לאה פילובסקי

 

יומנו של זליג קלמנוביץ'

זֶלִיג קַלְמַנוֹבִיץ' כָּתַב יוֹם יוֹם בְּגֶטוֹ וִילְנָה מִלִּים בְּתוֹךְ יוֹמָן סוֹדִי.
הַנָּאצִים הַטִּפְּשִׁים לֹא גִּלּוּ וְלוּ גִּלּוּ לֹא הָיוּ מַצְלִיחִים לִקְרֹא. הוּא גַם
הֵבִיא מִלִּים שֶׁל יְהוּדִים אֲחֵרִים לְתוֹךְ הַגֶּטוֹ. סְפָרִים, אָמַר, אֵינָם צוֹמְחִים
עַל עֵצִים. מַה עוֹד אֶפְשָׁר לוֹמַר עָלָיו? הוּא הָיָה בַּלְשָׁן, מְתַרְגֵּם וסַפְרָן.

הַנָּאצִים הַטִּפְּשִׁים לֹא גִּלּוּ וְלוּ גִּלּוּ לֹא הָיוּ מַצְלִיחִים לִקְרֹא. הוּא גַם
הָיָה חוֹקֵר יִידִישׁ, כְּמוֹ בְּנוֹ שָׁלוֹם שֶׁקָּרָא יִידִישׁ בְּלֵב הַהִתְיַשְּׁבוּת הָעִבְרִית בְּעֵמֶק.
מַה עוֹד אֶפְשָׁר לוֹמַר עָלָיו? הוּא הָיָה בַּלְשָׁן, מְתַרְגֵּם וסַפְרָן.
כְּמוֹ חֲבֵרוֹ שֶׁל שָׁלוֹם – אַבָּא שֶׁלִּי, שֶׁגַּם הוּא חוֹקֵר יִידִישׁ בְּנוֹסָף לְכָל זֶה.

מֵעוֹלָם לֹא עָלָה בְּדַעְתִּי לִשְׁאֹל
אִם זֶלִיג קַלְמַנוֹבִיץ' הִכִּיר אֶת סָבוֹ שֶׁל אָבִי – הָרַב בִּנְיָמִין דֹּב בֶּער
שֶׁהָיָה אֶחָד מֵרַבָּנִי הַגֶּטוֹ שֶׁנִּסּוּ בְּאֹמֶץ לִמְנֹעַ
מִיַּעֲקֹב גֶנְס יוֹשֵׁב רֹאשׁ הַיּוּדֶנְרַאט לִמְסֹר יְהוּדִים לַנָּאצִים.

אִם זֶלִיג קַלְמַנוֹבִיץ' הִכִּיר אֶת סָבוֹ שֶׁל אָבִי – הָרַב בִּנְיָמִין דֹּב בֶּער
וַדָּאִי הֶעֱרִיךְ אוֹתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁנִּכְשַׁל מִלִּמְנֹעַ
מִיַּעֲקֹב גֶנְס יוֹשֵׁב רֹאשׁ הַיּוּדֶנְרַאט לִמְסֹר יְהוּדִים לַנָּאצִים.
בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר נִסְפּוּ שְׁלָשְׁתָּם.

זֶלִיג קַלְמַנוֹבִיץ' הִצְלִיחַ לְפָחוֹת לִשְׂרֹּד לְאַחֵר חִסּוּל הַגֶּטוֹ
הִצְלִיחַ לִשְׂרֹד אַף בְּמַחֲנֶה הָרִכּוּז שֶׁבְּאֶסְטוֹנְיָה
כִּמְעַט עַד סוֹף הַמִּלְחָמָה כִּמְנַקֵּה הַמַּחֲרָאוֹת.
אֲנִי מְנַשֵּׁק אֶת צוֹאָתָם שֶׁל יְהוּדִים קְדוֹשִׁים, כָּתַב בְּיוֹמָנוֹ.

הִצְלִיחַ לִשְׂרֹד אַף בְּמַחֲנֶה הָרִכּוּז שֶׁבְּאֶסְטוֹנְיָה,
רַק בְּסוֹף אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת אַרְבָּעִים וְאַרְבַּע נִרְצַח.
אֲנִי מְנַשֵּׁק אֶת צוֹאָתָם שֶׁל יְהוּדִים קְדוֹשִׁים, כָּתַב בְּיוֹמָנוֹ.
אֶל תּוֹרַת אֲבוֹתָיו שָׁב בְּגֶטוֹ וִילְנָה. הוּא נִכְנַס לְשָׁם חִלּוֹנִי.

זֶלִיג קַלְמַנוֹבִיץ' הִסְכִּים לָבוֹא כְּשֶׁאַבָּא קוֹבְנֶר בִּקֵּשׁ לְהִפָּגֵשׁ אִתּוֹ.
לֹא הִסְכִּים לָתֵת לוֹ תְּמִיכָה בְּמֶרֶד גֶּטוֹ וִילְנָה. נָזַף בּוֹ.
כֹּחֵנוּ הוּא בְּהֶעְדֵּר הַכֹּחַ אָמַר זֶלִיג קַלְמַנוֹבִיץ'.
שָׁלוֹם, בְּנוֹ, עָרַךְ אֵת יוֹמָנוֹ שֶׁל אָבִיו, וְחָקַר אֶת כְּתִיבָתוֹ שֶׁל אַבָּא קוֹבְנֶר.

לֹא הִסְכִּים לָתֵת לוֹ תְּמִיכָה בְּמֶרֶד גֶּטוֹ וִילְנָה. נָזַף בּוֹ.
דֶּרֶךְ הַכֹּחַ הִיא דַּרְכָּם אָמַר זֶלִיג קַלְמַנוֹבִיץ'.
שָׁלוֹם בְּנוֹ, עָרַךְ אֵת יוֹמָנוֹ שֶׁל אָבִיו, וְחָקַר אֶת כְּתִיבָתוֹ שֶׁל אַבָּא קוֹבְנֶר.
אָבִי חָקַר אֶת כְּתִיבָתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם סוּצְקֶבֶר שֶׁהִצִּיל סְפָרִים עִם זֶלִיג קַלְמַנוֹבִיץ' בְּגֶטוֹ.

אִמָּא שֶׁל אִמָּא שֶׁלִּי נָהֲגָה תָּמִיד לִמְחֹא כַּפַּיִם כְּשֶׁנְּכָדֶיהָ
חָזְרוּ בְּשָׁלוֹם מִבֵּית הַסֵּפֶר אוֹ מִבְּרֵכַת הַשְּׁחִיָּה. הוֹרֶיהָ, אַחֶיהָ וְאַחְיוֹתֶיהָ
וּבָהֶן אֲחוֹתָהּ הָאֲהוּבָה לֵאָה נִרְצְחוּ כֻּלָּם בְּוַרְשָׁה. הֵם הִתְגַנְּבוּ
לְכָאן מִשִּׁיר אַחֵר.

 

דרכיה דרכי נועם

"על עשרה דברים נגעים באים. על עבודה זרה ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים ועל חילול השם ועל קילול השם ועל גוזל את הרבים ועל גוזל את שאינו שלו ועל גסי הרוח ועל לשון הרע ועל עין רעה."

ויקרא רבה, פרשה י"ז

"או כאילו "בן זונה", "יא הומו" ו"אבא ש'ך ערבי" – "קילולים", בלשונו של נועם – הם שמות קוד למהלכי כדורגל נפוצים."

'את כל הילדים בעולם' / טל ניצן

 

חוֹשֶׁבֶת רַק בְּלִי קִלּוּלִים שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ נְגַעִים רָעִים שֶׁרַק תִּהְיֶה נוֹגַעַת לֹא מְצֹרַעַת
וְאִם מְצֹרַעַת שֶׁלֹּא תֵּשֵׁב לָעַד בַּדָּד מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הִיא אֵינָהּ מִתְקַבֶּלֶת עַל הַדַעַת
לָכֵן הִיא לִפְעָמִים נִמְנַעַת מִלְּסַפֵּר אוֹ מְנַסָּה לְסַפֵּר בְּלִי לְהָצִיק בְּלִי לְהַזִּיק לְיַקִּירֶיהָ לַחֲבֵירֶיהָ לְהוֹרֶיהָ
לְתַלְמִידֶיהָ לְאַחְיָנֶיהָ שֶׁהֵם יְלָדֶיהָ הִיא מְשׁוֹרֶרֶת
זֹאת אִם כֵּן מִמֶּרְחַקִּים בַּעֲדִינוּת שֶׁלֹּא לְהָעִיק עַל אַף אֶחָד מֵהֶם בְּמִלּוֹתֶיהָ בִּיגוֹנָהּ
בַּמָּוֶת שֶׁעוֹלֶה בְּחַלּוֹנָהּ
הִיא יוֹדַעַת וּמַכִּירָה אֶת הַחַיִּים וְחָיָה סִפּוּרִים
שֶׁל אֲחֵרִים
אֲבָל אֵינָהּ מְסַפֶּרֶת בְּעַצְמָהּ כְּלוֹמַר הִיא מְסַפֶּרֶת
אֶלָּא שֶׁכְּדֵי לִשְׁמֹר עַל הַחַיִּים כָּל חַיֶּיהָ
כָּל סִפּוּרֶיהָ תָּמִיד אוֹמְרִים שִׁירָה.

 

נוקטורנו בישראל

"לעתים, בלילות, באור כבוי, הייתי יושב על כיסא ושואל את עצמי חרש מה ההבדל בין פשיסט למורד?"

'נוקטורנו בצ'ילה', רוברטו בולניו

הַלַּיְלָה יוֹרֵד.
פָשִׁיסְט אוֹ מוֹרֵד?
הַלַּיְלָה זוֹכֵר: אֵין זֶה עַד כְּדֵי כָּךְ חָשׁוּב לְמִי מַצְבִּיעִים בַּבְּחִירוֹת

חָשׁוּב יוֹתֵר בְּמִי וּבַמֶּה בּוֹחֲרִים, בְּמִי וּבַמֶּה בָּחֲרוּ, בְּמִי וּבַמֶּה יִבְחֲרוּ
כְּשֶׁשּׁוּב אֵין, כְּשֶׁשּׁוּב לֹא הָיוּ, כְּשֶׁשּׁוּב לֹא תִּהְיֶינָה בְּחִירוֹת.

בַּסָּלוֹן הַסִּפְרוּתִי שֶׁל מָרִיָה, שֶׁשְּׁמָהּ מָרִיאָנָה, שֶׁשְּׁמָהּ אֵינוֹ מְשַׁנֶּה
מְדַבְּרִים, דִּבְּרוּ, יְדַבְּרוּ הֲבָלִים חֲלוּלִים שֶׁאוּלַי נִדְמִים, שֶׁאוּלַי נִדְמוּ, שֶׁאוּלַי יִדָּמוּ
לְשִׁירָה. בַּמַּרְתֵּף שֶׁל הַבַּעַל
פּוֹרֶצֶת, פָּרְצָהּ, תִּפְרֹץ הַשִּׁירָה בִּזְעָקָה מִן
הַמְּעוּנִים – מְשׁוֹרְרִים, וְאֵלֶּה שֶׁאֵינָם, שֶׁלֹּא הָיוּ, שֶׁלֹּא יִהְיוּ
מְשׁוֹרְרִים, אֲבָל תָּמִיד הֵם, תָּמִיד הָיוּ, תָּמִיד יִהְיוּ בְּנֵי אָדָם.

וְאֵלֶּה הַמַּצְלִיחִים, שֶׁהִצְלִיחוּ, שֶׁיַּצְלִיחוּ לְהִמָּלֵט – גַּם בֵּינֵיהֶם מְשׁוֹרְרִים וּבְנֵי אָדָם
שאֵינָם מוֹעֲדִים, שֶׁלֹּא מָעֲדוּ, שֶׁלֹּא יִמְעֲדוּ
לְסָלוֹן שֶׁל מָרִיָה, שֶׁשְּׁמָהּ מָרִיאָנָה, שֶׁשְּׁמָהּ אֵינוֹ מְשַׁנֶּה.

הַלַּיְלָה יוֹרֵד. גַּם אִם לֹא תִּהְיֶינָה בְּחִירוֹת תָּמִיד תִּהְיֶה בְּחִירָה
תָּמִיד יֵשׁ תִּקְוָה וּדְמוּתָהּ הִיא דְּמוּת הַיֵּאוּשׁ בְּעֵינֵיהֶם שֶׁל אֵלֶּה
שֶׁלֹּא בּוֹגְדִים, שֶׁלֹּא בָּגְדוּ, שֶׁלֹּא יִּבְגּדו לְעוֹלָם
בְּעוֹלָם הַשִּׁירָה, בְּעוֹלָם הָאָדָם, עִם עוֹלָם הַסָּלוֹן
שֶׁל מָרִיָה, שֶׁשְּׁמָהּ מָרִיאָנָה, שֶׁשְּׁמָהּ אֵינוֹ מְשַׁנֶּה.
בַּזֹּאת לְפָחוֹת אֶפְשָׁר לִבְטֹחַ, בַּזֹּאת אֶפְשָׁר לְהַאֲמִין.

 

לאה פילובסקי (1970) היא משוררת ומורה לחינוך מיוחד. ספריה: "אמנות זה", (2009, פרדס, סדרת 'כבר' בעריכת ליאת קפלן), ו"מקשיב גם לי דווקא עכשיו", (2013, קשב לשירה). ספרה "המפתח הוא בכיסו הריק" – מסע פואטי בעקבות המשורר ט. כרמי – יראה אור בשנה הקרובה בהוצאת כרמל. ספריה זיכו אותה בפרסים ספרותיים שונים.

 

איריס אליה כהן

 

בבית החולים על שם רבקה זיו בצפת

בַּיּוֹם שֶׁנּוֹלַדְתִּי
נָחַת הָאָדָם הָרִאשׁוֹן
עַל הַיָּרֵחַ.

"יוּסְטוֹן כָּאן
צְפַת," הַדּוֹקְטוֹר קָרָא,
"אֲנִי חוֹזֵר וְאוֹמֵר
כָּאן צְפַת. הָעַיִט נָחַת."

וְרָאִיתִי שָׂדוֹת בָּעֵינַיִם שֶׁל אִמָּא שֶׁלִּי
וְאַבָּא לָחַשׁ יְעָרוֹת
כּוֹכָבִים זָהֲרוּ וְאוֹרָם
הִשְׁתַּטַּח עַל קִּבְרוֹת צַדִּיקִים
בֵּין הֶעָבִים נָצְצוּ הָרוּחוֹת, עֲצֵי הַפֵּרוֹת
נִשְׁפְּכוּ
כְּמוֹ מַיִם, אַיָּלוֹת הִתְנַשְּׁקוּ
בִּגְזָעִים כִּמְזוּזוֹת,
הָרֵי כְּנָעַן שָׂמְחוּ וּבֵרְכוּ
הַשָּׁמַיִם.

שְׁנֵי הוֹרַי אֲחָזוּנִי, אֶחָד מִכָּל צַד
כְּמוֹ מֶלְקָחַיִם,
זוֹ הָיְתָה הַשְּׁנִיָּה שֶׁהִתְחִילָה
אוֹתִי.
נִשְׁמָתִי הַפְּעוּטָה נִדְבְּקָה
אֶל לוּחַ גּוּפִי
כְּמוֹ מוֹדָעָה.

(מֵרָחוֹק נִרְאֲתָה מִתְקָרֶבֶת מַהֵר
אֱנוֹשׁוּת מֻפְלָאָה
בְּשִׂיאָהּ)

 

אִמִּי אִמִּי (1)

וְאֶת הָעֵצִים רָאִיתִי מִלְּמַטָּה
אֵין יָפֶה מֵהָאוֹר הַחוֹסֶה בְּצִלָּם.

וְאֶת הַדְּרָכִים רָאִיתִי מִלְּמַעְלָה
אֵין יָפֶה מֵהָאוֹר הַמַּסְבִּיר לַהוֹלְכִים.

וְאֶת הַיָּמִים רָאִיתִי מִבַּעַד
אֵין יָפֶה מֵהָאוֹר הַנִּפְרָשׂ עַל הַזְּמַן.

ואֶת הַתְּשׁוּקָה רָאִיתִי מִן הַצַּד
אֵין יָפֶה מֵהָאוֹר הַמֻּנָּח עַל גּוּפְךָ.

וְאֶת הַיְּלָדִים רָאִיתִי מִתּוֹךְ
אֵין יָפֶה מֵהָאוֹר שֶׁמַּחְזִיר עוֹלָמָם.

וְאֶת אִמִּי שֶׁלִּמְּדַתְנִי לִרְאוֹת

 

 

אִמִּי אִמִּי (2)

תָּמִיד הוֹלֵךְ אֵלַי קוֹלָהּ עַל קַו הַטֶּלֶפוֹן
בִּדְאָגוֹת אֵין סְפֹר, מַפְצִיר בִּי תְהִלִּים,
קְמֵעוֹת מַזָּל, פְּרָטֵי פְּרָטִים
שֶׁל חֲלוֹמוֹת
(כְּמוֹ כּוֹכָבִים הֵם מַפְצִיעִים כָּל לַיְלָה
מֵחָדָשׁ)
מוּטָב שֶׁתִּשָּׁמְרִי, בִּתִּי
מִן הָעֵינַיִם הָרָעוֹת, וּמֵהוֹלְכֵי רָכִיל,

(הַהַצְלָחָה הִיא בַּיִת מִזְּכוּכִית –
קִנְאַת הָאֲנָשִׁים כְּמוֹ אֲבָנִים.)

תִּסְּעִי לְאַט,
וּבְאוֹרוֹת גְּבוֹהִים
תִּזָּהֲרִי, תַּקְפִּידִי, שִׂימִי לֵב.

וְאִם כְּבָר מְדַבְּרִים עַל אַהֲבָה
אִמִּי אִמִּי
כְּכָל שֶׁמִּתְיַשֵּׁן זְמַנֵּךְ בְּעֶצֶם
הָעוֹלָם הַזֶּה
כָּךְ מִתְחַדֵּשׁ לִבִּי עָלַיִךְ

 

איריס אליה כהן היא סופרת ומשוררת, כלת פרס ראש הממשלה לשנת 2015. השירים מתוך ספרה החמישי "פֶּלֶא-פּוֹאֶמוֹת וְשִׁירִים", הרואה אור בימים אלה בהוצאת 'ידיעות ספרים'.

 

יובל פז

 

דקארט טעה

בְּכָל פַּעַם שֶׁאֲנִי חוֹשֵׁב
אֲנִי חָדֵל לְהִתְקַיֵּם
אֲנִי הוֹפֵךְ לְסָפֵק
לְסַף
לְ
אֶבֶן חַדָּה
תְּקוּעָה בְּסוּלְיַת הַנַּעַל
מְלַוָּה אוֹתִי
בִּצְרִימָה
אוֹ שֶׁמָּא אֵין זוֹ אֶלָּא
דְּמָמָה.

 

הכיבוס

בְּמַּיִם רוֹתְחִים,
יִבּוּשׁ בַּצֵּל אַחֲרֵי סְחִיטָה.
עַל הַתָּוִית כָּתוּב 100% כֻּתְנָה
– בְּעַרְבִית: כֻּתְנָה הִיא قُطْن (קֻטְן) –
סִיב קָטָן הַצּוֹמֵחַ סְבִיב זִרְעֵי הַצֶּמַח
וּפְרִיחָתוֹ מְשַׁמֶּשֶׁת לִטְוִויַת חוּטִים
וַאֲרִיגָתָם לְבַד רַךְ וְנוֹשֵׁם.

יֵשׁ לְהַפְרִיד אָדָם מֵאַדְמָתוֹ,
נִתַּן לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּמַלְבִּין.
נַסּוּ אוֹתוֹ עַל פִּנָּה קְטַנָּה וּמוּסְתֶרֶת,
כְּדֵי לְוַדֵּא שֶׁהַלֵּב לֹא מִתְכָּוֵוץ
כְּבַר חֲמִשִּׁים שָׁנָה תָּלוּי
מִתְנוֹפֵף בְּרוּחַ רָעָה.

וּמִי יַרְוֵּה אֶת הַנּוֹתָרִים בְּלִי מַיִם
אֲפִלּוּ לִשְּׁתִיָּה?

 

יובל פז הוא מורה לספרות בכפר הנוער אלוני יצחק ומרצה במכללת סמינר הקיבוצים. ספר שיריו 'תן למפלצות בשקט' ראה אור בהוצאת אבן חושן ב-2013.

 

 

תוכן עניינים

     
     
     
     

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה