בן גוריון חושף: אבא שלח לי כסף כדי שאעזוב את ישראל

חלופת מכתבים מרתקת בין חוקר מארה"ב לדוד בן גוריון חושפת כמה פרטים מעניינים אודות עברו של ראש הממשלה לשעבר.

גלויה של דוד בן גוריון בחדר עבודתו, אוסף אברהם שבדרון

היה זה בקיץ 1968.

ארצות הברית סערה. מפגינים ואהבה חופשית הציפו את רחובותיה, מוזיקה חדשה מילאה את האוויר.

בעיני רבים, סן פרנסיסקו הייתה המוקד. בסן פרנסיסקו סטייט קולג', המוסד שבו עבד ד"ר אירווינג הלפרין בתור מרצה לספרות, כבר התרחשו מאורעות אלימים, הפגנות המוניות, כליאה של סטודנטים וסגל הוראה כאחד. תוך חודשים ספורים תחל שביתת הסטודנטים הארוכה ביותר בתולדות האקדמיה האמריקאית בקמפוס הגועש.

על אף כל המתרחש סביבו, במכתב באנגלית ששלח ד"ר הלפרין לראש ממשלת ישראל הראשון, הוא לא הזכיר במילה את הדברים.

 

מכתב מבן-גוריון לאירווינג הלפרין, התכתבות, 14.8.1968, ארכיון בן-גוריון.

 

הלפרין, יהודי בשנות ה-40 לחייו, ביקש בקשה פשוטה: לדעת יותר על העבר, על העלייה השנייה לפני כשישה עשורים, על התקופה שבה התיישב בן-גוריון בפלשתינה העות'מנית.

_

"בארבעה החודשים האחרונים הייתי עסוק נורא ואני מבקש להתנצל שלא עניתי למכתבך מה-14 באוגוסט עד עתה."

ב-18 בספטמבר בקיבוץ שדה בוקר המבודד והצנוע בנגב חיבר דוד בן-גוריון בכתב ידו את התשובה, גם היא באנגלית. "הזקן" בן ה-82 הרגיש נבוך על כך שלקח לו זמן כה רבה להשיב לאיש מקליפורניה שמעולם לא הכיר.

הלפרין ביקש מבן-גוריון המלצות על "חומר תיעודי" ו-"עבודות ספרותיות" שיסייעו לו לכתוב ספר על "חיי היום-יום של המתיישבים בארץ בתקופת העלייה השנייה". הוא רצה "הבנה ממשית אודות איפה הם עבדו, איך הם חיו, מה הם אכלו, איך הם ראו את האתגרים בארץ, איך הם סבלו, וכו'."  אחרי שסיים לחבר את המכתב במכונת הכתיבה, הלפרין הוסיף בשולי הדף את המילה "באנגלית" וחיבר אותה למילה "ספרות" שבגוף המכתב. שלא יהיה ספק: מקורות בעברית יהיו חסרי תועלת עבורו.

בראשית תשובתו, ממליץ לו בן-גוריון לקרוא את "ספר העליה השניה", קובץ חיבורים בעברית על התקופה המבוקשת. ואז, בגוף ראשון, הוא מספר לנמענו סיפור אינטימי (באנגלית) על חוויותיו הראשונות בארץ ישראל:

"אתאר את חיי כאשר עבדתי שנה בפתח-תקווה לפני 62 שנים, ובסג'רה לפני 60 שנים. בפ"ת: לא היה קל לקבל עבודה כל יום מפני שהמתיישבים שלנו העדיפו עבודה ערבית. עבדתי 8 שעות ביום כשקיבלתי עבודה. קיבלתי 8 פיאסטרים ליום, עבדתי 8 שעות ביום. לא יכולתי לעבוד כל יום, משום שלא יכולתי לקבל עבודה או משום שסבלתי ממלריה. בממוצע עבדתי 10 יום בחודש."

חוות סג'רה, שנת 1912

 

אביו של בן-גוריון, בעצמו ציוני נלהב ופעיל שפעם אפילו שלח מכתב לבנימין זאב הרצל כדי לבקש את עצתו לגבי חינוכו של דוד הצעיר, התקשה לקרוא על מצבו השפל של בנו. האב ניסה ללא הצלחה להזמין את בנו לחזור לפלונסק ושלח כסף כדי להקל עליו:

"כאשר גילה אבי שסבלתי ממלריה ורעב, הוא ביקש במכתב שאחזור הביתה. השבתי לו שביתי הוא בישראל. אז הוא שלח לי כסף. החזרתי את הכסף."

אחרי ששרד את מחלת המלריה, הרעב והשכר העלוב של שמונה פיאסטרים ליום, עבר בן-גוריון למושבה סג'רה שבגליל שבה "הייתה לי עבודה קבועה ולמרות שהמשכורת החודשית שלי מנתה 30 פרנקים בלבד, הייתי די מאושר."

ברומזו שלסיפור אישי בכתב ידו של מייסד מדינת ישראל יש אך חשיבות זעירה, חתם בן-גוריון את מכתבו במילים: "אך תנסה להשיג את הספר 'ספר העליה השניה'" – המלצה פשוטה (ואולי נזיפה לא כה מעודנת על כך שהלפרין לא ידע עברית) ממדינאי ישיש במדבר הישראלי ל-"מעריץ 'בלתי נראה'" בצד השני של העולם.

 

המעטפה שבה בן-גוריון שלח את תשובתו לד"ר אירווינג הלפרין, סן פרנסיסקו סטייט קולג'. מתוך אוסף אברהם שבדרון, הספרייה הלאומית (Schwad 01 02 216).

 

המכתב שדוד בן-גוריון שלח לד"ר אירווינג הלפרין. שדה-בוקר, 9 בספטמבר 1968. מתוך אוסף אברהם שבדרון, הספרייה הלאומית (Schwad 01 02 216).

 

תודה ללאנה פלדמן מארכיוני בן-גוריון באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, להדר בן-יהודה (אין קשר משפחתי למחייה השפה), דניאל ליפסון וחן מלול מהספרייה הלאומית על עזרתם ותובנותיהם.

 

 

כתבות נוספות:

כשג'ו עמר הלך ללשכת עבודה

האחיין של דוד בן-גוריון מגלה את המכתש הגדול

פרשת ה'אלטלנה', כשהמדינה הצעירה עמדה על סיפה של מלחמת אזרחים

 

 




הבדחן, השדכן והתזת מי הקולון: מנהגי החתונה של יהודי התפוצות

צאו איתנו למסע בעקבות מנהגי החתונה המגוונים והמרתקים של יהודים מרחבי העולם.

צילום רפרודוקציה: אלעד שריג. מתוך התערוכה "חוטים של משי", בית התפוצות

"מי מזווג זיווגים בעדתך? (שדכן, הורים, שכנים, מלמד, קשרי אהבה)" הייתה השאלה הראשונה ב'שאלון חתונה' שהפיצה בינואר 1947 המחלקה לפולקלור של החברה העברית ל'ידע-עם'. על שאלה זו (ו-32 שאלות נוספות) התבקשו לענות עשרות עולים יהודים "בכתב ברור, בדיו, בצד אחד של הגליון". התשובות שהתקבלו מרכיבות פסיפס עשיר של מנהגי עדות ישראל בתפוצות.

 

שאלון החתונה שהופץ על ידי החברה העברית לידע-עם בינואר 1947. המשיבים התבקשו לענות "בכתב ברור, בדיו, בצד אחד של הגליון"

 

בעוד מלחמת העולם השנייה משתוללת בשיא כוחה ונראה שמכונת המלחמה הנאצית בלתי ניתנת לעצירה, הקים בשנת 1942 החוקר יום-טוב לוינסקי בארץ ישראל את החברה העברית ל'ידע-עם' על מנת לתעד ולשמר עבור הדורות הבאים את מסורות הפולקלור היהודי בתפוצות ובארץ. בינואר 1947 חילקו מאות פעילי החברה שאלוני חתונה במטרה להרכיב תמונה רחבה ככל הניתן של מנהגי החתונה הנהוגים בכל עם ישראל.

לא מעט מאותם שאלונים מולאו על ידי נערות ונערים שראיינו את הוריהם וסביהם; הצעירים סיפקו את העברית, והמבוגרים – את הסיפורים. התשובות שנשלחו משקפות חלק חשוב מאין כמותו של ההיסטוריה היהודית: כיצד מתחתנים יהודים בקהילות שונות בתפוצות?

 

חתונה משנות ה-20 של המאה הקודמת בטריפולי, לוב. התמונה נתרמה לספרייה הלאומית כבר בשנת 1936 על ידי החתן, שמעון דריקס

 

חתונות אוקראינה ופולניה

יפרח גליבטר מכפר גבתון היה בן 17 כשנשלח השאלון אל ביתו. למרות גילו הצעיר והעובדה שהיה צבר מלידה, הושיב יפרח העקשן את סבתו (שפרה) ואמו (בלה) וראיין אותן על מנהגי חתונות באוקראינה ופולניה בסוף המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים. יפרח הבהיר כבר בהתחלה שאין הוא מתאר חתונה מסוימת היות ש"לכל חתונה וחתונה היה מהלך קבוע ומתוכנן, מלא פרטים ודקדוקים".

 

יפרח גליבטר בן ה-17 מבהיר שבמקרה ונפלה טעות –
האשם בה הוא הזיכרון של הנשאלים

 

השדכן היה מזווג הזיווגים המרכזי של התקופה: הוא איתר בנות ובנים שהגיעו לפרקם וזיווג לפי ראות עיניו בין נערה ממשפחת פלוני לנער ממשפחת אלמוני. מהלכו חלקלק ודבש נוטף משפתיו – להורי החתן הוא סיפר "על ערך הכלה, יפיה וטובה, צניעותה וטהרתה", כשבמקביל קנה את לב הורי הכלה עם תיאורים של החתן כ"למדן גדול, מופלג בתורה". משעה שהסכימו הצדדים לשידוך, הפגיש השדכן בין המשפחות: לאדוקים ייעד פגישה בבית הכנסת, לאדוקים פחות – פגישה בבית החתן או הכלה.

 

תשובות לשאלון בכתב ידו של יפרח גליבטר מכפר גבתון

 

לאחר סידור העניינים הסידוריים, נגמר תפקיד השדכן. עתה הגיע תורן של המשפחות לערוך משתה שבו יוכרזו האירוסין של ילדיהם. היה מדובר באירוע משמעותי יותר מחגיגה רגילה, ובני הקהילה כולה היו מתייחסים אל המשתה כאל "חתונה בזעיר אנפין" ומכבדים את הזוג המיועד בנוכחותם ובמתנות.

שבוע לפני החתונה האמיתית, הייתה הכלה דואגת לצאת אל בית המרחץ לטבילה. בסיומה, התגנב החתן אל המקום, לקח את ידה ורקד עימה "ריקוד כשר". פה לא נגמר תפקידו: בשבת שלפני החתונה היה עולה לתורה בבית הכנסת וזוכה בתמורה למטר בלתי פוסק של "צימוקים, שקדים, אגוזים, סוכריות ויתר ממתקים" הנזרקים לכיוונו מעזרת הנשים. בתקופה שבה שירותי הדואר לא עבדו כסדרם (קצת כמו היום, בעצם), היה שמש העיירה עובר בין הבתים ומדביק מודעות הזמנה על דלתות הבתים.

והגענו לחתונה עצמה: ביום החתונה הייתה תזמורת כליזמרים מלווה את כניסת האורחים לאולם. כשהתיישבו כל האורחים, עלה הבדחן לבדר את האורחים. בשלב מסוים, מכשזיהה את הכלה, החל הבדחן לספר על מר גורלה ועל העובדה שהמזל ניתן משמיים. הכלה, שהוכרעה על ידי מילותיו או על ידי הצום שהוטל עליה ועל החתן, הייתה פורצת בבכי יחד עם חברותיה. בשלב זה עזב הבדחן את האולם. הגיעה עת החופה.

ההורים או החברים הקרובים של בני הזוג תפקדו כשושבינים, וליוו את החתן והכלה אל החופה. הקהל עקב אחריהם ואחז נרות דולקים. בחופה עצמה נאמרה ברכה קצרה, ולאחריה סובבו המחותנות והכלה את החתן שבע פעמים. בסוף הסיבוב קרא החתן את הכתובה, ובתום ההקראה ביצע הרב את 'הקידושין' – החתן מברך "הרי את מקודשת לי", הקהל קורא מזל טוב "והקשר הודק לעד".

 

כתובה לא חתומה, מתוארכת לשנת 1925. מתוך אוסף ביל גרוס

 

זו לא הדרך היחידה לערוך חתונה בפולניה. בשאלון שמילאה שבע פרמן, ילידת העיירה קרינקי שבפולין, נחשף ההווי הפרולטרי והסוציאליסטי של יהודי האזור: "המקום היחיד שהיה משמש לחתונות בעיירה היה הפונדק של שינקייר שהיה עומד ברחבת השוק שבמרכז העיירה". בעיירת הפועלים הקטנה, האחריות על ריהוט הפונדק בערב החתונה נפלה על החברות והחברים של בני הזוג. חברותיה של הכלה היו פורסות מחצלות על הרצפה וטורחות להשיג מבעוד מועד את הכיסא המהודר היחיד בעיירה, בעוד חבריו של החתן היו מפזרים פרחים ברחבי האולם – כשהצבע האדום היה האהוב ביותר (כיאה לפועלים גאים).

"בראש כל השמחה היתה הדאגה להופעת התזמורת המפורסמת בעיירה". בראש התזמורת עמד משה קריינעס, שהיה עסוק יותר בענייני מסחר מאשר בנגינה. משמאלו עמד ישראל לדמן עם חצוצרתו המבריקה "ושמואל אקרונס המנגן השני בכינור, שהיה רוב זמנו מנמנם והכינור מנגן מאליו".

כאן, בעיירת הפועלים העליזה, היה הבדחן עסוק באמת ובתמים בבדיחות, ורק בהן. הרבה יין זרם אז, ומיד עם תום טקס חופה וקידושין היה הבדחן חוזר ומקפץ בין החתן והכלה, שולח הקנטות ועקיצות לבעל בית-החרושת שלא יכול היה אלא לחייך במבוכה בחליפה הנאה והמגוהצת שלו. את השאלון מסיימת שבע פרמן בדרישה סוציאליסטית למהדרין, וקובעת ש"כל דבר שיפסל נא להחזיר!".

 

חתונה בקיבוץ סעד, שנת 1959. התמונה לקוחה מתוך אוסף אדי הירשביין

 

חתונה בדמשק, הזוג המיועד זולל ממתקים בשוק

מרדכי בוקעי, יליד דמשק, סיפר לאחד מעובדי המחלקה לפולקלור על מנהגי יהדות סוריה. "אם בחור רוצה את הבחורה," סיפר הנער בן ה-14, "הוא שולח את השמש של בית הכנסת לבית הכלה". במידה והסכימה משפחת הכלה להמשיך עם העניין, יצאו הבחור והבחורה לבדם למפגש היכרות, "כשיש להם פנאי". מרדכי הצעיר סיפר שהזוג יוצא לטיול, רואה סרט בסינמה או הולך לשוק לאכול קינוח מתוק.

כמעט שנה שלמה עוברת בין ההחלטה להתארס ובין החתונה עצמה, זמן שמנוצל להיכרות טובה יותר, וגם כדי לחקור את החתן והכלה המיועדים לגבי אופיים והליכותיהם.

כמו בפולין, גם בבגדד עלה החתן לתורה בשבת שלפני החתונה. אולם שם, בסוריה, לא זרקו הנשים דברי מתיקה הישר אל ראשו, אלא פיזרו מי קולון על הגברים היוצאים מבית הכנסת.

החתונה עצמה התקיימה על פי רוב בבית החתן או הכלה, אליו הגיע החכם שביצע את טקס החופה והקידושין. לא נמצא כאן שום זכר לבדחן, אבל גם לא בטוח שצריך אותו בשביל לשמוח – כפי שממשיך מרדכי ומספר, כוסות ארק הושקו באוויר, עוגיות עשויות קמח, בצק וסוכר נאכלו לרוב, וכמנה עיקרית מוגש מאכל מופלא הנקרא שֻוֶה (אורז עם עוף).

 

חתונה חסידית, שנת 1959. התמונה לקוחה מאוסף אדי הירשביין

 

חתונה בטהרן, הבדחן חוזר

מיטרה נוסרתי העבירה את שנות ילדותה בטהרן. שנים אחרי שעלתה ארצה, בגיל 20, זכרה היטב כיצד העניינים מסוג זה בקרב יהדות טהרן התאפיינו בחשאיות עילאית: היו אלה ההורים אשר מצאו שידוך ראוי לבנם או בתם. במידה ולא הצליחו בכך, היו פונים אל הנשים השוטפות "במקלחות ציבוריות".

 

תשובות לשאלון בכתב ידה של מיטרה נוסרתי

 

לפני החתונה היו עורכות שתי המשפחות מסיבה רק לנשים, ובה היו דואגות לטפח ולהכין את הכלה לערב חגה. לאחר מכן, נערך טקס החינה המופרד לגברים ולנשים, בהם היו מורחים את החינה על כפות ידיהם של בני הזוג. עם כל כמה שהיו מדקדקים באירועים שקדמו לחתונה, החתונה עצמה תמיד התעלתה מעל כל החגיגות: במשך ימים שלמים היו חוגגים בני המשפחה, החברים הקרובים והשכנים במשתאות ובמסיבות. "היו חתונות של העשירים", מספרת מיטרה, "שנמשכו גם שבוע".

באותן חתונות בנות מספר ימים היו מקימים בני המשפחה מיני-תאטראות, שבהם היה הבדחן "מורח את פניו בפחם שחור ומשחק תפקיד של האדם המצחיק והאדיוט". לפעמים היה מופיע בפני הנשים והגברים בנפרד, ולפעמים הנשים היו רק מקשיבות.

אבל ללא ספק, העובדה המדהימה ביותר היא שהזוג המיועד לא היה מתראה באף פגישה מקדימה. רק בסוף החתונה – בדרך אל חדר הכלולות – נפגשו הנשואים הטריים, "ולפעמים אפילו היה חושך בחדר ורק בבוקר לאחר המעשה החתן והכלה היו רואים אחד את פני השני".

 

עמוד 4 בשאלון החתונה שהפיצה החברה העברית לידע-עם

 

חתונה בג'רבה שבתונסיה: בן י"ג לחופה

בג'רבה שבתונסיה היו נחפזים לחתן את הצעירות והצעירים. הגילאים לחתונה נעו בין 9 ל-15 לנערה ובין 13 עד (מקסימום) 18 לנער. אפרים בן חדד, בן הקהילה שענה על השאלון, הוסיף ש"יחידים נהגו לערוך מסיבה גדולה לבניהם, שהגיעו לגיל י"ג שנים – זו הייתה גם מסיבת בר מצווה וגם מסיבת חתונה". משפחות הקהילה לא נהגו להיעזר בשדכן, אלא לסכם בעצמן עוד לפני לידת הבן או הבת למי יינשאו כשתגיע העת. כך יצא שבני זוג מיועדים הכירו את המיועד או המיועדת להם עוד מילדותם.

ביום האירוסין שלח החתן סל מלא כל טוב למיועדת לו. אמו של החתן היא שנשלחה לתת את המתנה להורי הכלה, ושם פגשו אותה נשות משפחת הכלה וערכו לכבודה מסיבה חגיגית בה "המשוררות פוצחות פיהן בשירים, המתופפות תופסות עמדה עם התוף בידיהן".

כמו בטהרן, גם בג'רבה אסור היה לחתן לפגוש את הכלה כל תקופת האירוסין, "אפילו פגישה מקרית ברחוב". האמת שתכנונים מוקדמים לא היו נחוצים היות ש"לכלה אסור לצאת בכלל מביתה במשך תקופת האירוסין עד יום החתונה, חוץ מביקורים אצל קרובותיה בלילה".

מספר ימים לפני החתונה הגיעה "הקוסמטיקאית, הנקראת אצלם מייפה" – היא הייתה אחראית לקשט את ידיה של הכלה ולמרוח לה חינה על הידיים. לאחר הכנות קפדניות (הכוללות קשירת הידיים של הכלה למשך יומיים וטבילה במקווה ביום השלישי), הגיע יום החופה.

זהו יום מנוחה לכלה, יום בו הייתה אחראית משפחתה להכנות הסופיות לחתונה. לקראת הצהריים יצאה הכלה בראש תהלוכה ארוכה כשסוכריות נזרקו לכל כיוון. כשהגיעה הכלה לבית החתן, שפך החתן כד מים לזכר חורבן המקדש. מסיבת החתונה גם היא נמשכה (איך לא?) שבעה ימים שלמים.

התיעוד העשיר והמרתק של מנהגי חתונה בקהילות יהודיות ברחבי העולם חושף לא רק את המגוון העצום וההבדלים בין ארץ לארץ, אלא גם את המנהגים העשירים והשונים המתקיימים בתוך קהילות שונות באותה הארץ עצמה. או, בדוגמה המדויקת להפליא של נעמי אילוז מנתניה: "אצל המרוקאים זה מחולק לפי העדות שבתוכם… וכך המנהגים משתנים ממקום למקום".

 

חתונה בבית הכנסת "בית שאול" בסלוניקי, יוון. התמונה מהמחצית הראשונה של שנות ה-30 של המאה הקודמת

 

שאלון החתונה, כמו גם כל שאר ארכיון החברה העברית לידע-עם שמור בספרייה הלאומית, הוא זמין בקישור הבא.

 

מפה נדירה: חורבנה של ירושלים בעיניים נוצריות

חשיפה: מפה מלפני כ-500 שנים המתארת את חורבן בית המקדש כפי שמשתקף בעיני מאמינים נוצרים.

מפת שדל לתיאור חורבן בית המקדש - 1493

לקראת ט' באב חושפת הספרייה הלאומית מפה עתיקה ומיוחדת שנכללה בכרוניקה העולמית הגדולה שכתב הרטמן שדל. הספר, דפוס ערש שפורסם בעיר נירנברג שבגרמניה בשנת 1493, היה מיזם שאפתני ביותר וכלל תיאור של  ההיסטוריה העולמית מבריאת העולם ועד ימיו. הספר מלווה במספר עצום של איורים שנעשו על ידי טובי האמנים, ועשייתו התאפשרה עקב מהפכת הדפוס.

האיור במפה מתאר את חורבנה של ירושלים ואת המקדש עולה בלהבות, אולם לא מדובר באיור של ירושלים בימי הבית השני ובתיאור היהודים שישבו בה, כי אם בתחריט המציג  לצד המקדש את אתריה הנוצריים של העיר, כפי שנהוג היה לתארם במאות ה- 14-15.

 

מפת שדל לתיאור חורבן בית המקדש – 1493. למפה באתר המפות

 

יחד עם זאת, הטקסט לצד המפה מתאר את תולדות חורבנה של ירושלים: חורבן הבית הראשון ע"י נבוכדנאצר,  חורבן הבית השני על ידי טיטוס, לקיחת כלי המקדש והוצאתו להורג של שמעון בר גיורא ברומא, ולבסוף הפיכתה של ירושלים לאליה קפיטולינה.  בהמשך מציין המחבר כי העיר הייתה בידיהם של מלכים מערביים (קרל הגדול וקונרד ולואי) לפרקי זמן קצרים – אך אלה לא הצליחו להחזיק בה ולכן העיר נתונה עתה בידי גדודיו של מוחמד עליהם כותב שדל כי הם 'עם חוטא'.

 

כתבות נוספות:

ירושלים המקוממת מהריסותיה? תפילות הקינה של תשעה באב, גרסת 1967

תגלית: הקינה הבלתי ידועה של ר' יהודה הלוי

קינות נשים בלאדינו לתשעה באב

 

אוצרת אוסף מדעי הרוח בספרייה הלאומית, ד"ר מילכה לוי-רובין, מספרת כי למרות שהנצרות ראתה בחורבן המקדש הוכחה ניצחת לניצחונה של הנצרות על היהדות, הרי שלכל אורך הטקסט לא רק שאין שמחה לאיד על חורבנו של בית המקדש אלא להפך. "דומה כי חורבן המקדש – המכונה באיור 'מקדש שלמה' וחורבן עירו של דוד הם הסיבה לצערו של הכותב. זוהי עדות לכך שיום ט' באב ניתפס גם עבור הנוצרים המאמנים כיום אבל ויגון על חורבן העיר הקדושה", מסבירה ד"ר לוי-רובין.

 

בואו לבקר באתר המפות שלנו

 

ירושלים: תמונות, מפות, ספרים, מאמרים, ועוד >>

 

כתבות נוספות

מדוע בחר ש"י עגנון דווקא בתשעה באב להיות יום הולדתו?

כתב יד מגניזת קהיר: ערב תשעה באב והמשיח בפתח

קינות נשים בלאדינו לתשעה באב

עגנון או הרב הרצוג? מי באמת חיבר את התפילה לשלום המדינה?




והנני עגומה ועגונה, יותר מאלף שנה

מכתבים מאת הרב שריה דבליצקי אל ידידו הד"ר דניאל גולדשמידט, ובהם הנהגה מיוחדת באמירת הקינות ואיחולי גאולה

הר ציון, תשעה באב, 1954, צילום אדי הירשביין, אוספי ביתמונה

יום ד בראשית תשכ"ו
למעלת כבודו הרב הנכבד רבי דניאל גולדשמידט שליט"א.
שלום וברכה וכל טוב סלה.
היות והשנה לפני ימי הסליחות קניתי את ספר הסליחות שכבודו הוציא לאור. רציתי כעת לכתב לכבודו שנהניתי מאד מהמהדורא הזאת בכל הפרטים. ואמירת הסליחות שאמרתי מתוך ספר זה לפני התיבה (כי אני אומר כל השנה כל הסליחות לפני התיבה בלי נדר) גרמה לי קורת רוח מרובה. סידור ופיזור השורות של התפילות גורמים ותורמים הרבה להבנת הפשט ובפרט גם הביאור הקצר המילולי וכו'. הנני לומר לכבודו ישר כוחו ויוסיף עוד להוציא ולפרסם הרבה ספרים נחוצים ומועילים. הייתי מציע כעת ספר קינות לתשעה באב באותה צורה ממש. הקינות שבידינו הן משובשות בהרבה מקומות. והוצאה מדעית יפה היא חובת השעה. (דרך אגב, באחת הקינות כתוב בערך, אני גלמודה וכו' "יותר מאלף שנה". אני נוהג שם לומר את התאריך המדוייק כל שנה ושנה. וראוי להכניס את זה בטכסט בהוצאה מדעית החדשה. יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה ואקוה שאז כבודו בודאי לא יקפיד אם המהדורה תישאר בלי קונים כאבן שאין לה הופכים. כדאי הוא בית אלוקינו לאבד עליו…)

 

העמוד הראשון של מכתב משנת תשכ"ו, ארכיון דניאל גולדשמידט, הספרייה הלאומית.

 

בארכיון הספרייה מצויים שני מכתבים ששלח הרב שריה דבליצקי, פוסק ומקובל, מתלמידי החזון אי"ש, אל ד"ר דניאל גולדשמידט, חוקר התפילה והפיוט: "לוח הזמנים", השזור במכתבים, מגלה משהו על תפיסת תפקידם וערכם של האדם הפרטי ותפילתו למול משך קורות-הימים: "חובת השעה" היא הוצאה מדעית יפה של סדר הקינות (אשר מצוי במהדורות משובשות). הזכרת "הפרט השנה המדוייק" של מניין השנים לחורבן בית המקדש "כל שנה ושנה" הינה הנהגה של הרב המבטאת התייחסות אישית, חיה וקרובה אל הנאמר בקינות "והנני עגומה ועגונה, יותר מאלף שנה".

 

העמוד הראשון מתוך הקינה בכתב ידו של דניאל גולדשמידט, ארכיון דניאל גולדשמידט, הספרייה הלאומית.
כתב היד של הקינה המלאה 

בשני המכתבים איחולים ייחודיים להקשרם. במכתב הראשון מאחל הרב דבליצקי שמהדורת הקינות של ד"ר גולדשמידט תישאר בלי קונים. ציפייה פועמת זו לבניין בית המקדש באה לידי ביטוי גם בנוסח אשר יש הכותבים אותו בעמוד הראשון של ספר קינות הנרכש בערב תשעה באב: "ספר זה קניתיו על מנת שלא להשתמש בו". במכתב השני מאחל הרב דבליצקי לד"ר גולדשמידט: "וכשם שזכה לפרש ולהדיר את הקינות כן יזכה לפרש ולהדיר כשנודה לו את 'שיר חדש על גאולתנו ופדות נפשנו'". נוסח מילות הסיום של האיחול שאוב מן הברכה המופיעה בסדר ההגדה של פסח, בסיום חלק ה'מגיד'. השימוש בנוסח זה במכתב מיום ה' באב תשכ"ח מרמז אולי על כך שלנגד עיניי רוחו של מחבר המכתב עמדה באותם ימי חודש אב אימרת חז"ל "בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל".

מכתב משנת תשכ"ח, ארכיון דניאל גולדשמידט, הספרייה הלאומית.


בס"ד יום ה' אב תשכ"ח

לכבוד הרב הגדול הנכבד רבי דניאל גולדשמיד שליט"א
שלום וברכה וכל טוב סלה.
בתודה רבה הנני מאשר בזה קבלת התשורה שכבוד תורתו שלח לי בזה, סדר הקינות לט' באב, בצורה ובדיוק כזה שעוד לא היה כהנה להידור לפאר ולשלימות. כבודו עשה בזה עבודה עצומה ובפרט בפירושו וציון המקורות והדיון עליהם. תמיד הצטערתי על העדר דבר כזה ומשום כך כתבתי לכבודו לפני כמה שנים אודות זה. כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמתה. וכשם שזכה לפרש ולהדיר את הקינות כן יזכה לפרש ולהדיר כשנודה לו את "שיר חדש על גאולתנו ופדות נפשנו"
בכבוד רב והוקרה רבה
ש. דבליצקי
נ.ב. בקינה איך תנחמוני הבל. והנני עגומה ועגונה יותר מאלף שנה. אני נוהג כאן להזכיר את הפרט השנה המדוייק לחורבן בית המקדש.
ועל ידי זה מתקיים גם מנהג הספרדים המכריזים כל שנה ושנה אחר תפילת ערבית את פרט השנה לחורבן הבית.

 

 

ד"ר דניאל גולדשמידט

 

צילום: שי כהנים, באחד הימים בבית הכנסת של הרב שריה דבליצקי בבני ברק