אלבום התצלומים של אריה בן גוריון באוספי ביתמונה, המצוי באוסף "מראה עיניים" של הספרייה הלאומית, מרתק במיוחד, וכולל מאות תמונות נהדרות ומסקרנות. פה ושם מציצה גם הבלורית הלבנה והמפורסמת של הדוד המפורסם קצת יותר, דוד בן גוריון.
אריה בן גוריון, יליד קרים שבדרום רוסיה (1916), עלה לארץ עם אמו ואחיו וגדל בחיפה. הוא ממקימי קבוצות "החוגים" של תנועת המחנות העולים, עימם הקים את קיבוץ בית השיטה, בו חי כל חייו הבוגרים. אריה פעל כמורה ומחנך בקיבוצו במשך עשרות שנים, ופיתח תכנית רעיונית-פילוסופית מקורית ומעמיקה המקשרת בין החינוך הקיבוצי החילוני ומנהגי השבת, החג וטקסי מעגל החיים הנהוגים ביהדות. אריה בן גוריון נפטר בשנת 1998.
אריה בן גוריון ומשפחתו
אנחנו מציצים לתמונה מהאלבום שצולמה ב"מסע הגדול" למדבר של חמשת הטיילנים הנמרצים: עזרא כדורי, מנשקה (בבאיוף) הראל, משה'לה הורביץ, אהוביה מלכין ואריה בן גוריון. חמשתם חברי "קבוצות החוגים" (מקימי הקיבוצים בית השיטה ומעוז חיים), בוגרי תנועת "המחנות העולים" ומדריכיה.
הם יצאו באביב 1942 לתור את מדבר יהודה, ובכיסם 15 לירות ארץ ישראליות אשר קיבלו מישראל גלילי, ממנהיגי "ההגנה". מטרתו המוצהרת של הסיור הייתה לבדוק האם מדבר יהודה מתאים לאימוני הפלמ"ח ולערוך מיפוי ראשוני של מערך השבילים, הנחלים ומקורות המים בו. למעשה – מדובר היה בהרפתקה, "מסע שחלקו רומנטי וחלקו דחף בלתי ניתן לריסון להכרת חבל ארץ חתום, דחף שמקורו בשיגעון הטיולים, באהבת הארץ השלמה ובאהבת התנ"ך", כפי שמוצע בביוגרפיה של אריה בן גוריון.
שביל הנחש, אוסף אריה בן גוריון
ראשיתו של המסע בירושלים, ממנה נסעו דרך חברון וחלחול ליאטה עם מונית ערבית. ביאטה שכרו בדואי עם שני גמלים, אשר נשאו על גבם את הציוד במסע רגלי עד למאהל של מכר בדואי בן שבט הג'אהלין שישב למרגלות המצדה. מאהל זה ישמש אותם כבסיס לסיוריהם בשבועיים הקרובים, וקשרים קרובים נקשרו בין החבורה לחסיין, מורה הדרך הבדואי.
מכאן יצאו הסיירים הצעירים לסרוק את הנחלים והשבילים שבין עין גדי וסדום: נחל צאלים, נחל משמר, נחל חבר, נחל דוד, נחל זוהר, נחל חימר, והגיעו אפילו עד המכתש הגדול. מטרת מסעם הייתה לעבור בכל שביל, לשתות ממי כל מעיין וגב מים ולסמן את כולם במפה. במדבר חגג עדיין האביב, מסופר בביוגרפיה של אריה בן גוריון: "הגבים היו מלאים מים טריים, פרחים רבים פרחו בכל מקום, לגמלים לא חסר עשב, ובכל מלוא העין שקקו חיים: עופות, צבאים, זוחלים וחרקים למיניהם." "כאן הבנתי לראשונה את משמעות ה'מדבר' התנכ"י" חוזר אריה, כדרכו, אל המקורות – "מקום התנהלות הבדווי להשקות צאנו ומקנהו."
כשהגיעו הסיירים למצדה, טיפסו במעלה המזרחי התלול, כשהם מחברים אליו יתדות וחבלים לטובת המטפסים שיבואו אחריהם, וכובשים מחדש את "שביל הנחש" עליו סיפר יוספוס פלביוס.
נחל ערוגות תצפית לעבר עין גדי
אוסף אריה בן גוריון
כך הגיעו גם למקום שלא שמעו עליו ואף חוקר מערבי לא כתב עליו לפניהם, ככל הנראה. "הם באו בחושך, עלו למעלה וראו את מה ש(לטענתם) המציאו את שמו בו במקום, "המכתש", אשר יקרא אחר כך "הגדול", כדי להבחין בינו לבין המכתש הקטן, שגם הוא עוד לא היה מוכר אז… וזו היתה חוויה אדירה, כי מי ראה עד אז אבן חול צבעונית? וכאן אתה לוקח גרזן, דופק בו על קיר אבן החול, ובכל מכה – נשפך חול בצבע אחר", סיפר מנשק'ה הראל.
לאט לאט הושלמה מפת מדבר יהודה שנשאו עימם החברים, שתהווה בסיס למפה מפורטת של 1:100,000 אשר תושלם לאחר חזרתם למרכז הארץ. המפה הזו גם תהווה להם אסמכתא לקבלת החזר הוצאות המסע מטעם מוסדות ההגנה, עניין שאין לזלזל בו כשמדובר בקיבוצניקים עניים.
לאחר שבועיים הסתיים הטיול. על בסיס סיפוריהם של הסיירים ועל סמך המפה שציירו החלו מסעות המדבר הגדולים של הפלמ"ח ושל תנועות הנוער, הנמשכים בצורה זו או אחרת עד היום, ושווים סיפור ותמונה נפרדים.
ולנו, שמדבר יהודה פרוש לפנינו ברשת שבילים מסומנים במפות מפורטות ועם מעקות מסודרים, נותר רק לקרוא ולקנא בחוויית הראשוניות והגילוי המפעימים להם זכו סיירי קבוצת "החוגים" הצעירים.
התמונה מהווה חלק מהתערוכה "עין גדי בעין ישראלית" אשר תוצג במבואת הכניסה לשמורת הטבע נחל דוד בעין גדי.
(מקור הסיפור: עמירה הגני, בגוף ראשון רבים, הקיבוץ המאוחד, תש"ע – 2010)
לאוסף התמונות של אריה בן גוריון
גלו עוד אלפי תמונות ב"מראה עיניים":
