מאת: גיא פרל

"דּוֹקְרִים בַּגַּב פְּתִיתֵי גַּעְגּוּעֶיהָ הַקְּפוּאִים" – קריאה בשני שירים מן הספר 'שומרת לילה' מאת נעה ברקת (מקום לשירה, 2017)

 

התמסרות

א.

מִתַּחַת מִטָּתִי בְּבֵית הַיְּלָדִים

אִמִּי שׁוֹכֶבֶת

מַבִּיטָה בְּכוֹכְבֵי הַשֶּׁלֶג

מִמַּחְבוֹאָהּ בַּכְּפָר הַצֶּ'כִי.

דּוֹקְרִים בַּגַּב פְּתִיתֵי גַּעְגּוּעֶיהָ הַקְּפוּאִים.

שְׁתֵּינוּ מְנַסּוֹת לְהֵרָדֵם

בְּלִי אִמָּא.

ב.

סָבְתָא בַּת־שֶׁבַע מְזַמְזֶמֶת שִׁיר עֶרֶשׂ שֶׁרַק אֲנִי שׁוֹמַעַת

תַּגִּידִי לְרָחֵל בִּתִּי הַקְּטַנָּה שֶׁלֹּא הָיְתָה לִי בְּרֵרָה

אֶלָּא לְנַתֵּק יָדָהּ מִן הַשִּׂמְלָה

יָרוּ בִּי בֵּין קְנֵי הַסּוּף

עַל שְׂפַת הַנָּהָר שֶׁקָּרָאתִי לוֹ

יְאוֹר.

ג.

עַכְשָׁו אֲנִי מְגַלָּה

כֻּלָּנוּ שָׁטוֹת עַל נְהַר חָלָב וְחֶמְאָה

אֲנִי רֹאָה: יַד הָאִמָּהוֹת הָאֲרֻכָּה

מוּשֶׁטֶת גַּם אֵלַי, מַעֲבִירָה לְבִתִּי

אֶת מְנַת חֶלְקָהּ.

 

 

שלושת חלקיו של השיר 'התמסרות' מתארים שלוש תמונות ביחסיהן של אם ובתה. אלו תמונות העוסקות, לכאורה, בהעברה בין-דורית של טראומת השואה. אולם עוצמתו הבלתי רגילה של השיר נובעת מן האופן שבו הוא מפענח את המנגנון הטראומתי – יותר משהיא מועברת בדרך זו או אחרת, הטראומה מתקיימת באופן מתמשך. ברקת חותרת תחת הבין-דוריות ולכן גם תחת ההעברה הבין-דורית כפשוטה. היא מבטלת את ציר הזמן ומתיכה ארבע נשים מארבעה דורות שונים זו בזו – מסבתהּ ועד לבִּתה – וארבעתן מתקיימות במרחב של כאב אימהי משותף. אזכורו של נהר היאור מרחיב את גבולותיו של מרחב הכאב ומותח אותו אל השכבה הארכיטיפית – אל פרידתה הקשה של יוכבד ממשה – הרחק מעבר לסיפורה המשפחתי של המשוררת. מן ההיבט הנפשי – הפרסונלי והארכיטיפי – הטראומה מתרחשת כל העת תוך שהיא מוחקת לחלוטין גבולות של זמן, מקום, זהות ואפילו ביוגרפיה.

באיזו התמסרות עוסק השיר? אולי ההתמסרות לזרימתו של "נהר החלב והחמאה"; היות ואין כל דרך להתנגד לזרימת הנהר, דווקא ההתמסרות עשויה להוביל להכרה בכך שהוא אינו נושא רק כאב ומוות, אלא גם הזנה ואהבה. הדימוי שבחרה בו ברקת מהדהד בחוכמה דימוי מוכר אחר המתייחס לתקופת השואה, גם בו מתוארת אותה צמידות מתמשכת וזורמת, בלתי אפשרית ובלתי נמנעת, של החיים והמוות – "חָלָב שָׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אנַחְנוּ שׁוֹתִים עִם עֶרֶב / שׁוֹתִים צָהֳרַיִם וָבֹקֶר שׁותִים עִם לַיְלַה / שׁוֹתִים וְשׁוֹתִים" ('פוגת מוות' מאת פאול צלאן, מתוך הספר 'סורג-שפה' בתרגומו של שמעון זנדבנק, הקיבוץ המאוחד 1994).

שיר נוסף מאותו הספר עוסק בדברים באופן דומה מאוד. גם בו השואה אינה מועברת מדור לדור באמצעות קשר, התנהגות או מסר – השואה ארוגה אל תוך תאי הגוף של הרכה הנולדת, היא נוכחת ברגע הראשוני ביותר של היווצרה, ועל כן תהיה חלק בלתי נפרד ממנה כל חייה.

 

רזומה קדם־לידתי

אָבִי זָרַע אוֹתִי בְּדֶצֶמְבֶּר, יָרַד גֶּשֶׁם, אַיְכְמָן הֻרְשַׁע

קְרִיאַת פְּסַק הַדִּין נִמְשְׁכָה שְׁלֹשָׁה יָמִים

הַבֵּיצִית הַמֻּפְרֵית הִשְׁתָּרְשָׁה בְּקַרְקָעִית הָרֶחֶם

בְּרֵאשִׁית הָאָבִיב חָל פִּחוּת חַד בְּשַׁעַר הַלִּירָה

שַׂק הַחֶלְמוֹן נֶעֱלַם, הַשִּׁלְיָה הִבְשִׁילָה

בְּסוֹף אַפְּרִיל רֵינְגֶ'ר אַרְבַּע הִתְרַסְּקָה עַל הַיָּרֵחַ

בְּמַאי הִתְחַבְּרוּ קְצוֹת הָעֲצַבִּים אֶל אָזְנַי

אַיְכְמָן עִרְעֵר, הָאֳשַׁם שֵׁנִית, נִתְלָה, אֶפְרוֹ פֻּזַּר בְּלֵב יָם

בְּיוּלִי שֻׁגַּר לַוְיַן תִּקְשֹׁרֶת לֶחָלָל הַחִיצוֹן וְהֵחֵל לְשַׁדֵּר

תָּאֵי הָאֶפִּיתֶל תָּפְחוּ מַרְחִיבִים אֶת חֲלַל הָרֵאוֹת

הַקַּיִץ הָיָה לוֹהֵט

אִמִּי קָלְעָה שְׂעָרָהּ לְצַמָּה אֲרֻכָּה

גִּלְגְּלָה לְמִגְדָּל עַל רֹאשָׁהּ

הִיא הָיְתָה בַּת עֶשְׂרִים וְתֵשַׁע

בַּסְּתָו הִתְבַּסֵּס הָרֹאשׁ וּפָנָה לָאֲדָמָה

שִׁכְבַת הַפְּלֻמָּה נֶעֶלְמָה מִן הָעוֹר שֶׁהִתְכַּסָּה שֻׁמָּן לָבָן

אָבִי יָצָא לִשְׂדוֹת הָעֵמֶק לְשַׁלֵּךְ כֻּתְנָה

 

הַמּוּסָךְ: גיליון 2 – גיליון מיוחד ליום השואה תשע"ז

 

        

המוסך: גיליון מס' 1

על הפואמה והתערוכה "אל פולין" 

אל פולין / אברהם סוצקבר

תרגום: בני מר

פרק א'

 

אֲחוֹתָהּ הַגְּדוֹלָה שֶׁל אַרְצִי וּמְעוֹנִי!

שׁוּב אֵלַיִךְ נוֹדֵד וְנִכְסָף צוֹעֲנִי.

כָּל דְּרָכַיִךְ כָּבוּ, אַךְ הוּא בָּא וּפָקַד

שׁוּב אוֹתָן לְחַפֵּשׂ אֶת גִּשְׁמֵי אֶשְׁתָּקַד.

בַּחֲלוֹם נִדְבְּקוּ וְכָלוּ הַצְּבָעִים,

וְשָׁמַיִךְ – שָׁתִיתִי מֵהֶם לְפָנִים

אַגָּדוֹת וְצִיּוּץ צִפּוֹרִים בְּשִׁירָה –

אֲחַפְּשֵׂךְ בְּפּוֹלִין. אַךְ אִמְרִי, מָה קָרָה?

אֵין תְּשׁוּבָה בִּשְׂפָתֵךְ, שֶׁיָּנַקְתִּי אָז עִם

אַהֲבָה רִאשׁוֹנָה בְּכַנְפֵי הַזִּיוִים

שֶׁל הָעַיִן. שְׂפָתוֹ שֶׁל מִיצְקֵבִיץ'[1] פָּגְשָׁה

שׁוּב אוֹתִי בָּאָבָק. הִלָּתָהּ נִנְטְשָׁה.

גַּם הַיִּידִישׁ כְּבָר לֹא נִשְׁמְעָה, וּבָטַל

הֶעָבָר, שֶׁשְּׁתֵּיהֶן, בְּכוֹסוֹת הַקְּרִיסְטָל,

הִתְאַחֲדוּ בִּנְקִישָׁה עֲרֵבָה בְּ"לְחָיַיִם".

עַד הַיּוֹם שִׁירָתֵךְ אֲהוּבָה וּבְרוּכָה – אִם

אֶרְצֶה וְאִם לָאו. הַיֵּאוּשׁ יַחְנֹק,

אַךְ מִמֵּי "פָּן טָדֵאוּשׁ" אוּכַל עוֹד לִינֹק:

מֵאוֹתָם יְעָרוֹת מֻכָּרִים, מֻשְׁרָשִׁים,

מִבְּרִיּוֹת שֶׁלִּמֵּד הוּא לִהְיוֹת אֲנָשִׁים –

קוֹל כָּאוּב בַּתִּזְמֹרֶת שֶׁל יַענְקְל[2]  נוֹהֶה לִי,

וְאָהוּב גַּם עָלַי הַמְּשׁוֹרֵר שֶׁל אַנְהֵלִי[3],

כִּי גּוּפוֹ – מֵחָלִיל הַקְּסָמִים מְרֻקָּם,

מִכַּבְלֵי שַׁלְשָׁלוֹת בְּקוֹלוֹת שִׁקְשׁוּקָם,

הַכְּבָלִים שֶׁל אֶחָיו בַּצָּפוֹן הַקָּפוּא.

וְגַם נוֹרְוִיד[4], מֵאָז שֶׁשִּׁירָיו נֶחְשְׂפוּ

לְעֵינַי, אֵצֶל פוּקְיֶר[5], כְּתוּבִים עַל קִירוֹת

אַרְגָּמָן עַתִּיקִים, וְאִתָּם מְקוֹרוֹת

לֵילוֹתָיו, חִזָּיוֹן מְשִׁיחִי וְנוֹעָז –

הֵן כָּרַעְתִּי לוֹ בֶּרֶךְ וְשַׁרְתִּי כְּבָר אָז.

עַד עַכְשָׁו מְלַוָּה שִׁירָתוֹ וְלֹא מָשָׁה

מִמֶּנִּי – הַלֵּל לִיהוּדֶיהָ שֶׁל וַרְשָׁה.

כְּבָר מָחַלְתִּי מִכְּבָר, וְאֵינִי נוֹטֵר רַע

גַּם לְכָל זַמָּרַיִךְ, שְׁאֵרַי לַשִּׁירָה –

כִּעוּרָם וְיָפְיָם כְּאֶחָד אֲהוּבִים –

נוֹהֲמִים כִּכְלָבִים בַּעֲדַת זְאֵבִים.

אַךְ כְּכָל שֶׁנִּסּוּ הֵם וְגַם זָאֲבוּ,

לֹא הוֹעִיל שׁוּם דָּבָר, הַתִּקְווֹת נִכְזְבוּ,

וַאֲנִי שׁוּב סוֹלֵחַ. כִּי מִי עוֹד יוֹדֵעַ

כְּמוֹ לֶשְׁמִיאָן[6] לָשִׁיר עַל עָלֶה וּצְפַרְדֵּעַ?

עַל הַשֶּׁמֶשׁ בָּעֶרֶב, כְּעֵין תַּכְלִילִים,

וְעַל אָחוּ טוֹבֵעַ לְיַד הַגַּלִּים,

בַּחֲלוֹם מְחוֹלֵל הַמַּלְאָךְ וְהַכְּרוּב עִם

לִבְנִים. הָאִם יֵשׁ בָּךְ עוֹד יוּלִיאָן בֶּן טוּבִים[7]?

 

זוֹ סְתִירָה נוֹרָאָה. מִי יוּכַל לְהַסְבִּיר?

גַּם אֶת מִי שֶׁשֻּׁחְרַר הֵם רוֹצִים לְהַסְגִּיר.

הֵם נָעִים וְנָדִים וּמָרִים, וְעַל כֵּן

הֵם זוֹרְקִים מִמִּפְתַּן הַבָּתִּים כָּל זָקֵן

שֶׁחָזַר (כְּפִי שֶׁכָּךְ בִּימֵי קֶדֶם נִתְקַן,

שֶׁיִּבְרַח כָּל נִרְדָּף וְנִמְלָט לַמִּשְׁכָּן

וְיָבוֹא אֶל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ; יִגַּע

וְיִדְבַּק בְּחָזְקָה, וְכָךְ לֹא יִפָּגַע).

אַךְ בִּמְקוֹם אֲחָיוֹת וְאַחִים יֵשׁ קוֹצִים

בָּחֳרָבוֹת הַשְּׂרוּפוֹת, בַּקִּנִּים הַפְּרוּצִים.

לֹא בְּמֶלַח וְלֶחֶם וְלֹא בְּחִבָּה –

עַד הַיּוֹם לֹא הֵבַנְתִּי אֶת מְלוֹא הַסִּבָּה

שֶׁבַּדֶּרֶךְ עוֹמֵד שׁוּב בְּזַעַם כַּבִּיר

פּוֹלָנִי, שֶׁנּוֹדַע לִתְהִלָּה כְּאַבִּיר.

נְבִיאֵךְ[8], כַּנִּרְאֶה, בַּמֵּאָה שֶׁעָבְרָה,

הִתְעַוֵּר כְּיַנְשׁוּף בְּאוֹר יוֹם, לֹא רָאָה

כְּשֶׁיָּצַר בַּגָּלוּת יְהוּדִים בַּלִּגְיוֹן

מְנִיפִים שְׁלַל דְּגָלִים שֶׁל פּוֹלִין בְּגָאוֹן.

מָה קָרָה אָז אֵפוֹא לְנֶכְדּוֹ, לְלִבּוֹ שֶׁ-

Smutno mi, Boże!

 

לחצו כאן לפרק ב'

[1] אדם מיצקביץ' (1855–1798) – המשורר הלאומי של פולין, מחבר הפואמה "פן טדאוש".
[2] יענקל – דמות ב"פן טדאוש" של חוכר פונדק יהודי, מוזיקאי שתומך במאבק הפולני.
[3] אנהלי – פואמה בפרוזה מאת המשורר הפולני יוּליוּש סלוֹבַצקי (1809–1849), שגלה מפולין ושיריו מלאים אהבה וגעגועים אליה. השורה החותמת את רוב הפרקים של "אל פולין" – Smutno mi, Boże! (עצוב לי, אלוהים) – לקוחה משירו "הימנון".
[4] ציפְּריאן נוֹרוויד (1821–1883) – משורר וצייר פולני שהשפיע רבות על סוצקבר.
[5] פוקייר – מסעדה עתיקה בכיכר השוק של ורשה.
[6] בּוֹלֶסְלָב לֶשְמיאן (1877–1937) – משורר ואמן פולני ממוצא יהודי.
[7] יוליאן טובים (1894–1953) – משורר פולני-יהודי ודמות מרכזית בספרות הפולנית. נודע בשיר הילדים "הקטר" ובמסה שכתב במלחמת העולם השנייה "אנו יהודי פולין". כאן קורא לו סוצקבר בשם המזכיר את שרה בת טובים, מחברת תפילות ותחינות ביידיש מהמאה ה-18.
[8] נביאך – הכוונה למיצקביץ'.

לחצו כאן לפרק ב'

 

הַמּוּסָךְ: גיליון 2 – גיליון מיוחד ליום השואה תשע"ז

 

        

המוסך: גיליון מס' 1

אל פולין / אברהם סוצקבר

תרגום: בני מר

פרק ב'

 

כְּחֹל הַוִּיסְלָה[1] הָיָה הַכָּחֹל בְּעֵינִי,

וּמִמֶּנָּה זָרְמוּ הַדְּמָעוֹת וְהַנְּהִי

לְמֵימֵי הַנָּהָר שֶׁלִּטְּשׁוּ בֵּן וְאָב

זֶה דּוֹרוֹת, וּמֵעַל – אֳנִיּוֹת הַזָּהָב.

הוֹ גָּדוֹת שֶׁל נָהָר סַסְגּוֹנִי שֶׁרָחַשׁ,

שֶׁהָמָה חֲתֻנּוֹת מִכִּתְבֵי שָׁלוֹם אַשׁ[2];

שָׁם הַנֵּר שֶׁל שַׁבָּת בַּפָּמוֹט עוֹד מַרְטִיט,

לַחְלוּחִית יְהוּדִית שָׁם בְּרוּחַ גּוֹיִית!

בְּנֵי-גִּזְעִי הִשְׁתָּרְשׁוּ בָּךְ בְּרֹב אֱמוּנָה

כְּשֶׁהִגִּיעוּ לָאָרֶץ שֶׁלָּךְ, הַדְּשֵׁנָה.

לִכְבוֹדֵךְ הֵם יָצְרוּ וּפָרְצוּ וּפָרְחוּ

בְּשָׁנִים שֶׁל עַבְדוּת הִתְעַלּוּ, הִתְבָּרְכוּ,

וּבִמְקוֹם אֶת אַרְצָם – אָהֲבוּ אֶת אַרְצֵךְ

וּבְיַחַד אִתָּךְ הֵם סָבְלוּ בְּפִצְעֵךְ.

אַף עַל פִּי שֶׁיָּשְׁבוּ לִכְאוֹרָה כְּמוֹ בְּאִי,

בְּנֵי-גִּזְעִי הִשְׁתָּרְשׁוּ בְּמִין חֹטֶר פִּלְאִי

שֶׁעָבַר בְּסִינַי, בַּמִּדְבָּר, בַּנְּבִיאִים,

וְאוּלַי זֶה נָטַע בָּךְ קִיּוּם וְחַיִּים

וּבְרָכָה וּגְבוּרָה, שֶׁתַּרְבֶּה אֶת חֵילֵךְ –

וְשׁוּם צָאר וְאָדוֹן לֹא יָכוֹל לְחַסְּלֵךְ.

אַךְ אוֹתָם הַבּוֹנִים שֶׁהִרְבּוּ פְּעָלִים,

הֵם נוֹתְרוּ לְבַדָּם בְּצִנְעַת הַצְּלָלִים,

זֵר עֵצִים שֶׁל קוֹרוֹת שֶׁבְּבֵית הַקְּבָרוֹת.

וְלָכֵן קָמוּ בָּךְ עוֹד עָרִים, עֲיָרוֹת.

הַאֻמְנָם בֵּין אַחִים מֻכְרָחִים לְהוֹדוֹת?

הֲרֵי שְׁתֵּי הַשִּׁירוֹת לֹא הָיוּ נִפְרָדוֹת

זוֹ מִזּוֹ, וְהַיִּידִישׁ קְלוּעָה פּוֹלָנִית.

בַּדִּנְדּוּן הַקָּתוֹלִי צִלְצַלְתְּ וְעָנִית,

וּבְכָל זֹאת הֵן בְּיַחַד עָמְדוּ בִּתְפִלָּה  –

עֲנָפִים שֶׁל גְּזָעִים נִפְרָדִים אֶל מוּלָהּ

שֶׁל שְׁקִיעָה, רוֹטְטִים עַד בְּלִי דַּי.

אֲבָל סַבָּא טָעָה. וַאֲנִי – בְּוַדַּאי.

אַתְּ שׁוֹמַעַת אוֹתִי, אֶת קוֹלִי וּדְבָרִי?

אֶת הַכֹּל אַתְּ צְרִיכָה לְהַסְבִּיר. בָּאֲרִי!

אַתְּ הַכֶּתֶר, שֶׁאֶבֶן טוֹבָה בּוֹ בָּרְקָה

בֶּעָבָר, בְּתִפְאֶרֶת יָמִים רְחוֹקָה.

מַעְיָן לְמוֹרְדִים וּלְבַעַל-שֵׁם-טוֹבִים[3]

וְצָמָא שֶׁל דּוֹרוֹת – אֵיךְ מַרְוִים? אֵיךְ מַרְוִים?

כְּבָר חָשַׁבְתִּי: אוֹתָהּ מִלְחָמָה נִגְמְרָה.

וְהִנֵּה תְּאֻלַּף הַשִּׂנְאָה הַמָּרָה.

בְּאַלְפֵי הֶעָלִים שׁוּב הַוֶּרֶד יִפְרַח,

בָּחֳרָבוֹת עוֹד מְעַט יַעֲלֶה שַׁחַר רַךְ,

הָאַרְיֵה הַיְּהוּדִי וְנִשְׁרֵךְ[4] – הַשְּׁכֵנִים

שֶׁהֻתְּכוּ לְאֶחָד בִּמְנוֹרוֹת הַקָּנִים,

הֵם יָאִירוּ וַדַּאי בְּאוֹתוֹ אוֹר אֶחָד

חֲנֻיּוֹת עֲצוּבוֹת, בֵּית עָלְמִין מְפֻחָד.

אָז רָצוֹן לְרָצוֹן נְקַבֵּץ וּנְחוֹנֵן

אֶת פְּצָעֵינוּ – הַוִּיסְלָה תּוּכַל לְצַנֵּן.

הֶעָרִים יִצְמְחוּ, לְבֵנָה לִלְבֵנָה,

כְּנַף-שִׁמְשָׁה תִּתְנוֹפֵף וְתִהְיֶה לָהּ עֶדְנָה,

וְעִם כָּל הֶעָרִים יִתְרַבּוּ הַיְּלָדִים.

הַאֻמְנָם בְּכָל זֶה אַאֲמִין עוֹד בַּדִּין?

מָה קָרָה לָאַחֲוָה שֶׁל הָעָם בְּקִרְבּוֹ, שֶׁ-

Smutno mi, Boże!

 

לחצו כאן לפרק ג'

[1] ויסלה – הנהר המרכזי בפולין.
[2] שלום אש (1880–1957) – סופר יידיש פופולרי יליד פולין, שהקים שערוריות כשכתב בין השאר רומן על ישו ומחזה על בית זונות.
[3] בעל-שם-טובים – הכוונה בעיקר לדמותו של ר' ישראל בן אליעזר, הבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות.
[4] נשרך – הנשר הוא הסמל הלאומי הפולני.

לחצו כאן לפרק ג'

 

 

הַמּוּסָךְ: גיליון 2 – גיליון מיוחד ליום השואה תשע"ז

 

        

המוסך: גיליון מס' 1