פופקורן: ווידאו-שירה

אַתֶּם תַּעֲשׂוּ דְּבָרִים / שֶׁאַתֶּם לֹא מַעֲלִים עַל דַּעַתְכֶם שֶׁתַּעֲשׂוּ אֵי פַּעַם, / אַתֶּם תַּעֲשׂוּ דְּבָרִים רָעִים לִילָדִים, – סרטוני וידאו בעקבות שירה של שרון אולדס

Sharon Olds, Photo: creativecommons.org

מאת ריקי כהן

המשוררת האמריקאית שרון אולדס, ילידת 1942, הייתה, עד לאחרונה, מוכרת למעטים יחסית מאוהבי השירה בישראל, על אף שזכתה בפרס פוליצר לשירה. המשוררת שירה סתיו תיקנה את הלקוי הזה והוציאה לאחרונה קובץ שירה של אולדס בתרגומה, "קרקעית חיינו", בהוצאת אפיק.

יוטיוב עמוס בפרשנויות וידאו לשיריה של אולדס וכן בסרטונים שבהם היא מקריאה מהם. דמותה לבנת השיער ורבת-ההבעה משתלבת היטב בתוכן שיריה. השיר "אני חוזרת אל מאי 1937" אשר בחרתי להתמקד בו, מהשירים החזקים בספר, זכה ב-2007 להיכלל בסרט "עד קצה העולם", באנגלית Into the Wild, בבימויו של שון פן. קולו של ווינס ווהן המקריא את השיר (שמובא שם בקיצוץ של כמה שורות) מלוּוה באילוסטרציה קולנועית ישירה, בסגנון אמריקאי שיש שיראו בו פשטני וקונקרטי מדי ביחס לשירה, המציג את דמויות ההורים שהשיר עוסק בהם, ואת הסצנה המתוארת בו.

 

 

סרטון נוסף המתייחס אל השיר הזה מציג את תמונתם של סילביה פלאת' וטד יוז ברקע המילים המונפשות. זוהי אילוסטרציה אסוציאטיבית מעניינת בשל הזוגיות הטראגית של יוז ופלאת', ומה שעוללו לילדיהם, אבל כאן מסתיים הדמיון, ובין שתי המשוררות אין זיקה פואטית.

 

 

שרון אולדס

אני חוזרת אל מאי 1937

אֲנִי רוֹאָה אוֹתָם עוֹמְדִים בְּשַׁעֲרֵי הַקּוֹלֶגִ'ים שֶׁלָּהֶם
אֲנִי רוֹאָה אֶת אָבִי מְהַלֵּךְ
מִתַּחַת לְקֶשֶׁת הָאוֹכְרָה, הָעֲשׂוּיָה אֶבֶן חוֹל, הָאֲרִיחִים
הָאֲדֻמִּים מַבְהִיקִים מֵאֲחוֹרֵי רֹאשׁוֹ כְּמוֹ
טַסִּיּוֹת דָּם מְעֻקָּמוֹת, אֲנִי
רוֹאָה אֶת אִמִּי מַחְזִיקָה כַּמָּה סְפָרִים קַלִּים עַל יְרֵכָהּ
עוֹמֶדֶת לְצַד עַמּוּד עָשׂוּי לְבֵנִים זְעִירוֹת, וּמֵאֲחוֹרֶיהָ
שַׁעַר הַבַּרְזֶל הַמְחֻשָּׁל, עֲדַיִן פָּתוּחַ, חֻדֵּי הַחֶרֶב
בִּקְצוֹתָיו שְׁחוֹרִים בָּאֲוִיר שֶׁל מַאי,
הֵם עוֹמְדִים לְסַיֵּם אֶת לִמּוּדֵיהֶם, הֵם עוֹמְדִים לְהִתְחַתֵּן,
הֵם יְלָדִים, הֵם טִפְּשִׁים, הֵם יוֹדְעִים רַק שֶׁהֵם
חַפִּים, לְעוֹלָם לֹא יִפְגְּעוּ בְּאִישׁ.
אֲנִי רוֹצָה לָגֶשֶׁת אֲלֵיהֶם וְלוֹמַר, עִצְרוּ,
אַל תַּעֲשׂוּ אֶת זֶה – הִיא הָאִשָּׁה הַלֹּא נְכוֹנָה,
הוּא הַגֶּבֶר הַלֹּא נָכוֹן, אַתֶּם תַּעֲשׂוּ דְּבָרִים
שֶׁאַתֶּם לֹא מַעֲלִים עַל דַּעַתְכֶם שֶׁתַּעֲשׂוּ אֵי פַּעַם,
אַתֶּם תַּעֲשׂוּ דְּבָרִים רָעִים לִילָדִים,
אַתֶּם תִּסְבְּלוּ בִּדְרָכִים שֶׁעֲלֵיהֶן מֵעוֹלָם לֹא שְׁמַעְתֶּם,
אַתֶּם תִּרְצוּ לָמוּת. אֲנִי רוֹצָה לָגֶשֶׁת
אֲלֵיהֶם בְּאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ הָאַחֲרוֹן שֶׁל מַאי וְלוֹמַר זֹאת,
פָּנֶיהָ הָרְעֵבִים הַיָּפִים הָרֵיקִים מִסְתּוֹבְבִים אֵלַי,
גּוּפָהּ מְעוֹרֵר הַחֶמְלָה, הַיָּפֶה, הַלֹּא נָגוּעַ,
פָּנָיו הַיְהִירִים הַיָּפִים הָעִוְרִים מִסְתּוֹבְבִים אֵלַי,
גּוּפוֹ מְעוֹרֵר הַחֶמְלָה, הַיָּפֶה, הַלֹּא נָגוּעַ,
אֲבָל אֲנִי לֹא עוֹשָׂה אֶת זֶה. אֲנִי רוֹצָה לִחְיוֹת. אֲנִי
מְרִימָה אוֹתָם כְּמוֹ בֻּבּוֹת נְיָר זָכָר וּנְקֵבָה
וְחוֹבֶטֶת אוֹתָם זֶה בָּזֶה
בַּיְרֵכַיִם כִּשְׁבָבֵי חַלָּמִישׁ, כְּמוֹ כְּדֵי
לְהַתִּיז מֵהֶם נִיצוֹצוֹת, אֲנִי אוֹמֶרֶת,
תַּעֲשׂוּ מַה שֶּׁתַּעֲשׂוּ, וַאֲנִי אֲסַפֵּר עַל זֶה.

תרגום: שירה סתיו, מתוך "קרקעית חיינו", בהוצאת אפיק.

 

I Go Back to May 1937

BY SHARON OLDS

I see them standing at the formal gates of their colleges,
I see my father strolling out
under the ochre sandstone arch, the
red tiles glinting like bent
plates of blood behind his head, I
see my mother with a few light books at her hip
standing at the pillar made of tiny bricks,
the wrought-iron gate still open behind her, its
sword-tips aglow in the May air,
they are about to graduate, they are about to get married,
they are kids, they are dumb, all they know is they are
innocent, they would never hurt anybody.
I want to go up to them and say Stop,
don’t do it—she’s the wrong woman,
he’s the wrong man, you are going to do things
you cannot imagine you would ever do,
you are going to do bad things to children,
you are going to suffer in ways you have not heard of,
you are going to want to die. I want to go
up to them there in the late May sunlight and say it,
her hungry pretty face turning to me,
her pitiful beautiful untouched body,
his arrogant handsome face turning to me,
his pitiful beautiful untouched body,
but I don’t do it. I want to live. I
take them up like the male and female
paper dolls and bang them together
at the hips, like chips of flint, as if to
strike sparks from them, I say
Do what you are going to do, and I will tell about it.

 

תוכן עניינים

     
     
     
     

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

'בעבודה' – קטע מהרומן בכתובים 'מוכרת הבגדים' מאת שלומית שסק (שם בדוי)

"הקול שלה רועד כשהיא אומרת את זה, והגוף מתמלא פחד, ועל אף שהיא לא רוצה לפגוע בו היא מרגישה צורך להיות מאוד ברורה לגבי הכוונות שלה. אולי אפילו קשוחה. קצת כמו כשאנשים מבקשים החזר כספי והיא מפרטת להם את המדיניות של הרשת, אלה הזכויות שלכם, אלה החובות שלנו, לא יותר ולא פחות."

Portret van een jonge vrouw, anonymous, 1690 - 1710, Rijksmuseum

אזור תעשייה בלילה, רצפת בטון. הבחורה שעובדת בחנות זול לכל סוגרת את דלת הפלדה הכבדה שלה. בערב עוד באו שתי בנות צעירות לחפש חולצות סוג ב' לקיץ, אבל הן סתם פתחו לה את כל הקיפולים ובלגנו לה הכול כדי לקנות בסוף בקושי שתי חולצות. היא שומעת בחצי אוזן את האיש המבוגר מהסטודיו ליד מדבר על דגם של ג'יקסו ומנוע הידראולי שהוא מייבא מגרמניה, מנסה להיזכר במספר הקטלוגי עד שאשתו שעובדת אתו אומרת בנחרצות שזה 4486.

בבוקר היא מצאה בתיבת הדואר של החנות מעטפה ובה הזמנה לראות חזרה פתוחה לקהל בבית הספר לאמנויות הבמה שנמצא בבניין שלהם. הראש שלה עדיין רעש מכל הטלפונים שהיא עשתה כל היום. להזמין חולצות בייסיק, ולבדוק מה קורה עם הליין הספורטיבי, ומכנסי הסטרצ'. והאנשים האלה שסתם נכנסים, עורמים ערימות, מודדים בתא שהוא בעצם מין מחסן-משנה מאולתר, משאירים את הבגד מופשל מבפנים החוצה בחוסר אכפתיות, והיא עוברת אחריהם, מחזירה את הבפנים פנימה והבחוץ החוצה, תולה בחזרה על הסטנד. בדרך לחזרה היא שואלת את עצמה אם היא הייתה אמורה להתלבש אחרת, אולי לבוא מהבית אחרי מקלחת, לא ככה בסוף יום עבודה בסניף העודפים, בכל זאת זה תיאטרון. היא מציצה על עצמה במראה במעלית, תוהה אם הם הזמינו עוד שכנים מהבניין התעשייתי או שהם בעצם בחרו בה.

כשהיא מגיעה לתיאטרון, עדיין לא הכניסו את האורחים והם במרפסת, מעשנים או מדברים ביניהם. היא לא מכירה אף אחד ומנסה לנחש מי שייך לחברים, מי למשפחה ומי לא כל כך קשור, כמוה. מהמרפסת הגבוהה אפשר לצפות על שתי שורות המבנה התעשייתי שבימים הוא רועש ומאובק ועכשיו בלילה נראה כמעט רומנטי. נותרו בו הדים והדף של הבוקר: בוקסה, בלק-בוקס, הזמנה, עמיל מכס, בוכנה, אבל בלי הנוכחות הפיזית והמשקל שלהם, בלי רעשי המנוע שנטמעו כאן בקרקע ובאוויר, היכן שהוא מאחוריה.

היא לא יודעת איפה לשים את עצמה בדיוק אז היא נשענת לקיר המרפסת מהבטון. מישהו מסתכל עליה, אבל היא לא בטוחה אם באמת עליה, זה קצת מביך אותה. היא מנסה לא להחזיר מבט, אבל לא יודעת לאן להסתכל. היא מרגישה את המבט אפילו שהיא מסתכלת לצד אחר. היא מסתכלת לעצמה על הסנדלים. אחר כך היא מרימה את הראש והעיניים שלהם נפגשות. הוא מחייך חיוך רחב. היא מורידה את העיניים וכשהיא מרימה אותן, שלו עדיין שם.

החיוך שלו נראה לה לעגני. אולי הוא שם לב שמשהו לא בסדר איתה. היא הולכת למקום אחר. עושה את עצמה כאילו יש לה שיחה לעשות, מחפשת את הפלאפון בתיק, מצמידה אותו לאוזן. היא מרגישה את המבט שלו מותח אליה קו ישר, היא ממש רוצה שזה יפסק, או לפחות שהיא תפסיק להיות ערה לזה.

בחורה עם כרבולת קדמית מחומצנת, שמלת פרחים, אודם חזק ועקבי נעליים של אישה מבוגרת ממי שהיא באמת, אבל איכשהו הכל ביחד נראה כמו מוזרות מתוכננת היטב ואפילו מבוימת, קוראת לכולם להיכנס. כשהאור נכבה היא קצת נרגעת.

הבחור הארוך מהתיאטרון, זה שתמיד רץ עם קפה בכוס קרטון ומשליך אותה לצפרדע הירוקה הגדולה בדרך לשיעור, ניצב עכשיו על הבמה לבוש לבן. הוא הולך לאורך הבמה בקו ישר עם דלי לבן ומתיז צבע לבן לאורך המסלול שלו. הוא עושה את זה כמה פעמים ואחר כך יורד מהבמה. אף אחד לא מוחא כפיים.

הבחורה עם הכרבולת מאותתת לכולם ללכת בעקבותיה, יש לה פנס וכולם צועדים אחריה בחושך לחדר אחר. היא מרגישה שהאיש שהסתכל עליה נמצא ממש קרוב אליה למרות החושך. הוא מעט גבוה ממנה, יש בו משהו רחב.

'את לא צריכה להסביר כלום', היא שומעת לחישה באוזן. 'אני יודע'.

הבחורה מחנות הבגדים מרגישה את הדם אוזל. משהו קורה, זה לא היה רק נדמה לה שהוא מותח קו ישיר אליה. הוא באמת עשה את זה וצמצם את כל הקו ועכשיו הוא עומד קרוב אליה, לכאורה כמו כל אחד אחר שעומד עכשיו בחושך הזה ומסתכל בשתי הסטודנטיות שרוקדות בבגדי קברט. כמו בשחזורי רצח, שבהם עורך מיומן מסמן עיגול אדום מסביב לרוצח ועוד עיגול אדום מסביב לקורבן, כך האיש הזה שלח את הקו שלו אליה ואז הקיף אותה ואת עצמו בעיגול מבין כל האנשים. אף אחד לא מתכוון לזוז לשום מקום.

שתי בחורות צעירות נמצאות עכשיו על הבמה. לאחת מהן יש על הראש תפוח אדום והיא הולכת לאט, כמו על חבל דק, מנסה לגרום לו לא ליפול. השנייה יורה חיצים שנתפסים בקרקע. לשתיהן יש משקפי שמש. בחור שלישי מצטרף עם מריצה מלאה בתפוחים אבל הן מתעלמות ממנו, כל התפוחים שלו ירוקים. הבחורה מחנות הבגדים מרגישה את הנשימה שלו קרוב מאוד אליה, ורוצה להגיד משהו, אבל לא יודעת מה. על אף שהוא לא נוגע בה, יש לה תחושה של מגע בכל הגוף. היא מחליטה לעבור מקום אבל כל האנשים בחדר נראים ממוסמרים למקומות העמידה שלהם, כאילו כדי לעבור ביניהם יהיה צורך לגזור את הרצפה יחד איתם. היא לא זזה וגם לא מסוגלת להתרכז במה שקורה על הבמה עם התפוחים ושתי הבחורות והבחור. כל מה שהיא מרגישה זה את האוויר ההביל שעומד בין האנשים הממוסמרים למקומם ובמיוחד את הנוכחות של המישהו המסוים הזה שלידה.

כשכל זה נגמר מתחלפת המוסיקה והאנשים נוזלים לחדר אחר אחרי הבחורה עם הפנס והעקבים. המוכרת מתגנבת החוצה ויורדת במדרגות. כבר לא אכפת לה משום דבר, רק לא להיות באוויר הזה עוד שנייה אחת, בנוכחות האנושית הדחוסה הזאת. האיש עם המבט הולך אחריה והיא יודעת את זה. היא לא שומעת את הצעדים שלו, לא מרגישה את הנשימה שלו, אבל יודעת שהוא שם כל הזמן הזה. היא חוצה את הכביש, הולכת עוד איזה זמן, הצעדים שלה מהירים והיא מתאפקת לא להסתובב אחורנית. בנקודה מסוימת היא מתפתה להסתובב והוא לא שם, אבל אז היא רואה שהוא הולך על המדרכה המקבילה, ממול, קצת לפניה. הוא עוקב אחריה מלפנים וממול, זה מוזר אבל זה מה שקורה. הוא הולך לכיוון הבית שלה, בצעדים בטוחים, ואז לרגע היא לא רואה אותו וחושבת שאולי הכול היה בראש שלה. כשהיא מגיעה הביתה, היא רואה שהוא הגיע קצת לפניה, יושב על הספסל שבקדמת הבית, כאילו שם הם קבעו להיפגש, מחייך אליה חיוך רחב, מסמן לה לשבת לידו. הרחוב די מואר, היא ממש ליד הבית, בית הקפה השכן פתוח ואנשים יושבים בו. היא מתיישבת על הספסל, אבל רק על הקצה שלו, רחוק מהאיש.

הוא אומר לה, "אני יודע עלייך דברים. אני מכיר אותך. כשאת מתיישבת ככה על הקצה של הספסל, ומניחה יד על הברך, את כאילו לא שמה את כולך על הספסל הזה. וזה כל כך הולם אותך, האופן הזה שבו את נזהרת ממגע עם העולם, חושדת, דווקא כי את כל כך יודעת להתמסר, לתת את כל כולך. וכשאת נבוכה את ממוללת לעצמך את החולצה. את מנסה להתרחק ממני אבל את גם סקרנית, ולכן התיישבת, רצית להבין, לא רצית לברוח. מהשנייה הראשונה שראיתי אותך ידעתי את כל זה, ואני גם יודע את כל ההמשך. אני יודע איך הבית שלך נראה, אני יודע איך המבט שלך נראה בבוקר, כשהעיניים שלך נחות על המראה הראשון של היום. אני יודע איך את מגיבה לדברים כשאת כועסת, או פגועה, או עצובה. את אולי לא יכולה להבין את זה עכשיו, אבל אני פשוט מכיר אותך. אני לא צריך שתגידי משהו כדי לדעת מה קורה אצלך, למדתי אותך בעל פה כל כך הרבה שנים."

"מתי?" היא שואלת.

"ידעתי שתשאלי מתי. אני לא יכול להסביר את זה אבל כבר היינו ביחד כמה שנים ואז למדתי אותך. את בטח לא זוכרת את זה, מבחינתך את והיא לא קשורות, מבחינתך לא פגשת אותה ואת חושבת שהיא לא קיימת. זה היה בדיסלדורף, כשלמדתי שם כלכלה. היא גרמניה, הפנים שלכן שונות, הגוף שלכן שונה, אבל כל התוך שלכן זהה. ראיתי את זה מיד כשנכנסת לאולם. האופן שבו הסתכלת על האנשים. האווירה שאת יוצרת סביבך. איך שהתנהגת כשהגוף שלי היה ליד הגוף שלך. המבט שלך עכשיו, שתוהה אם אני מטורף או מעניין."

"אולי אתה גם מטורף וגם מעניין".

"ידעתי שתגידי את זה. גם היא הייתה אומרת דבר כזה, וקצת פוחדת ממני ובאותו זמן רוצה להישאר עוד."

בבת אחת היא מרגישה שהוא מסתכל מאחוריה על מישהי אחרת. "אני חושבת שיש לך טעות", היא אומרת בהחלטיות.

"בבקשה תרשי לי להיות איתך. אני צריך אותך. את תראי שזה יהיה לך טוב. אני מבטיח לך."

"אני צריכה ללכת הביתה. אל תלך אחריי, אל תתקשר אליי, אל תדבר איתי יותר בחיים. אם תיצור איתי קשר שוב אני אתקשר למשטרה."

הקול שלה רועד כשהיא אומרת את זה, והגוף מתמלא פחד, ועל אף שהיא לא רוצה לפגוע בו היא מרגישה צורך להיות מאוד ברורה לגבי הכוונות שלה. אולי אפילו קשוחה. קצת כמו כשאנשים מבקשים החזר כספי והיא מפרטת להם את המדיניות של הרשת, אלה הזכויות שלכם, אלה החובות שלנו, לא יותר ולא פחות. אלה הכללים והם כתובים באיזה מסמך ואין ויכוח על זה מולי. עד כדי כך היא לא יכלה לשאת משא ומתן משום סוג.

**

כשהבחורה מהחנות נכנסת הביתה, הטלוויזיה בסלון עדיין דולקת. בן הזוג של אמא שלה נוחר על הספה, על השולחן לידו עיתון. היא לא יכולה לסבול את אור הפלורסנט המכוער ואת ארון הטלוויזיה שפעם שמעה שקוראים לו בעברית יפה בידורית. היא נכנסת לחדר הקטן שלה ומתיישבת על מיטת היחיד.

דווקא יכול היה להתאים לה לגור עכשיו בדיסלדורף. גם ככה היא לא יודעת אם יש לה פה עתיד. בהתחלה, כשרק הגיעה, היא הייתה יותר אופטימית. לא שהיו לה המון סיבות לאופטימיות. היא זוכרת את היום שנחתה בתל אביב כאילו היה אתמול. איך ירדה עם שיער נפוח, לבושה במעיל פרווה, ישר לתוך שרב. איך הלכה לחברת כוח אדם לחפש עבודה, שלחו אותה להיות שומרת בקניון. המשפט היחיד שידעה לומר בעברית היה 'יש לך נשק?' במבטא כבד. אם מישהו אי פעם היה עונה כן, לא היה לה שום מושג מה לשאול הלאה או מילים להשתמש בהן. למזלה הם כולם ענו לא. היא ידעה באותם ימים שיש איזו מלחמה בארץ בין ערבים ליהודים אבל לא פרטים לגבי זה, ובטח שלא ידעה לומר מי מבאי הקניון ערבי או יהודי, הם נראו לה כולם אותו דבר. בהדרגה למדה למיין קצת יותר טוב את סוגי האנשים, בעיקר לפי הבגדים, וכמובן המבטא הזר והעברית שלה השתפרו. והיה גם השוטר ההוא שגרה איתו כמה שנים במעלה אדומים.

קראו לו דניס, שם של דג, והוא מאוד אהב אותה והיא יכלה לחסוך כסף כי הוא התעקש לשלם לבדו את שכר הדירה והחשבונות. אמנם היא עדיין הייתה צריכה כסף כדי לקנות לעצמה בגדים ותיקים, אבל בכל זאת הצליחה לשים כסף בצד.
כשהיא חושבת עליו היום, היא לא מבינה איך העבירה שנתיים וחצי איתו. הוא פשוט לא עניין אותה. לא הייתה בו טיפת רוח. היה קם מוקדם, יוצא עם האקדח שלו למשטרה וחוזר בערב.

**

דלת הפלדה התעשייתית לא נחמדה אליה גם בניסיון הפתיחה השלישי. היא חייבת לדבר על זה עם אבי, בעל הבית שכלום לא מעניין אותו. צריך המון כוח פיזי כדי לפתוח אותה, ואז ריצת האמוק פנימה להשתיק את האזעקה, שדורשת טיפוס על כיסא ומכה חזקה עם מקל המטאטא על הכפתור הגבוה, אחרי שמקישים את הקוד.

הבעיה עם אבי שלא היה אכפת לו. מלבד חנות הבגדים, הייתה בבעלותו גם חנות ספרים יד שנייה, חנות לחומרי בניין ובעיקר, ממה שהבינה, התעסק בנדל"ן. הוא רק רצה שקט ושהדברים יעבדו בלי שום מעורבות מצדו, ובמיוחד בלי השקעה כלכלית. זה גם היה היתרון המרכזי בעבודה אתו. זה איפשר לה לנהל את החנות איך שהיא רוצה, להחליט מה היא מייבאת, לבחור קולקציות כראות עיניה. היא ראתה פעם באינטרנט שמה שהיא עושה נקרא 'פאשן מרקטינג, קולקטינג אנד סטיילינג'. ברור היה לה שאבי רואה בה סתם מוכרת, אבל אחת ששווה לו להשקיע בה ולהעלות לה את השכר כל כמה זמן. מאז שהיא החלה לנהל את החנות, המכירות עלו פלאים ואת זה הוא דווקא ידע להעריך. כשהיא מסתכלת על הלקוחות שלה, בדרך כלל היא יודעת בדיוק איך הגוף שלהן נראה גם כשהן מסתירות אותו בבגדים רחבים. לפעמים היא צריכה עוד רגע כדי להבין בדיוק מי עומדת מולה. מה הגוף שלה, אבל גם מה היא מנסה להחביא בו ומה לגלות. ולפי הבעת הפנים, אם הבחורה תרצה משהו דומה מבחינת מה שהיא מסתירה ומה שמוכנה לגלות לעולם, או שאולי אפשר קצת לשנות לה את הדעה.

הרוב אומרות שהן לא צריכות עזרה. והיא רק מסתכלת עליהן מהצד, בוחנת על איזה בגדים הן מסתכלות, איזה מדפדפות מהר ואיזה טורחות למשש או להוציא משורת התלייה. ישנן אלה שלא מודעות למידת הגוף של עצמן, יכולות לשקול בכובד ראש משהו שהיא רואה בבירור שיהיה גדול או קטן בכמה מידות. היא לומדת אותן בהתבוננות שקטה, מרחוק. והממהרות, אלה שנראו כאילו מישהו רודף אחריהן. נכנסות רק להצצה, בדרך לבנק, לעבודה, לאסוף את הילד. במכירות הלך לה עם אלה הכי טוב. היא ניצלה את הרגע הקטן שלהן בחנות כדי להניח כאילו בדרך אגב, על השולחן שסמוך אליהן, את הפריט שהן הכי צריכות. פריטים שהיא כביכול עומדת לקפל, שנשים אחרות לכאורה מדדו קודם. היא נהנתה לראות אותן מרימות בגד, כאילו יד המקרה שלחה אותו לשם, ולוקחות אותו ישר לקופה אפילו בלי למדוד. לנשים עם לוחות זמנים סבירים יותר, שכן נכנסו לתא המדידה המאולתר, נהגה להניח הפתעות תוך שאומרת בתמימות מעושה, 'אולי תנסי גם את זה'.

גם בניסיון רביעי וחמישי דלת הפלדה מסרבת לזוז. היא חייבת עזרה ממישהו. מרחוק היא רואה את הבחור השרוכי מהתיאטרון וכוס הקפה הנצחית שלו. היא מחייכת אליו חיוך של מצוקה מהולה בפיתוי מזויף. הוא מטפס במדרגות הפלדה הרועשות. "'הדלת?" הוא שואל והיא מהנהנת. "כן, גם אצלנו היא לפעמים נתקעת." הוא מניח את כוס הקפה שלו ישר ביד שלה, מחווה שמפתיעה אותה, וגורר את הדלת לא בלי מאמץ. "תודה רבה", היא אומרת לו, מנחיתה את הקפה על הדלפק ומזנקת פנימה לכבות את האזעקה. הוא נועץ מבטים משתאים לנוכח הטיפוס הזריז על הדלפק הגבוה בשמלה ועקבים דקיקים.

"איך את עומדת על העקבים האלה בכלל?" הוא שואל. "מה הבעיה? אני רגילה." היא הלכה על עקבים מגיל שש, אמנם אז רק לאירועים מיוחדים, אבל בהחלט מגיל 12 כבר הפכה הצעידה עליהם להרגל.

"אני יכול לשאול אותך מה חשבת על העבודה שלי?" הוא שואל פתאום. העבודה שלו. "האמת היא שלא כל כך חשבתי… אני מצטערת, לא הייתי מרוכזת באותו ערב." "באמת?" הוא שואל באכזבה גלויה. "חבל, זה ממש עניין אותי לשמוע מה חשבת." "למה בעצם?" "כי אני כבר יודע מה חושבים סטודנטים אחרים, או המרצים שלי. רציתי לשמוע מה חושבת מישהי לא מהתחום, שלא מבינה כלום באמנות."

 

שלומית שסק הוא שם בדוי של כותבת ילידת 1975 המתגוררת בירושלים. זהו פרסומה הראשון.

 

תוכן עניינים

     
     
     
     

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

שירה: כֹּחֵנוּ הוּא בְּהֶעְדֵּר הַכֹּחַ

שירים מאת לאה פילובסקי, איריס אליה כהן ויובל פז

Marsden Hartley, Military Symbols 1, The Metropolitan Museum of Art

לאה פילובסקי

 

יומנו של זליג קלמנוביץ'

זֶלִיג קַלְמַנוֹבִיץ' כָּתַב יוֹם יוֹם בְּגֶטוֹ וִילְנָה מִלִּים בְּתוֹךְ יוֹמָן סוֹדִי.
הַנָּאצִים הַטִּפְּשִׁים לֹא גִּלּוּ וְלוּ גִּלּוּ לֹא הָיוּ מַצְלִיחִים לִקְרֹא. הוּא גַם
הֵבִיא מִלִּים שֶׁל יְהוּדִים אֲחֵרִים לְתוֹךְ הַגֶּטוֹ. סְפָרִים, אָמַר, אֵינָם צוֹמְחִים
עַל עֵצִים. מַה עוֹד אֶפְשָׁר לוֹמַר עָלָיו? הוּא הָיָה בַּלְשָׁן, מְתַרְגֵּם וסַפְרָן.

הַנָּאצִים הַטִּפְּשִׁים לֹא גִּלּוּ וְלוּ גִּלּוּ לֹא הָיוּ מַצְלִיחִים לִקְרֹא. הוּא גַם
הָיָה חוֹקֵר יִידִישׁ, כְּמוֹ בְּנוֹ שָׁלוֹם שֶׁקָּרָא יִידִישׁ בְּלֵב הַהִתְיַשְּׁבוּת הָעִבְרִית בְּעֵמֶק.
מַה עוֹד אֶפְשָׁר לוֹמַר עָלָיו? הוּא הָיָה בַּלְשָׁן, מְתַרְגֵּם וסַפְרָן.
כְּמוֹ חֲבֵרוֹ שֶׁל שָׁלוֹם – אַבָּא שֶׁלִּי, שֶׁגַּם הוּא חוֹקֵר יִידִישׁ בְּנוֹסָף לְכָל זֶה.

מֵעוֹלָם לֹא עָלָה בְּדַעְתִּי לִשְׁאֹל
אִם זֶלִיג קַלְמַנוֹבִיץ' הִכִּיר אֶת סָבוֹ שֶׁל אָבִי – הָרַב בִּנְיָמִין דֹּב בֶּער
שֶׁהָיָה אֶחָד מֵרַבָּנִי הַגֶּטוֹ שֶׁנִּסּוּ בְּאֹמֶץ לִמְנֹעַ
מִיַּעֲקֹב גֶנְס יוֹשֵׁב רֹאשׁ הַיּוּדֶנְרַאט לִמְסֹר יְהוּדִים לַנָּאצִים.

אִם זֶלִיג קַלְמַנוֹבִיץ' הִכִּיר אֶת סָבוֹ שֶׁל אָבִי – הָרַב בִּנְיָמִין דֹּב בֶּער
וַדָּאִי הֶעֱרִיךְ אוֹתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁנִּכְשַׁל מִלִּמְנֹעַ
מִיַּעֲקֹב גֶנְס יוֹשֵׁב רֹאשׁ הַיּוּדֶנְרַאט לִמְסֹר יְהוּדִים לַנָּאצִים.
בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר נִסְפּוּ שְׁלָשְׁתָּם.

זֶלִיג קַלְמַנוֹבִיץ' הִצְלִיחַ לְפָחוֹת לִשְׂרֹּד לְאַחֵר חִסּוּל הַגֶּטוֹ
הִצְלִיחַ לִשְׂרֹד אַף בְּמַחֲנֶה הָרִכּוּז שֶׁבְּאֶסְטוֹנְיָה
כִּמְעַט עַד סוֹף הַמִּלְחָמָה כִּמְנַקֵּה הַמַּחֲרָאוֹת.
אֲנִי מְנַשֵּׁק אֶת צוֹאָתָם שֶׁל יְהוּדִים קְדוֹשִׁים, כָּתַב בְּיוֹמָנוֹ.

הִצְלִיחַ לִשְׂרֹד אַף בְּמַחֲנֶה הָרִכּוּז שֶׁבְּאֶסְטוֹנְיָה,
רַק בְּסוֹף אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת אַרְבָּעִים וְאַרְבַּע נִרְצַח.
אֲנִי מְנַשֵּׁק אֶת צוֹאָתָם שֶׁל יְהוּדִים קְדוֹשִׁים, כָּתַב בְּיוֹמָנוֹ.
אֶל תּוֹרַת אֲבוֹתָיו שָׁב בְּגֶטוֹ וִילְנָה. הוּא נִכְנַס לְשָׁם חִלּוֹנִי.

זֶלִיג קַלְמַנוֹבִיץ' הִסְכִּים לָבוֹא כְּשֶׁאַבָּא קוֹבְנֶר בִּקֵּשׁ לְהִפָּגֵשׁ אִתּוֹ.
לֹא הִסְכִּים לָתֵת לוֹ תְּמִיכָה בְּמֶרֶד גֶּטוֹ וִילְנָה. נָזַף בּוֹ.
כֹּחֵנוּ הוּא בְּהֶעְדֵּר הַכֹּחַ אָמַר זֶלִיג קַלְמַנוֹבִיץ'.
שָׁלוֹם, בְּנוֹ, עָרַךְ אֵת יוֹמָנוֹ שֶׁל אָבִיו, וְחָקַר אֶת כְּתִיבָתוֹ שֶׁל אַבָּא קוֹבְנֶר.

לֹא הִסְכִּים לָתֵת לוֹ תְּמִיכָה בְּמֶרֶד גֶּטוֹ וִילְנָה. נָזַף בּוֹ.
דֶּרֶךְ הַכֹּחַ הִיא דַּרְכָּם אָמַר זֶלִיג קַלְמַנוֹבִיץ'.
שָׁלוֹם בְּנוֹ, עָרַךְ אֵת יוֹמָנוֹ שֶׁל אָבִיו, וְחָקַר אֶת כְּתִיבָתוֹ שֶׁל אַבָּא קוֹבְנֶר.
אָבִי חָקַר אֶת כְּתִיבָתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם סוּצְקֶבֶר שֶׁהִצִּיל סְפָרִים עִם זֶלִיג קַלְמַנוֹבִיץ' בְּגֶטוֹ.

אִמָּא שֶׁל אִמָּא שֶׁלִּי נָהֲגָה תָּמִיד לִמְחֹא כַּפַּיִם כְּשֶׁנְּכָדֶיהָ
חָזְרוּ בְּשָׁלוֹם מִבֵּית הַסֵּפֶר אוֹ מִבְּרֵכַת הַשְּׁחִיָּה. הוֹרֶיהָ, אַחֶיהָ וְאַחְיוֹתֶיהָ
וּבָהֶן אֲחוֹתָהּ הָאֲהוּבָה לֵאָה נִרְצְחוּ כֻּלָּם בְּוַרְשָׁה. הֵם הִתְגַנְּבוּ
לְכָאן מִשִּׁיר אַחֵר.

 

דרכיה דרכי נועם

"על עשרה דברים נגעים באים. על עבודה זרה ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים ועל חילול השם ועל קילול השם ועל גוזל את הרבים ועל גוזל את שאינו שלו ועל גסי הרוח ועל לשון הרע ועל עין רעה."
ויקרא רבה, פרשה י"ז
"או כאילו "בן זונה", "יא הומו" ו"אבא ש'ך ערבי" – "קילולים", בלשונו של נועם – הם שמות קוד למהלכי כדורגל נפוצים."
'את כל הילדים בעולם' / טל ניצן

 

חוֹשֶׁבֶת רַק בְּלִי קִלּוּלִים שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ נְגַעִים רָעִים שֶׁרַק תִּהְיֶה נוֹגַעַת לֹא מְצֹרַעַת
וְאִם מְצֹרַעַת שֶׁלֹּא תֵּשֵׁב לָעַד בַּדָּד מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הִיא אֵינָהּ מִתְקַבֶּלֶת עַל הַדַעַת
לָכֵן הִיא לִפְעָמִים נִמְנַעַת מִלְּסַפֵּר אוֹ מְנַסָּה לְסַפֵּר בְּלִי לְהָצִיק בְּלִי לְהַזִּיק לְיַקִּירֶיהָ לַחֲבֵירֶיהָ לְהוֹרֶיהָ
לְתַלְמִידֶיהָ לְאַחְיָנֶיהָ שֶׁהֵם יְלָדֶיהָ הִיא מְשׁוֹרֶרֶת
זֹאת אִם כֵּן מִמֶּרְחַקִּים בַּעֲדִינוּת שֶׁלֹּא לְהָעִיק עַל אַף אֶחָד מֵהֶם בְּמִלּוֹתֶיהָ בִּיגוֹנָהּ
בַּמָּוֶת שֶׁעוֹלֶה בְּחַלּוֹנָהּ
הִיא יוֹדַעַת וּמַכִּירָה אֶת הַחַיִּים וְחָיָה סִפּוּרִים
שֶׁל אֲחֵרִים
אֲבָל אֵינָהּ מְסַפֶּרֶת בְּעַצְמָהּ כְּלוֹמַר הִיא מְסַפֶּרֶת
אֶלָּא שֶׁכְּדֵי לִשְׁמֹר עַל הַחַיִּים כָּל חַיֶּיהָ
כָּל סִפּוּרֶיהָ תָּמִיד אוֹמְרִים שִׁירָה.

 

נוקטורנו בישראל

"לעתים, בלילות, באור כבוי, הייתי יושב על כיסא ושואל את עצמי חרש מה ההבדל בין פשיסט למורד?"
'נוקטורנו בצ'ילה', רוברטו בולניו

הַלַּיְלָה יוֹרֵד.
פָשִׁיסְט אוֹ מוֹרֵד?
הַלַּיְלָה זוֹכֵר: אֵין זֶה עַד כְּדֵי כָּךְ חָשׁוּב לְמִי מַצְבִּיעִים בַּבְּחִירוֹת

חָשׁוּב יוֹתֵר בְּמִי וּבַמֶּה בּוֹחֲרִים, בְּמִי וּבַמֶּה בָּחֲרוּ, בְּמִי וּבַמֶּה יִבְחֲרוּ
כְּשֶׁשּׁוּב אֵין, כְּשֶׁשּׁוּב לֹא הָיוּ, כְּשֶׁשּׁוּב לֹא תִּהְיֶינָה בְּחִירוֹת.

בַּסָּלוֹן הַסִּפְרוּתִי שֶׁל מָרִיָה, שֶׁשְּׁמָהּ מָרִיאָנָה, שֶׁשְּׁמָהּ אֵינוֹ מְשַׁנֶּה
מְדַבְּרִים, דִּבְּרוּ, יְדַבְּרוּ הֲבָלִים חֲלוּלִים שֶׁאוּלַי נִדְמִים, שֶׁאוּלַי נִדְמוּ, שֶׁאוּלַי יִדָּמוּ
לְשִׁירָה. בַּמַּרְתֵּף שֶׁל הַבַּעַל
פּוֹרֶצֶת, פָּרְצָהּ, תִּפְרֹץ הַשִּׁירָה בִּזְעָקָה מִן
הַמְּעוּנִים – מְשׁוֹרְרִים, וְאֵלֶּה שֶׁאֵינָם, שֶׁלֹּא הָיוּ, שֶׁלֹּא יִהְיוּ
מְשׁוֹרְרִים, אֲבָל תָּמִיד הֵם, תָּמִיד הָיוּ, תָּמִיד יִהְיוּ בְּנֵי אָדָם.

וְאֵלֶּה הַמַּצְלִיחִים, שֶׁהִצְלִיחוּ, שֶׁיַּצְלִיחוּ לְהִמָּלֵט – גַּם בֵּינֵיהֶם מְשׁוֹרְרִים וּבְנֵי אָדָם
שאֵינָם מוֹעֲדִים, שֶׁלֹּא מָעֲדוּ, שֶׁלֹּא יִמְעֲדוּ
לְסָלוֹן שֶׁל מָרִיָה, שֶׁשְּׁמָהּ מָרִיאָנָה, שֶׁשְּׁמָהּ אֵינוֹ מְשַׁנֶּה.

הַלַּיְלָה יוֹרֵד. גַּם אִם לֹא תִּהְיֶינָה בְּחִירוֹת תָּמִיד תִּהְיֶה בְּחִירָה
תָּמִיד יֵשׁ תִּקְוָה וּדְמוּתָהּ הִיא דְּמוּת הַיֵּאוּשׁ בְּעֵינֵיהֶם שֶׁל אֵלֶּה
שֶׁלֹּא בּוֹגְדִים, שֶׁלֹּא בָּגְדוּ, שֶׁלֹּא יִּבְגּדו לְעוֹלָם
בְּעוֹלָם הַשִּׁירָה, בְּעוֹלָם הָאָדָם, עִם עוֹלָם הַסָּלוֹן
שֶׁל מָרִיָה, שֶׁשְּׁמָהּ מָרִיאָנָה, שֶׁשְּׁמָהּ אֵינוֹ מְשַׁנֶּה.
בַּזֹּאת לְפָחוֹת אֶפְשָׁר לִבְטֹחַ, בַּזֹּאת אֶפְשָׁר לְהַאֲמִין.

 

לאה פילובסקי (1970) היא משוררת ומורה לחינוך מיוחד. ספריה: "אמנות זה", (2009, פרדס, סדרת 'כבר' בעריכת ליאת קפלן), ו"מקשיב גם לי דווקא עכשיו", (2013, קשב לשירה). ספרה "המפתח הוא בכיסו הריק" – מסע פואטי בעקבות המשורר ט. כרמי – יראה אור בשנה הקרובה בהוצאת כרמל. ספריה זיכו אותה בפרסים ספרותיים שונים.

 

איריס אליה כהן

 

בבית החולים על שם רבקה זיו בצפת

בַּיּוֹם שֶׁנּוֹלַדְתִּי
נָחַת הָאָדָם הָרִאשׁוֹן
עַל הַיָּרֵחַ.

"יוּסְטוֹן כָּאן
צְפַת," הַדּוֹקְטוֹר קָרָא,
"אֲנִי חוֹזֵר וְאוֹמֵר
כָּאן צְפַת. הָעַיִט נָחַת."

וְרָאִיתִי שָׂדוֹת בָּעֵינַיִם שֶׁל אִמָּא שֶׁלִּי
וְאַבָּא לָחַשׁ יְעָרוֹת
כּוֹכָבִים זָהֲרוּ וְאוֹרָם
הִשְׁתַּטַּח עַל קִּבְרוֹת צַדִּיקִים
בֵּין הֶעָבִים נָצְצוּ הָרוּחוֹת, עֲצֵי הַפֵּרוֹת
נִשְׁפְּכוּ
כְּמוֹ מַיִם, אַיָּלוֹת הִתְנַשְּׁקוּ
בִּגְזָעִים כִּמְזוּזוֹת,
הָרֵי כְּנָעַן שָׂמְחוּ וּבֵרְכוּ
הַשָּׁמַיִם.

שְׁנֵי הוֹרַי אֲחָזוּנִי, אֶחָד מִכָּל צַד
כְּמוֹ מֶלְקָחַיִם,
זוֹ הָיְתָה הַשְּׁנִיָּה שֶׁהִתְחִילָה
אוֹתִי.
נִשְׁמָתִי הַפְּעוּטָה נִדְבְּקָה
אֶל לוּחַ גּוּפִי
כְּמוֹ מוֹדָעָה.

(מֵרָחוֹק נִרְאֲתָה מִתְקָרֶבֶת מַהֵר
אֱנוֹשׁוּת מֻפְלָאָה
בְּשִׂיאָהּ)

 

אִמִּי אִמִּי (1)

וְאֶת הָעֵצִים רָאִיתִי מִלְּמַטָּה
אֵין יָפֶה מֵהָאוֹר הַחוֹסֶה בְּצִלָּם.

וְאֶת הַדְּרָכִים רָאִיתִי מִלְּמַעְלָה
אֵין יָפֶה מֵהָאוֹר הַמַּסְבִּיר לַהוֹלְכִים.

וְאֶת הַיָּמִים רָאִיתִי מִבַּעַד
אֵין יָפֶה מֵהָאוֹר הַנִּפְרָשׂ עַל הַזְּמַן.

ואֶת הַתְּשׁוּקָה רָאִיתִי מִן הַצַּד
אֵין יָפֶה מֵהָאוֹר הַמֻּנָּח עַל גּוּפְךָ.

וְאֶת הַיְּלָדִים רָאִיתִי מִתּוֹךְ
אֵין יָפֶה מֵהָאוֹר שֶׁמַּחְזִיר עוֹלָמָם.

וְאֶת אִמִּי שֶׁלִּמְּדַתְנִי לִרְאוֹת

 

 

אִמִּי אִמִּי (2)

תָּמִיד הוֹלֵךְ אֵלַי קוֹלָהּ עַל קַו הַטֶּלֶפוֹן
בִּדְאָגוֹת אֵין סְפֹר, מַפְצִיר בִּי תְהִלִּים,
קְמֵעוֹת מַזָּל, פְּרָטֵי פְּרָטִים
שֶׁל חֲלוֹמוֹת
(כְּמוֹ כּוֹכָבִים הֵם מַפְצִיעִים כָּל לַיְלָה
מֵחָדָשׁ)
מוּטָב שֶׁתִּשָּׁמְרִי, בִּתִּי
מִן הָעֵינַיִם הָרָעוֹת, וּמֵהוֹלְכֵי רָכִיל,

(הַהַצְלָחָה הִיא בַּיִת מִזְּכוּכִית –
קִנְאַת הָאֲנָשִׁים כְּמוֹ אֲבָנִים.)

תִּסְּעִי לְאַט,
וּבְאוֹרוֹת גְּבוֹהִים
תִּזָּהֲרִי, תַּקְפִּידִי, שִׂימִי לֵב.

וְאִם כְּבָר מְדַבְּרִים עַל אַהֲבָה
אִמִּי אִמִּי
כְּכָל שֶׁמִּתְיַשֵּׁן זְמַנֵּךְ בְּעֶצֶם
הָעוֹלָם הַזֶּה
כָּךְ מִתְחַדֵּשׁ לִבִּי עָלַיִךְ

 

איריס אליה כהן היא סופרת ומשוררת, כלת פרס ראש הממשלה לשנת 2015. השירים מתוך ספרה החמישי "פֶּלֶא-פּוֹאֶמוֹת וְשִׁירִים", הרואה אור בימים אלה בהוצאת 'ידיעות ספרים'.

 

יובל פז

 

דקארט טעה

בְּכָל פַּעַם שֶׁאֲנִי חוֹשֵׁב
אֲנִי חָדֵל לְהִתְקַיֵּם
אֲנִי הוֹפֵךְ לְסָפֵק
לְסַף
לְ
אֶבֶן חַדָּה
תְּקוּעָה בְּסוּלְיַת הַנַּעַל
מְלַוָּה אוֹתִי
בִּצְרִימָה
אוֹ שֶׁמָּא אֵין זוֹ אֶלָּא
דְּמָמָה.

 

הכיבוס

בְּמַּיִם רוֹתְחִים,
יִבּוּשׁ בַּצֵּל אַחֲרֵי סְחִיטָה.
עַל הַתָּוִית כָּתוּב 100% כֻּתְנָה
– בְּעַרְבִית: כֻּתְנָה הִיא قُطْن (קֻטְן) –
סִיב קָטָן הַצּוֹמֵחַ סְבִיב זִרְעֵי הַצֶּמַח
וּפְרִיחָתוֹ מְשַׁמֶּשֶׁת לִטְוִויַת חוּטִים
וַאֲרִיגָתָם לְבַד רַךְ וְנוֹשֵׁם.

יֵשׁ לְהַפְרִיד אָדָם מֵאַדְמָתוֹ,
נִתַּן לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּמַלְבִּין.
נַסּוּ אוֹתוֹ עַל פִּנָּה קְטַנָּה וּמוּסְתֶרֶת,
כְּדֵי לְוַדֵּא שֶׁהַלֵּב לֹא מִתְכָּוֵוץ
כְּבַר חֲמִשִּׁים שָׁנָה תָּלוּי
מִתְנוֹפֵף בְּרוּחַ רָעָה.

וּמִי יַרְוֵּה אֶת הַנּוֹתָרִים בְּלִי מַיִם
אֲפִלּוּ לִשְּׁתִיָּה?

 

יובל פז הוא מורה לספרות בכפר הנוער אלוני יצחק ומרצה במכללת סמינר הקיבוצים. ספר שיריו 'תן למפלצות בשקט' ראה אור בהוצאת אבן חושן ב-2013.

 

 

תוכן עניינים

     
     
     
     

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

 

מ"יום הרצל" ל"יום המדינה": כך נולד "יום העצמאות"

כיום העניין נראה פשוט להפליא. ב-ה' באייר תש"ח הכריז ראש הממשלה דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל, ומאז תאריך זה זכה להיות יום העצמאות הרשמי של מדינת ישראל. בישראל כמו בישראל, הדברים התנהלו קצת אחרת, ועד שיום העצמאות התקבע בתאריך המוכר לנו הוא עבר כמה וכמה גלגולים.

מצעד צבאי "יום הצבא" [=יום העצמאות] 4.5.1949. אוסף הצלמניה

כ' בתמוז: יום הרצל

"אם תרצו אין זו אגדה": דמותו וחזונו של אבי הציונות היו כה משמעותיים בהיסטוריה של עמנו ומדינתנו, שמאז פטירתו של בנימין זאב הרצל (ב-1904) מצוין בארץ ישראל וברחבי העולם היהודי "יום הרצל" בתאריך פטירתו, כ' בתמוז.

 

לחצו על התמונה לפריט בקטלוג הספרייה

 

יום זה שימש כנקודת השיא של פעילות החינוך הציוני וגיוס דעת הקהל למען הציונות. תכני היום הוקדשו כמובן בראש ובראשונה לחזון המדינה היהודית ולפעולה למענו, לגיוס כספים לקרן הקיימת וכדומה. ככל שקרם החזון עור וגידים החל להשתרש כינוי חדש ליום זה, עד שלבסוף תפס השם "יום המדינה" את מקומו של "יום הרצל".

 

לחצו על התמונה לידיעה באתר Jpress

 

יום צבא ההגנה לישראל

חזונו של הרצל התממש בה' באייר תש"ח עם הקמתה של מדינת ישראל. כמתבקש מאירוע בסדר גודל שכזה – מובן כי זכה מיד לכינוי "יום המדינה". חודשיים וחצי אחר כך, בכ' בתמוז, חל יום פטירתו של הרצל, מה שהעלה את השאלה: מה ייעשה ב"יום המדינה" הקודם, המסורתי, של כ' בתמוז?

הפתרון הגיע מהר מהצפוי. בתקופה זו מלחמת העצמאות הגיעה לאחד משיאיה, לקראת סופם של "קרבות עשרת הימים" ולפני "ההפוגה השנייה" – ועל כן המעבר מ"יום הרצל" כ"יום המדינה" להכרזה על כ' בתמוז כ"יום הצבא" היה פשוט.

 

לחצו על התמונה לפריט בקטלוג הספרייה

 

הצבא, שההפרדה בינו לבין הממשלה הזמנית הייתה מטושטשת, הוא שעיצב את תכניו של היום והוציאם אל הפועל. בכל הארץ נערכו טקסים ועצרות חגיגיים, ובתל אביב נערך מצעד צבאי שבו הוצגו היחידות הלוחמות, ובכללן מטס ראווה של חיל האוויר. כך הופגן לראשונה לעין הציבור כוחו הצבאי של היישוב לאחר יציאתו מן המחתרת עם קום המדינה.

 

לחצו על התמונה לידיעה באתר Jpress

 

בירושלים הנצורה, שהייתה נתונה אז בעיצומה של הלחימה על שחרור העיר העתיקה, צוין יום הצבא בטקסים צנועים שכללו מצעד של חיילי הגדנ"ע ותפילות מיוחדות של הרבנים הראשיים ומפקדי העיר. נערכו גם טקסי גילוי מצבות קברותיהם הזמניים של חללי הקרבות ברחבי העיר.

 

יום הזיכרון ויום העצמאות

בשנת תש"ט נחוג יום העצמאות הראשון במדינת ישראל על פי החלטת כנסת ישראל הראשונה. אף שמלחמת העצמאות טרם הסתיימה סופית, נחוג היום שוב במצעד צבאי בתל אביב, בטקסים ותפילות, וכך נקבע אופיו הראשוני. בתל אביב צוינה שנה לשחרור דרום העיר וכיבוש יפו, ובירושלים נחגגה הסרת המצור והרחבת גבולות העיר החדשה. בעיצוב הטקסים והחגיגות ניתן מקום ייחודי לרבנות הראשית לישראל, שערכה תפילות המוניות חגיגיות וקבעה סדרי תפילה מיוחדים. מוסדות לאומיים כמו הקרן הקיימת לישראל וקרן היסוד יזמו מפעלי גיוס כספים להרחבת ההתיישבות והעלייה. היום החגיגי צוין במפעלים נוספים, כדוגמת תערוכת בולים לאומית ראשונה במדינת ישראל.

 

לחצו על התמונה לפריט בקטלוג הספרייה

 

בד' באייר, יום לפני יום העצמאות תש"ט, נערכה האזכרה השנתית הראשונה לחללי גוש עציון שנפלו בקרב האחרון ערב הקמת המדינה. אזכרה זו היא ששימשה כבסיס לקביעת ד' באייר כיום הזיכרון לחללי צה"ל.

 

לחצו על התמונה לפריט בקטלוג הספרייה

 

בכ' בתמוז תש"ט נחוג שוב "יום הצבא", הפעם עם מצעד צנוע (חודשיים קודם לכן נערך המצעד הגדול של יום העצמאות) ומסדרים חגיגיים. הטקס העיקרי בו היה חלוקת עיטורי הגבורה לגיבורי מלחמת העצמאות.

 

יום ההשבעה, יום ההתיישבות ויום קיבוץ גלויות

לאורך השנה הראשונה לקיום המדינה ציין צה"ל ימים נוספים שנחשבו לאירועים לאומיים, שעם השנים נעלמו מלוח השנה שלנו. עוד לפני "יום הצבא", נקבע מועד חגיגי להשבעת חיילי צה"ל. "יום ההשבעה" נערך בעיצומם של ימי ההתארגנות בהפוגה הראשונה במלחמה, בתאריך 28.6.1948. נוסח השבועה פורסם בעיתונות ומפקדי צה"ל וחייליו נשבעו אמונים למדינת ישראל. החברה הישראלית הצעירה שהייתה מגויסת ללחימה, הייתה כולה שותפה לאירוע זה. נוסח ההשבעה פורסם בחגיגיות בעיתונים, הרחובות קושטו ודגלי ישראל הונפו, נערכו עצרות ומסיבות, וחיילי צה"ל זכו בכניסה חופשית להצגות תיאטרון, מופעי בידור וסרטי קולנוע. נערכו ביקורים מיוחדים אצל פצועי הקרבות בבתי החולים, ונפקדו גם קברות החללים.

 

לחצו על התמונה לפריט בקטלוג הספרייה

 

בהמשך השנה רתם הצבא את כוחותיו הארגוניים לציון ערכים לאומיים במתכונת דומה. בחול המועד סוכות תש"ט (1948), חג האסיף, צוין "יום ההתיישבות", שבו הועלה על נס ערך ההתיישבות ותרומתו של צה"ל לו כחיל חלוץ להתיישבות בשטחים ששוחררו במלחמה. יחידות הצבא ביקרו באתרי ההתיישבות הציונית, עלו לקברות חלוצי ההתיישבות, וההתיישבות העובדת הציגה בפניהם תערוכות חקלאיות.

 

לחצו על התמונה לידיעה באתר Jpress

 

ביום האחרון של חנוכה תש"ט (1949) ערך הצבא גם "יום קיבוץ גלויות", שבמרכזו עמד ערך העלייה לארץ. ביום זה נערכו עצרות מיוחדות של ראשי המדינה לכבוד מתנדבי גח"ל (גיוס חוץ לארץ) וחיילים עולים בודדים. החברה האזרחית וזרועות המדינה מצדן השתתפו גם הן בימים אלה שציין הצבא, וגם במהלכם נערכו מסיבות לחיילי צה"ל, וניתנה להם כניסה חופשית לאירועי תרבות.

 

לחצו על התמונה לפריט בקטלוג הספרייה

 

הרצל: ספרים, מאמרים, תמונות, ועוד

 

הצטרפו ל"מסע בזמן" – אוסף הכרזות שלנו: