אריה בן גוריון, יליד קרים שבדרום רוסיה (1916), עלה לארץ עם אמו ואחיו וגדל בחיפה. הוא ממקימי קבוצות "החוגים" של תנועת המחנות העולים, עימם הקים את קיבוץ בית השיטה, בו חי כל חייו הבוגרים. אריה פעל כמורה ומחנך בקיבוצו במשך עשרות שנים, ופיתח תכנית רעיונית-פילוסופית מקורית ומעמיקה המקשרת בין החינוך הקיבוצי החילוני ומנהגי השבת, החג וטקסי מעגל החיים הנהוגים ביהדות. אריה בן גוריון נפטר בשנת 1998.
אריה בן גוריון ומשפחתו
אנחנו מציצים לתמונה מהאלבום שצולמה ב"מסע הגדול" למדבר של חמשת הטיילנים הנמרצים: עזרא כדורי, מנשקה (בבאיוף) הראל, משה'לה הורביץ, אהוביה מלכין ואריה בן גוריון. חמשתם חברי "קבוצות החוגים" (מקימי הקיבוצים בית השיטה ומעוז חיים), בוגרי תנועת "המחנות העולים" ומדריכיה.
הם יצאו באביב 1942 לתור את מדבר יהודה, ובכיסם 15 לירות ארץ ישראליות אשר קיבלו מישראל גלילי, ממנהיגי "ההגנה". מטרתו המוצהרת של הסיור הייתה לבדוק האם מדבר יהודה מתאים לאימוני הפלמ"ח ולערוך מיפוי ראשוני של מערך השבילים, הנחלים ומקורות המים בו. למעשה – מדובר היה בהרפתקה, "מסע שחלקו רומנטי וחלקו דחף בלתי ניתן לריסון להכרת חבל ארץ חתום, דחף שמקורו בשיגעון הטיולים, באהבת הארץ השלמה ובאהבת התנ"ך", כפי שמוצע בביוגרפיה של אריה בן גוריון.
שביל הנחש, אוסף אריה בן גוריון
ראשיתו של המסע בירושלים, ממנה נסעו דרך חברון וחלחול ליאטה עם מונית ערבית. ביאטה שכרו בדואי עם שני גמלים, אשר נשאו על גבם את הציוד במסע רגלי עד למאהל של מכר בדואי בן שבט הג'אהלין שישב למרגלות המצדה. מאהל זה ישמש אותם כבסיס לסיוריהם בשבועיים הקרובים, וקשרים קרובים נקשרו בין החבורה לחסיין, מורה הדרך הבדואי.
מכאן יצאו הסיירים הצעירים לסרוק את הנחלים והשבילים שבין עין גדי וסדום: נחל צאלים, נחל משמר, נחל חבר, נחל דוד, נחל זוהר, נחל חימר, והגיעו אפילו עד המכתש הגדול. מטרת מסעם הייתה לעבור בכל שביל, לשתות ממי כל מעיין וגב מים ולסמן את כולם במפה. במדבר חגג עדיין האביב, מסופר בביוגרפיה של אריה בן גוריון: "הגבים היו מלאים מים טריים, פרחים רבים פרחו בכל מקום, לגמלים לא חסר עשב, ובכל מלוא העין שקקו חיים: עופות, צבאים, זוחלים וחרקים למיניהם." "כאן הבנתי לראשונה את משמעות ה'מדבר' התנכ"י" חוזר אריה, כדרכו, אל המקורות – "מקום התנהלות הבדווי להשקות צאנו ומקנהו."
כשהגיעו הסיירים למצדה, טיפסו במעלה המזרחי התלול, כשהם מחברים אליו יתדות וחבלים לטובת המטפסים שיבואו אחריהם, וכובשים מחדש את "שביל הנחש" עליו סיפר יוספוס פלביוס.
נחל ערוגות תצפית לעבר עין גדי
אוסף אריה בן גוריון
כך הגיעו גם למקום שלא שמעו עליו ואף חוקר מערבי לא כתב עליו לפניהם, ככל הנראה. "הם באו בחושך, עלו למעלה וראו את מה ש(לטענתם) המציאו את שמו בו במקום, "המכתש", אשר יקרא אחר כך "הגדול", כדי להבחין בינו לבין המכתש הקטן, שגם הוא עוד לא היה מוכר אז… וזו היתה חוויה אדירה, כי מי ראה עד אז אבן חול צבעונית? וכאן אתה לוקח גרזן, דופק בו על קיר אבן החול, ובכל מכה – נשפך חול בצבע אחר", סיפר מנשק'ה הראל.
לאט לאט הושלמה מפת מדבר יהודה שנשאו עימם החברים, שתהווה בסיס למפה מפורטת של 1:100,000 אשר תושלם לאחר חזרתם למרכז הארץ. המפה הזו גם תהווה להם אסמכתא לקבלת החזר הוצאות המסע מטעם מוסדות ההגנה, עניין שאין לזלזל בו כשמדובר בקיבוצניקים עניים.
לאחר שבועיים הסתיים הטיול. על בסיס סיפוריהם של הסיירים ועל סמך המפה שציירו החלו מסעות המדבר הגדולים של הפלמ"ח ושל תנועות הנוער, הנמשכים בצורה זו או אחרת עד היום, ושווים סיפור ותמונה נפרדים.
ולנו, שמדבר יהודה פרוש לפנינו ברשת שבילים מסומנים במפות מפורטות ועם מעקות מסודרים, נותר רק לקרוא ולקנא בחוויית הראשוניות והגילוי המפעימים להם זכו סיירי קבוצת "החוגים" הצעירים.
התמונה מהווה חלק מהתערוכה "עין גדי בעין ישראלית" אשר תוצג במבואת הכניסה לשמורת הטבע נחל דוד בעין גדי.
(מקור הסיפור: עמירה הגני, בגוף ראשון רבים, הקיבוץ המאוחד, תש"ע – 2010)
שלוש תמונות בפתיחת הגיליון המיוחד של עיתון במחנה ב-12.6.1967 מספקות את התשובה לשאלה זו: המפציץ אליושין בוער על המסלול בשדה-התעופה בסיני ("אחד מהמטוסים בהם איים נאצר להפוך את תל-אביב לתל להבות"), טנקים ישראליים דוהרים בסיני ("מעלים בדרכים באש את כל העומד בדרכם") ושחרור הכותל ("חיילים מגודלים בכו, פרצו בצווחות צהלה, דממו רגעים ארוכים, התנשמו בכבדות, נגעו באבניו המחוספסות והחמימות באצבעות מלאות רגישות"). העם הקטן, בעל החיילים המגודלים אך הרגישים, מנצח את אויביו הרבים הצרים עליו בכוחות עצמו.
"שיחה עם הרמטכ"ל", בדומה לאלבומי הניצחון שיבואו לאחר-מכן, רבין ומשה דיין מככבים לאורך הגיליון, אך כמעט לא נמצא התייחסות לראש הממשלה לוי אשכול
מסר זה עולה גם מריאיון שקיימו קצין חינוך ראשי אל"מ מרדכי בראון ועורך במחנה יצחק לבני עם רמטכ"ל המערכה, יצחק רבין. הרמטכ"ל בירך את חיילות וחיילי צה"ל על הניצחון הגדול ביותר בתולדותיה הקצרים של מדינת ישראל. אולם גם לנוכח תוצאות המערכה שמר רב-אלוף רבין על האיפוק הטבעי שלו. הוא לא שכח להכיר בתנאים האובייקטיבים שהובילו אל אותו ניצחון מפואר: המוכנות של צה"ל מול היעדר המוכנות של האויב (בעיקר המצרי), העליונות האווירית שהושגה ביום הראשון עם חיסול חילות האוויר של צבאות ערב והעובדה שגאמל עבדל נאצר נגרר אל המלחמה בגלל הרטוריקה המתסיסה והפעולות חסרות האחריות שיזם.
יצחק רבין וישעיהו גביש נפגשים "בעיצומה של המערכה"
בריאיון הקצרצר חושף רבין תובנה חשובה על מלחמת ששת הימים, תובנה שהוצנעה עם השנים: הייתה זו מלחמה שאף צד לא רצה בה. הרמטכ"ל נמנע מלפרט אך היסטוריונים חשפו כבר לפני עשרות שנים את הטעויות שהובילו לפרוץ המלחמה: מפלגת הבעת', מפלגת השלטון בסוריה, איימה על ישראל כדי לזכות באהדת העם הסורי; נאצר נגרר לצעדים הולכים ומחריפים מחשש שיצטייר כהססן ופחדן; הממלכה ההאשמית של ירדן חששה מהמיעוט הפלסטיני שדרש מלחמה עם ישראל ומדינת ישראל הרגישה שהיא חייבת להגיב על ההתגרות בריבונותה (עם סגירת מצרי טיראן לשייט ישראלי). רבין גם הפריך את הטענה של נאצר בנאום ההתפטרות המבוים שלו לאחר המלחמה: "ולא יועילו כל הניסיונות שינסה הוא, ומנסות מדינות ערב האחרות לתלות את כשלונן בהשתתפות של גורם זר: פעולה זו בוצעה, כמובן, על-ידי צה"ל בלבד."
זו הפעם הראשונה (והאחרונה) שסוטה הגיליון מהנימה ה"אפוסית" שלו. מכאן ואילך משובץ הגיליון במשפטים נמרצים הנסמכים על פעלים חזקים ומרשימים. וכך מתואר מהלך המלחמה: שעות לפני פרוץ המלחמה שעון-ההיסטוריה החל "מונה את השעות הגורליות", לנוכח הפצרותיהם החוזרות והנשנות של אומות העולם מיאנה ישראל להגיב, אך אפילו באי תגובה זו היה אלמנט מרתיע: "ישראל – קרת-רוח, מוכנה ודרוכה – חיכתה". כשגברו התגרויות האויב – במילים ובמעשים – עברה ישראל לפעולה. "בזה-אחר-זה המפקדים נתנו את הפקודה", "השריונים בנגב נעו בתגובה לתנועת שריון האויב" ו"הטייסים נחפזו אל מטוסיהם". לקחו שישה ימים כדי להבין ש"יום ב', ה-5 ביוני 1967, הפך ליום של היסטוריה".
"מטוסינו יצאו לגיחות שוב ושוב, ללא-מנוחה, במשך ימים רצופים, שבו ושוב יצאו, יצרו נוסף לשיאי-תעוזה ויכולת, גם שיאי הספק וזריזות"
"תמרות עשן כבדות – ומבעד להן, הלך ונמשך הקרב"
"סיני. כוח שריון ישראלי מתקדם. קצין עוקב אחרי תנועות האוייב שלפניו"
ולא רק יחידות צה"ל היו מתואמות ביניהן. אחדות יוצאת דופן שררה בקרב עם ישראל לפני ובזמן המלחמה: אזרחים ואזרחיות סייעו לחפור חפירות הגנה, אברכים מירושלים התגייסו לעזרת שאר תושבי העיר הנצורים ואפילו יריבים ותיקים ומרים, דוגמת מנחם בגין ודוד בן גוריון, נצפו מתחבקים.
"גם אברכים הרבו להתנדב"
האחדות הזאת עמדה בסתירה גמורה לפירוד שחווה האויב: השבויים ממעטים לדבר ביניהם, מדוכדכים "ובפניהם הבעת-תבוסה". ניכר ש"הבדלי הלבוש ומושגי רמת-החיים בין הטוראים לבין הקצינים הם גדולים מאוד".
הניצחון, ביקשו עורכי במחנה להבהיר, לא היה צבאי בלבד, אלא גם מוסרי. למרות שמדובר בעיתון צבאי שיצא לאור "למזכרת לכל החיילים שהשתתפו במערכה", שימש גיליון "האפוס של הנצחון" מקור השראה לאלבומי הניצחון שהופקו על ידי הוצאות לאור פרטיות והפכו (כמעט ללא יוצא מן הכלל) לרבי-מכר בארץ ובעולם.
"הם יצאו וידיהם על ראשם. טור של שבויים מצריים פוסע אל מקום הריכוז. הבדלי הלבוש ומושגי רמת-החיים בין הטוראים לבין הקצינים הם גדולים מאוד"
מקום הקבורה הארעי ברובע של הנופלים אזרחים ולוחמים. הכתובת נכתבה על ידי הרב יוחנן פריד ועל ידי הרב ישראל אריאל מיד לאחר מלחמת ששת הימים כדי להעמיד מצבה לנופלים
שנים בודדות עברו מאז נפטר שמואל אבן-אור (אורנשטיין), איש ירושלים, ולאחרונה מסרה רעייתו למשפחתי ספר שהושאל לפני שנים רבות. בין דפי הספר הראשונים בצבצה מעטפה דהויה. בצידה הפנימי הופיע הכיתוב "כבוד הרבנית הכבודה זוננפלד תח', ירושלם" ובחלקה האחורי נכתב "הרב יצחק אורנשטיין, העיר העתיקה, ירושלם". בפנים המעטפה נמצאו שני מכתבים ביידיש ובעברית. נראה שמדובר במכתב ובתרגומו:
"שלום רב לרבנית הכבודה מאוד אשת חיל מנשים באוהל תבורך הרבנית זוננפלד תח'", כותב יצחק אורנשטיין "קבלנו את מכתבך היקר, המאשר שאת מסכימה שנוכל לגור בביתך אשר בעיר העתיקה עד אשר התנאים יאפשרו לך לחזור ולגור בו בעצמך. אנו מודים לך מאוד על טוב לבך. יהי רצון וה' יתברך ירעיף עליך חסדו וייתן לך חיים ארוכים מלאי נחת וכל טוב. היי סמוכה ובטוחה רבנית יקרה כי ברגע שתחליטי לעבור לגור בבית בעצמך נפנה את הבית בע"ה ומרצוננו הטוב נמסרנו לך על מנת לגור בו בשלום. אנו מודים לך שוב על טוב לבך היי ברוכה מאת יושב מרומים הכל יכול. בשמי ובשם אשתי. יצחק ומושקע אורנשטיין. אור ליום י"א אדר שני תש"ח, העיר העתיקה, ירושלם".
חודשיים בדיוק יחלפו מהיום בו נכתבו המכתבים וכותביו יצחק ומושקע אורנשטיין כבר לא יהיו בין החיים.
"יצחק ומושקע אורנשטיין, אור ליום י"א אדר שני תש"ח, העיר העתיקה, ירושלם"
הרב יצחק אביגדור אורנשטיין, רב הכותל הראשון, עסקן ציבורי, המזכיר הראשי של הסתדרות "המזרחי הצעיר", מראשי כולל חב"ד, ממגני הרובע היהודי, נולד בירושלים למשפחה ירושלמית שורשית ומיוחסת. בן עשרים לערך נישא למושקע ליבא וידמן גם היא כמותו בת למשפחה ירושלמית מיוחסת ומוכרת. השניים בנו את ביתם בירושלים. בשנת תרפ"א הקים ארגון "המזרחי הצעיר" את ועד "אגודת הכפר העברי" שפעל לרכישת קרקעות ולהתיישבות צעירים בהן. כפעיל ומזכיר הארגון היה בין מקימי המושבה "כפר עברי" (נווה יעקב) ששכנה סמוך לירושלים ועבר להתגורר בה עם משפחתו.
בשנת תר"ץ (1930) התמנה הרב יצחק אביגדור אורנשטיין לרב המפקח ליד הכותל המערבי מטעם הרבנות הראשית והמוסדות הלאומיים. מינויו של הרב אורנשטיין לתפקיד רב הכותל נבע מפרסום מסקנות ועדת החקירה המנדטורית לחקירת מאורעות תרפ"ט וביניהן ההנחייה למנות מפקח לכותל מטעמו של היישוב היהודי. בתפקיד זה כיהן הרב אורנשטיין עד נפילתו בשנת תש"ח (1948). למרות שביקר מדי יום בעיר העתיקה המשיכה משפחתו להתגורר במושבה הקטנה "נווה יעקב", הסמוכה לירושלים עד לשנת 1940, רק אז חזרה המשפחה להתגורר בעיר העתיקה. אורנשטיין ואשתו נודעו בטוב לבם, במסירותם ובאישיותם המיוחדת.
הרב יצחק אביגדור אורנשטיין, רב הכותל המערבי
הרבנית מושקע ליבא אורנשטיין
ובחזרה למכתב. סיפור נפילתם של בני הזוג אורנשטיין הוא אחד הסיפורים המוכרים יותר והמזוהים עם נפילת הרובע היהודי במלחמת השחרור. כשנגלו לעינינו פיסות הנייר הדהויות חשנו שלפנינו עדות היסטורית מוחשית לחודשי חייהם האחרונים של בני הזוג אורנשטיין. כמה פרטים נותרו עלומים ועוררו את סקרנותנו; מדוע התגוררו בני משפחת אורנשטיין בביתה של הרבנית זוננפלד? והיכן שהתה הרבנית זוננפלד באותה העת?
הרבנית חיילא זוננפלד הייתה רעייתו השנייה של הרב יוסף חיים זוננפלד, רבה הראשי של היהדות החרדית בירושלים ובארץ ישראל מטעם "העדה החרדית". חיילא זוננפלד שהייתה צעירה בשנים רבות מבעלה (ועל פי ברכתו זכתה לאריכות ימים כמותו) התגוררה בביתו שבשכונת "בתי מחסה" בעיר העתיקה עד לפטירתו בשנת תרצ"ב (1932). לאחר שנפטר עזבה הרבנית זוננפלד את העיר העתיקה ועברה להתגורר בסמוך ל"בית היתומים דיסקין" שם סייעה בטיפול ביתומים הצעירים.
הרב יוסף חיים זוננפלד רבה הראשי של העדה החרדית עם נשיא צ'כסלובקיה תומאס מסריק
קשרית בת ארבע-עשרה
פניתי אל הגברת שרה וייס, בתם הצעירה של הזוג אורנשטיין, במטרה לברר את הסיבה בשלה התגוררו באותם הימים בני משפחת אורנשטיין בביתה של הרבנית זוננפלד.
"עברנו לגור בביתו של הרב זוננפלד לאחר שהבית שלנו נהרס בפיצוץ בינואר 1948", סיפרה וייס, "בביתנו מוקמה עמדה ובכך הפך הבית למטרה. בזמן הפיצוץ שהינו אבי ואני מחוץ לרובע. אמא ואחי אברהם (שהיה ממונה על העמדה) ומספר לוחמים שהו באותה העת בדירתנו. חלקו הצפוני של הבית נהרס בפיצוץ ובנס לא היו הרוגים רק מספר פצועים ביניהם גם אחי אברהם. למחרת הגיעה אמא אל הבית, החלקים שעוד נותרו שלמים מן הפיצוץ בליל אמש נהרסו בידי הצבא הבריטי. אמא הספיקה להסתלק ולהינצל. בהמשך דאגה למקום מגורים אחר – דירתו של הרב זוננפלד שעמדה במשך זמן ריקה. אמא קיבלה את הדירה ועשתה ממנה 'פנינה'. היא ניקתה אותה, שפשפה את הבלטות היטב, סידרה אותה ואף דאגה שיהיה בה מים וחשמל".
בית משפחת אורנשטיין לאחר הפיצוץ בחודש ינואר 1948
שרה וייס, אז, נערה בת ארבע-עשרה בלבד, שימשה קשרית ברובע היהודי. "נשאתי ארגז תחמושת מעמדה לעמדה" היא אומרת "עשיתי זאת באומץ ובלי פחד. כדורים שרקו מעל ראשי ואני דבקתי במשימה להגנת הרובע". על הוריה היא מדברת בערגה "הוריי היו דוגמה ומופת עבורי ועבור אחיי שגם גויסו ונלחמו מי ברובע ומי בחזיתות אחרות. הורי לא עזבו את הרובע, לא בזמן המצוקה הכלכלית הקשה שהייתה מנת חלקם של יהודי הרובע עוד בטרם פרוץ המלחמה ולא בעת המצור על ירושלים. אבי דאג להביא לקבורה זמנית ברובע תושבים ולוחמים שנהרגו במהלך הקרבות ולא ניתן היה לקברם בהר הזיתים מחוץ לרובע. למרות הנוהג שלא לקבור בתוככי העיר, משהחלו הקרבות הרצופים ומספר החללים הלך וגדל ולא ניתן היה לקברם, ניתנה הוראת שעה לקבור את החללים בקבורה זמנית בתוך הרובע. המקום שנבחר היה בחצר קטנה, חצר רוטשילד סמוך למפקדת הרובע. בי"ב באייר תש"ח נטמנו עשרים ושלושה חללי הרובע בקבר אחים. את הקבורה ערך אבי שביקש סליחה מהחללים והבטיח מעל הקבר להעבירם להר הזיתים כאשר יתאפשר. כעבור מספר ימים נשנה הטקס באותו קבר אחים ואחד-עשר חללים הובאו למנוחת עולמים. הפעם בין החללים היו גם אבי ואמי…"
מקום הקבורה הארעי ברובע של הנופלים אזרחים ולוחמים
הכתובת "כי כאן נטמנו חללי העיר הנצורה…" נכתבה על ידי הרב יוחנן פריד ועל ידי הרב ישראל אריאל מיד לאחר מלחמת ששת הימים כדי להעמיד מצבה לנופלים
קרבן על קדושת ירושלים העתיקה
ביום ראשון י"ד באייר (פסח שני) תש"ח, ה-23 במאי 1948, בשעת בוקר מוקדמת, החלה הפגזה קשה ממורדות הר הזיתים לכיוון הרובע היהודי ובתי מחסה. בני הזוג אורנשטיין שהו באותה העת באחד מבתיה הקיצונים של שכונת בתי מחסה – בית משפחת שכטר. הרב יצחק אביגדור אורנשטיין התעורר וניגש ליטול את ידיו. רסיס פגז שנפל בסמוך לבית פגע באורנשטיין וגרם למותו המיידי. רעייתו מושקע שביקשה לבדוק את מצבו נפגעה גם היא מרסיס שחדר לעורק ראשי ברגלה ונפצעה קשה, מספר שעות לאחר מכן נפטרה מפצעיה. במותם התממשה למעשה אמירתו של אורנשטיין "אם נגזר על מן דהוא לעלות קרבן על קדושת ירושלים העתיקה ומקומותיה הקדושים, הרי אני מחויב בכך יותר מכל אדם אחר…"
שרה וייס מספרת על נפילת הוריה ברובע היהודי
אור ששת הימים דולק בכותל
בשנת תשכ"ח (1968) הוציא לאור בנם של בני הזוג אורנשטיין שמואל אבן-אור את הספר "יומן הכותל המערבי". הספר כולל תיעוד של דוחות יומיומיים שהעביר רב הכותל הרב יצחק אביגדור אורנשטיין במשך שמונה עשרה שנים לרבנות הראשית, לוועד הלאומי ולאגודת ישראל. זהו תיעוד חשוב ויוצא דופן שמספק הצצה אל מציאות החיים בירושלים באותה העת.
במילות הסיום לקובץ כותב אבן-אור: "ליל תשעה באב שנת תשכ"ז. המונים המונים נוהרים אל הכותל ומחדשים מסורת עתיקת יומין של תהלוכה אל הכותל בליל זה. מסביב לרחבה אור, אור, כל הכותל אור, אור (כבשירת המשורר אורי צבי גרינברג). זרקורים מאירים מסביב. עיניי דומעות, ואומר: מי יגלה עפר מעיניך, אבי יקירי. הבט וראה, לא נר קטן הוא שהודלק בליל תשעה באב ומופתי ירושלים שחיק עצמות דרש לכבותו. לא אור נכאים דולק על פנס קטן בכותל, פרי תחנונים אצל שלטונות המנדט. אור, אור יקרות, אור ששת הימים דולק בכותל. לא זכית, אבי יקירי, לא זכית, אמי יקירתי, מסרתם נפשכם על משמרתכם, משמרת הקודש, ביום ראשון י"ד באייר שנת תש"ח. אנו בניכם זכינו, נכדיכם זכו, עם ישראל זכה ונשבע ביחד עם משחררי הכותל: אנו נודרים ונשבעים כי ירושלים העתיקה והכותל המערבי שלנו יהיו לעד. לעולם לא נזוז מכאן".
שמואל אבן-אור (אורנשטיין) נפטר בתחילת חודש מנחם-אב תשע"ג (2013), ימים ספורים לפני צום תשעה באב בעיצומם של ימי בין המצרים – ימי האבל על חורבן בית המקדש וחורבנה של ירושלים, כשהוא מותיר אחריו ספרים וחומר תיעודי רב על ירושלים שהייתה חלק בלתי נפרד מחייו.
מכתב התודה שכתבו בני הזוג אורנשטיין חודשיים בדיוק לפני מותם נתרם לאחרונה על ידי מרים זיגמן (לבית זוננפלד) לספרייה הלאומית.
שנים על גבי שנים ניסה משה בורנשטיין, הבעלים של חברת 'טמפו', לשכנע את חברת 'קוקה קולה' להעניק לו את הזיכיון לייצור הזהב השחור בארץ ישראל. פניותיו נדחו פעם אחר פעם. בשנת 1966 כבר נעשה המאבק העסקי למאבק פוליטי כאשר התברר שתאגיד הענק האמריקני אינו מוכן לתת לאיש את הזיכיון לייצור בארץ.
אף על פי שחברת 'קוקה קולה' תירצה את סירובה לאפשר את ייצור המשקה בארץ בכך שהדבר אינו משתלם כלכלית, האמת הייתה ידועה לכל: לא החשש מהפסדים בישראל הניע את החברה, אלא חשש מהפסדים במדינות ערב. מטה החרם הערבי היה אז בשיא כוחו והזהיר את חברות הענק הבינלאומיות שעסק שימכור את תוצרתו בישראל, יוכנס ל"רשימה השחורה" ויוחרם על ידי כל מדינות ערב. ישראל לא נשארה חייבת.
"מבצע קוקה קולה" יצא לדרך. במהלכו החליטה ישראל להעביר את המשחק למגרש האמריקני. באמצעות ארגונים יהודים-אמריקנים שונים, בראשם הליגה נגד השמצה של ארגון 'בני ברית', החלו יהודי אמריקה לארגן חרם נגדי על חברת קוקה קולה. את המשקה שזכה תמיד לפופולריות רבה בקרב בקהילה היהודית החרימו עתה בתי עסק גדולים כקטנים (ביניהם נייתנ'ס – יצרנית הנקניקיות), משפחות ויחידים. יהודי אמריקה פשוט סירבו לקנות ממוצרי קוקה קולה לאור התנהלותה המבישה של החברה.
השם הרע שיצא לחברת קוקה קולה בעקבות הפרסום השלילי, הביא את מנהליה לחזור בהם מהחלטתם שלא לפתוח מפעל בארץ. הם הודיעו כי יאשרו לפתוח מפעל לייצור המשקה בארץ ובמקביל, המשיכו לטעון כי מעולם לא החרימו את ישראל.
תהיה אשר תהיה האמת, עיתוני ארצנו צהלו ושמחו. בחלקם כתבו על ניצחון ישראל על קוקה קולה בתור ניצחון כוחות האור על כוחות החושך. מדינת ישראל, הריבונית והעצמאית, הצטיירה, ולא בפעם הראשונה בתולדותיה, בתור דוד הנלחם נגד גוליית בצורת התאגיד המרושע 'קוקה קולה'. "אך סוף-כל-סוף ניצחה העקשנות היהודית" כתב עיתון דבר, "יכולנו לחיות עוד שנים הרבה בלי קוקה קולה, אך לא יכולנו לסבול כי חברה אמריקנית גדולה, המשקה מיליוני יהודים בארצות הברית ובעולם כולו, תסרב לתת רשיון לייצור תוצרתה בישראל רק מתוך כניעה לחרם הערבי", הוסיף מעריב.
"קוקה קולה בישראל" ולא מדובר במתיחה. מודעה משנת 1968
מטה החרם הערבי הזהיר את 'קוקה קולה' מפני התכנית להקים מפעל ראשון בבני ברק ואיים בהחרמת רכושה אך ההחלטה הנחושה שהתקבלה בחברה, בעקבות מאמצי השכנוע של יהודי אמריקה, נותרה על כנה.
מלבד תקריות ספורות, האיומים של מטה החרם הערבי על קוקה קולה נותרו רק בגדר איומים. כתבה שהתפרסמה בעיתון דבר ב-9 באוגוסט 1966
בשנת 1968, כעבור שנתיים מנצחון החרם היהודי-אמריקני על 'קוקה קולה' וכעבור שנה מנצחונות ישראל במלחמת ששת הימים – שעשו אותה למעצמה אזורית משגשגת, אפשר היה ליהנות מהמשקה הנחשק גם במדינת ישראל. חברת טמפו שהפסידה במכרז על הזיכיון לייצור 'קוקה קולה' הקימה יחד עם חברה אמריקנית אחרת מפעל מתחרה ל'קוקה קולה'. וכך, בתוך חודשים ספורים עמד הלקוח הישראלי בפני בחירה קשה מנשוא: האם להרוות את צימאונו במשקה 'קוקה קולה' המקורי או שמא ב'טרופי קולה'?
האם אתם זוכרים את טעמו האקזוטי של משקה טרופי קולה? כרזת פרסומת מאוסף האפמרה של הספרייה הלאומית
ואיך אפשר בלי טיפ טופ קולה – סירופ ממותק? כרזת פרסומת מאוסף האפמרה של הספרייה הלאומית
