שירת תימן מעולם לא קפאה על שמריה. כתב יד יוצא דופן שנתרם לאחרונה לספרייה הלאומית, ונושא את השם 'דיואן אַלְחַמְדִּי', מספק עדות מרתקת לכך.
להתיר את המותר?
במה מתייחד דיואן אלחמדי? ראשית, בשפה שהפיוטים השונים נכתבו בה. או, ליתר דיוק, בשפות. חוקרי התקופה חלוקים ביניהם לגבי המועד המדויק, אך במפנה המאות ה-16 וה-17 הותרה השפה הערבית לשימוש לצרכי קדושה בידי הקהילה היהודית בתימן. עד אז הייתה הערבית שפה מותרת לדיבור ולכתיבה בלבד. יהודים תקשרו בה עם הרוב המוסלמי, ולא פעם גם בינם לבינם, אך עד אז נאסר השימוש בערבית בתור שפת פיוט ושירה. התרת השימוש בערבית בסוגה זו העשירה עמוקות את השירה היהודית-התימנית: שירים רבים החלו להיכתב תוך שתובלו בערבית-יהודית; חציים נכתבו בערבית וחציים בעברית או נכתבו באופן בלעדי בערבית. דיואן אלחמדי היה אחד מכתבי היד הראשונים שחידוש זה בא לידי ביטוי בהם.
עובדה נוספת המייחדת כתב יד זה היא עצם הגדרתו כ'דיואן'. בשירה המוסלמית 'דיואן' הנו שם כולל לאסופת יצירות מאת משורר יחיד. יהודי תימן לקחו הגדרה זו והרחיבו אותה; הדיואן התימני-יהודי המקובל הכיל יצירות של משוררים שונים וחולק (עם הזמן) לסוגות שונות. עיקר ההפרדה הייתה בין שירי קודש המותרים בבית הכנסת, ובין שירי חול – מהם שירי תענוגות ואהבה – המושרים בעיקר בשמחות שאינן נחגגות בבית הכנסת. גם בנוגע לחלוקה זו ראוי לדייק: שירי החול היו על פי רוב שירים היכולים להתפרש, ואכן התפרשו, כשירים אלגוריים. כך לדוגמה, שירי אהבה לאישה התפרשו כאהבה לתורה, לשכינה או לבת ציון היא כנסת ישראל.
הללו בורא הנשייה, עמ' 84 בדיואן אלחמדי
כאמור, הדיואן שלפנינו מתוארך לאותה תקופת מעבר סוערת, שבה הותר השימוש בערבית כשפת שירה. זאת ועוד, המכירים את הדיואן "הקלאסי" יופתעו גם מצורתו הוויזואלית של דיואן אלחמדי: הדיואן מוכר לרוב כאסופת שירים המאוגדת במעין פנקס צר וארוך. צורה זו אפשרה לשאת אותו ב'קַַמִִיץ' [חלוק הגברים] המסורתי – חולצת שמלה ארוכה בעלת כיס פנימי שבו טמנו בני הקהילה את הדיואן בהליכתם אל בית השמחה (חתונה, ברית מילה) או לכל מקום אחר של התוועדות לשירה. לעומת זאת, צורתו של דיואן אלחמדי היא כשל פנקס מרובע, קטן ושמנמן, אשר לא ייכנס בקלות לכיס. זוהי עדות נוספת להיותו של דיואן אלחמדי תוצר של תקופת המעבר בשירת תימן, בטרם התקבעה צורתו המוכרת של הדיואן.
דוגמה ללבוש התימני המסורתי, שנת 1903. צילום: הרמן בורקהרט
בתמונה זו תוכלו להתרשם מצורתו של פנקס אלחמדי – מרובע, קטן ושמנמן
מה בדיואן אלחמדי?
האסופה מכילה 134 דפים, בהם בין 180 ל-200 יחידות של שירים בשלוש השפות השמיות: עברית, ערבית וארמית. מדובר בכתב יד שככל הנראה נעתק בצנעא, בירת תימן.
מובן שלא נוכל לרדת לעומקה של היצירה כולה, אך בין השירים המוכרים בדיואן, אותרו 20 שירים שאין להם כל מקבילה בדיואנים אחרים. על כן, בין היתר, עולה חשיבותו של הדיואן המיוחד הזה למחקר תרבות תימן ולשירת בניה.
"קומה הלוך חתן אלי אשתך ואחוז לכוס קדוש בתוך ידך", עמ' 122 בדיואן אלחמדי
מרתק לגלות גם את מה שנעדר מכתב היד: בכל מאות עמודיו לא אותר שיר אחד של ר' שלום אלשבזי – גדול משוררי תימן של המאה ה-17 ואילך. עובדה זו מסייעת בתיארוך כתב היד לסוף המאה ה-16, תחילת המאה ה-17.
כתב היד טרם נחקר במלואו, אך כבר עכשיו ניתן לספק שני גילויים מעניינים מתוכו. הראשון הוא שיר מענה ['גַּוַאבּ'] שחיבר משורר אלמוני לשירו הנודע של הרמב"ם. שירו של הרמב"ם נפתח במילים: "בִּשְׂדֵה תְבוּנוֹת קָצְרוּ הַקּוֹצְרִים / חָכְמָה אֲשֶׁר אֶל כָּל נְדִיב עָרָבָה". ולכך עונה המשורר התימני: "בִּשְׂדֵה זְרָעִים זָרְעוּ הַזּוֹרְעִים / וַיִּפְּלוּ מַיִם עֲלֵי זַרְעֵיהֶם". שיר המענה חלש ברמתו הפואטית, והסברה היא שהוא אולי פרי עטו של משורר מתחיל שהתנסה בכתיבה.
הגילוי השני הוא של שיר לא מוכר, המשתייך לסוגת 'הללות לתלמידים'. הסוגה כולה הינה טיפוס מיוחד במינו של מיני 'הללות'. 'הללות לתלמידים' הושרו במסיבת הסיום של תלמידים, אשר השלימו את חוק לימודי השחיטה שלהם, כגון עופות, בהמה דקה או בהמה גסה, וקיבלו את ההיתר לשחיטה ממוריהם ומבוחניהם. היו גם שהוסמכו לרבנות, ומעתה יכלו לקדש ולגרש, לייבם ולחלוץ ועוד ועוד.
ב'הלל' שהתגלה נכתב:
וְהַלְלוּיָהּ,
תַּלְמִידִים הָאֵלּוּ, דִּרְשׁוּ בַתּוֹרָה כְּפִי כֹּחֲכֶם
בְּאַשְׁמוּרָה רִאשׁוֹנָה וּשְׁלִישִׁית עִבְדוּ בּוֹרַאֲכֶם
וְעִבְדוּ אֶת יְיֹיָ תָּמִיד כָּל לֵילְכֶם וְיוֹמְכֶם;
יִתְקַיֵּם עֲלֵיכֶם מִקְרָא שֶׁכָּתוּב:
"וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּייֹיָ אֱלֹהֵיכֶם" (דברים ד,ד)
וְהַלְלוּיָהּ:
"תַּלְמִידִים הָאֵלּוּ, דִּרְשׁוּ בַתּוֹרָה כְּפִי כֹּחֲכֶם", עמ' 139 בדיואן אלחמדי
כתב יד זה נתרם על ידי מר עזריאל חמדי, בנם של הרב אהרן בן יהודה חמדי לוי ז"ל ורעייתו נעמה חמדי ז"ל. הוא חלק מעיזבון אביו של מר עזריאל חמדי, לזיכרון עולמים של אביו ואמו.
כתבה זו מתבססת על הרצאתו של ד"ר אורי מלמד במסגרת סדרת ההרצאות "חוקר בצהריים" בספרייה הלאומית. אני מודה לד"ר מלמד על עזרתו הרבה בעיבוד ההרצאה לפורמט זה.
רכוש אהרן חמדי ז"ל
עולם שלם של כתבי יד מחכה לכם באתר "כתיב"
כתבות נוספות:
מגע ראשון עם יהודי צנעא: התמונות הראשונות של יהודי תימן
כך למדו ילדים יהודים לכתוב לפני אלף שנה
