פתיתי געגועיה הקפואים

"דּוֹקְרִים בַּגַּב פְּתִיתֵי גַּעְגּוּעֶיהָ הַקְּפוּאִים" - קריאה בשני שירים מן הספר 'שומרת לילה' מאת נעה ברקת

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות
24.04.2017

Slapend meisje in bed, Bramine Hubrecht, 1874

מאת: גיא פרל

"דּוֹקְרִים בַּגַּב פְּתִיתֵי גַּעְגּוּעֶיהָ הַקְּפוּאִים" – קריאה בשני שירים מן הספר 'שומרת לילה' מאת נעה ברקת (מקום לשירה, 2017)

התמסרות

א.

מִתַּחַת מִטָּתִי בְּבֵית הַיְּלָדִים

אִמִּי שׁוֹכֶבֶת

מַבִּיטָה בְּכוֹכְבֵי הַשֶּׁלֶג

מִמַּחְבוֹאָהּ בַּכְּפָר הַצֶּ'כִי.

דּוֹקְרִים בַּגַּב פְּתִיתֵי גַּעְגּוּעֶיהָ הַקְּפוּאִים.

שְׁתֵּינוּ מְנַסּוֹת לְהֵרָדֵם

בְּלִי אִמָּא.

ב.

סָבְתָא בַּת־שֶׁבַע מְזַמְזֶמֶת שִׁיר עֶרֶשׂ שֶׁרַק אֲנִי שׁוֹמַעַת

תַּגִּידִי לְרָחֵל בִּתִּי הַקְּטַנָּה שֶׁלֹּא הָיְתָה לִי בְּרֵרָה

אֶלָּא לְנַתֵּק יָדָהּ מִן הַשִּׂמְלָה

יָרוּ בִּי בֵּין קְנֵי הַסּוּף

עַל שְׂפַת הַנָּהָר שֶׁקָּרָאתִי לוֹ

יְאוֹר.

ג.

עַכְשָׁו אֲנִי מְגַלָּה

כֻּלָּנוּ שָׁטוֹת עַל נְהַר חָלָב וְחֶמְאָה

אֲנִי רֹאָה: יַד הָאִמָּהוֹת הָאֲרֻכָּה

מוּשֶׁטֶת גַּם אֵלַי, מַעֲבִירָה לְבִתִּי

אֶת מְנַת חֶלְקָהּ.

שלושת חלקיו של השיר 'התמסרות' מתארים שלוש תמונות ביחסיהן של אם ובתה. אלו תמונות העוסקות, לכאורה, בהעברה בין-דורית של טראומת השואה. אולם עוצמתו הבלתי רגילה של השיר נובעת מן האופן שבו הוא מפענח את המנגנון הטראומתי – יותר משהיא מועברת בדרך זו או אחרת, הטראומה מתקיימת באופן מתמשך. ברקת חותרת תחת הבין-דוריות ולכן גם תחת ההעברה הבין-דורית כפשוטה. היא מבטלת את ציר הזמן ומתיכה ארבע נשים מארבעה דורות שונים זו בזו – מסבתהּ ועד לבִּתה – וארבעתן מתקיימות במרחב של כאב אימהי משותף. אזכורו של נהר היאור מרחיב את גבולותיו של מרחב הכאב ומותח אותו אל השכבה הארכיטיפית – אל פרידתה הקשה של יוכבד ממשה – הרחק מעבר לסיפורה המשפחתי של המשוררת. מן ההיבט הנפשי – הפרסונלי והארכיטיפי – הטראומה מתרחשת כל העת תוך שהיא מוחקת לחלוטין גבולות של זמן, מקום, זהות ואפילו ביוגרפיה.

באיזו התמסרות עוסק השיר? אולי ההתמסרות לזרימתו של "נהר החלב והחמאה"; היות ואין כל דרך להתנגד לזרימת הנהר, דווקא ההתמסרות עשויה להוביל להכרה בכך שהוא אינו נושא רק כאב ומוות, אלא גם הזנה ואהבה. הדימוי שבחרה בו ברקת מהדהד בחוכמה דימוי מוכר אחר המתייחס לתקופת השואה, גם בו מתוארת אותה צמידות מתמשכת וזורמת, בלתי אפשרית ובלתי נמנעת, של החיים והמוות – "חָלָב שָׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אנַחְנוּ שׁוֹתִים עִם עֶרֶב / שׁוֹתִים צָהֳרַיִם וָבֹקֶר שׁותִים עִם לַיְלַה / שׁוֹתִים וְשׁוֹתִים" ('פוגת מוות' מאת פאול צלאן, מתוך הספר 'סורג-שפה' בתרגומו של שמעון זנדבנק, הקיבוץ המאוחד 1994).

שיר נוסף מאותו הספר עוסק בדברים באופן דומה מאוד. גם בו השואה אינה מועברת מדור לדור באמצעות קשר, התנהגות או מסר – השואה ארוגה אל תוך תאי הגוף של הרכה הנולדת, היא נוכחת ברגע הראשוני ביותר של היווצרה, ועל כן תהיה חלק בלתי נפרד ממנה כל חייה.

רזומה קדם־לידתי

אָבִי זָרַע אוֹתִי בְּדֶצֶמְבֶּר, יָרַד גֶּשֶׁם, אַיְכְמָן הֻרְשַׁע

קְרִיאַת פְּסַק הַדִּין נִמְשְׁכָה שְׁלֹשָׁה יָמִים

הַבֵּיצִית הַמֻּפְרֵית הִשְׁתָּרְשָׁה בְּקַרְקָעִית הָרֶחֶם

בְּרֵאשִׁית הָאָבִיב חָל פִּחוּת חַד בְּשַׁעַר הַלִּירָה

שַׂק הַחֶלְמוֹן נֶעֱלַם, הַשִּׁלְיָה הִבְשִׁילָה

בְּסוֹף אַפְּרִיל רֵינְגֶ'ר אַרְבַּע הִתְרַסְּקָה עַל הַיָּרֵחַ

בְּמַאי הִתְחַבְּרוּ קְצוֹת הָעֲצַבִּים אֶל אָזְנַי

אַיְכְמָן עִרְעֵר, הָאֳשַׁם שֵׁנִית, נִתְלָה, אֶפְרוֹ פֻּזַּר בְּלֵב יָם

בְּיוּלִי שֻׁגַּר לַוְיַן תִּקְשֹׁרֶת לֶחָלָל הַחִיצוֹן וְהֵחֵל לְשַׁדֵּר

תָּאֵי הָאֶפִּיתֶל תָּפְחוּ מַרְחִיבִים אֶת חֲלַל הָרֵאוֹת

הַקַּיִץ הָיָה לוֹהֵט