אזור תעשייה בלילה, רצפת בטון. הבחורה שעובדת בחנות זול לכל סוגרת את דלת הפלדה הכבדה שלה. בערב עוד באו שתי בנות צעירות לחפש חולצות סוג ב' לקיץ, אבל הן סתם פתחו לה את כל הקיפולים ובלגנו לה הכול כדי לקנות בסוף בקושי שתי חולצות. היא שומעת בחצי אוזן את האיש המבוגר מהסטודיו ליד מדבר על דגם של ג'יקסו ומנוע הידראולי שהוא מייבא מגרמניה, מנסה להיזכר במספר הקטלוגי עד שאשתו שעובדת אתו אומרת בנחרצות שזה 4486.
בבוקר היא מצאה בתיבת הדואר של החנות מעטפה ובה הזמנה לראות חזרה פתוחה לקהל בבית הספר לאמנויות הבמה שנמצא בבניין שלהם. הראש שלה עדיין רעש מכל הטלפונים שהיא עשתה כל היום. להזמין חולצות בייסיק, ולבדוק מה קורה עם הליין הספורטיבי, ומכנסי הסטרצ'. והאנשים האלה שסתם נכנסים, עורמים ערימות, מודדים בתא שהוא בעצם מין מחסן-משנה מאולתר, משאירים את הבגד מופשל מבפנים החוצה בחוסר אכפתיות, והיא עוברת אחריהם, מחזירה את הבפנים פנימה והבחוץ החוצה, תולה בחזרה על הסטנד. בדרך לחזרה היא שואלת את עצמה אם היא הייתה אמורה להתלבש אחרת, אולי לבוא מהבית אחרי מקלחת, לא ככה בסוף יום עבודה בסניף העודפים, בכל זאת זה תיאטרון. היא מציצה על עצמה במראה במעלית, תוהה אם הם הזמינו עוד שכנים מהבניין התעשייתי או שהם בעצם בחרו בה.
כשהיא מגיעה לתיאטרון, עדיין לא הכניסו את האורחים והם במרפסת, מעשנים או מדברים ביניהם. היא לא מכירה אף אחד ומנסה לנחש מי שייך לחברים, מי למשפחה ומי לא כל כך קשור, כמוה. מהמרפסת הגבוהה אפשר לצפות על שתי שורות המבנה התעשייתי שבימים הוא רועש ומאובק ועכשיו בלילה נראה כמעט רומנטי. נותרו בו הדים והדף של הבוקר: בוקסה, בלק-בוקס, הזמנה, עמיל מכס, בוכנה, אבל בלי הנוכחות הפיזית והמשקל שלהם, בלי רעשי המנוע שנטמעו כאן בקרקע ובאוויר, היכן שהוא מאחוריה.
היא לא יודעת איפה לשים את עצמה בדיוק אז היא נשענת לקיר המרפסת מהבטון. מישהו מסתכל עליה, אבל היא לא בטוחה אם באמת עליה, זה קצת מביך אותה. היא מנסה לא להחזיר מבט, אבל לא יודעת לאן להסתכל. היא מרגישה את המבט אפילו שהיא מסתכלת לצד אחר. היא מסתכלת לעצמה על הסנדלים. אחר כך היא מרימה את הראש והעיניים שלהם נפגשות. הוא מחייך חיוך רחב. היא מורידה את העיניים וכשהיא מרימה אותן, שלו עדיין שם.
החיוך שלו נראה לה לעגני. אולי הוא שם לב שמשהו לא בסדר איתה. היא הולכת למקום אחר. עושה את עצמה כאילו יש לה שיחה לעשות, מחפשת את הפלאפון בתיק, מצמידה אותו לאוזן. היא מרגישה את המבט שלו מותח אליה קו ישר, היא ממש רוצה שזה יפסק, או לפחות שהיא תפסיק להיות ערה לזה.
בחורה עם כרבולת קדמית מחומצנת, שמלת פרחים, אודם חזק ועקבי נעליים של אישה מבוגרת ממי שהיא באמת, אבל איכשהו הכל ביחד נראה כמו מוזרות מתוכננת היטב ואפילו מבוימת, קוראת לכולם להיכנס. כשהאור נכבה היא קצת נרגעת.
הבחור הארוך מהתיאטרון, זה שתמיד רץ עם קפה בכוס קרטון ומשליך אותה לצפרדע הירוקה הגדולה בדרך לשיעור, ניצב עכשיו על הבמה לבוש לבן. הוא הולך לאורך הבמה בקו ישר עם דלי לבן ומתיז צבע לבן לאורך המסלול שלו. הוא עושה את זה כמה פעמים ואחר כך יורד מהבמה. אף אחד לא מוחא כפיים.
הבחורה עם הכרבולת מאותתת לכולם ללכת בעקבותיה, יש לה פנס וכולם צועדים אחריה בחושך לחדר אחר. היא מרגישה שהאיש שהסתכל עליה נמצא ממש קרוב אליה למרות החושך. הוא מעט גבוה ממנה, יש בו משהו רחב.
'את לא צריכה להסביר כלום', היא שומעת לחישה באוזן. 'אני יודע'.
הבחורה מחנות הבגדים מרגישה את הדם אוזל. משהו קורה, זה לא היה רק נדמה לה שהוא מותח קו ישיר אליה. הוא באמת עשה את זה וצמצם את כל הקו ועכשיו הוא עומד קרוב אליה, לכאורה כמו כל אחד אחר שעומד עכשיו בחושך הזה ומסתכל בשתי הסטודנטיות שרוקדות בבגדי קברט. כמו בשחזורי רצח, שבהם עורך מיומן מסמן עיגול אדום מסביב לרוצח ועוד עיגול אדום מסביב לקורבן, כך האיש הזה שלח את הקו שלו אליה ואז הקיף אותה ואת עצמו בעיגול מבין כל האנשים. אף אחד לא מתכוון לזוז לשום מקום.
שתי בחורות צעירות נמצאות עכשיו על הבמה. לאחת מהן יש על הראש תפוח אדום והיא הולכת לאט, כמו על חבל דק, מנסה לגרום לו לא ליפול. השנייה יורה חיצים שנתפסים בקרקע. לשתיהן יש משקפי שמש. בחור שלישי מצטרף עם מריצה מלאה בתפוחים אבל הן מתעלמות ממנו, כל התפוחים שלו ירוקים. הבחורה מחנות הבגדים מרגישה את הנשימה שלו קרוב מאוד אליה, ורוצה להגיד משהו, אבל לא יודעת מה. על אף שהוא לא נוגע בה, יש לה תחושה של מגע בכל הגוף. היא מחליטה לעבור מקום אבל כל האנשים בחדר נראים ממוסמרים למקומות העמידה שלהם, כאילו כדי לעבור ביניהם יהיה צורך לגזור את הרצפה יחד איתם. היא לא זזה וגם לא מסוגלת להתרכז במה שקורה על הבמה עם התפוחים ושתי הבחורות והבחור. כל מה שהיא מרגישה זה את האוויר ההביל שעומד בין האנשים הממוסמרים למקומם ובמיוחד את הנוכחות של המישהו המסוים הזה שלידה.
כשכל זה נגמר מתחלפת המוסיקה והאנשים נוזלים לחדר אחר אחרי הבחורה עם הפנס והעקבים. המוכרת מתגנבת החוצה ויורדת במדרגות. כבר לא אכפת לה משום דבר, רק לא להיות באוויר הזה עוד שנייה אחת, בנוכחות האנושית הדחוסה הזאת. האיש עם המבט הולך אחריה והיא יודעת את זה. היא לא שומעת את הצעדים שלו, לא מרגישה את הנשימה שלו, אבל יודעת שהוא שם כל הזמן הזה. היא חוצה את הכביש, הולכת עוד איזה זמן, הצעדים שלה מהירים והיא מתאפקת לא להסתובב אחורנית. בנקודה מסוימת היא מתפתה להסתובב והוא לא שם, אבל אז היא רואה שהוא הולך על המדרכה המקבילה, ממול, קצת לפניה. הוא עוקב אחריה מלפנים וממול, זה מוזר אבל זה מה שקורה. הוא הולך לכיוון הבית שלה, בצעדים בטוחים, ואז לרגע היא לא רואה אותו וחושבת שאולי הכול היה בראש שלה. כשהיא מגיעה הביתה, היא רואה שהוא הגיע קצת לפניה, יושב על הספסל שבקדמת הבית, כאילו שם הם קבעו להיפגש, מחייך אליה חיוך רחב, מסמן לה לשבת לידו. הרחוב די מואר, היא ממש ליד הבית, בית הקפה השכן פתוח ואנשים יושבים בו. היא מתיישבת על הספסל, אבל רק על הקצה שלו, רחוק מהאיש.
הוא אומר לה, "אני יודע עלייך דברים. אני מכיר אותך. כשאת מתיישבת ככה על הקצה של הספסל, ומניחה יד על הברך, את כאילו לא שמה את כולך על הספסל הזה. וזה כל כך הולם אותך, האופן הזה שבו את נזהרת ממגע עם העולם, חושדת, דווקא כי את כל כך יודעת להתמסר, לתת את כל כולך. וכשאת נבוכה את ממוללת לעצמך את החולצה. את מנסה להתרחק ממני אבל את גם סקרנית, ולכן התיישבת, רצית להבין, לא רצית לברוח. מהשנייה הראשונה שראיתי אותך ידעתי את כל זה, ואני גם יודע את כל ההמשך. אני יודע איך הבית שלך נראה, אני יודע איך המבט שלך נראה בבוקר, כשהעיניים שלך נחות על המראה הראשון של היום. אני יודע איך את מגיבה לדברים כשאת כועסת, או פגועה, או עצובה. את אולי לא יכולה להבין את זה עכשיו, אבל אני פשוט מכיר אותך. אני לא צריך שתגידי משהו כדי לדעת מה קורה אצלך, למדתי אותך בעל פה כל כך הרבה שנים."
"מתי?" היא שואלת.
"ידעתי שתשאלי מתי. אני לא יכול להסביר את זה אבל כבר היינו ביחד כמה שנים ואז למדתי אותך. את בטח לא זוכרת את זה, מבחינתך את והיא לא קשורות, מבחינתך לא פגשת אותה ואת חושבת שהיא לא קיימת. זה היה בדיסלדורף, כשלמדתי שם כלכלה. היא גרמניה, הפנים שלכן שונות, הגוף שלכן שונה, אבל כל התוך שלכן זהה. ראיתי את זה מיד כשנכנסת לאולם. האופן שבו הסתכלת על האנשים. האווירה שאת יוצרת סביבך. איך שהתנהגת כשהגוף שלי היה ליד הגוף שלך. המבט שלך עכשיו, שתוהה אם אני מטורף או מעניין."
"אולי אתה גם מטורף וגם מעניין".
"ידעתי שתגידי את זה. גם היא הייתה אומרת דבר כזה, וקצת פוחדת ממני ובאותו זמן רוצה להישאר עוד."
בבת אחת היא מרגישה שהוא מסתכל מאחוריה על מישהי אחרת. "אני חושבת שיש לך טעות", היא אומרת בהחלטיות.
"בבקשה תרשי לי להיות איתך. אני צריך אותך. את תראי שזה יהיה לך טוב. אני מבטיח לך."
"אני צריכה ללכת הביתה. אל תלך אחריי, אל תתקשר אליי, אל תדבר איתי יותר בחיים. אם תיצור איתי קשר שוב אני אתקשר למשטרה."
הקול שלה רועד כשהיא אומרת את זה, והגוף מתמלא פחד, ועל אף שהיא לא רוצה לפגוע בו היא מרגישה צורך להיות מאוד ברורה לגבי הכוונות שלה. אולי אפילו קשוחה. קצת כמו כשאנשים מבקשים החזר כספי והיא מפרטת להם את המדיניות של הרשת, אלה הזכויות שלכם, אלה החובות שלנו, לא יותר ולא פחות. אלה הכללים והם כתובים באיזה מסמך ואין ויכוח על זה מולי. עד כדי כך היא לא יכלה לשאת משא ומתן משום סוג.
**
כשהבחורה מהחנות נכנסת הביתה, הטלוויזיה בסלון עדיין דולקת. בן הזוג של אמא שלה נוחר על הספה, על השולחן לידו עיתון. היא לא יכולה לסבול את אור הפלורסנט המכוער ואת ארון הטלוויזיה שפעם שמעה שקוראים לו בעברית יפה בידורית. היא נכנסת לחדר הקטן שלה ומתיישבת על מיטת היחיד.
דווקא יכול היה להתאים לה לגור עכשיו בדיסלדורף. גם ככה היא לא יודעת אם יש לה פה עתיד. בהתחלה, כשרק הגיעה, היא הייתה יותר אופטימית. לא שהיו לה המון סיבות לאופטימיות. היא זוכרת את היום שנחתה בתל אביב כאילו היה אתמול. איך ירדה עם שיער נפוח, לבושה במעיל פרווה, ישר לתוך שרב. איך הלכה לחברת כוח אדם לחפש עבודה, שלחו אותה להיות שומרת בקניון. המשפט היחיד שידעה לומר בעברית היה 'יש לך נשק?' במבטא כבד. אם מישהו אי פעם היה עונה כן, לא היה לה שום מושג מה לשאול הלאה או מילים להשתמש בהן. למזלה הם כולם ענו לא. היא ידעה באותם ימים שיש איזו מלחמה בארץ בין ערבים ליהודים אבל לא פרטים לגבי זה, ובטח שלא ידעה לומר מי מבאי הקניון ערבי או יהודי, הם נראו לה כולם אותו דבר. בהדרגה למדה למיין קצת יותר טוב את סוגי האנשים, בעיקר לפי הבגדים, וכמובן המבטא הזר והעברית שלה השתפרו. והיה גם השוטר ההוא שגרה איתו כמה שנים במעלה אדומים.
קראו לו דניס, שם של דג, והוא מאוד אהב אותה והיא יכלה לחסוך כסף כי הוא התעקש לשלם לבדו את שכר הדירה והחשבונות. אמנם היא עדיין הייתה צריכה כסף כדי לקנות לעצמה בגדים ותיקים, אבל בכל זאת הצליחה לשים כסף בצד.
כשהיא חושבת עליו היום, היא לא מבינה איך העבירה שנתיים וחצי איתו. הוא פשוט לא עניין אותה. לא הייתה בו טיפת רוח. היה קם מוקדם, יוצא עם האקדח שלו למשטרה וחוזר בערב.
**
דלת הפלדה התעשייתית לא נחמדה אליה גם בניסיון הפתיחה השלישי. היא חייבת לדבר על זה עם אבי, בעל הבית שכלום לא מעניין אותו. צריך המון כוח פיזי כדי לפתוח אותה, ואז ריצת האמוק פנימה להשתיק את האזעקה, שדורשת טיפוס על כיסא ומכה חזקה עם מקל המטאטא על הכפתור הגבוה, אחרי שמקישים את הקוד.
הבעיה עם אבי שלא היה אכפת לו. מלבד חנות הבגדים, הייתה בבעלותו גם חנות ספרים יד שנייה, חנות לחומרי בניין ובעיקר, ממה שהבינה, התעסק בנדל"ן. הוא רק רצה שקט ושהדברים יעבדו בלי שום מעורבות מצדו, ובמיוחד בלי השקעה כלכלית. זה גם היה היתרון המרכזי בעבודה אתו. זה איפשר לה לנהל את החנות איך שהיא רוצה, להחליט מה היא מייבאת, לבחור קולקציות כראות עיניה. היא ראתה פעם באינטרנט שמה שהיא עושה נקרא 'פאשן מרקטינג, קולקטינג אנד סטיילינג'. ברור היה לה שאבי רואה בה סתם מוכרת, אבל אחת ששווה לו להשקיע בה ולהעלות לה את השכר כל כמה זמן. מאז שהיא החלה לנהל את החנות, המכירות עלו פלאים ואת זה הוא דווקא ידע להעריך. כשהיא מסתכלת על הלקוחות שלה, בדרך כלל היא יודעת בדיוק איך הגוף שלהן נראה גם כשהן מסתירות אותו בבגדים רחבים. לפעמים היא צריכה עוד רגע כדי להבין בדיוק מי עומדת מולה. מה הגוף שלה, אבל גם מה היא מנסה להחביא בו ומה לגלות. ולפי הבעת הפנים, אם הבחורה תרצה משהו דומה מבחינת מה שהיא מסתירה ומה שמוכנה לגלות לעולם, או שאולי אפשר קצת לשנות לה את הדעה.
הרוב אומרות שהן לא צריכות עזרה. והיא רק מסתכלת עליהן מהצד, בוחנת על איזה בגדים הן מסתכלות, איזה מדפדפות מהר ואיזה טורחות למשש או להוציא משורת התלייה. ישנן אלה שלא מודעות למידת הגוף של עצמן, יכולות לשקול בכובד ראש משהו שהיא רואה בבירור שיהיה גדול או קטן בכמה מידות. היא לומדת אותן בהתבוננות שקטה, מרחוק. והממהרות, אלה שנראו כאילו מישהו רודף אחריהן. נכנסות רק להצצה, בדרך לבנק, לעבודה, לאסוף את הילד. במכירות הלך לה עם אלה הכי טוב. היא ניצלה את הרגע הקטן שלהן בחנות כדי להניח כאילו בדרך אגב, על השולחן שסמוך אליהן, את הפריט שהן הכי צריכות. פריטים שהיא כביכול עומדת לקפל, שנשים אחרות לכאורה מדדו קודם. היא נהנתה לראות אותן מרימות בגד, כאילו יד המקרה שלחה אותו לשם, ולוקחות אותו ישר לקופה אפילו בלי למדוד. לנשים עם לוחות זמנים סבירים יותר, שכן נכנסו לתא המדידה המאולתר, נהגה להניח הפתעות תוך שאומרת בתמימות מעושה, 'אולי תנסי גם את זה'.
גם בניסיון רביעי וחמישי דלת הפלדה מסרבת לזוז. היא חייבת עזרה ממישהו. מרחוק היא רואה את הבחור השרוכי מהתיאטרון וכוס הקפה הנצחית שלו. היא מחייכת אליו חיוך של מצוקה מהולה בפיתוי מזויף. הוא מטפס במדרגות הפלדה הרועשות. "'הדלת?" הוא שואל והיא מהנהנת. "כן, גם אצלנו היא לפעמים נתקעת." הוא מניח את כוס הקפה שלו ישר ביד שלה, מחווה שמפתיעה אותה, וגורר את הדלת לא בלי מאמץ. "תודה רבה", היא אומרת לו, מנחיתה את הקפה על הדלפק ומזנקת פנימה לכבות את האזעקה. הוא נועץ מבטים משתאים לנוכח הטיפוס הזריז על הדלפק הגבוה בשמלה ועקבים דקיקים.
"איך את עומדת על העקבים האלה בכלל?" הוא שואל. "מה הבעיה? אני רגילה." היא הלכה על עקבים מגיל שש, אמנם אז רק לאירועים מיוחדים, אבל בהחלט מגיל 12 כבר הפכה הצעידה עליהם להרגל.
"אני יכול לשאול אותך מה חשבת על העבודה שלי?" הוא שואל פתאום. העבודה שלו. "האמת היא שלא כל כך חשבתי… אני מצטערת, לא הייתי מרוכזת באותו ערב." "באמת?" הוא שואל באכזבה גלויה. "חבל, זה ממש עניין אותי לשמוע מה חשבת." "למה בעצם?" "כי אני כבר יודע מה חושבים סטודנטים אחרים, או המרצים שלי. רציתי לשמוע מה חושבת מישהי לא מהתחום, שלא מבינה כלום באמנות."
שלומית שסק הוא שם בדוי של כותבת ילידת 1975 המתגוררת בירושלים. זהו פרסומה הראשון.
תוכן עניינים
