מבצע קוקה קולה: כך הבסנו את החרם הערבי

בשנת 1966 ניטש מאבק איתנים בין מדינה פצפונת במזרח התיכון לבין תאגיד ענקי. נחשו מי ניצח.

שנים על גבי שנים ניסה משה בורנשטיין, הבעלים של חברת 'טמפו', לשכנע את חברת 'קוקה קולה' להעניק לו את הזיכיון לייצור הזהב השחור בארץ ישראל. פניותיו נדחו פעם אחר פעם. בשנת 1966 כבר נעשה המאבק העסקי למאבק פוליטי כאשר התברר שתאגיד הענק האמריקני אינו מוכן לתת לאיש את הזיכיון לייצור בארץ.

אף על פי שחברת 'קוקה קולה' תירצה את סירובה לאפשר את ייצור המשקה בארץ בכך שהדבר אינו משתלם כלכלית, האמת הייתה ידועה לכל: לא החשש מהפסדים בישראל הניע את החברה, אלא חשש מהפסדים במדינות ערב. מטה החרם הערבי היה אז בשיא כוחו והזהיר את חברות הענק הבינלאומיות שעסק שימכור את תוצרתו בישראל, יוכנס ל"רשימה השחורה" ויוחרם על ידי כל מדינות ערב. ישראל לא נשארה חייבת.

 

מעטים האמינו לגרסה הרשמית של החברה. כתבה שהתפרסמה בעיתון דבר ב-14 באפריל 1966

 

"מבצע קוקה קולה" יצא לדרך. במהלכו החליטה ישראל להעביר את המשחק למגרש האמריקני. באמצעות ארגונים יהודים-אמריקנים שונים, בראשם הליגה נגד השמצה של ארגון 'בני ברית', החלו יהודי אמריקה לארגן חרם נגדי על חברת קוקה קולה. את המשקה שזכה תמיד לפופולריות רבה בקרב בקהילה היהודית החרימו עתה בתי עסק גדולים כקטנים (ביניהם נייתנ'ס – יצרנית הנקניקיות), משפחות ויחידים. יהודי אמריקה פשוט סירבו לקנות ממוצרי קוקה קולה לאור התנהלותה המבישה של החברה.

השם הרע שיצא לחברת קוקה קולה בעקבות הפרסום השלילי, הביא את מנהליה לחזור בהם מהחלטתם שלא לפתוח מפעל בארץ. הם הודיעו כי יאשרו לפתוח מפעל לייצור המשקה בארץ ובמקביל, המשיכו לטעון כי מעולם לא החרימו את ישראל.

 

כתבה שהתפרסמה בעיתון מעריב ב-17 באפריל 1966

 

תהיה אשר תהיה האמת, עיתוני ארצנו צהלו ושמחו. בחלקם כתבו על ניצחון ישראל על קוקה קולה בתור ניצחון כוחות האור על כוחות החושך. מדינת ישראל, הריבונית והעצמאית, הצטיירה, ולא בפעם הראשונה בתולדותיה, בתור דוד הנלחם נגד גוליית בצורת התאגיד המרושע 'קוקה קולה'. "אך סוף-כל-סוף ניצחה העקשנות היהודית" כתב עיתון דבר, "יכולנו לחיות עוד שנים הרבה בלי קוקה קולה, אך לא יכולנו לסבול כי חברה אמריקנית גדולה, המשקה מיליוני יהודים בארצות הברית ובעולם כולו, תסרב לתת רשיון לייצור תוצרתה בישראל רק מתוך כניעה לחרם הערבי", הוסיף מעריב.

 

"קוקה קולה בישראל" ולא מדובר במתיחה. מודעה משנת 1968

 

מטה החרם הערבי הזהיר את 'קוקה קולה' מפני התכנית להקים מפעל ראשון בבני ברק ואיים בהחרמת רכושה אך ההחלטה הנחושה שהתקבלה בחברה, בעקבות מאמצי השכנוע של יהודי אמריקה, נותרה על כנה.

 

מלבד תקריות ספורות, האיומים של מטה החרם הערבי על קוקה קולה נותרו רק בגדר איומים. כתבה שהתפרסמה בעיתון דבר ב-9 באוגוסט 1966

 

בשנת 1968, כעבור שנתיים מנצחון החרם היהודי-אמריקני על 'קוקה קולה' וכעבור שנה מנצחונות ישראל במלחמת ששת הימים – שעשו אותה למעצמה אזורית משגשגת, אפשר היה ליהנות מהמשקה הנחשק גם במדינת ישראל. חברת טמפו שהפסידה במכרז על הזיכיון לייצור 'קוקה קולה' הקימה יחד עם חברה אמריקנית אחרת מפעל מתחרה ל'קוקה קולה'. וכך, בתוך חודשים ספורים עמד הלקוח הישראלי בפני בחירה קשה מנשוא: האם להרוות את צימאונו במשקה 'קוקה קולה' המקורי או שמא ב'טרופי קולה'?

 

האם אתם זוכרים את טעמו האקזוטי של משקה טרופי קולה? כרזת פרסומת מאוסף האפמרה של הספרייה הלאומית

 

ואיך אפשר בלי טיפ טופ קולה – סירופ ממותק? כרזת פרסומת מאוסף האפמרה של הספרייה הלאומית

 

כתבות נוספות שאולי יעניינו אתכם:

גבורה: הנשק היהודי מביאליסטוק

ההוגה היהודי שהעז להתווכח עם קאנט

המהנדס האיטלקי שהביא את המודרניזציה (וההתנשאות) האירופאית לארץ ישראל

 

הסקיצות הראשוניות וההצעות שלא הגיעו לקו הגמר: כך נבחר "סמל המדינה"

תשעה חודשים ארוכים ולא מעט דיונים לאחר מכן, החליטה הוועדה לבחירת סמל המדינה על ההצעה המנצחת: הצעת האחים שמיר. שלב אחר שלב: כך חצה הסמל המוכר את קו הגמר.

מאת: דניאלה סנטו-גרדוש ויורם א. שמיר

 

יומיים לפני הכרזת המדינה "נזכרו" חברי מנהלת העם שהם טרם הסכימו על פרט משמעותי אחד בנוגע למדינה הצעירה שעומדת לקום: שמה של המדינה. הצעות מהצעות שונות הועלו באותה ישיבה: יהודה, ציון וכמובן (ההצעה המנצחת) – ישראל.

שלושה שבועות לאחר ההכרזה על מדינת ישראל, הזמינה הממשלה הזמנית של המדינה את אזרחי המדינה להציע עיצוב לדגל ולסמל המדינה. ההנחיות לעיצוב הסמל השאירו למציעים מרווח תמרון מסוים:

הצבעים – תכלת ולבן "וכל צבע נוסף לפי טעמו של הצייר". בגוף הסמל – מנורה בעלת שבעה קנים ושבעה כוכבים. ועוד שתי הערות חשובות: "תתקבל כל הצעה אחרת או רעיון אחר", "אין הממשלה מתחייבת לקבל כל הצעה שהיא מן המוגשות". לא צוין איזה כיתוב יהיה בסמל וגם לא ניתנה הנחיה לגבי מסגרת. המועד האחרון להגשת ההצעות: 14 ביוני 1948.

 

 

חלק מההצעות שנדחו על ידי הוועדה לבחירת סמל המדינה

 

 

כך החלו תשעת חודשי ההיריון של הסמל. ההזמנה של מנהלת העם הניבה 450 הצעות שהוגשו על ידי 164 משתתפים. אחת אחת נדחו כל ההצעות על ידי הוועדה לבחירת הסמל שהוקמה מקרוב. מודעה נוספת פורסמה. הפעם קסמה הצעתם של גבריאל ומקסים שמיר מהסטודיו האחים שמיר. שילוב של חמשת המרכיבים שבהצעת האחים שמיר שכנעה את הוועדה לבחירת הסמל שמדובר בעיצוב מנצח:

 

אחת הסקיצות הראשונות שהציעו האחים שמיר לוועדה לבחירת סמל המדינה

 

 

המנורה והכוכבים הופיעו כנדרש במכרז. עליהם הוסיפו האחים שמיר שלושה אלמנטים חדשים: ענפי הזית, המגן והצבעים. את המנורה בחרו לעצב בסגנון מודרני. "כוונתנו הייתה ליצור סמל מודרני ולוותר על המומנט המסורתי", סיפרו בריאיון לעיתון מעריב. את ענפי הזית הוסיפו לעיצוב כיוון שלדעתם היוו "הביטוי היפה ביותר לאהבת השלום בקרב עם ישראל. באותו ראיון סיפרו האחים שלמדו ביסודיות את סמלי כל מדינות העולם. במהלך התחקיר גילו שאין מדינה שיש לה מנורה בסמלה, אך סמל אחד נושא מגן דוד. קרוב לוודאי שגם הם נוכחו שרובם המכריע של הסמלים הממלכתיים הם בצורת מגן, הראלד, ששימש בתי מלוכה ומשפחות אצולה מאז ימי הביניים.

 

 

 

האחים שמיר בתמונה משנות השבעים. צילום: יורם שמיר

 

 

על אף שהעיצוב אושר, התבקשו האחים שמיר להכניס מספר שינויים בסמל: ראשית, להוסיף את השם "ישראל" בסמל. שנית, להחליף את המנורה המודרנית במנורה החקוקה בתבליט על שער טיטוס ברומא. לאחר שבחנה הוועדה שתי חלופות שהכינו האחים, החליטה לוותר על הכוכבים. ההצעה הסופית הוגשה למועצת המדינה ב-10 בפברואר 1949 והתקבלה פה אחד.

 

 

"הסמל, בלי הכוכבים". כתבה שהתפרסמה ב"העולם הזה"

 

 

כעבור יומיים התפרסמה בעיתון הרשמי של מנהלת העם "הכרזה על סמל המדינה" חתומה על ידי יוסף שפרינצק, יושב ראש המועצה. חודשים ספורים לאחר-מכן, הכינו האחים שמיר גרסה סופית של הסמל שבה חוזק הבסיס למנורה.

 

סקיצה של הגרסה האחרונה של סמל המדינה מ-1949. הסקיצה חתומה ע"י ראש הממשלה דוד בן גוריון. כאשר הוטחה ביקורת נגד ועדת הסמל והדגל על התהליך הממושך, אמר בן-גוריון: "בחירת סמל ודגל למדינה אין עושים כל יום"

 

 

עם פרסום הסמל, הושמעה ביקורת לצד שבחים. הביקורת התמקדה בעיצוב הגראפי ובבחירה במנורה של שער טיטוס שלא תאמה את התיאור המילולי של מנורת בית המקדש בתנ"ך. "כנראה חלו בה ידי זרים ואינה כולה על טהרת הקודש", קבע הרב הראשי יצחק הלוי הרצוג.

ומה הייתה תגובת האחים שמיר? כתבה שהתפרסמה ב-21 בפברואר 1949 בעיתון "ידיעות אחרונות" העלתה את ההשערה כי "מה עדיף בעיני הציירים: ציור שאושר – וזכה לביקורת, או ציור שנדחה – וזכה לתהילה? לא נטעה אם נשער שחלקם של האחים שמיר עם הראשונים".

 

 

מילה על מחברי הכתבה

דניאלה סנטו- גרדוש הייתה עד לאחרונה מנהלת מחלקת ילדים ונוער בערוץ הראשון. היא בתו של הקריקטוריסט הנודע דוש – קריאל גרדוש. היא יזמה יחד עם אחיה את פרס דוש לקריקטוריסט. דניאלה ויורם שמיר אצרו בשנת 2011 את תערוכת "לא רק סמל" במוזיאון הקריקטורה והקומיקס בחולון.

יורם א. שמיר עוסק בעשור האחרון בחקר גרפיקה. הוא אצר לאחרונה (יחד עם רתם כסלו) תערוכה  באתר הספריה הלאומית "כדורגל בחסות הוד מלכותו" . שמיר ערך בשלוש השנים האחרונות שני ספרים על גרפיקה ואתר של העבודות הגרפיות של אביו ודודו – האחים שמיר.

 

כתבות נוספות:

משואה לתקומה: ניצולי ברגן-בלזן חוגגים עצמאות

צפו: מגילת העצמאות המרהיבה של ארתור שיק

משירי ארץ אהבתי – רשימת השמעה מיוחדת ליום העצמאות – האזינו

1969: וודסטוק ציוני בניו יורק

מכריזים עצמאות עם 150 לירות בכיס

 

משירי ארץ אהבתי – רשימת השמעה מיוחדת ליום העצמאות – האזינו

תמר זיגמן ליקטה ובחרה עבורנו את מיטב שירי המשוררים העבריים המולחנים לאוסף מיוחד לכבוד יום העצמאות תשע"ז, בשיתוף עם eco99fm .

צילם: רודי ויסנשטיין. הצלמניה. הרצליה, 1940

הפעילו רמקולים, לחצו פליי והתענגו על הצלילים והמילים.

 

 

1. משירי ארץ אהבתי (לאה גולדברג – דפנה אילת) – חוה אלברשטיין

2. שם הרי גולן (רחל נעמי שמר) – חוה אלברשטיין

3. ערב מול הגלעד (לאה גולדברג – מיקי גבריאלוב) – אריק איינשטיין

4. הליכה לקיסריה – אלי אלי, תפילה (חנה סנש, דוד זהבי) – צילה דגן

5. סתיו יהודי (אברהם חלפי – יוני רכטר) – אריק איינשטיין

6. הכניסני תחת כנפך (חיים נחמן ביאליק – מיקי גבריאלוב) – אריק איינשטיין

7. פגישה לאין קץ (נתן אלתרמן – נעמי שמר) – אסף אמדורסקי

8. כשצלצלת רעד קולך (נתן זך – חנן יובל) – נורית גלרון

9. שירי סוף הדרך (לאה גולדברג – שם-טוב לוי) – שם-טוב לוי

10. יום אחרון (אברהם שלונסקי – שלום חנוך ומאיר אריאל) – אריק איינשטיין

11. שובי לביתך (דליה רביקוביץ – שם-טוב לוי) – שם טוב לוי

12. סליחות (לאה גולדברג – עודד לרר) – יהודית רביץ

13. לכל איש יש שם (זלדה – חנן יובל) – חנן יובל

14. דרך שתי נקודות (יהודה עמיחי – שלמה ארצי) – שלמה ארצי

15. בלדה לאישה (תרצה אתר – משה וילנסקי) – נורית גלרון

16. עקרה – אורי (רחל – אחינועם ניני) – אחינועם ניני

17. מה עושות האיילות (לאה גולדברג – יוני רכטר) – יהודית רביץ ואריק איינשטיין

18. איך שיר נולד (יהונתן גפן – יוני רכטר) – גידי גוב ויוני רכטר

19. קילפתי תפוז (נורית זרחי – יוני רכטר) – אריק איינשטיין ויוני רכטר

 

כתבות נוספות:

הסקיצות הראשוניות וההצעות שלא הגיעו לקו הגמר: כך נבחר "סמל המדינה"

משואה לתקומה: ניצולי ברגן-בלזן חוגגים עצמאות

צפו: מגילת העצמאות המרהיבה של ארתור שיק

1969: וודסטוק ציוני בניו יורק

מכריזים עצמאות עם 150 לירות בכיס

עץ נופל ביער: "מִהַרְתִּי לִשְׁכֹּחַ דָּבָר אֲשֶׁר לֹא יִשָּׁכַח"

גיא פרל על 'שברים ורעש', ספר שיריו של אלי הירש.

George Luks, Sketches of Children, The Metropolitan Museum of Art

קריאה בשלושה שירים בספר 'שברים ורעש' מאת אלי הירש (קשב לשירה 2017, 99 עמ')

'שברים ורעש', ספר שיריו החדש של אלי הירש, מורכב משתי חטיבות. אל 'שברים' קיבץ הירש שירים שלא ראו אור בשלושה מספריו הקודמים, ואילו 'רעש' הוא שמו של ספר שיריו הראשון (עכשיו, 1986) שמובא שוב בשלמותו. בחרתי להתמקד בשלושה שירים העוסקים באורי – אחיו הקטן של הירש אשר הלך לעולמו בשנת 1967 והוא בן ארבע בלבד (הירש היה אז כבן חמש): שני שירים מתוך 'רעש' שנכתבו כשש-עשרה שנים אחרי לכתו של אורי ('רעש' כולו הוקדש לזכרו), ושיר מתוך המחזור 'אמנות הנפילה' שנכתב כארבעים ושלוש שנים אחרי לכתו, בשנת 2010. עניין אותי לראות כיצד התבטאה השפעת עשרים ושבע השנים שחלפו בין מועד כתיבת השירים המוקדמים לכתיבת השיר המאוחר.

אביא במלואו את השיר המוקדם 'מגדלים עומדים' (עמ' 55) שפתח את הספר 'רעש'.

שש-עשרה שנים אחרי מות אחיו מתעורר זכרו של אורי בשירתו של הירש, וזו התעוררות של החוויה הרגשית בלבד. נעדרות מן השיר תמונות ממשיות או יסודות ביו

גרפיים ולפיכת בולטת בהעדרה דמות האח – פניו מכוסות ב"מסכה של פרא". אותה אימת מוות שפרצה אל תודעתו של הילד בן הארבע פורצת שוב אל תודעת המשורר, והוא עושה שימוש בדימויים קשים כגופה נפוחה של בעל חיים על ראשו, או ילדותיים כקפיצה אל השמיים שמעבר לעננים. שתי השורות האחרונות בשיר מורכבות במיוחד, ובשתיהן עדות נוספת לאופן שבו דמות האח הצעיר וזכרו כרוכים באימת המוות. בכל אחת מן השורות יש ניסיון בריחה מן האח וממה שהתפרץ לתודעה עם מותו, אך בשתיהן משתקפת ההבנה המאוחרת כי הניסיון כשל – גופו של האח הופנם בגוף המשורר, ופראות המוות שמופיעה כמסכה בתחילת השיר, הופכת לחלק מן המשורר בסיומו.

גם השיר הבא בספר 'רעש' – '(הלל נפשי!)' (עמ' 56) – עוסק בהתעוררות זכרו של האח המת, שנים לאחר לכתו. כמו השיר שקדם לו, גם שיר זה עוסק בשיכחה ובייחוד בהכרת המשורר בכישלון ההדחקה ובמחירים שגבתה – "מִהַרְתִּי לִשְׁכֹּחַ דָּבָר / אֲשֶׁר לֹא יִשָּׁכַח. מְנֻדֶּה מִזִּכְרוֹן גּוּפָתְךָ הַמְּנֻפַּחַת / מִתְּרוּפוֹת אוֹ מָוֶת, נֻדֵּיתִי מִזִּכְרוֹן גּוּפְךָ הַחַי, / נִתְלֵיתִי בְּהוֹוֶה כְּמֶלֶךְ-שֶׁגָּלָה בַּעֲבָרוֹ, גָּלִיתִי בֶּחָלָל. / מְנֻדֶּה מִזִּכְרוֹן /גּוּפָתְךָ הַנְּפוּחָה/ נוֹתַרְתִּי לְבַדִּי עִם / גּוּפָתְךָ הַנְּפוּחָה". שוב, כבשורותיו האחרונות של השיר הקודם, הניסיון להדחיק את האימה יצר מרחבי נפש אשר התעוררותם כרוכה בחוויית בדידות וניכור. השימוש החוזר בדימוי הגופה הנפוחה – זיכרון מומצא המחליף באופן עיקש את הזיכרון הממשי – ממחיש את כישלונו של ניסיון ההדחקה ואת המחיר שהיא גובה. בשורותיו האחרונות של השיר ניכרת מודעותו המלאה של המשורר לאופן שבו ניסה להתגונן מהתעוררות זכרו של האח באמצעות שימוש במנגנוני הזרה והרחקה – "(עַל כֵּן עָלֶיךָ לֹא לִשְׁכֹּחַ כִּי / אֲנִי שׂוֹנֵא אוֹתְךָ, עַל כֵּן עָשִׂיתִי כָּל אֲשֶׁר יָכֹלְתִּי / לְגַחֵךְ אוֹתְךָ, טָמוּן בָּאֲדָמָה כְּמוֹ מֶלֶךְ בְּכִסֵּא כָּבוֹד, פַּרְעֹה / אִידְיוֹט אוֹ בּוֹנַפַּרְטֶה מְשֻׁגָּע, מֻכֶּה בַּתַּאֲוָה בּוּרָה לְמָוֶת וְאַלְמָוֶת)". ייתכן כי התייחסות מודעת למנגנונים האלה מבשרת את תחילת התעוררותם של רבדים נוספים בזיכרונו של המשורר. אפשרות זו מקבלת תמיכה נוספת בשורות הפותחות את השיר. הירש מודע לכך שלא נפרד מאחיו, ולהערכתי מודע גם לכך שלא זכה להכירו כדמות ממשית – "(לאֹ זָכִיתִי לְחַבֵּק אֶת גּוּפָתְךָ טֶרֶם קְבוּרָתָהּ / לְנַשֵּׁק וּלְהַדְמִיעַ בְּעֵינֶיךָ, לְחַיֶּיךָ, צַוָּארְךָ". זאת ועוד, בעוד שבשיר 'מגדלים עומדים' אין כל זיכרון ממשי, ובשיר (הלל נפשי!) משבץ המשורר את התמונה הבאה – "רַק אַבָּא וְאִמָּא מָשְׁכוּ אוֹתִי לַחֶדֶר שֶׁבּוֹ שׁוֹכֶנֶת / מִטָּתָם הָרְחָבָה, שָׁמָּה הֵם סִפְּרוּ לִי דָּבָר לֹא / יֵאָמֵן אֲשֶׁר קִבַּלְתִּי בְּהֶכְרֵחַ כִּלְשׁוֹנוֹ: כִּי חוֹלֶה / הָיִיתָ וְעַכְשָׁו אַתָּה מֵת, כְּלוֹמַר אֵינֶנּוּ וְנִגְמָר)".

נעבור אל השיר המאוחר מבין השלושה – 'ועוד אני זוכר' (עמ' 14) שהוא חלק מן המחזור 'אמנות הנפילה' ובו שלושה שירים העוסקים בזכרונותיו של הירש. שיר זה נפתח באותו זיכרון ממשי יחיד שהופיע בשיר '(הלל נפשי!)' אשר נכתב עשרים ושבע שנים לפניו – "וְעוֹד אֲנִי זוֹכֵר: אֵיךְ אֵם וְאָב / לָקְחוּ אוֹתִי לְחֶדֶר בּוֹ שָׁכְנָה / מִטָּה זוּגִית גְּדוֹלָה — אֶל יְצוּעָם, / וְשָׁם סִפְּרוּ לִי מִין מַעֲשִׂיָּה / עַל אָח שֶׁמֵּת, עַל בְּנָם שֶׁמֵּת, עַל אוּרִי: / גּוּפַת גּוֹזָל טְמוּנָה בָּאֲדָמָה."  כבר בשורות הפתיחה האלה ניתן להבחין בשלושה שינויים שחלו באופן ההיזכרות של הירש. השינוי הראשון – סערת האימה הפנימית הולכת ומפנה מקומה לזיכרון הממשי ועתה הוא זה שפותח את השיר. השינוי השני – את הדימויים הקשים והגרוטסקים (גופה נפוחה, בעל חיים על ראשו, בונפרטה משוגע …) מחליף דימוי רך וספוג ברגש – גופת גוזל. השינוי השלישי והבולט מכולם – עתה מכנה הירש את האח בשמו אורי, בעוד שמשני השירים המוקדמים נעדר שמו כחלק מן ההזרה שעוברת דמותו. מגמות שינוי אלו באופן ההתייחסות של הירש אל זכר אחיו ממשיכות לכל אורכו של השיר 'ועוד אני זוכר'. זהו שיר ארוך, ובמרכזו זיכרון ממשי אחר שבו מופיעה דמותו של אורי כתינוק רך בשנים ולא "במסכה של פרא". בזיכרונו של הירש עולה תמונה שבה הוא ואחיו יושבים זה מול זה וממוללים תחתוני כותנה של אביהם – "וְזֶהוּ זִכְרוֹנִי הָאַחֲרוֹן / וְהָרִאשׁוֹן וְהַיָּחִיד מֵאוּרִי". הירש מוסיף ומשחזר את מחשבותיו באותו רגע בשפה רכה וחומלת – "כַּמָּה נֶחְמָד, חָשַׁבְתִּי. זֶהוּ אוּרִי. / הוּא יַלְדּוֹנוֹן — וְאַף אֲנִי יַלְדּוֹן". בהמשך השיר, מוסיף המשורר ומעלה הרהורים ושאלות שייתכן ועלו בו באותו הרגע, וניכר כי הוא מצרף אליהם אחרים כי ייתכן והודחקו והודחו מן הזיכרון ועתה הוא מסוגל לשוב ולעסוק בהם, לדוגמה – "אוּלַי חָשַׁבְתִּי אָז: אֲנִי אֶחָד? / אוּלַי חָשַׁבְתִּי רַק: אֲנַחְנוּ יַחַד? / אוּלַי חָשַׁבְתִּי גַּם: אֲנִי לְבַד. / אוּלַי חָשַׁבְתִּי רַק: וְאִם אֶחְלֶה? / אוּלַי חָשַׁבְתִּי אָז: אֲנִי אֶחְיֶה. / אֲנִי בָּרִיא, זֶה הוּא זֶה שֶׁחוֹלֶה". את השיר מסיים בית בן שש שורות אשר מבטאות כמדומה את מודעותו של הירש לעיכוב שחל בהתייצבותו אל מול זיכרון אחיו ומשמעות מותו, והן את טבעם הממשי ומלא הרגש של הזכרונות המתעוררים בו ארבעים ושלוש שנים אחרי מותו של אורי ועשרים ושבע שנים אחרי כתיבת השירים המוקדמים על אודות לכתו:

רַק כַּעֲבֹר שָׁנִים שָׁמַעְתִּי הֵד
לוֹחֵשׁ וּמִתְגַּלְגֵּל: אָחִיךָ מֵת.
לֹא הַשָּׁמַיִם מִלְּלוּ כְּבוֹדוֹ
וְנִשְׁמָתוֹ לֹא הִתַּמְּרָה כָּאֵד.
זִכְרוֹ סוֹבֵב בִּפְקַעַת כְּלֵי לָבָן
סְפוּגִים בְּדֶמַע אָב וְיֶזַע אֵם.

 

תוכן עניינים

     
     
     
     

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה