כשאנחנו עוסקים בכתבי-יד מימי הביניים, אין לצפות לראות בהם מידע ביבליוגרפי בעמוד השער, כפי שאנחנו רגילים בספרי הדפוס המודרניים. בדרך כלל אף אין שום שער בכתב-יד, במקרה הטוב ייכתב שם החיבור ולעתים שם מחברו. אם נרצה לדעת פרטים על ההעתקה, עדיף לחפש בדפים האחרונים.
בתקופה שלפני התפשטות הדפוס העדיפו המעתיקים לציין את שמותיהם בדברי הסיום דווקא. כתובת כזאת המספרת מי העתיק את כתב-היד, מתי ואיפה זה היה, מי הזמין את העתקתו וכד' ידועה במחקר בשם 'קולופון'. מונח זה מקורו ביוונית ופירושו המילולי 'פסגה': מלאכת הכתיבה נדמתה לטיפוס על ההר, ובפסגת ההר כעין דגל מתנוסס עם דברי המעתיק שעשה והצליח. ברור שבעידן הדפוס הקולופונים הלכו ואיבדו את קסמם: בספר שמכינים מראש ומדפיסים פחות או יותר בבת אחת אין חשיבות כזאת לדף האחרון (אם כי גם בדפוסים אנחנו יכולים לפגוש קולופונים, במיוחד במאות ט"ו וט"ז).
אמנם בכתיבה העברית הקולופונים לא היו נפוצים במיוחד, בקושי עשירית מכלל כתבי-היד שהגיעו לידינו נושאים דברי המעתיק בסוף ההעתקה, אבל החשיבות שלהם עצומה: על בסיס השנים והמקומות שצוינו בקולופונים אפשר לנתח את מלאכת הספר העברי מבחינה היסטורית וגאוגרפית. והרי כל השיטות של קביעת התקופה ואזור ההפקה על פי התכונות החומריות של כתב-היד, כמו סוג הקלף, שיטת השרטוט או מבנה הקונטרסים, בסופו של דבר גם כן מתבססות על המידע שבקולופונים.
לא כל דברי המעתיקים עשירים במידע. לא מעט סופרים הסתפקו בברכות והודאות לבורא העולם שסייע להם להשלים את הספר, לפעמים היו מוסיפים פרט זה או אחר, כגון רק את שם הכותב או רק את שנת ההעתקה. יחד עם זאת אנחנו פוגשים גם קולופונים מלאים בפרטים, עם תאריכים מדויקים ועוד לפי מניינים שונים, עם ציון משך הכתיבה או פרטים על תנאי הכתיבה או על מאורעות היסטוריות, עם ציון המחיר או פרטים על המקור שממנו נעשתה ההעתקה. יש קולופונים מוסתרים באותיות קטנטנות ויש בולטים ומקושטים ואף משתרעים על עמודים אחדים.
הנה דוגמא אחת מתוך כתב-יד של תנ"ך שהועתק בעיר סרגוסה בשנת 1341.
הקולופון מושך אליו את תשומת הלב, יחד עם המסגרת האדריכלית הצבעונית הוא תופס כמעט את מלוא העמוד. הטקסט שלו מכיל פרטים חשובים: כתב-היד נשלם "בחודש שבט שנת חמשת אלפים ומאה ואחת לבריאת עולם" (תחילת שנת 1341 לסה"נ) בעיר שנקראת כאן סרקסטה (היא סרגוסה בספרד), והמעתיק הוא עזרא בן משה בן אלעזר ("אלעזאר" כלשונו) שכתב את ספר התנ"ך הזה לעצמו (ולא למזמין כלשהו). בהמשך באים דברי ברכה ופסוקים לעניין התופסים את חלק הארי מהקולופון.
אמנם הציפייה הטבעית היא למצוא קולופון בסוף כתב-היד, אבל כדאי גם לבדוק מקומות נוספים, במיוחד במעברים בין חלקי הספר או בין חיבורים שונים בקובץ. בתור דוגמא לקולופון שיכול להתחמק מעין הקורא אפשר להראות כתב-יד איטלקי של תורה עם תרגום אונקלוס ופירוש רש"י, בו צוין שם המעתיק בסוף ספר שמות דווקא.
אנחנו רואים שכמות הטקסט בפירוש רש"י אינה אחידה: כאן (בצד שמאל) המעתיק עשה רווחים של שורות רבות בין קטעי הפירוש ברצונו לסיים אותו בתחתית העמוד. למרות זאת הוא לא ממש הצליח ונשאר לו קצת מקום בסוף. כדי לא להשאיר אותו ריק, כתב שלוש שורות של דברי ברכה מחורזים עם קולופון קצר המכיל את שמו:
נשלם ואלה שמות, שבח לאל דר מרומות.
חזק יחיאל ח"י הכותב השלש כתיבות מאירים ומצהלים שכל הלבבות.
קולי לאל עליון אקרא. הוא יעזריני בספר ויקרא.
אמנם אין זה קולופון מפורט עם ציון תאריך ומקום, לפחות נוכל לדעת את שם המעתיק. בנוסף מתברר שיחיאל הזה כתב את כל שלושת הטקסטים של תורה, תרגום ופירוש ("שלש כתיבות"), מה שלא תמיד מובן מאליו, במיוחד כשסוג הכתיבה בעמודות בצדי הטקסט המקראי רהוט יותר מהכתב של גוף החומש.
לעתים מתוך רצון למלא את עמוד הקולופון המעתיקים היו לא רק מרבים בברכות ונוסחאות סיום למיניהם, אלא גם שיחקו עם הכתב עצמו ובנו ממנו צורות גאומטריות ועיטורים שונים. מן השיטות הנפוצות היה שימוש בשורות הולכות ומתקצרות תוך שמירה על המרכוז שלהן, וכך הטקסט היה מופיע בצורת משולש עם חוד כלפי מטה (כתיבה "כזנב"). בדומה לזה נבנו טקסטים כמשולש עם חוד כלפי מעלה ("כאוהל"). דוגמה יפה לקולופון של עמוד שלם עם כתיבה עיטורית ניתן לראות בכתב-יד איטלקי של פירוש רש"י לתורה מעיר קורטונה משנת 1462.
הוא מתחיל בנוסחאות סיום מקובלות: חסלת וזאת הברכה וסליק ספרא ברחמי שמיא, ברוך נותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה, בד"ח לב"א. הנוטריקון האחרון פירושו: בריך דיהיב חיליה לעבדיה בר אמתיה (בארמית: ברוך שנתן כוח לעבדו בן אמתו). השימוש בראשי תיבות היה מאוד נפוץ בברכות בסוף ההעתקה וכן בראשה, כמו גם בברכות ותארי כבוד המלווים שמות אנשים. למשל הברכה לנותן ליעף כוח, שכתובה פה במלואה, מופיעה בכתבי-יד רבים כנוטריקון בנל"ך ואע"י.
אחרי הברכות בא החלק האינפורמטיבי של הקולופון: "ותכל מלאכת עבודת הקודש אשר כתבתי אני יקותיאל יזיי"א (יראה זרע יאריך ימים אמן) בכמ"ר (בן כבוד מורנו רב) שלמה ישר"ו (יחיה שנים רבות וטובות) זה הפירוש חומש מרש"י עם הגהות סביבותיו פה בעיר קורטונה וסיימתיו בשיני בשבת ט"ו ימים לירח אב שנת חמשת אלפים ומאתים ועשרים ושתים לבריאת עולם פרש' ברוך תהיה מכל העמים". מכאן נודע לנו שמו של המעתיק, יקותיאל בן שלמה, ולפי הברכה המאחלת שנים רואים שכתב את הקולופון בימי חייו של אביו (למחקר היסטורי יכול להיות חשוב לדעת שהעתקה זו קדמה לאיזשהו כתב-יד אחר שבו אותו המעתיק הוסיף לשם אביו ברכה לזכרו). כתב-היד נכתב בעיר קורטונה בטוסקנה, איטליה. יום ההעתקה צוין בצורה מפורטת: לא רק תאריך של ט"ו לאב שנת ה'רכ"ב, מסופר גם שזה היה יום שני בשבוע שבו קוראים פרשת עקב (שמה אינו מופיע מפורשות, אבל הובאו דברי פסוק "ברוך תהיה מכל העמים", דברים ז' י"ד, מתוך פרשה זו).
לבסוף המעתיק מוסיף נוסחאות סיום מסורתיות שהוא מעצב בצורה כעין גלגל. במעגל הגדול החל מלמעלה: "חזק ונתחזק הסופר לא יוזק לא היום ולא לעולם ועד שיעלה חמור בסולם, אשר יעקב אבינו חלם, והפירוש נשלם" (הביטוי המצחיק עם החמור שיעלה בסולם היה נפוץ מאוד בכתבי-יד של ימי הביניים). במעגל הפנימי הסופר ממשיך עם פסוקים: "ואני בתומי תמכת בי ותציבני לפניך לעולם. ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום". התיבה האחרונה של הפסוק כתובה כבר כחישור הגלגל, ובהמשך באים דברי מזמור נוסף: "ה' ישמרך מכל רע ישמור את נפשך ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם".
בדברי תהילים אלה יפה גם לנו לסיים את ההיכרות עם הקולופונים.
האוסף הבינלאומי של כתבי יד עבריים דיגיטליים מחכה לכם באתר "כתיב"
כתבות נוספות:
שיר המלחמה של הרב ברזאני: "רואה היטלר, והשטן עומד על ימינו למשטמה"
