מ"יום הרצל" ל"יום המדינה": כך נולד "יום העצמאות"

כיום העניין נראה פשוט להפליא. ב-ה' באייר תש"ח הכריז ראש הממשלה דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל, ומאז תאריך זה זכה להיות יום העצמאות הרשמי של מדינת ישראל. בישראל כמו בישראל, הדברים התנהלו קצת אחרת, ועד שיום העצמאות התקבע בתאריך המוכר לנו הוא עבר כמה וכמה גלגולים.

מצעד צבאי "יום הצבא" [=יום העצמאות] 4.5.1949. אוסף הצלמניה

כ' בתמוז: יום הרצל

"אם תרצו אין זו אגדה": דמותו וחזונו של אבי הציונות היו כה משמעותיים בהיסטוריה של עמנו ומדינתנו, שמאז פטירתו של בנימין זאב הרצל (ב-1904) מצוין בארץ ישראל וברחבי העולם היהודי "יום הרצל" בתאריך פטירתו, כ' בתמוז.

 

לחצו על התמונה לפריט בקטלוג הספרייה

 

יום זה שימש כנקודת השיא של פעילות החינוך הציוני וגיוס דעת הקהל למען הציונות. תכני היום הוקדשו כמובן בראש ובראשונה לחזון המדינה היהודית ולפעולה למענו, לגיוס כספים לקרן הקיימת וכדומה. ככל שקרם החזון עור וגידים החל להשתרש כינוי חדש ליום זה, עד שלבסוף תפס השם "יום המדינה" את מקומו של "יום הרצל".

 

לחצו על התמונה לידיעה באתר Jpress

 

יום צבא ההגנה לישראל

חזונו של הרצל התממש בה' באייר תש"ח עם הקמתה של מדינת ישראל. כמתבקש מאירוע בסדר גודל שכזה – מובן כי זכה מיד לכינוי "יום המדינה". חודשיים וחצי אחר כך, בכ' בתמוז, חל יום פטירתו של הרצל, מה שהעלה את השאלה: מה ייעשה ב"יום המדינה" הקודם, המסורתי, של כ' בתמוז?

הפתרון הגיע מהר מהצפוי. בתקופה זו מלחמת העצמאות הגיעה לאחד משיאיה, לקראת סופם של "קרבות עשרת הימים" ולפני "ההפוגה השנייה" – ועל כן המעבר מ"יום הרצל" כ"יום המדינה" להכרזה על כ' בתמוז כ"יום הצבא" היה פשוט.

 

לחצו על התמונה לפריט בקטלוג הספרייה

 

הצבא, שההפרדה בינו לבין הממשלה הזמנית הייתה מטושטשת, הוא שעיצב את תכניו של היום והוציאם אל הפועל. בכל הארץ נערכו טקסים ועצרות חגיגיים, ובתל אביב נערך מצעד צבאי שבו הוצגו היחידות הלוחמות, ובכללן מטס ראווה של חיל האוויר. כך הופגן לראשונה לעין הציבור כוחו הצבאי של היישוב לאחר יציאתו מן המחתרת עם קום המדינה.

 

לחצו על התמונה לידיעה באתר Jpress

 

בירושלים הנצורה, שהייתה נתונה אז בעיצומה של הלחימה על שחרור העיר העתיקה, צוין יום הצבא בטקסים צנועים שכללו מצעד של חיילי הגדנ"ע ותפילות מיוחדות של הרבנים הראשיים ומפקדי העיר. נערכו גם טקסי גילוי מצבות קברותיהם הזמניים של חללי הקרבות ברחבי העיר.

 

יום הזיכרון ויום העצמאות

בשנת תש"ט נחוג יום העצמאות הראשון במדינת ישראל על פי החלטת כנסת ישראל הראשונה. אף שמלחמת העצמאות טרם הסתיימה סופית, נחוג היום שוב במצעד צבאי בתל אביב, בטקסים ותפילות, וכך נקבע אופיו הראשוני. בתל אביב צוינה שנה לשחרור דרום העיר וכיבוש יפו, ובירושלים נחגגה הסרת המצור והרחבת גבולות העיר החדשה. בעיצוב הטקסים והחגיגות ניתן מקום ייחודי לרבנות הראשית לישראל, שערכה תפילות המוניות חגיגיות וקבעה סדרי תפילה מיוחדים. מוסדות לאומיים כמו הקרן הקיימת לישראל וקרן היסוד יזמו מפעלי גיוס כספים להרחבת ההתיישבות והעלייה. היום החגיגי צוין במפעלים נוספים, כדוגמת תערוכת בולים לאומית ראשונה במדינת ישראל.

 

לחצו על התמונה לפריט בקטלוג הספרייה

 

בד' באייר, יום לפני יום העצמאות תש"ט, נערכה האזכרה השנתית הראשונה לחללי גוש עציון שנפלו בקרב האחרון ערב הקמת המדינה. אזכרה זו היא ששימשה כבסיס לקביעת ד' באייר כיום הזיכרון לחללי צה"ל.

 

לחצו על התמונה לפריט בקטלוג הספרייה

 

בכ' בתמוז תש"ט נחוג שוב "יום הצבא", הפעם עם מצעד צנוע (חודשיים קודם לכן נערך המצעד הגדול של יום העצמאות) ומסדרים חגיגיים. הטקס העיקרי בו היה חלוקת עיטורי הגבורה לגיבורי מלחמת העצמאות.

 

יום ההשבעה, יום ההתיישבות ויום קיבוץ גלויות

לאורך השנה הראשונה לקיום המדינה ציין צה"ל ימים נוספים שנחשבו לאירועים לאומיים, שעם השנים נעלמו מלוח השנה שלנו. עוד לפני "יום הצבא", נקבע מועד חגיגי להשבעת חיילי צה"ל. "יום ההשבעה" נערך בעיצומם של ימי ההתארגנות בהפוגה הראשונה במלחמה, בתאריך 28.6.1948. נוסח השבועה פורסם בעיתונות ומפקדי צה"ל וחייליו נשבעו אמונים למדינת ישראל. החברה הישראלית הצעירה שהייתה מגויסת ללחימה, הייתה כולה שותפה לאירוע זה. נוסח ההשבעה פורסם בחגיגיות בעיתונים, הרחובות קושטו ודגלי ישראל הונפו, נערכו עצרות ומסיבות, וחיילי צה"ל זכו בכניסה חופשית להצגות תיאטרון, מופעי בידור וסרטי קולנוע. נערכו ביקורים מיוחדים אצל פצועי הקרבות בבתי החולים, ונפקדו גם קברות החללים.

 

לחצו על התמונה לפריט בקטלוג הספרייה

 

בהמשך השנה רתם הצבא את כוחותיו הארגוניים לציון ערכים לאומיים במתכונת דומה. בחול המועד סוכות תש"ט (1948), חג האסיף, צוין "יום ההתיישבות", שבו הועלה על נס ערך ההתיישבות ותרומתו של צה"ל לו כחיל חלוץ להתיישבות בשטחים ששוחררו במלחמה. יחידות הצבא ביקרו באתרי ההתיישבות הציונית, עלו לקברות חלוצי ההתיישבות, וההתיישבות העובדת הציגה בפניהם תערוכות חקלאיות.

 

לחצו על התמונה לידיעה באתר Jpress

 

ביום האחרון של חנוכה תש"ט (1949) ערך הצבא גם "יום קיבוץ גלויות", שבמרכזו עמד ערך העלייה לארץ. ביום זה נערכו עצרות מיוחדות של ראשי המדינה לכבוד מתנדבי גח"ל (גיוס חוץ לארץ) וחיילים עולים בודדים. החברה האזרחית וזרועות המדינה מצדן השתתפו גם הן בימים אלה שציין הצבא, וגם במהלכם נערכו מסיבות לחיילי צה"ל, וניתנה להם כניסה חופשית לאירועי תרבות.

 

לחצו על התמונה לפריט בקטלוג הספרייה

 

הרצל: ספרים, מאמרים, תמונות, ועוד

 

הצטרפו ל"מסע בזמן" – אוסף הכרזות שלנו:

הַמּוּסָךְ 2 – גיליון מיוחד ליום השואה

תרגום חדש מאת בני מר לפואמה "אל פולין" לאברהם סוצקבר בליווי פרוייקט איורים מיוחד של תלמידי בצלאל, רשימה של גיא פרל על שני שירים מתוך "שומרת לילה" של נועה ברקת, וקטע מתוך רומן בכתובים של לאה קליבנוף רון.

תוכן עניינים

פתיתי געגועיה הקפואים / נועה ברקת אוויר / לאה קליבנוף-רוןאל פולין, פרק א  אל פולין, פרק ב    אל פולין, פרק ד  אל פולין, פרק ה
המוסך: גיליון מס' 1  נכון לא כיף ללכת למוסך? אז תנו למוסך להגיע אליכם! הירשמו לניוזלטר

(function () { var _atpopq = window._atpopq || (window._atpopq = []); window._atpopobj = {}; if (!_atpopq.loaded) { var atpopjs = document.createElement("script"); atpopjs.type = "text/javascript"; atpopjs.async = true; atpopjs.src = "//cdn-media.web-view.net/popups/lib/v1/loader.min.js"; var s = document.getElementsByTagName("script")[0]; s.parentNode.insertBefore(atpopjs, s); _atpopq.loaded = true; } _atpopq.push(["UserId", "xxwjssc8"]); _atpopq.push(["PopupId", "33wjaac8"]); _atpopq.push(["IsraelCode", "104"]); _atpopq.push(["CountryCode", "104"]); _atpopq.push(["IsEmbed", true]); _atpopq.push(["IgnoreMainCss", true]); _atpopq.push(["OnEventCallback", "handleATPopupEvent"]); })(); //Sample event handler function function handleATPopupEvent(ev,args){ switch(ev){ case "display": //Do this when the popup is displayed break; case "close": //Do this when the popup gets closed by the user break; case "submit": //Do this when popup gets submitted and the user doesn"t get redirected to a URL break; } }

(function () { var _atpopq = window._atpopq || (window._atpopq = []); window._atpopobj = {}; if (!_atpopq.loaded) { var atpopjs = document.createElement("script"); atpopjs.type = "text/javascript"; atpopjs.async = true; atpopjs.src = "//cdn-media.web-view.net/popups/lib/v1/loader.min.js"; var s = document.getElementsByTagName("script")[0]; s.parentNode.insertBefore(atpopjs, s); _atpopq.loaded = true; } _atpopq.push(["UserId", "xxwjssc8"]); _atpopq.push(["PopupId", "33exaaws"]); _atpopq.push(["IsraelCode", "104"]); _atpopq.push(["CountryCode", "104"]); _atpopq.push(["IsEmbed", true]); _atpopq.push(["IgnoreMainCss", true]); _atpopq.push(["OnEventCallback", "handleATPopupEvent"]); })(); //Sample event handler function function handleATPopupEvent(ev,args){ switch(ev){ case "display": //Do this when the popup is displayed break; case "close": //Do this when the popup gets closed by the user break; case "submit": //Do this when popup gets submitted and the user doesn"t get redirected to a URL break; } }

פתיתי געגועיה הקפואים

"דּוֹקְרִים בַּגַּב פְּתִיתֵי גַּעְגּוּעֶיהָ הַקְּפוּאִים" - קריאה בשני שירים מן הספר 'שומרת לילה' מאת נעה ברקת

Slapend meisje in bed, Bramine Hubrecht, 1874

Slapend meisje in bed, Bramine Hubrecht, 1874

מאת: גיא פרל

"דּוֹקְרִים בַּגַּב פְּתִיתֵי גַּעְגּוּעֶיהָ הַקְּפוּאִים" – קריאה בשני שירים מן הספר 'שומרת לילה' מאת נעה ברקת (מקום לשירה, 2017)

 

התמסרות

א.

מִתַּחַת מִטָּתִי בְּבֵית הַיְּלָדִים

אִמִּי שׁוֹכֶבֶת

מַבִּיטָה בְּכוֹכְבֵי הַשֶּׁלֶג

מִמַּחְבוֹאָהּ בַּכְּפָר הַצֶּ'כִי.

דּוֹקְרִים בַּגַּב פְּתִיתֵי גַּעְגּוּעֶיהָ הַקְּפוּאִים.

שְׁתֵּינוּ מְנַסּוֹת לְהֵרָדֵם

בְּלִי אִמָּא.

ב.

סָבְתָא בַּת־שֶׁבַע מְזַמְזֶמֶת שִׁיר עֶרֶשׂ שֶׁרַק אֲנִי שׁוֹמַעַת

תַּגִּידִי לְרָחֵל בִּתִּי הַקְּטַנָּה שֶׁלֹּא הָיְתָה לִי בְּרֵרָה

אֶלָּא לְנַתֵּק יָדָהּ מִן הַשִּׂמְלָה

יָרוּ בִּי בֵּין קְנֵי הַסּוּף

עַל שְׂפַת הַנָּהָר שֶׁקָּרָאתִי לוֹ

יְאוֹר.

ג.

עַכְשָׁו אֲנִי מְגַלָּה

כֻּלָּנוּ שָׁטוֹת עַל נְהַר חָלָב וְחֶמְאָה

אֲנִי רֹאָה: יַד הָאִמָּהוֹת הָאֲרֻכָּה

מוּשֶׁטֶת גַּם אֵלַי, מַעֲבִירָה לְבִתִּי

אֶת מְנַת חֶלְקָהּ.

 

 

שלושת חלקיו של השיר 'התמסרות' מתארים שלוש תמונות ביחסיהן של אם ובתה. אלו תמונות העוסקות, לכאורה, בהעברה בין-דורית של טראומת השואה. אולם עוצמתו הבלתי רגילה של השיר נובעת מן האופן שבו הוא מפענח את המנגנון הטראומתי – יותר משהיא מועברת בדרך זו או אחרת, הטראומה מתקיימת באופן מתמשך. ברקת חותרת תחת הבין-דוריות ולכן גם תחת ההעברה הבין-דורית כפשוטה. היא מבטלת את ציר הזמן ומתיכה ארבע נשים מארבעה דורות שונים זו בזו – מסבתהּ ועד לבִּתה – וארבעתן מתקיימות במרחב של כאב אימהי משותף. אזכורו של נהר היאור מרחיב את גבולותיו של מרחב הכאב ומותח אותו אל השכבה הארכיטיפית – אל פרידתה הקשה של יוכבד ממשה – הרחק מעבר לסיפורה המשפחתי של המשוררת. מן ההיבט הנפשי – הפרסונלי והארכיטיפי – הטראומה מתרחשת כל העת תוך שהיא מוחקת לחלוטין גבולות של זמן, מקום, זהות ואפילו ביוגרפיה.

באיזו התמסרות עוסק השיר? אולי ההתמסרות לזרימתו של "נהר החלב והחמאה"; היות ואין כל דרך להתנגד לזרימת הנהר, דווקא ההתמסרות עשויה להוביל להכרה בכך שהוא אינו נושא רק כאב ומוות, אלא גם הזנה ואהבה. הדימוי שבחרה בו ברקת מהדהד בחוכמה דימוי מוכר אחר המתייחס לתקופת השואה, גם בו מתוארת אותה צמידות מתמשכת וזורמת, בלתי אפשרית ובלתי נמנעת, של החיים והמוות – "חָלָב שָׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אנַחְנוּ שׁוֹתִים עִם עֶרֶב / שׁוֹתִים צָהֳרַיִם וָבֹקֶר שׁותִים עִם לַיְלַה / שׁוֹתִים וְשׁוֹתִים" ('פוגת מוות' מאת פאול צלאן, מתוך הספר 'סורג-שפה' בתרגומו של שמעון זנדבנק, הקיבוץ המאוחד 1994).

שיר נוסף מאותו הספר עוסק בדברים באופן דומה מאוד. גם בו השואה אינה מועברת מדור לדור באמצעות קשר, התנהגות או מסר – השואה ארוגה אל תוך תאי הגוף של הרכה הנולדת, היא נוכחת ברגע הראשוני ביותר של היווצרה, ועל כן תהיה חלק בלתי נפרד ממנה כל חייה.

 

רזומה קדם־לידתי

אָבִי זָרַע אוֹתִי בְּדֶצֶמְבֶּר, יָרַד גֶּשֶׁם, אַיְכְמָן הֻרְשַׁע

קְרִיאַת פְּסַק הַדִּין נִמְשְׁכָה שְׁלֹשָׁה יָמִים

הַבֵּיצִית הַמֻּפְרֵית הִשְׁתָּרְשָׁה בְּקַרְקָעִית הָרֶחֶם

בְּרֵאשִׁית הָאָבִיב חָל פִּחוּת חַד בְּשַׁעַר הַלִּירָה

שַׂק הַחֶלְמוֹן נֶעֱלַם, הַשִּׁלְיָה הִבְשִׁילָה

בְּסוֹף אַפְּרִיל רֵינְגֶ'ר אַרְבַּע הִתְרַסְּקָה עַל הַיָּרֵחַ

בְּמַאי הִתְחַבְּרוּ קְצוֹת הָעֲצַבִּים אֶל אָזְנַי

אַיְכְמָן עִרְעֵר, הָאֳשַׁם שֵׁנִית, נִתְלָה, אֶפְרוֹ פֻּזַּר בְּלֵב יָם

בְּיוּלִי שֻׁגַּר לַוְיַן תִּקְשֹׁרֶת לֶחָלָל הַחִיצוֹן וְהֵחֵל לְשַׁדֵּר

תָּאֵי הָאֶפִּיתֶל תָּפְחוּ מַרְחִיבִים אֶת חֲלַל הָרֵאוֹת

הַקַּיִץ הָיָה לוֹהֵט

אִמִּי קָלְעָה שְׂעָרָהּ לְצַמָּה אֲרֻכָּה

גִּלְגְּלָה לְמִגְדָּל עַל רֹאשָׁהּ

הִיא הָיְתָה בַּת עֶשְׂרִים וְתֵשַׁע

בַּסְּתָו הִתְבַּסֵּס הָרֹאשׁ וּפָנָה לָאֲדָמָה

שִׁכְבַת הַפְּלֻמָּה נֶעֶלְמָה מִן הָעוֹר שֶׁהִתְכַּסָּה שֻׁמָּן לָבָן

אָבִי יָצָא לִשְׂדוֹת הָעֵמֶק לְשַׁלֵּךְ כֻּתְנָה

 

הַמּוּסָךְ: גיליון 2 – גיליון מיוחד ליום השואה תשע"ז

 אוויר / לאה קליבנוף-רון

אל פולין, פרק א'  אל פולין, פרק ב'    אל פולין, פרק ד'  אל פולין, פרק ה'

המוסך: גיליון מס' 1

אוויר / לאה קליבנוף-רון

אוויר / לאה קליבנוף-רון, מתוך רומן בכתובים: "היא הצליחה למות המון פעמים, אני מתכוונת, היא הצליחה לא למות המון פעמים. את לא מתארת לעצמך כמה"

THEMET: (The Forest at Pontaubert -Georges Seurat (French, Paris 1859–1891 Paris

מתוך רומן בכתובים. הרומן מלווה את גילי בתחנות זמן שונות בחייה ושזורים בו מכתבים שכתבה לה במהלך השנים נעמי, אמהּ ניצולת השואה. הקטע המובא כאן מתרחש ביום-הולדתה העשירי של גילי, והוא ממוסגר בשניים ממכתביה של נעמי, שגילי קוראת בבגרותה, לאחר התאבדותה של האם.
כתב-היד זכה במלגה הבינלאומית ליוצרים בראשית דרכם של קרן פוזן (Posen Foundaion).

**

תני לי יד, בואי אתי. נלך לטייל במקום אחר.

את אינך יודעת מה הם פרחים, בת שלי, מהם שדות משתרעים מקצה לקצה, למלוא רוחב כל תנועת המבט הנישאת, ללא סוף, וגולשים עוד ועוד, אל מעבר לגבולותיו. שדות רחבים-רחבים וצפופים, שופעים ונוטפים צבעים. פרח לפרח נושק ורק המבט המבקש להתקרב אל כל היופי הזה, רק הוא מתחיל להבחין ביניהם אט-אט, לבודד את יופיו של האחד מתוך כל הצבע המשתרע נכחך, הנה פרח אחד ועוד פרח ועוד –

כל הפרחים שבעולם.

את אינך יודעת מהו העדר הפחד, בת שלי, בת הארץ היוקדת, שהאדמה משמיעה בה רק צליל אחד שהוא כולו בקשה למים. מהו העדר הפחד מהתמעטות הפרחים, מגוויעתם, מהיכחדותם. אפילו אינך מרגישה את הפחד, אינך יודעת שאת פוחדת מכך, שאת פוחדת עד מוות מכך שלא יהיו עוד פרחים. שאת פוחדת מכל מה שיסתיים. את אינך יודעת מה היא הוודאות הטמונה בקיומם של הפרחים, פרחים ועוד פרחים. בשדות הגדושים בהם. בידיעה שהפרחים יהיו שם מחר ומחרתיים ועוד הלאה והלאה. כשכתמי הצבע הנצחיים מחכים לך, שלווים ובטוחים – הם היו כאן לפנייך, הם יהיו גם אחרייך. אל פחד, ילדה.

 אל פחד.

**

יום-הולדת עשר

גילי יושבת על המיטה ונשענת על הכריות. היא לא רוצה לשכב. היא מושיטה את ידה אל הכיסא שליד המיטה, מרימה את משאף הוונטולין ונוטלת ממנו שאיפה. אמא יושבת בחדר שלה, רחוקה. היא כותבת וכותבת. עדיין רק בוקר וצריך להחזיק חזק ולהמשיך לספר סיפורים לחתולה. לספר עוד ועוד. הזאבים עדיין עלולים לטרוף והשרוול עודו תלוי במסדרון גבוה, הרחק מהישג היד. אבל הנשימה של גילי מתעייפת ומכריחה אותה להתעייף ביחד איתה. גילי מעבירה את זר יום ההולדת מהשמיכה אל הכיסא, מתיישבת בכוח, זקופה, על המיטה ומזמזמת למיצי מהצד השני של החדר, "בוקרבוקרבוקר. זה עדיין רק רק בוקר".

אמא רוצה לזרוק את מיצי מהבית, אבל אני לא ארשה לה לעשות את זה. אני יודעת שאם היא תזרוק אותה מיצי תמות ברחוב, היא לא יודעת להסתדר לבד בחוץ. היא תמיד הייתה כאן בבית. בגלל זה היא מבינה כמעט כל מה שאני אומרת לה, היא מכירה אותי מאז שנולדתי

"את שומעת מיצי?"

גילי מדברת בשקט כדי שאמא לא תשמע. מיצי מתכרבלת אל תוך עצמה על הרצפה ומלקקת את כפות רגליה בשקידה. גילי מתחילה להתגעגע.

מיצי, בואי אלי. תחזרי, בבקשה תחזרי. אני רוצה לספר לך סיפורים מצחיקים

מיצי עוברת ללקק את אחוריה.

"טוב, עכשיו אני יספר לך סיפור. אמא צריכה לספר לילדים שלה סיפורים."

אז סיפור

סיפור

"היא הייתה שָׁם. שָׁם. ככה קוראים לזה. זה השֵׁם של זה. שָׁם. והיא נסעה ברכבת נסיעה ארוכה ארוכה שלא נגמרת לעולמי עולמים וקפצה ונסעה וקפצה ונסעה וקפצה ותפסו אותה והיא שוב קפצה ונסעה. ותפסו אותה והיא קפצה ותפסו אותה והיא שוב קפצה. פעם גם עשו ממנה סבון, אפשר לעשות סבון מבני אדם, באמת מיצי, כי יש בהם שומן או משהו כזה, אז עשו ממנה סבון ואז היא, היא כבר שוב לא הייתה סבון, נו באמת את רואה שעכשיו היא בן אדם שוב, נכון? אז למה את מייללת כל הזמן שאלות מטומטמות?"

אז היא

היא

"בקיצור, אני מספרת לך, היא הייתה שם, שם, והיא גרה עם הזאבים ביער, היה שם יער גדול ושחור ושם היו הזאבים, ופעם אחת הם אכלו אותה, טוב כמעט אכלו אותה והיא גם טיפסה על ההרים עם השלג למעלה ואז קפאו לה הרגליים ואחר כך קפא לה כל הגוף גם ואז היא מתה לגמרי מרוב שהיא קפאה ואז ואז

"ואז שרפו אותה עד שהיא הייתה רק מין אבקה שחורה כזו, וגם קרו לה עוד כל מיני דברים חוץ מזה שאני לא מגלה לך כי היא לא מרשה לגלות כלום, היא בעצם בכלל כמעט לא מספרת אז אני צריכה להבין לבד מה קרה עוד חוץ מזה וחוץ מזה."

חוץ מזה וחוץ מזה

"אמא. בטח שאני מתכוונת לאמא, כשאני מספרת סיפורים כאלה זה תמיד אמא. את כזאת נודניקית היום, מה זה השאלות האלה? אם תמשיכי ככה אני אשלח אותך לביתספר לחתולים. אז היא, היא

ברחה וברחה וברחה וברחה."

היא ברחה וברחה וברחה וברחה. גילי שותקת רגע. היא. יש בה משהו ברור ומשהו לא ברור ומשהו מוכר ומשהו לא מוכר בכלל ומשהו קרוב ומשהו רחוק רחוק ומשהו שהולך לאיבוד שהולך לאיבוד שהולך לאיבוד תמיד ממש מאז שהוא נולד, רק נולד, וכבר מיד התחיל ללכת לאיבוד ואולי עוד לפני כן. ואולי אפילו עוד לפני כן –

"היא באמת ברחה. היא הייתה חייבת לברוח. אף אחד לא רוצה שיהרגו אותו. גם את לא היית רוצה, מיצי."

גילי שוב שותקת.

החתולה מסיימת את הרחצה, מתמתחת בנינוחות ועוצמת עיניים.

"מיצי, למה את לא מקשיבה לי כשאני מספרת לך סיפור? את ביקשת ממני שאני יספר לך סיפור ואני מספרת לך את הסיפור הכי חשוב שלי ועכשיו את לא מקשיבה לי בכלל. אני צריכה שתקשיבי לי. ת-ק-ש-י-ב-י".

מיצי מגרגרת לעצמה.

"טוב, בקיצור, היא לא מתה, את יודעת. היא הצליחה למות המון פעמים, אני מתכוונת, היא הצליחה לא למות המון פעמים. את לא מתארת לעצמך כמה."

את לא מתארת לעצמך כמה. גילי בועטת בשמיכה ומעיפה אותה לקצה השני של המיטה.

"נמאס לי מהסיפורים האלה. זה הכול שטויות. אני לא אוהבת להיזכר בהם."

אמא עדיין בחדר שלה, כותבת. מיצי חוזרת אל המיטה ומתכרבלת ליד גילי.

**

כשהייתי שם, ראיתי הכול. שמעתי הכול. הרחתי הכול. והכול נחרט בכל-כולו בתוכי. לא הייתי צריכה לזכור כדי שהדברים ייזכרו בי.

הדברים היו גלויים: פיסת עץ שנשרה מן הגזע, אבן קטנה, טביעות כפותיהן של החיות. ליקטתי את דמותן וידעתי אותן. וליקטתי גם את הקולות והריחות. אבל המראות והקולות והריחות לא היו נפרדים זה מזה. הם היו לאחד ואני הייתי הם. וככל שהארכתי להיות שם, העמיקה הידיעה: למדתי שהם מבשרים תמיד גם את מה שיבוא אחריהם, שמתוכם אפשר להרגיש מה יהיה המראה הבא. הקול הבא. הריח הבא.

כך יכולתי לשרוד. רק כך יכולתי לשרוד. את מבינה? ידעתי למה לצפות ולמה להתכונן וממה להיזהר כי ידעתי את הדברים מתוכם. הידיעה הזאת הייתה לי הכרח.

והיה עוד משהו שידעתי. משהו שאיני בטוחה באיזה שם לכנותו. במילותייך, אולי הייתי אומרת בפשטות 'אני'. ואולי הייתי אומרת 'עצמי'. אולי את עצמי ידעתי. והדבר ההוא שידעתי היה הקרוב אלי ביותר וגם הרחוק ביותר. ידעתי תמיד כמה צעדים הלכתי, לא הייתי צריכה לספור בהם. ידעתי היכן דרכו כפות רגלי ומגע הקרקע בהן נגע והטביע עצמו בכל פיסת עור שנגע בה, ונשאר שם ונותר עוד זמן רב עד שנספג באלף המגעים האחרים. ידעתי היכן השריטות שהיו בגופי, כי שריטתן בי הייתה מלאה, וידעתי מתי הן נפתחו שוב ודם החל שותת מהן.

כן, עצמי היה קרוב אלי וגם רחוק. אני נתקלת שוב במחשבה הזו וזוכרת: קרוב כי הוא היה שם ואחר כך לא היה יותר לעולם, ורחוק – כי לפעמים אני יודעת שהחדות הזו לא לאדם נועדה.

אל תקראי עוד, לכי לישון.

לכי לישון, ילדה.

 

 

הַמּוּסָךְ: גיליון 2 – גיליון מיוחד ליום השואה תשע"ז

פתיתי געגועיה הקפואים / נועה ברקת 

אל פולין, פרק א'  אל פולין, פרק ב'    אל פולין, פרק ד'  אל פולין, פרק ה'

המוסך: גיליון מס' 1