דיואן אַלְחַמְדִּי: כתב יד עתיק ובו גדולי משוררי יהדות תימן

חדש בספרייה: אוסף שירים נדיר מתימן של סוף המאה ה-16 ובו 200 שירים בשלוש שפות.

"עלמה גברת עלמות עפרה במדבר קדימות", עמ' 124 בדיואן אלחמדי

שירת תימן מעולם לא קפאה על שמריה. כתב יד יוצא דופן שנתרם לאחרונה לספרייה הלאומית, ונושא את השם 'דיואן אַלְחַמְדִּי', מספק עדות מרתקת לכך.

 

להתיר את המותר?

 

במה מתייחד דיואן אלחמדי? ראשית, בשפה שהפיוטים השונים נכתבו בה. או, ליתר דיוק, בשפות. חוקרי התקופה חלוקים ביניהם לגבי המועד המדויק, אך במפנה המאות ה-16 וה-17 הותרה השפה הערבית לשימוש לצרכי קדושה בידי הקהילה היהודית בתימן. עד אז הייתה הערבית שפה מותרת לדיבור ולכתיבה בלבד. יהודים תקשרו בה עם הרוב המוסלמי, ולא פעם גם בינם לבינם, אך עד אז נאסר השימוש בערבית בתור שפת פיוט ושירה. התרת השימוש בערבית בסוגה זו העשירה עמוקות את השירה היהודית-התימנית: שירים רבים החלו להיכתב תוך שתובלו בערבית-יהודית; חציים נכתבו בערבית וחציים בעברית או נכתבו באופן בלעדי בערבית. דיואן אלחמדי היה אחד מכתבי היד הראשונים שחידוש זה בא לידי ביטוי בהם.

עובדה נוספת המייחדת כתב יד זה היא עצם הגדרתו כ'דיואן'. בשירה המוסלמית 'דיואן' הנו שם כולל לאסופת יצירות מאת משורר יחיד. יהודי תימן לקחו הגדרה זו והרחיבו אותה; הדיואן התימני-יהודי המקובל הכיל יצירות של משוררים שונים וחולק (עם הזמן) לסוגות שונות. עיקר ההפרדה הייתה בין שירי קודש המותרים בבית הכנסת, ובין שירי חול – מהם שירי תענוגות ואהבה – המושרים בעיקר בשמחות שאינן נחגגות בבית הכנסת. גם בנוגע לחלוקה זו ראוי לדייק: שירי החול היו על פי רוב שירים היכולים להתפרש, ואכן התפרשו, כשירים אלגוריים. כך לדוגמה, שירי אהבה לאישה התפרשו כאהבה לתורה, לשכינה או לבת ציון היא כנסת ישראל.

 

הללו בורא הנשייה, עמ' 84 בדיואן אלחמדי

 

כאמור, הדיואן שלפנינו מתוארך לאותה תקופת מעבר סוערת, שבה הותר השימוש בערבית כשפת שירה. זאת ועוד, המכירים את הדיואן "הקלאסי" יופתעו גם מצורתו הוויזואלית של דיואן אלחמדי: הדיואן מוכר לרוב כאסופת שירים המאוגדת במעין פנקס צר וארוך. צורה זו אפשרה לשאת אותו ב'קַַמִִיץ' [חלוק הגברים] המסורתי – חולצת שמלה ארוכה בעלת כיס פנימי שבו טמנו בני הקהילה את הדיואן בהליכתם אל בית השמחה (חתונה, ברית מילה) או לכל מקום אחר של התוועדות לשירה. לעומת זאת, צורתו של דיואן אלחמדי היא כשל פנקס מרובע, קטן ושמנמן, אשר לא ייכנס בקלות לכיס. זוהי עדות נוספת להיותו של דיואן אלחמדי תוצר של תקופת המעבר בשירת תימן, בטרם התקבעה צורתו המוכרת של הדיואן.

 

דוגמה ללבוש התימני המסורתי, שנת 1903. צילום: הרמן בורקהרט

 

בתמונה זו תוכלו להתרשם מצורתו של פנקס אלחמדי – מרובע, קטן ושמנמן

 

מה בדיואן אלחמדי?

 

האסופה מכילה 134 דפים, בהם בין 180 ל-200 יחידות של שירים בשלוש השפות השמיות: עברית, ערבית וארמית. מדובר בכתב יד שככל הנראה נעתק בצנעא, בירת תימן.

מובן שלא נוכל לרדת לעומקה של היצירה כולה, אך בין השירים המוכרים בדיואן, אותרו 20 שירים שאין להם כל מקבילה בדיואנים אחרים. על כן, בין היתר, עולה חשיבותו של הדיואן המיוחד הזה למחקר תרבות תימן ולשירת בניה.

 

"קומה הלוך חתן אלי אשתך ואחוז לכוס קדוש בתוך ידך", עמ' 122 בדיואן אלחמדי

 

מרתק לגלות גם את מה שנעדר מכתב היד: בכל מאות עמודיו לא אותר שיר אחד של ר' שלום אלשבזי – גדול משוררי תימן של המאה ה-17 ואילך. עובדה זו מסייעת בתיארוך כתב היד לסוף המאה ה-16, תחילת המאה ה-17.

כתב היד טרם נחקר במלואו, אך כבר עכשיו ניתן לספק שני גילויים מעניינים מתוכו. הראשון הוא שיר מענה ['גַּוַאבּ'] שחיבר משורר אלמוני לשירו הנודע של הרמב"ם. שירו של הרמב"ם נפתח במילים: "בִּשְׂדֵה תְבוּנוֹת קָצְרוּ הַקּוֹצְרִים / חָכְמָה אֲשֶׁר אֶל כָּל נְדִיב עָרָבָה". ולכך עונה המשורר התימני: "בִּשְׂדֵה זְרָעִים זָרְעוּ הַזּוֹרְעִים / וַיִּפְּלוּ מַיִם עֲלֵי זַרְעֵיהֶם". שיר המענה חלש ברמתו הפואטית, והסברה היא שהוא אולי פרי עטו של משורר מתחיל שהתנסה בכתיבה.

הגילוי השני הוא של שיר לא מוכר, המשתייך לסוגת 'הללות לתלמידים'. הסוגה כולה הינה טיפוס מיוחד במינו של מיני 'הללות'. 'הללות לתלמידים' הושרו במסיבת הסיום של תלמידים, אשר השלימו את חוק לימודי השחיטה שלהם, כגון עופות, בהמה דקה או בהמה גסה, וקיבלו את ההיתר לשחיטה ממוריהם ומבוחניהם. היו גם שהוסמכו לרבנות, ומעתה יכלו לקדש ולגרש, לייבם ולחלוץ ועוד ועוד.

ב'הלל' שהתגלה נכתב:

וְהַלְלוּיָהּ,

תַּלְמִידִים הָאֵלּוּ, דִּרְשׁוּ בַתּוֹרָה כְּפִי כֹּחֲכֶם

בְּאַשְׁמוּרָה רִאשׁוֹנָה וּשְׁלִישִׁית עִבְדוּ בּוֹרַאֲכֶם

וְעִבְדוּ אֶת יְיֹיָ תָּמִיד כָּל לֵילְכֶם וְיוֹמְכֶם;

יִתְקַיֵּם עֲלֵיכֶם מִקְרָא שֶׁכָּתוּב:

"וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּייֹיָ אֱלֹהֵיכֶם" (דברים ד,ד)

וְהַלְלוּיָהּ:

 

"תַּלְמִידִים הָאֵלּוּ, דִּרְשׁוּ בַתּוֹרָה כְּפִי כֹּחֲכֶם", עמ' 139 בדיואן אלחמדי

 

כתב יד זה נתרם על ידי מר עזריאל חמדי, בנם של הרב אהרן בן יהודה חמדי לוי ז"ל ורעייתו נעמה חמדי ז"ל. הוא חלק מעיזבון אביו של מר עזריאל חמדי, לזיכרון עולמים של אביו ואמו.

כתבה זו מתבססת על הרצאתו של ד"ר אורי מלמד במסגרת סדרת ההרצאות "חוקר בצהריים" בספרייה הלאומית. אני מודה לד"ר מלמד על עזרתו הרבה בעיבוד ההרצאה לפורמט זה.

 

רכוש אהרן חמדי ז"ל

לכתב היד המלא

עולם שלם של כתבי יד מחכה לכם באתר "כתיב"

 

 

 

כתבות נוספות:

מגע ראשון עם יהודי צנעא: התמונות הראשונות של יהודי תימן

חלית? נפצעת? עשה לך תפילה

כך למדו ילדים יהודים לכתוב לפני אלף שנה

תגלית: הקינה הבלתי ידועה של ר' יהודה הלוי

הבדחן, השדכן והתזת מי הקולון: מנהגי החתונה של יהודי התפוצות

היהודי שנלחם בצנזור האינקוויזיציה

כתב יד יהודי-איטלקי נדיר: פנייה זועמת של יהודי פרארה לרשויות האינקוויזיציה בבקשה להפסיק ולצנזר את ספריהם המודפסים.

St. Dominic and the Albigenses, Pedro Berruguete

גלו עוד על התלמוד: כתבי יד נדירים, סיפורים מיוחדים על התלמוד, כרזות ועוד

שאלת היחס הראוי לספרות היהודית הענפה היא שאלה שהטרידה נוצרים רבים לאורך ימי הביניים והעת החדשה. האם יש לראות בספרות הקודש כולה (ובראשה התלמוד) שורה של טקסטים חתרניים המנציחים את השקרים שעליהם בנויה הדת היהודית, או דווקא – יצירות המוכיחות (מבעד לתלי תילים של סילופים רבניים) את אמתותה הבלתי ניתנת להכחשה של הבשורה הנוצרית? ומה בדבר ההערות השליליות המופנות נגד הנצרות בתלמוד? עם או בלי קשר לאהדה או לשנאה ליהודים עצמם, סיפקו הוגים נוצריים והממסד האפיפיורי תשובות משתנות.

התפתחותה של תעשיית הדפוס באות העברית, אשר פיגרה עשורים ספורים אחרי תעשיית הדפוס הנוצרית, הפכה שאלה סבוכה זו לדוחקת יותר: מאותו הרגע, ניתן היה להפיץ כל טקסט יהודי באלפי עותקים. במשך כמעט שמונים שנה לקיומו של הדפוס העברי ננקטו צעדים לצנזר או לפקח על תעשייה צומחת זו, אך משרת הצנזור המאיימת טרם הופיעה. היה זה רק באמצע המאה השש-עשרה, במסגרת ההתארגנות מחדש של הכנסייה הקתולית כמענה לפרוץ הרפורמציה הפרוטסטנטית, בתהליך ארוך שנים הידוע בתור "הקונטרה רפורמציה", שהממסד הקתולי הפנה סוף סוף את עינו הבוחנת אל הספרות העברית, במטרה לתקן את "עוולות העבר", או שמא – רק למחוק אותן כליל?

הפיקוח הממוסד על הספר העברי התנהל במספר ערוצים במקביל: העלאתם של ספרי קודש על המוקד בשריפות ענק הוא אולי הידוע ביותר, אך היו דרכים אחרות – סנסציוניות פחות. אינדקס מיוחד של ספרים אסורים לפרסום, אליו נוספו או הוסרו מעת לעת יצירות חתרניות, סיפק את הטון הכללי שהכתיב הממסד הקתולי. לצד רשימות ספרים אלו – שמרביתם כלל לא היו יהודים – התפתחה תעשיית צנזורה ענפה. הייתה זו תעשייה בתוך תעשיית הדפוס שדנה באופן פרטני ומדוקדק בתוכן היצירות המותרות לפרסום, ליוותה את הדפסתן, לעתים מחקה או צנזרה קטעים אסורים, ולעתים תבעה הכנסת שינויים בטקסט.

בתקופות בהן נקט הממסד הקתולי בגישה ליברלית יותר ליהודיו ולתרבותם, נפתחו ערוצי הידברות בין נציגי הקהילות היהודיות והאינקוויזיציה האמונה (במרבית העולם הקתולי) על צנזור הספרים. כתב יד איטלקי שנרכש לאחרונה על ידי הספרייה ומתוארך לסוף המאה ה-16-תחילת המאה ה-17 מספק דוגמה לערוץ שכזה.

 

העמוד הפותח את כתב ההגנה על הספרים היהודיים. לפריט בקטלוג לחצו

 

מדובר בחיבור הגנה על הספרים היהודיים שצונזרו והוחרמו על ידי צנזורים מטעם האינקוויזיציה באיטליה, שכותרתו "תגובה כללית לחילול הקודש בספרים העבריים". התגובה נחרצת ומפורטת: זו למעשה הפרכה שיטתית ומדוקדקת של מכלול הטענות על ההתקפות הנבזיות נגד הנצרות השזורות, לכאורה, לאורכם ולרוחבם של הספרים העבריים המודפסים בפרארה.

מחבר כתב ההגנה לא ידוע, אך ברור שהוא חובר על ידי נציג של גורמים בקהילה היהודית בפרארה. לאורך כתב היד הזה מפגין המחבר שליטה באיטלקית (השפה בה נכתב מרבית כתב היד) לצד שליטה בעברית – בה סיפק ציטוטים ומבואות מהספרים היהודים עליהם הגן בשוליו השמאליים של הטקסט.

בתחילת כתב היד מסביר המחבר את משמעותן של מילים עבריות שכיחות המתפרשות על ידי צנזורים כחילול הנצרות ומנהגיה. במילה "נוצרים", למשל, מסביר המחבר כי הכוונה הינה לאדום – העם המקראי. במילה "גויים", ממשיך המחבר, הכוונה אינה לעמי הנצרות אלא לעמים הנכריים, עובדי האלילים, שהקיפו את היהודים בארץ ישראל. בהמשך, נועץ המחבר את המסמר האחרון בארון הקבורה שהכין לטיעוני הצנזורים ומסביר שעל היהודים מוטלת חובה הלכתית לדרוש בשלומה של מלכות ובשלום העמים שבקרבם הם יושבים.

 

האקס ליבריס (החותמת) של הבעלים הקודמים, אריאל טואף

 

ומה הלאה?

 

אחרי שהצבנו את כל הפרטים (המעטים) הידועים לנו, נניח בעדינות את הכפפה החדשה-ישנה הזאת על מדף הנדירים שבספרייה. עתה היא מחכה לחוקרת או לחוקר שירימו אותה, יבחנו אותה מול האור ויספקו לנו פרטים מוצקים יותר על כתב היד המסקרן הזה, ועל משולש היחסים הסבוך שהוא חושף – הצנזור, הקהילה היהודית ורשויות האינקוויזיציה.

 

תפוח אדמה לוהט, כפפה ישנה-חדשה, תבחרו בעצמכם את הדימוי הראוי. כך או כך, נשמח לגלות יותר על כתב היד המרתק הזה

 

אוצר שלם של כתבי יד דיגיטליים מחכה לכם באתר כתיב

 

כתבות נוספות:

חלית? נפצעת? עשה לך תפילה

כך למדו ילדים יהודים לכתוב לפני אלף שנה

תגלית: הקינה הבלתי ידועה של ר' יהודה הלוי

הבדחן, השדכן והתזת מי הקולון: מנהגי החתונה של יהודי התפוצות

 




בן גוריון חושף: אבא שלח לי כסף כדי שאעזוב את ישראל

חלופת מכתבים מרתקת בין חוקר מארה"ב לדוד בן גוריון חושפת כמה פרטים מעניינים אודות עברו של ראש הממשלה לשעבר.

גלויה של דוד בן גוריון בחדר עבודתו, אוסף אברהם שבדרון

היה זה בקיץ 1968.

ארצות הברית סערה. מפגינים ואהבה חופשית הציפו את רחובותיה, מוזיקה חדשה מילאה את האוויר.

בעיני רבים, סן פרנסיסקו הייתה המוקד. בסן פרנסיסקו סטייט קולג', המוסד שבו עבד ד"ר אירווינג הלפרין בתור מרצה לספרות, כבר התרחשו מאורעות אלימים, הפגנות המוניות, כליאה של סטודנטים וסגל הוראה כאחד. תוך חודשים ספורים תחל שביתת הסטודנטים הארוכה ביותר בתולדות האקדמיה האמריקאית בקמפוס הגועש.

על אף כל המתרחש סביבו, במכתב באנגלית ששלח ד"ר הלפרין לראש ממשלת ישראל הראשון, הוא לא הזכיר במילה את הדברים.

 

מכתב מבן-גוריון לאירווינג הלפרין, התכתבות, 14.8.1968, ארכיון בן-גוריון.

 

הלפרין, יהודי בשנות ה-40 לחייו, ביקש בקשה פשוטה: לדעת יותר על העבר, על העלייה השנייה לפני כשישה עשורים, על התקופה שבה התיישב בן-גוריון בפלשתינה העות'מנית.

_

"בארבעה החודשים האחרונים הייתי עסוק נורא ואני מבקש להתנצל שלא עניתי למכתבך מה-14 באוגוסט עד עתה."

ב-18 בספטמבר בקיבוץ שדה בוקר המבודד והצנוע בנגב חיבר דוד בן-גוריון בכתב ידו את התשובה, גם היא באנגלית. "הזקן" בן ה-82 הרגיש נבוך על כך שלקח לו זמן כה רבה להשיב לאיש מקליפורניה שמעולם לא הכיר.

הלפרין ביקש מבן-גוריון המלצות על "חומר תיעודי" ו-"עבודות ספרותיות" שיסייעו לו לכתוב ספר על "חיי היום-יום של המתיישבים בארץ בתקופת העלייה השנייה". הוא רצה "הבנה ממשית אודות איפה הם עבדו, איך הם חיו, מה הם אכלו, איך הם ראו את האתגרים בארץ, איך הם סבלו, וכו'."  אחרי שסיים לחבר את המכתב במכונת הכתיבה, הלפרין הוסיף בשולי הדף את המילה "באנגלית" וחיבר אותה למילה "ספרות" שבגוף המכתב. שלא יהיה ספק: מקורות בעברית יהיו חסרי תועלת עבורו.

בראשית תשובתו, ממליץ לו בן-גוריון לקרוא את "ספר העליה השניה", קובץ חיבורים בעברית על התקופה המבוקשת. ואז, בגוף ראשון, הוא מספר לנמענו סיפור אינטימי (באנגלית) על חוויותיו הראשונות בארץ ישראל:

"אתאר את חיי כאשר עבדתי שנה בפתח-תקווה לפני 62 שנים, ובסג'רה לפני 60 שנים. בפ"ת: לא היה קל לקבל עבודה כל יום מפני שהמתיישבים שלנו העדיפו עבודה ערבית. עבדתי 8 שעות ביום כשקיבלתי עבודה. קיבלתי 8 פיאסטרים ליום, עבדתי 8 שעות ביום. לא יכולתי לעבוד כל יום, משום שלא יכולתי לקבל עבודה או משום שסבלתי ממלריה. בממוצע עבדתי 10 יום בחודש."

חוות סג'רה, שנת 1912

 

אביו של בן-גוריון, בעצמו ציוני נלהב ופעיל שפעם אפילו שלח מכתב לבנימין זאב הרצל כדי לבקש את עצתו לגבי חינוכו של דוד הצעיר, התקשה לקרוא על מצבו השפל של בנו. האב ניסה ללא הצלחה להזמין את בנו לחזור לפלונסק ושלח כסף כדי להקל עליו:

"כאשר גילה אבי שסבלתי ממלריה ורעב, הוא ביקש במכתב שאחזור הביתה. השבתי לו שביתי הוא בישראל. אז הוא שלח לי כסף. החזרתי את הכסף."

אחרי ששרד את מחלת המלריה, הרעב והשכר העלוב של שמונה פיאסטרים ליום, עבר בן-גוריון למושבה סג'רה שבגליל שבה "הייתה לי עבודה קבועה ולמרות שהמשכורת החודשית שלי מנתה 30 פרנקים בלבד, הייתי די מאושר."

ברומזו שלסיפור אישי בכתב ידו של מייסד מדינת ישראל יש אך חשיבות זעירה, חתם בן-גוריון את מכתבו במילים: "אך תנסה להשיג את הספר 'ספר העליה השניה'" – המלצה פשוטה (ואולי נזיפה לא כה מעודנת על כך שהלפרין לא ידע עברית) ממדינאי ישיש במדבר הישראלי ל-"מעריץ 'בלתי נראה'" בצד השני של העולם.

 

המעטפה שבה בן-גוריון שלח את תשובתו לד"ר אירווינג הלפרין, סן פרנסיסקו סטייט קולג'. מתוך אוסף אברהם שבדרון, הספרייה הלאומית (Schwad 01 02 216).

 

המכתב שדוד בן-גוריון שלח לד"ר אירווינג הלפרין. שדה-בוקר, 9 בספטמבר 1968. מתוך אוסף אברהם שבדרון, הספרייה הלאומית (Schwad 01 02 216).

 

תודה ללאנה פלדמן מארכיוני בן-גוריון באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, להדר בן-יהודה (אין קשר משפחתי למחייה השפה), דניאל ליפסון וחן מלול מהספרייה הלאומית על עזרתם ותובנותיהם.

 

 

כתבות נוספות:

כשג'ו עמר הלך ללשכת עבודה

האחיין של דוד בן-גוריון מגלה את המכתש הגדול

פרשת ה'אלטלנה', כשהמדינה הצעירה עמדה על סיפה של מלחמת אזרחים

 

 




חלית? נפצעת? עשה לך תפילה

זה לא משנה אם מגפה משתוללת בעיר, אולם השמחות קרס או המלכה ויקטוריה חוגגת יובל. פריטים נדירים שנקלטו לאחרונה בספרייה חושפים את הכישרון היהודי להמציא תפילות לעת הצורך.

ביום חמישי הקרוב, ה-10 באוגוסט, יתקיים מושב של הספרייה הלאומית במסגרת הקונגרס העולמי ה-17 למדעי היהדות. במושב זה תינתן הרצאתו של יצחק גילה על אוסף וולמדונה שהגיע לאחרונה לספרייה הלאומית. לפרטים נוספים לחצו.

 

מתבונן מבחוץ לא צריך שליטה מעמיקה בדת היהודית כדי להבין שעם ישראל מורכב מקבוצות שונות ומגוונות. היות שאין ביהדות שום סמכות דתית המקבילה לאפיפיור – במשך מאות ואלפי השנים שחיו היהודים מחוץ לארצם, פיתחו קהילות שונות, ולעתים סמוכות, מנהגים נבדלים ושונים. לעתים אפילו באותה הקהילה עצמה התקיימו מספר מנהגים.

אוסף הפוסטרים המרשים שהרכיב חלק מאוסף ספריית וולמדונה, אשר נרכש לאחרונה על ידי הספרייה הלאומית, מספק לא מעט דוגמאות לתיקונים השונים והרבים שהכניסו קהילות בסידור התפילה היהודי, ובמקרים אחרים – תפילות חדשות שחוברו כמענה למאורעות יוצאי דופן שקרו לקהילתם. בכתבה זו נחקור מספר דוגמאות לתופעה.

 

"על שהארכת ימי גבירתנו המלכה וקטוריא ירום הודה"

כיצד מגדירים מאורע המחייב תגובה? ראשית, הוא יכול להיות מאורע טרגי או משמח: דוגמת בצורת קשה הפוגעת בחקלאות האזור, או ביקורו של בן אצולה אוהד. שנית, הוא חייב להיות מאורע לא שגרתי, כזה המצריך התארגנות מחודשת מבני הקהילה.

משעה שנבחר המאורע, בני הקהילה ממהרים לנסח לו תגובה מהירה ונאותה. לבד ממפגש פיזי – בבית הכנסת או במבנה ציבורי אחר, הרגישו בני "עם הספר" בצורך לנסח מענה כתוב, בצורת תפילה שחוברה לא פעם על ידי בני הקהילה עצמה. את התפילות הייעודיות הללו היו מדפיסים במספר עותקים ומחלקים בין בני הקהילה.

דוגמה למענה שכזה, אנו מוצאים בהוראות לאזכרה שקיימה קהילת מנטובה בשנת 1776, חודש לאחר מותם של 65 מחברי הקהילה עם קריסת מבנה בו נחגגו שלוש חתונות במקביל. וכך, בין היתר, נכתב בדף שחולק: "בחצות יום יאמרו בתחלה השכבה לאנשים וטף וזה נסחה (הנוסח שלה). מנוחה נכונה וכו' שם תהא מנת ומחיצת נפשות האנשים והטף אשר בעוונותינו שרבו נסתלקו בפתע פתאום בהריסת עליות ותחתיות ביום הששי שלשה עשר לחדש סיון שעבר רוח ה' תניחם בגן עדן המלך ברחמיו כולם עד והישועות ואמרו אמן:"

 

אזכרה לנופלים, שנת 1776 במנטובה שבאיטליה

 

קהילת מנטובה מקבלת ביטוי רב באוסף ולמדונה, ובין שאר הפריטים הנוספים שהדפיסו בני הקהילה, אנו מוצאים תפילה נוספת – המתוארכת לשנת 1720 – העוסקת באסון (אפשרי) אחר: מגפה שפרצה בקהילות סמוכות, ממנה חוששים בני הקהילה במנטובה ואותה מבקשים מהאל להכריע לפני שתתפשט לקהילתם. האם נענה האל לתפילותיה של קהילת מנטובה? זאת לא נדע.

 

הגנה ממגפה, שנת 1720 במנטובה שבאיטליה

 

דוגמה אחרת, העוסקת במאורע חגיגי ומשמח דווקא, אנו מוצאים בתמסיר יהודי-אנגלי החוגג יובל שנים להכתרתה של מלכת הממלכה המאוחדת וקיסרית הודו (החל מהראשון במאי 1876), המלכה ויקטוריה.

"אנחנו ילדי בני ישראל בבית התלמוד של חברת בני ישראל בלנדון", נכתב בדף שהודפס במומביי בשנת 1887, "מודים ומשתחוים בקידה ובהשתחויה לפני כסא כבודך על שהארכת ימי גבירתנו המלכה וקטוריא ירום הודה אשר המשלתה על כסא מלכות ריפת והוד והארכת ימי ממשלתה עד שנת החמשים השנה".

 

כתבות נוספות:

כך למדו ילדים יהודים לכתוב לפני אלף שנה

תגלית: הקינה הבלתי ידועה של ר' יהודה הלוי

הבדחן, השדכן והתזת מי הקולון: מנהגי החתונה של יהודי התפוצות

 

 

 

פרסומים כאלה מרתקים במיוחד בהתחשב בעובדה שמרבית סידורי התפילה של יהודים בין המאות השבע-עשרה והתשע-עשרה הכילו בתוכם את ברכת "הנותן תשועה למלכים", לעתים עם מקום ריק לציון שם השליט שתחתיו חיים בני קהילה מסוימת.

 

חגיגות היובל להמלכת המלכה ויקטוריה, שנת 1887 במומביי

 

כפי שכבר ציינו, לא כל התפילות הנפרדות שהדפיסו בני קהילות יהודיות בתקופה האמורה נועדו להגיב על מאורע מסוים. חלק היו תיקונים לתפילות שהופיעו בסידורי תפילה מודפסים, או הרחבות לתפילה שאינה נאמרת בבתי הכנסת, אלא בבית.

בעוד התיקונים בסידור התפילה יכולים לעסוק בכל תפילה מתפילות הסידור היהודי, התפילות הביתיות מתחלקות לארבעה סוגים: גרסאות של ברכת המזון, תפילת הדלקת נרות חנוכה, תפילת הדלקת נרות שבת וחג, ותפילות המלוות את אכילת המאכלים הסמליים בראש השנה.

 

תפילות להדלקת נרות חנוכה, שנת 1867 בליבורנו שבאיטליה

 

וידוי ליום כיפור בעברית ובלדינו, שנת 1890 באיזמיר 

 

ההנחה בקהילות השונות הייתה שבני המשפחה ישמרו דפים אלה בביתם, ויעזרו בהם בזמן המתאים.

כתבה זו מתבססת על מאמרה של ד"ר רות לנגר, שהתפרסם בקטלוג היודאיקה של ספריית וולמדונה.

אוצר שלם של כתבי יד דיגיטליים מחכה לכם באתר כתיב