עץ נופל ביער – פרוזה | להתל בקוראים בחן רב

"ברידג' ניחנה ביכולת לראות ולתאר בעדינות את הפרטים הקטנים, התסכולים, המאוויים ותחושות ההתקוממות של יחידים הנאלצים לבחור בין חיי רגש אותנטיים למילוי ציפיות החברה." דפנה לוי על הספר 'אביב באיליריה'

Lady in pink, Olga Rozanova

מאת דפנה לוי

 

בשנת 1936, כשאירופה כבר החלה לרחרח את אבק השריפה של מלחמת העולם השנייה, יצאו מלך בריטניה הטרי אדוארד השמיני ואהובתו האמריקנית ווליס סימפסון למסע נופש בארצות הים התיכון והבלקן. זקני הממלכה זוכרים את המסע הזה בעיקר בגלל הסערה שהתחוללה שנים לאחר מכן, כשהתברר שסוכנות הביון הבריטית שלחה סוכנים לעקוב אחרי בני הזוג ללא ידיעתם, הקליטה, צילמה והטתה אוזן בעיקר, כך אומרים, מחשש להסתבכויות כתוצאה מקשריו של המלך עם גורמים פשיסטיים. זקני הממלכה החובבים רומנים מעודנים ותיאורי טבע מרהיבים זוכרים את הנופש המלכותי מסיבה אחרת – משום שראשיתו הייתה, כנראה, בקריאת אביב באיליריה מאת אן ברידג'.

אנקדוטות כאלה הן מבחינתי (אנגלופילית המאבדת את היכולת להבחין בין מציאות לדמיון ברגע שנשמעים פעמוני הביג בן) המלצה חד-משמעית לקריאת הספר. ולא הצטערתי. כי אביב באיליריה הוא רומן המהתל בקוראים, אך עושה זאת בחן רב. לכאורה מדובר בצ'יק-ליט של שנות השלושים, שבו נשים עדיין חיות בתפאורה עתירת מלמלות ותחרות והאהבה מיוסרת כראוי, אבל האמת היא שהדמות הראשית, ליידי גרייס קרמייקל, והטרנספורמציה שהיא עוברת במהלך הספר מאשת חברה מוקפדת אך מתוסכלת לאישה הפורעת-כול כדי למצוא לעצמה פיסת עולם שיש בה עניין ותשוקה, לא הייתה מביישת את מרילין ג'ורדן, גיבורת הסרט מונטנגרו של דושאן מקבייב, שנולדה וניפצה את כל החוקים חמישים שנה אחריה.

אם נדמה לכם שהגזמתי, אני מוכנה להתפשר של שירלי ולנטיין, אבל לא פחות. כי גרייס קילמייקל הגיעה לאיליריה מונעת בכוחה של אותה אכזבה מהחיים הלכאורה מושלמים: בעל (מצליח אך בוגד) שלושה ילדים (מוצלחים אך בעייתיים למדי) ומעמד חברתי (נוצץ אך סתמי). היא בורחת בחשאי מביתה ומנגבת דמעה של געגוע מעיניה, שאותן היא ממהרת להסתיר בעיתון בעודה מתרחקת מלונדון בקרון של האוריינט אקספרס. היא נוסעת כדי לצייר, כי הליידי היא גם ציירת (ואפילו מצליחה בזכות עצמה), מה שמרמז על פוטנציאל לסערות רגש המוחנקות מתחת לחזות האנגלית הצוננת. והסערות אכן מתפרצות כשלתמונה נכנס ניקולס, צעיר רהבתן שגם הוא רוצה לצייר, וגם לו היו סיבות לברוח מהבית, והן מתפרצות לאו דווקא בגלל איזו תשוקה חסרת שליטה, אלא בעיקר כי לראשונה בחיי שניהם יש מי שמקשיב להם, מי שהם יכולים לספר לו הכול ואולי אפילו להבין באמצעות השיחות האלה את עצמם.

הנוף הוא גיבור לא פחות חשוב בספר, ואין ספק שהזוג המלכותי הבריטי לא היה היחיד שקרא ומיד ארז אמתחת, מטרייה וכובע ויצא לחפש את איליריה, השוכנת לחופי הים הבלטי. אן ברידג' – ששמה האמיתי היה מרי אומאלי – כתבה ארבעה-עשר רומנים, שאביב באיליריה הוא השלישי שבהם (והראשון שתורגם לעברית, בידיה המצוינות של רנה ורבין), סדרת ספרי מתח בכיכובה של אישה, סיפורים קצרים וכמה ספרי עיון. תיאורי הנופים שלה כל כך ספוגי אנושיות ורגש, שברור מיד כי אומאלי/ברידג' ראתה עולם. היא הייתה בתו של סוחר מתכות מצליח, ובילדותה התלוותה להוריה במסעותיהם ברחבי אירופה ואף הצטרפה למועדון מטפסי ההרים האלפיני. לימים היא נישאה לדיפלומט בריטי ששירת בין השאר בסין, אלבניה, תורכיה ופורטוגל, ואף התגוררה שנה בארצות הברית. חיבתה לטיולים וההיכרות הבלתי אמצעית שלה עם תרבויות זרות באו לידי ביטוי ברור בכתיבתה. כך למשל המרגלת שלה בסדרת ספרי המתח, ג'וליה פרובין, פועלת במגוון מדינות, וגיבורי הרומנים שלה נודדים הרחק מגבולות המולדת הבריטית. בחירות אלה אפשרו לה לתאר נופים, מבנים וניחוחות של תרבויות זרות.

ברידג' הייתה, כאמור, סופרת פורייה וגם מצליחה. הרומן הראשון שלה, Pecking Picnic, שראה אור ב-1932, זיכה אותה מיד בפרס בסך עשרת אלפים דולר. כבר ברומן הזה ברידג' עוסקת באישה המתוסכלת עמוקות מנישואיה, ואם להאמין לעיתונות הבריטית – היא כתבה מניסיונה האישי. נישואיה שלה נמשכו אמנם שישים שנה, אבל היו מאוד לא מאושרים. הצצה בביוגרפיה שלה מגלה עוד פרט מתסכל להפליא: היא התקבלה ללימודים באוניברסיטת אוקספורד, אבל נאלצה לוותר עליהם כדי להישאר בבית ולסייע לאמהּ שסבלה ממשבר נפשי.

כך או כך, ברידג' ניחנה ביכולת לראות ולתאר בעדינות את הפרטים הקטנים, התסכולים, המאוויים ותחושות ההתקוממות של יחידים – במקרה זה גרייס וניקולס – הנאלצים לבחור בין חיי רגש אותנטיים למילוי ציפיות החברה, בין הצורך בביטוי עצמי, למשל באמצעות אמנות, לבין הרצון להימנע מעימותים עם משפחה וסביבה הרואות בצורך הזה לא יותר מגחמה משעשעת. קונפליקטים כאלה עמדו ויעמדו בליבם של אינספור רומנים, וברידג' מוסיפה את ההתבוננות שלה בכישרון רב. כמתחייב מן התקופה, גרייס אמנם חורגת מהתחום שהוקצה לה, אבל המרד שלה שקט, מתחשב אפילו, והפמיניזם שלה, שכמובן אינו נושא את השם המפורש, מיוסר אבל עולה מתוכה כדחף טבעי, חיוני ובהול. הבשלות הרגשית שברידג' מעניקה לה, והכוחות ההולכים ומתגבשים בתוכה – בעיקר ככל שמערכת היחסים שלה עם ניקולס, הצעיר והבשל הרבה פחות, מתקדמת – אינה רק מדויקת וכתובה יפה, אלא מעוררת מחשבה אפילו היום, בעידן שהוא לכאורה משוחרר בהרבה.

ברידג' הייתה מפורסמת ואהובה בימיה, ומוזר שקשה כל כך להיתקל בספריה גם בעולם הדובר אנגלית. אין לי אלא להניח שכמו אביב באיליריה גם הרומנים האחרים שלה נראו למבקרים נשואי פנים ושפם כספרות לנערות פותות, ואולי זה משום שמבעד למונוקל התקשו הללו לקרוא בין השורות.

 

אן ברידג', 'אביב באיליריה', הוצאת ערבי נחל, 2017. מאנגלית: רנה ורבין.
דפנה לוי, עיתונאית, מתרגמת, עורכת. 

 

הספר ראה אור בהוצאת ערבי נחל

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן:

להרשמה לניוזלטר המוסך

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו