הסכם הדיגיטציה של אוסף גינצבורג מסמן שלב נוסף ביחסים המפותלים של התרבות היהודית עם האוסף השמור בספרייה הממלכתית של רוסיה.
ההסכם על דיגיטציה מלאה של אוצר כתבי היד והספרים הנדפסים שנאסף במחצית השנייה של המאה התשע עשרה ובראשית המאה העשרים על ידי בני משפחת גינצבורג נחתם השבוע (7.11) בספרייה הלאומית בירושלים.
הסכם זה מציין שלב נוסף בתולדות יחסיה המפותלים והלא פתורים של התרבות היהודית בכלל ושל הספרייה הלאומית בפרט עם אוסף זה השמור בספרייה הממלכתית של רוסיה, אוסף אשר הוחרם על ידי רשויות הרפובליקה הסובייטית לאחר התבססות מהפכת אוקטובר. מדובר באחד האוספים החשובים ביותר של אוצרות תרבות יהודית, הן בכתב יד הן בדפוס. ההסכם מציין גם את שאיפתה ונחישותה של הספרייה לאפשר לציבור גישה לאוצרות התרבות היהודית באשר הם.
במשך שלושה דורות פיתחה משפחת גינצבורג, 'משפחת האצולה בישראל שברוסיה', אוסף ספרים מיוחד ויוצא הדופן. משפחת גינצבורג הייתה משפחת בנקאים, פילנטרופים ופעילים מרכזיים שפעלה בקהילה היהודית ברוסיה במחצית השנייה של המאה התשע עשרה ובראשית המאה העשרים.
אף שיסודותיה של הספרייה המשפחתית הונחו כבר בימיו של אבי המשפחה, יוסף יוזל גינצבורג והועמקו על ידי הורץ בנו, הרי מי שהפך אותה בסופו של דבר למה שהייתה היה נכדו, צעיר בניו של הורץ, דוד, שהיה הדמות המרכזית בקרב בני הדור השלישי של המשפחה.
בנוסף לפעילותו הכלכלית והפילנטרופית הענפה על פי מסורת אבותיו, ובנוסף למעמדו המרכזי בחיי הקהילה היהודית ברוסיה ובעולם היהודי בכלל, היה דוד מלומד מוערך, מזרחן, איש מדע היהדות ואיש רוח. הוא שיסד בביתו את 'האקדמיה הרוסית ללימודים אוריינטליים', או בשמה האחר: 'השיעורים הגבוהים ללימודי המזרח', שהיו בעצם מוסד הוראה אקדמי ליהודים שהוא יזם ומימן, בתקופות שבהם נמנע כמעט כליל מיהודים, לא רק ללמוד במוסדות הלימוד האקדמיים הרוסים אלא אף לשהות בערים הגדולות ובכללם בסט. פטרסבורג. שם, בספרייה המשפחתית הגדולה, ייסד את המוסד שהוא עצמו הורה בו תלמוד, ערבית ופילוסופיה יהודית של ימי הביניים, הזמין את גדולי חכמת ישראל ברוסיה של אותו הזמן ללמד בצדו, והעמיד לרשות תלמידיו את אוסף הספרים העצום והייחודי שבנה.
זלמן שז"ר רובשוב, נשיאה השלישי של מדינת ישראל שנמנה על תלמידי האקדמיה (או ה'שיעורים'), תיאר במאמר מפורט ומרתק את שהתחולל שם באהבה רבה ובהערצה לדמותו של 'הנצר הצעיר של משפחת האצולה בישראל שברוסיה', מי שהביא את אוסף הספרים המשפחתי לשלימות; ולהיות אחד משני האוספים הגדולים של כתבי יד וספרים עבריים בעולם היהודי בעת החדשה בכלל, ומבחינות מסוימות — לחשוב באוספי הספרים העבריים והיהודיים בתולדות חכמת ישראל בתקופה המודרנית.
חשוב לציין כי ספרייתו של הברון גינצבורג בסט. פטרסבורג, שנודעה כאחת הספריות הפרטיות הגדולות והחשובות ברוסיה לא הייתה ספרייה עברית דווקא. מלבד האוסף העברי היא כללה אוספים גדולים ויקרים של ספרים נדירים ברוסית, בלטינית, בצרפתית, בפולנית, בערבית ובשפות מזרחיות אחרות גם כן. על פי אחת ההערכות מנתה הספרייה כארבע עשר אלף ספרים וכתבי יד, מהם כ 2056 כתבי יד עבריים, כאלף כתבי יד בערבית, כשמונת אלפים ספרים עבריים והשאר – ספרים בשאר לשונות. בין כך ובין כך עיקרה של הספרייה, בין בעיני בעליה, בין מבחינת ערכה הסגולי, היה האוסף העברי-יהודי.
את האוסף כפי שהיה בזמן מותו של דוד גינצבורג בשנת 1910, סמוך לזמן שבו החלו הגישושים לקראת מכירתו למוסדות מחקר יהודים בעולם, ובעיקר לגוף התורמים העיקרי שהתכוון לרוכשו עבור הספרייה בירושלים, זו שתהיה לימים ל'בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי' היא הספרייה הלאומית של ישראל היום, יש לחלק לשני חלקים: אוסף כתבי היד ואוסף הספרים הנדפסים.
אנו יודעים לפי שעה על אוסף כתבי היד לבדו. אוסף זה, שמטבע הדברים עורר את עיקר הסקרנות והעניין בספריית הברון, כלל בשעת מכירתו למעלה מאלפיים כתבי יד עבריים, שהקדום שבהם הוא מן המאה הארבע עשרה והמאוחרים – מן המאה התשע עשרה.
במכון לצלומי כתבי יד בספרייה הלאומית בירושלים שמורים עתה, בעקבות הצילומים המקיפים שנערכו בשנת 1992, אחרי נפילת מסך הברזל, צילומים של 1913 כתבי יד המכילים בתוכם 4968 חיבורים. מספר כתבי יד אבדו עוד בשנת 1917 אגב טלטולי הספרייה מביתה של משפחת גינצבורג בסט. סט. פטרסבורג, עד שהגיעה לספרייה הלאומית על שם לנין במוסקבה, היום – הספרייה הממלכתית הרוסית, שם היא נמצאת עתה.
אין ערוך לאוסף כתבי יד זה. הוא יחיד במינו בתולדות התרבות היהודית. מלבד ערכו הפרטני למחקר של כל כתב יד לעצמו, ערכו רב בכך שכולו נאסף בתקופה קצרה יחסית: במחצית השנייה של המאה התשע עשרה, ועל כן הוא משקף תחומי עניין של סביבה תרבותית מוגדרת יחסית, לאורך זמן, ובעיקר, כפי שמראה המחקר הכמותי-איכותני שערך מר עידן פרץ, האחראי על אוסף הנדירים של הספרייה הלאומית, את תחומי העניין בסביבה המזרח אירופית בפרקי זמן מוגדרים יחסית.
לעומת זאת אין בידינו ידיעות מספיקות, בעצם אין בידינו כלל ידיעות לגבי אוסף הספרים העצום שנאסף בספריית הברון. הדעת נותנת כי באוסף זה צפונות הפתעות רבות, החשובות ביותר לתקופה שמן ראשית הספר העברי הנדפס והלאה, למן דפוסי העריסה ודפוסי המאה השש עשרה, מהם ספרים נדירים ובכללם גם ספרים יחידאיים שלא נודעו עד עתה ואשר ערכם כערכו של כתב יד.
יש אפוא לצפות כי חשיפת האוסף הנדפס תביא אותנו לבחינה מחדש של מוסכמות היסטוריות ותרבותיות ולהתאמתן למציאות חדשה, שבה שני אפיקיו הגדולים של האוסף היחיד במינו הזה, פרי רוחו של הברון המלומד ואוהב החכמה, נשפכים סוף סוף אל הים הגדול של הספרות העברית של כל הזמנים. *** כתבות נוספות: ***
תגובות על כתבה זו