדש של ישראל, ראה חשיבות עצומה בנורמליזציה של ישראל. למרות שסומן אשכול על ידי "הזקן" כיורש ראוי, פעל ראש הממשלה הנכנס נגד רבות מהדוקטרינות המרכזיות שניסח בן גוריון – ובראשן, הקריאה "בלי חרות ומק"י". הוא נפגש עם מנחם בגין, יו"ר תנועת החרות, ושמע ממנו על צוואתו של ז'בוטינסקי. שנים לאחר הפגישה סיפק בגין על התרשמותו העמוקה של ראש הממשלה מהאמונה של ז'בוטינסקי במדינה היהודית שבדרך. אמונה זו, טען בגין לימים, היא שהובילה את אשכול להניח בצד כל שיקול פוליטי ומפלגתי ולפעול להעלאת עצמותיו של ז'בוטינסקי ארצה.

 

עיתון מעריב, 19 ביולי 1974

 

הידיעה על החלטת אשכול חשמלה את אזרחי המדינה. בהוד והדר הראויים למנהיג שהיה הועלו עצמות "הרווזיוניסט הראשון" אל מדינת ישראל – ארונם של זאב ואשתו יוענה ז'בוטינסקי הוצב תחילה בכיכר הרברט סמואל בתל אביב ותור ענק של עולים לרגל פקדו אותו.

כרזה המכריזה על שיבת הבן הביתה, מתוך אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית

 

בתשעה ביולי 1964, כמעט 24 שנה לאחר מותו, נקברו עצמותיו בטקס ממלכתי וחגיגי בהר הרצל יחד עם עצמותיה של אשתו. כל ראשי המדינה נכחו ולקחו בו חלק: נשיא המדינה, יו"ר הכנסת, סגן ראש הממשלה אבא אבן, הרמטכ"ל יצחק רבין ועוד אישים רבים. היה זה לא רק יום חגה של תנועת החרות, אלא גם יום בו זכה עם ישראל לחזות בחזרתו של אחד ממנהיגיה הביתה, ואחרי שנים רבות של סכסוך מר – לרגע של אחדות לאומית.

 

 

 

פרטי טקס קבורת עצמותיהם של זאב ויוענה ז'בוטינסקי בהר הרצל, מתוך אוספי הספרייה

 

כתבות נוספות

בן גוריון: התפילה היא הונאה עצמית

פרשת ה"אלטלנה", כשהמדינה הצעירה עמדה על סיפה של מלחמת אזרחים

מנחם בגין: האיש בעל אלף הפרצופים