אם מכתבי זה מצא את דרכו אל מכונת הגריסה שלכם ברגע שראית את השם שלי מתנוסס עליו, אז שמכונת הגריסה תהיה לי עדה לכמה שאני שם עליכם זין!

תראי ורדה – אני לא עורך דין כמו האח שלי. אני לא מדבר עורכדינית.
אז אני רוצה להגיד לך בפשטות:

1. המכתב ששלחתם לי – ביטול ההשתתפות שלי בחגיגות השבעים – את יכולה לדחוף אותו – את יודעת לאיפה.
2. אני הולך להופיע על אפכם ועל חמתכם. ראס בין עינכום אני אופיע – ועם תגבור של כלי-קשת – הרביעייה של הרוסים שאתם מגרשים כל הזמן מהרחבה של בית-העם.
3. הרמפה היפה העגולה ההיא עם הריצוף שחמט שהגיס שלי אבנר ריצף לכם: ביררתי בטאבו – היא בשטח של מנדלסון מערכות שינה. מנדלסון האבא שוכב בבית חולים. אז עם הבן דיברתי.
סגרתי איתו על הרמפה. שלי הרמפה כל הערב-עצמאות.
4. הגברה ותאורה ולייזרים וזבּבּירים ארגנתי מהחבר שלי מוריס. עם הלייזרים האמת לא יודע מה יש לי לעשות עם הלייזרים.
נחשוב כבר על משהו – אולי ליירט איזה לוויין סיני, להפיל לך אותו על הראש!
5. אני הולך להופיע ורדה. ואני הולך לחרב לכם את כל המופעים. את כל ה'חוגגים שבעים' שלכם.
רק לא ללהקת מחול של יבגניה. זה בקטע הומניטארי ורדה. אין לי לב. חראם על הבנות.
התכוננו לזה כל השנה הבנות.
6. איך אמרה לי המזכירה שלך? זה לא אישי!

אבל זה כן אישי. הכל אישי ורדה. בא לי לבכות.

מי אמר בואו נזמין את יהודה בורובסקי נחגוג את השבעים שלו עם השבעים של המדינה?

מי לקח אותי לפני שבועיים הלביש אותי כמו דרוויש איפר אותי העלה אותי על גמל טמטם לי את הראש עשה לי יום צילומים בנבי-מוסא באמצע ינואר? ומי – ארבעים שנה אחורה – ארבעים שנה עברו ורדה. אולי דלף לך הזיכרון שמה במִינהלת. אני לא שכחתי – מי לקח אותי לטלביזיה לפני ארבעים שנה למני פאר לירושלים? נסענו בטנדר של אבא שלך. היה לו אז את המפעל של הגלובוסים. כל הארגז מאחורה היה מלא גלובוסים – קפצו לנו כל הדרך. אמרתי לך שזה מלחמת העולמות שרתי לך את השיר של מלחמת העולמות. עצרנו בארמון הישאם. צילמתי אותך בשרידים של הבית מרחץ עשית שמה פוזות חרפנת אותי העליתי אותך על עמוד כותרת השארתי אותך למעלה. אחר כך בא האוטובוס של היווניות  – תפסו אותך רוכבת עלי. התחילו לצעוק עלינו. ברחנו. ישבנו ביריחו לשתות מיץ אשכוליות. כל הבוקר ישבנו – איחרנו להקלטות – המפיק המג'נון ההוא צרח עלינו רצה להעיף אותנו מהאולפן.

בסוף מזגת לו מהפאסטיס של סבא שלך הרגעת אותו. מי בכלל בארץ ידע אז מה זה פאסטיס. השארת לו אחר כך את הבקבוק.

את רצית שאני אשיר את 'פגישה על יד המזח'

בהפקה רצו שאני אשיר את 'הבלדה על גרשון שמוקלר'

בסוף שרתי משהו אחר. לא זוכר מה. והיו תשואות של הקהל נורא יפות שהסתיימו במחיאות בקצב אחיד. כזה צ'ק – צ'ק – צ'ק – צ'ק. וכשמני פאר אמר
יהודה בורובסקי: הטרובדור של בית-שאן!

פתאום קיבלתי שם בום של הכרה לפרצוף. כאילו – ורדה – באת לעולם ההורים שלך נותנים לך את השם ורדה אבל את לא בדיוק שם בשביל להרגיש את זה. את עדיין שום דבר – את מבינה?

ואז עם כל האורות מול הפנים –  ומקרבים אליך שתי מצלמות אחת מלמעלה אחת מלמטה –

וזה רסמי. אתה מקבל את החותמת הטרובדור של בית-שאן. וכל הקהל בדממה. את יושבת בשורה הראשונה. אני רואה את העיניים שלך עם ניצוץ. בדממה כולם יושבים. מקשיבים לך בשילוב ידיים.

כמו בני אדם. לא המשכן בבונים שהולך פה היום. ומני פאר בא אליך עם המיקרופון מושך אחריו את החוט של המיקרופון עד אליך. מתיישב איתך על המדרגה מבקש שתספר לו את הסיפור מאחורי השיר – ואני מספר לו. באות לי דמעות לעיניים. אבל ורדה – מה שרתי שם? אני לא מצליח להיזכר.

מהתקליט הראשון משהו. לא? והביאו את השגריר שלנו בשבדיה שהדליק מקטרת והקריא מהספר שירים שלו. ואת החלילן ההוא ג'יימס גאלאוויי הביאו. לא. רגע. את זמפיר את זמפיר הביאו עם החליל פאן! וגמרנו שם באיזה אחת עשרה בלילה והמפיק ההוא עם השיער הארוך הזמין אותנו למסיבה במושבה הגרמנית.

אבל מכתב הוא רק אילוזיה של אינטימיות. נכון ורדה? כי מי היום יושב לכתוב מכתבים? פתאום אני תופס את זה – רק מי שלא מכיר אותך: הרשויות והבנקים ואוכלי נבלות ומחשבים ועורכי דין אם הסתבכת עם מישהו – הם מכירים אותך בכלל? ואת ורדה יושבת במינהלת מאה מטר מהבית שלי ומוציאה לי מכתב שאין לך אפילו את ההגינות לחתום עליו בשמך.

שאומר בעצם שאת לא מכירה אותי. אבל את כן מכירה אותי ורדה אהובה.
תקשיבי. בא לי פתאום לראש: להוריד את המיניבוס לראמי למוסך שיפרק לי את הספסלים שיקלף לי את המדבקות של JUDAH TOURS שיעשה לי צבע. משהו טורקיז. שישאיר לי מקום למיני-בר.

כמה נשאר לנו? שלושה חודשים עד יום העצמאות? נשים איזה גנרטור.

נביא ממנדלסון מזרן קינג סייז.

נחבר לנו אור קטן לסקס –  את הגלובוס ההוא שאבא שלך צייר בעבודת יד.

נעלה לצפון שנינו עם הגיטרות. נתחיל מאכזיב. נרד. נעשה שוב את הסיבוב הראשון.

ירון כץ, יליד 1969, גר בירושלים, למד אמנות ותיאטרון חזותי, כיום עובד בעבודה המאפשרת לו לכתוב ולנגן בגיטרה.

תוכן עניינים

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

מאת ריקי כהן

המשוררת האמריקאית שרון אולדס, ילידת 1942, הייתה, עד לאחרונה, מוכרת למעטים יחסית מאוהבי השירה בישראל, על אף שזכתה בפרס פוליצר לשירה. המשוררת שירה סתיו תיקנה את הלקוי הזה והוציאה לאחרונה קובץ שירה של אולדס בתרגומה, "קרקעית חיינו", בהוצאת אפיק.

יוטיוב עמוס בפרשנויות וידאו לשיריה של אולדס וכן בסרטונים שבהם היא מקריאה מהם. דמותה לבנת השיער ורבת-ההבעה משתלבת היטב בתוכן שיריה. השיר "אני חוזרת אל מאי 1937" אשר בחרתי להתמקד בו, מהשירים החזקים בספר, זכה ב-2007 להיכלל בסרט "עד קצה העולם", באנגלית Into the Wild, בבימויו של שון פן. קולו של ווינס ווהן המקריא את השיר (שמובא שם בקיצוץ של כמה שורות) מלוּוה באילוסטרציה קולנועית ישירה, בסגנון אמריקאי שיש שיראו בו פשטני וקונקרטי מדי ביחס לשירה, המציג את דמויות ההורים שהשיר עוסק בהם, ואת הסצנה המתוארת בו.

סרטון נוסף המתייחס אל השיר הזה מציג את תמונתם של סילביה פלאת' וטד יוז ברקע המילים המונפשות. זוהי אילוסטרציה אסוציאטיבית מעניינת בשל הזוגיות הטראגית של יוז ופלאת', ומה שעוללו לילדיהם, אבל כאן מסתיים הדמיון, ובין שתי המשוררות אין זיקה פואטית.

שרון אולדס

אני חוזרת אל מאי 1937

אֲנִי רוֹאָה אוֹתָם עוֹמְדִים בְּשַׁעֲרֵי הַקּוֹלֶגִ'ים שֶׁלָּהֶם
אֲנִי רוֹאָה אֶת אָבִי מְהַלֵּךְ
מִתַּחַת לְקֶשֶׁת הָאוֹכְרָה, הָעֲשׂוּיָה אֶבֶן חוֹל, הָאֲרִיחִים
הָאֲדֻמִּים מַבְהִיקִים מֵאֲחוֹרֵי רֹאשׁוֹ כְּמוֹ
טַסִּיּוֹת דָּם מְעֻקָּמוֹת, אֲנִי
רוֹאָה אֶת אִמִּי מַחְזִיקָה כַּמָּה סְפָרִים קַלִּים עַל יְרֵכָהּ
עוֹמֶדֶת לְצַד עַמּוּד עָשׂוּי לְבֵנִים זְעִירוֹת, וּמֵאֲחוֹרֶיהָ
שַׁעַר הַבַּרְזֶל הַמְחֻשָּׁל, עֲדַיִן פָּתוּחַ, חֻדֵּי הַחֶרֶב
בִּקְצוֹתָיו שְׁחוֹרִים בָּאֲוִיר שֶׁל מַאי,
הֵם עוֹמְדִים לְסַיֵּם אֶת לִמּוּדֵיהֶם, הֵם עוֹמְדִים לְהִתְחַתֵּן,
הֵם יְלָדִים, הֵם טִפְּשִׁים, הֵם יוֹדְעִים רַק שֶׁהֵם
חַפִּים, לְעוֹלָם לֹא יִפְגְּעוּ בְּאִישׁ.
אֲנִי רוֹצָה לָגֶשֶׁת אֲלֵיהֶם וְלוֹמַר, עִצְרוּ,
אַל תַּעֲשׂוּ אֶת זֶה – הִיא הָאִשָּׁה הַלֹּא נְכוֹנָה,
הוּא הַגֶּבֶר הַלֹּא נָכוֹן, אַתֶּם תַּעֲשׂוּ דְּבָרִים
שֶׁאַתֶּם לֹא מַעֲלִים עַל דַּעַתְכֶם שֶׁתַּעֲשׂוּ אֵי פַּעַם,
אַתֶּם תַּעֲשׂוּ דְּבָרִים רָעִים לִילָדִים,
אַתֶּם תִּסְבְּלוּ בִּדְרָכִים שֶׁעֲלֵיהֶן מֵעוֹלָם לֹא שְׁמַעְתֶּם,
אַתֶּם תִּרְצוּ לָמוּת. אֲנִי רוֹצָה לָגֶשֶׁת
אֲלֵיהֶם בְּאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ הָאַחֲרוֹן שֶׁל מַאי וְלוֹמַר זֹאת,
פָּנֶיהָ הָרְעֵבִים הַיָּפִים הָרֵיקִים מִסְתּוֹבְבִים אֵלַי,
גּוּפָהּ מְעוֹרֵר הַחֶמְלָה, הַיָּפֶה, הַלֹּא נָגוּעַ,
פָּנָיו הַיְהִירִים הַיָּפִים הָעִוְרִים מִסְתּוֹבְבִים אֵלַי,
גּוּפוֹ מְעוֹרֵר הַחֶמְלָה, הַיָּפֶה, הַלֹּא נָגוּעַ,
אֲבָל אֲנִי לֹא עוֹשָׂה אֶת זֶה. אֲנִי רוֹצָה לִחְיוֹת. אֲנִי
מְרִימָה אוֹתָם כְּמוֹ בֻּבּוֹת נְיָר זָכָר וּנְקֵבָה
וְחוֹבֶטֶת אוֹתָם זֶה בָּזֶה
בַּיְרֵכַיִם כִּשְׁבָבֵי חַלָּמִישׁ, כְּמוֹ כְּדֵי
לְהַתִּיז מֵהֶם נִיצוֹצוֹת, אֲנִי אוֹמֶרֶת,
תַּעֲשׂוּ מַה שֶּׁתַּעֲשׂוּ, וַאֲנִי אֲסַפֵּר עַל זֶה.

תרגום: שירה סתיו, מתוך "קרקעית חיינו", בהוצאת אפיק.

I Go Back to May 1937

BY SHARON OLDS

I see them standing at the formal gates of their colleges,
I see my father strolling out
under the ochre sandstone arch, the
red tiles glinting like bent
plates of blood behind his head, I
see my mother with a few light books at her hip
standing at the pillar made of tiny bricks,
the wrought-iron gate still open behind her, its
sword-tips aglow in the May air,
they are about to graduate, they are about to get married,
they are kids, they are dumb, all they know is they are
innocent, they would never hurt anybody.
I want to go up to them and say Stop,
don’t do it—she’s the wrong woman,
he’s the wrong man, you are going to do things
you cannot imagine you would ever do,
you are going to do bad things to children,
you are going to suffer in ways you have not heard of,
you are going to want to die. I want to go
up to them there in the late May sunlight and say it,
her hungry pretty face turning to me,
her pitiful beautiful untouched body,
his arrogant handsome face turning to me,
his pitiful beautiful untouched body,
but I don’t do it. I want to live. I
take them up like the male and female
paper dolls and bang them together
at the hips, like chips of flint, as if to
strike sparks from them, I say
Do what you are going to do, and I will tell about it.

תוכן עניינים

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

שמעון אדף
מתוך "שדרך" (הוצאת רסלינג)

*

עצרו לכמה רגעים וצפו בשדרות החדשה. עכשיו, כשהידיעות והניחושים מרחשים בכל עבר, והתנועה ברחובות קדחתנית, חסרת מטרה וממוקדת בה-בעת, קל לאבד את המראות. ראשית, מגדל המעתק, סלילי ומתכתי, זרוע זכוכית. נאמר עליו שהאדריכל שבנה אותו איבד את שפיותו לקראת סיום בנייתו. כמעט ניתן להבחין במעגליות החשיבה שהולידה אותו, בחמקמקותה. המבט נלכד בבסיסו ומעפיל אתו, אנוס להעפיל, במזיגות של אור וצל, בתעתועי המשטחים המתכהים ומתבהרים, עד שהוא מגיע לראשו, נח על השלהבת הקורנת בו, מוקד שדה הכוח של כיפת ההגנה. הניצוצות הגבישיים החבורים לכדי שדה הכיפה שוברים את קרני השמש. שדה הראייה מופז בקצותיו. רצועות צבעוניות מהבהבות בשוליים. האוויר מלא במוחשוּת, אביך מן האור המעובד. והלאה מזה, בשדרות הרחבות המובילות אליו, ביצירות האמנות הגדולות של התקופה: עצים מיובאים מכל רחבי ישראל, נטועים בכיסים-כיסים של בועות אקולוגיות עצמאיות, חד-פעמיות, יקומים זעירים של חרקים ולחות, בני כנף ופטריות, סימביוזות מורכבות, זמזום ומחזורי חיים מהירים. השתאו, שאפו את היסודות, חמצן, חנקן, פחמן, המהווים יסוד מוסד למערכות הללו, מתחת לכילת הכליה הממשמשת ממילא.

הנה שדרך ומישאל, שני ילדים. האחד מגושם איברים, זריז לצמוח, רגליו מסתבכות. והאחר, נמרץ ומלא תואם, נע בגמישות, בחן, פניו העגולים מחשיכים באיזו נחישות, הוא מזיע. הוא מקדים את חברו כדי פסיעה, קורא אליו להדביק את הקצב, אבל דואג כל העת להימצא לפניו. מבנה בית הספר מיותם. שדרך מתמלא עצבות פתאומית. הוא עומד מול השער הנעול, הגבוה, ממאן להמשיך. מישאל כבר מזנק ונחפז אל הצד השני. הכול לטובתו, צורת השער, הגלימה שהוא לובש. הוא מנופף לשדרך בהתגרות. אם אתה פוחד לטפס, אתה יכול ללכת מסביב, הילדים מהתיכון עקרו אחד מהעמודים של הגדר מהמקום והחזירו אותו ככה שייראה כאילו הוא עוד תקוע, תזיז אותו… שדרך מגיב בנהמה. הוא קופץ ונאחז בעמודי השער ומטפס בעמל, כמעט נופל בירידתו. נו, בוא כבר, מישאל דוחק.

הם מצטערים, כמובן, אבל כבר איחרו את המועד, לא ניתן להתחרט, לשוב על צעדיהם. כבר עברו במסדרונות האפלים. כבר חשף שדרך את מיומנותו בפריצת הצפנת הנעילה, תחבולה שלמד מילדים בשכונתו, עם מוליך למחצה והמתאם הלווייני הרב-תכליתי שלו, ותוכנת גשש-ורשום פשוטה, שהוריד חודשים לפני כן והכניס בה שיפורים, שכלל את מהירותה. כבר התחברו לשקע-ממסר, מתמסרים להנפשה החושית המוגבלת, היזון חזותי בלבד, שהם בירכו על קרטועה, על מוגבלותה, ופסקול עובדתי, יבש, לא מסונכרן עם ההיזון. בגולה-תל-אביב, בעיר יבוס, במעגני צדק, בנהרייה, בסנהדרייה, אותן תמונות. ציונים שלווי פנים, אבל ברק טירוף ממלא את עיניהם, מתנפלים זה על זה, קורעים בשיניים, בציפורניים, שוחטים, והדם, שלהם, של אחרים, לא עוצר, ורידים שותתים. קבוצות של פורעים, מתוכם קם אחד מנצח, כל עורו משוסף, הבשר מבצבץ בקרעים. איזה כוח דוחף אותו אל אתר הקרב הבא. זו בפירוש תוצאה של מתקפת הזן-אמריקאיים, אומר הקול חסר המין, המקוטע, כרגע אנו יודעים שמדובר בפיזור ננו-גזים, המניע עוד לוט באפלה… הממשלה ממתינה לתגובה, לכוח עזר, גינויים נרחבים ברחבי העולם… הקיסרות המונגולית מביעה שאט-נפש מהפעולה, בגידה בעקרונות האנושיים… הנפשות דומות מגיעות משטחי הרשות הפלסטינית… כיפת ההגנה מעל שדרות החדשה מתבררת כאמצעי מגננה יעיל… התושבים מתבקשים להישאר בתחומי ביתם, בקרבת חליפות הנֶתֶק שלהם לשעת חירום, לסגור חלונות, לא לשתות מים זורמים… עדכונים נוספים בהמשך… ושדרך ומישאל בוהים בהנפשה, קלסתרים שנחרתו לעד, אפילו מראה פיות פעורים. ידו של שדרך נשלחת מאליה וקוטעת את החיבור לשקע-ממסר. הם מצטערים. הבחילה מיום האתמול גואה בשדרך, הוא מסוגל לדכא, להתאפק, הוא חושב בגאווה פתאומית. אבל הזעזוע בארשתו של מישאל מעצים אותה. הוא מקיא. מישאל מביט בו בארשת חולמנית, מגחכת כמעט, ומחליק לישיבה רפויה על הרצפה.

*

אני חשבן-אְ הרבה, נהרדע֘:ְ: אמרן-אְ, יש לך זכות לדעת מה תחום המחקר שלי. אני רוצָן-אְ להראות לך.
למה אִנת מדבר… מְדַבֶּרֶן-תְ?
נהרדע֘:ְ: הנהנַן-הְ בעידוד.
מדברֶן-תְ אלי בעברית ממוגדרת?
אני מכבדֶן-אְ את המגדור שלכם.

~~~

במעבדה מסך ענק, שני סלילים זהים של רצף תורשתי.
זה דנ"א צמחי?
כן. אחד עבר מוטציה והאחר לא.
הם זהים.
המוטציה היא במידע העל-תורשתי.
אני לא מבין.
היית מסכים להתלוות אלי לאזורי הפרא?

~~~

מה יש במזרק?
ננו-עור זמני. הוא עמיד לכמה שעות. אל תדאג. זריקה אחת ודי. הננו-עור ידע להתאים עצמו לכל אקלים, תנאים סביבתיים, בגבולות הסביר, לווסת טמפרטורות, לסנן את האוויר, או להפיק את התרכובות הנדרשות לתמיכה במערכת החיים, לסנתז אותן. הוא יתפקד כשכבת מגן נגד כל זיהום שעלול להיות באזורי הפרא.

~~~

יורדים במורד גרם המדרגות הראשון מימין במגדל המעתק, אל מנהרת שירות, שמובילה אל נקודת ביקורת במגדל המעתק המזרחי, שדה הכוח מתיר לננו-עור לעבור.

~~~

מדהים פה, הצמחייה, הציפורים, השפעה הזאת, היא לא הגיונית.
בדיוק.

~~~

אנחנו חושדן-אְם שהננו-גז הצליח לעבור לבעלי חיים ולצמחייה, ויצר את המוטציה העל-תורשתית הראשונה.
יש להם זיכרונות רדומים, לצמחים, לבעלי החיים?
כן, של תנאי הקיום הקדמונים שלהם, של יער העד, של קרקעית האוקיינוס, של צורות נגיפיות שנעלמו. בשטחים שנפגעו יותר, רואים… אני מצטערן-אְ.
אני רוצה לשמוע.
פעילות מואצת, גידולים משונים, משהו השתבש.
אבל הכול יפה נורא.
יופי מסוכן.
נהרדע֘:ְ: חייכן-הְ אליו. התקרבן-הְ. נושמן-הְ. הגוף הוא כור קטן, לוהט.
אִנת חושבֶן-תְ שיש לנו נפש, כמו שאומרים המנהגים העתיקים, איזו ישות אל-טבעית נצחית, שמחכה בתוך הבשר?
היו לי פעם הרבה תשובות מן המוכן. כולנו יכולָן-אְם להיות יצורים מושלמים.
הם שתקו.
מה אתה יודע על המנהגים הישנים?
לא הרבה, דברים שאני שומע.
נראה שאתה מתעניין.
כן, אני מסוקרן.
היית רוצה שהם יוחזרו?
אני חושב שיש לאנשים זכות לדעת על העבר שלהם, לא? אחרי אסון כמו שהיה פה, הייתי רוצה לדעת מנין אני בא, במיוחד אם יש אפשרות תיאורטית כזאת.
אתה מתכוון לאגדה על הארכיונים של מושבות הירח, לשמועות על בסיסי הנתונים המיתולוגיים?
לא, אחזור מידע על-תורשתי.
הוא פועל רק בקני מידה קטנים, אצל יצורים עם תוחלת חיים קצרה, וגם אז, רק דור אחד אחורה.
אדהירו מסמומיטי אומר שזה עניין של כוח חישוב.
היֻ שייכֶן-הְ לפורשים מעלית-ידע, היֻ יגידן-הְ הכול כדי לשאת חן בעיני הארצנים.

~~~

הערב ירד באותה עוגמה שהוא יורד במחוזות קרועים מבית, מהבטחה של בית. אני רוצה שנישאר פה עוד, אמר שדרך, הייתי נשאר פה לתמיד אולי.
זה חלום ילדותי, האינסוף, הנצח. אנחנו עמלן-אְם כל כך הרבה כדי להקיץ ממנו, להיפטר מהגיהנום וגן העדן שכרוכים בו.
אני יודע. בכל זאת.
דווקא העובדה שהיום נגמר, שביום המחרת אפשר להמשיך את הדברין שאנחנו התחילן-אְם בהם היום, היא שמעניקה להם את המשמעות שלהם, את הממשות.
אִנת מדברֶן-אְ על תושבי הירח או על האנושות.
מדברֶן-תְ, לא מדברֶן-אְ. ואני מדברֶן-אְ על כולנו, על כולם.

~~~

הזיכרונות שלי דוהים, אמר שדרך, ממאן להינתק ממקומו. אני מנסה להקשיב, אולי במקרה יצוץ צליל שיחזיר לי את צליל הקול שלהם. בחלומות אני מסוגל לראות את אחותי, לשמוע אותה, אבל הכול נמוג. אילו הייתה דרך לדלות משהו מן העבר, להחזיק אותו, הייתי רוצה, אני רוצה.
מה היית נותן בתמורה?

*

במיטה בבוקר, ערוּת, האור הזורם מן החלון נוטה לאוהבים חסד; עתה, מששרד היופי בלילה, בשינה, אפשר לשרות בו בלא חשש. הגוף בלא מתום סוף-סוף.

~~~

שוב, מה זו העמקות הזאת, התשוקה להיעלם.

~~~

אני לא רוצה לצאת. לא, אל… איך אנת מַטָּן-אְ ציווי?
מטן-תְ. תנחש.
תקומן-תְ?
בערך. תקומין-תְ.
אל תקומין-תְ, אל תשאירין-תְ אותי לבד במיטה.
יש לי רעיון טוב יותר. בוא.
לאן?
כבר תראה.

~~~

נקבי העירוי שלך הם נקודות ממשק פשוטות. אז לא תוכל לספוג את כל המידע, אבל זה יספיק.
זה מדגדג. אני מרגיש מיליוני חרקים מתחת לעור. איך אפשר להיות מוחש בכל כך הרבה מקומות בבת אחת.

~~~

פני השטח הירחיים, אפורים ומאובקים, ומתוכם מתרוממת ארכיטקטורת המתכת. התמונות העומדות, הגרעיניות, של מושבות הירח המוכרות לכם מההנפשה של שקעי-ממסר, מחסלות את התכונה העיקרית של המבנים. הם רוטטים או מצויים בתנועה מתמדת, ובכל זאת דמומים במקומם. פיתולים וזוויות ישרות, צריחים וכיפות. הוא זכר את אחד ממפגשי הסדנה בדפוסי מידע, את עקרון הפוּגָה, שבו כל דפוס מידע הוא גרסה של דפוס המידע הקודם, מתחילים מדפוס מידע בסיסי, מלודיה פשוטה, ויוצרים שורה של אלתורים, מוסיפים נגיעות, אלמנטים שונים, המלודיה מתפתחת, משתכללת, חלקיה השונים מהדהדים זה את זה, חושפים רצפים של קשרים, השתקפויות. אבל פוגה היא יצירה שנפרשת בזמן, לאורך זמן, ופה, העקרונות שלה נדחסים למרחב אל-זמני. כל מבנה שהתרכז בו היה נעימת היסוד, וכל המבנים האחרים שימשו לו כסדרה של חזרות, וריאציות מתפתחות. צורות חיים. שדרך חשב על בית המושל שבנו בשדרות החדשה, על מיזמים אחרים שראה ברחבי כדור הארץ, איזו ברבריות, איזה מפגן של טעם המוני לנוכח המראה הזה. הֵמַן לוֹעֶגֶ-הְם לנו, חשב.
אולי עכשיו יכול היה לחוש שמץ מהתרעומת של רצפה כשדיברה עליהם, אבל באותה עת גם ידע מה שאינה יודעת ונידונה לנחש בלא הרף. הרי במבטה ניכרו תהיותיה בנוגע לפלסטיות של המעשה, הפרוצדורה של הבשר, איך זה מתרחש בפועל, מה המכניקה של האיברים. איך לומר שאלה הפרטים הזניחים, שעניינו שלו היה היופי. ויופי אינו נגזרת של צורה, אלא הבעה של נוכחות. לצדו חש אותה כעת, נוכחות, ואחר סביבו ובתוכו, כפי שהיה סביבה ובתוכה. היה המגע, היה הלהט, אבל גם איזו עמקות נוספת שחושיו הרגילים לא היו מסוגלים לתפוס, התוודעות לאחרות, גרעין נוכרי שכמעט זיהה את שמו בטרם נסתר בעונג, חיכוך של שדות אנרגיה, התלקחות של שוליהם מן ההשקה.

*

במיטה, אחר כך, סובכי הרגליים החשופים, הסדינים מפותלים סביב הקרסוליים. ראש על חזה. השיער מלוטף. באותו היסח מוזהב.
מה היבט הנוכחות שלִנְתְ?
למה זה חשוב, הרי אתה כבול למין ביולוגי.
אִנת ישתנהן-תְ? העמקות, הצבע של העמקות, יהיו אחרות כשאנת יחליפן-תְ היבט נוכחות?
כן.
והגוף?
מהו הגוף?
הצורה החיצונית.
כן, אולי לכם, שהעיניים שלכם קבועות, אתם תראו שינוי.
ואִנתן? איך אִנתן תוֹפסֶן-תְם את השינוי?
אנחנו לא תופסֶן-אְם, אנחנו הווֶהן-אְם את השינוי.
אנת ירצהן-תְ אותי אז?
נהרדע֘:ְ: לא ענהן-הְ.

בכל זאת, תגידין-תְ לי.
קולִיֻ התנגן בהברה האחרונה, נהרדע֘:ֻ:
מה ההבדל בין ההיבט הזה להיבט אחר?
מילים מסוימות בשפה הן לא יותר מסימן של חוויה פנימית שאי אפשר למסור. לכן יצורי האנוש נדחפֶן-הְם להמציא שוב ושוב ביטויים, אופני הבעה, ונכשלֶן-הְם.
אבל אפשר להשוות בין שתי חוויות דומות.
לא, אי אפשר לבודד את החוויה ממי שנוֹשֵׂאן-הְ אותה. מה אתה אומר לי כשאתה אומר כואב לי? אתה מבטא את עצמך לא פחות משאתה מבטא את הכאב. אי אפשר להשוות בין כאבים כי הנושאין של הכאב בלתי ניתנין להשוואה.
אִנת היהן-תֻ בהיבט הנוכחות הזה כשאִנת יצרן-תֻ את הבועה.
כן. למה זה חשוב.
כי אִנת יכולָן-תֻ להשוות בין שתי מצבין של עצמִינְת.
אני לא משוכנעָן-אֻ שאפשר.

~~~

שמעו נא המורים, אתם התוהים על היבט הנוכחות, אתם שלא חדלתם מלתהות. המעולם לא חמקו יקיריכם אל הוויה אחרת? ומה אמרתם אז? נמקים, ראינו, דועכים. את עיניהם מתנקות מזיכרון, את ארשותיהם ניטלות מתולדות. ואם יכולתם לזנק שמה, אל אן שהם הולכים, האם תרצו ללכת? איזו ישות דיברה אלינו בלא הרף על ציר זמן גיאולוגי, מעומק ים, בתנועת לוחות טקטוניים, ובכוחנו תמיד היה להאזין, בתצורות של קרקע, בגעש ועמודי קיטור, להישלמה של המילה. לא פעם קיבלנו את ההזדמנות לעמוד ברגע הנכון, שמינית שנייה לפני שהקיום כמות שהוא חרות בעור – אבק, חרושת של בקטריות, זיעה, גרגירים פלוטים מכבשנים – מתגלגל מתועפות אנוש לצחנה. ובכל זאת, הנה אנחנו, מגששים עוד, חסרי יכולת להבין.

~~~

כמה זמן יש לנו?
כמות בלתי נתפסת של רגעים.
בכל זאת כמות ספירה.
הטרגדיה שלנו היא שאנחנו משתנים. מנסים לדמות את העתיד. את האופק. אבל שוכחים שכשנגיע לשם, אליו, לא נהיה אותם יצורים.
למה אנת מנסחַן-תֻ את הדברין בלשון ממוגדרת?
זה אפיון של האנושי שהממוגדרין עוד לא למדו לבוא אתִיֻ חשבון.
למה? התודעה, היכולת לנוע בתוכה, כאילו היא חסרת גבול —
האחרים שהם אתה לא יוכלו להיפגש. בכל רגע, יתר האתהים הם זיכרון של אתה עכשווי מסוים.
ואם הייתה לי מכונת זמן?

שמעון אדף, יליד שדרות, פרסם שלושה ספרי שירה ותשעה רומנים. הוא מלמד במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון.

"נפלתי דרך סדק ביקום" – מאמר של רינה ז'אן ברוך על הספר 'שדרך' שפורסם לאחרונה באתר 'אודות'.

תוכן עניינים

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה