אל פולין, פרק ה'

אל פולין, מאת אברהם סוצקבר, תרגום: בני מר. פרק ה'

איור: ליאור חיזגילוב

אל פולין / אברהם סוצקבר

תרגום: בני מר

פרק ה'

 

כֹּה עָצוּב, אֱלֹהִים! אֵיךְ בִּכְלָל מַשְׁאִירִים

מֵאָחוֹר אֶת עִמְקֵי הַבָּכָא, הַקְּבָרִים

הַבָּתִּים? אֵיךְ אַצִּיב לַשְּׁמָמָה יָד, גַּלְעֵד,

שֶׁתַּגִּיעַ לְנֶכֶד-נֶכְדִּי בַּמּוֹעֵד?

מָה עוֹשִׂים, כְּדֵי שֶׁגַּם הָאֶתְמוֹל יִתְגַּלֶּה

בַּמָּחָר? אֵיךְ לוֹכְדִים אֶת הַהֵד הָעוֹלֶה

בַּתְּפִלּוֹת הַקְּטוּעוֹת? אֵיךְ שׁוֹתִים מִן הַנֹּאד

שֶׁמִּמֶּנּוּ הַמָּוֶת שָׁתָה? שׁוּב אֶנְדֹּד,

אֲנַסֶּה לַחְתֹּם אֶת אֵינְסוֹף הַקְּבָרִים

בְּשִׁירִים, בֵּין אוֹתָם מִקְדָּשִׁים הַפְּזוּרִים

בְּלוּבְּלִין וּבִקְרָקוֹב, בְּבֵית הָעָלְמִין.

עַל גִּבְעָה אֶתְכַּוֵּץ, וְהִנֵּה אַאֲמִין

שֶׁזְּקָנָהּ שֶׁל פּוֹלִין שׁוּב שָׁחֹר וּפִתְאוֹם

זֶה הַיּוֹם שֶׁלִּפְנֵי בַּלְהוֹת-גֵּיהִנֹּם,

וְדוֹרְשִׁים בִּשְׁלוֹמִי הַשֵּׁמוֹת הַמֵּתִים.

בְּפָנִים שֶׁל עָפָר הֵם קָמִים וּפוֹשְׁטִים

עַל גּוּפִי בְּסִחְרוּר, נִכְנָסִים בִּמְהֵרָה

וּבִן רֶגַע הוֹפְכִים עֲשָׂבִים חֲזָרָה,

עַל גְּבָעוֹת מִסָּבִיב בַּחֶמְלָה הָרַבָּה.

אַךְ מִתַּחַת לָעֵשֶׂב יֵשׁ רַעַשׁ נֶחְבָּא,

כְּמוֹ יָצְאוּ הַמֵּתִים לְהָגֵן עַל בֵּיתָר,

וּבְקֶרֶן שְׁחֹרָה מְרִיעִים שֶׁנּוֹתַר

בָּהֶם כֹּחַ חַיִּים. וּבְבֵית הַקְּבָרוֹת

אַלּוֹנִים עוֹד עוֹצְרִים אֶת הַזְּמַן, צַמָּרוֹת

מַשִּׁירוֹת אֶת זְהַב-עֲלֵיהֶן הָאָצִיל.

בֵּית עָלְמִין, בֵּית עָלְמִין, מִי יוּכַל לְהַצִּיל?

איור: דן אזולאי

וְהֵיכָן הֵם אוֹתָם בְּנֵי-סְלָעִים עֲנָקִים,

שֶׁיָּבוֹאוּ לָקַחַת, מֵתִים לְהָקִים

עַל שִׁכְמָם בַּלֵּילוֹת, בַּכִּשּׁוּף הֶחָשׁוּב,

לְשׁוֹתְלָם מֵחָדָשׁ בְּמָקוֹם שֶׁיִּשּׁוּב

יְהוּדִי יִוָּלֵד? –––

אֲבָל אוֹי לִי, הַצִּילוּ!

כִּי בְּבֵית הָעָלְמִין נִכְרָתִים כְּבָר אֲפִלּוּ

עֵצִים! אֵין לִרְאִי הַדּוֹרוֹת בָּבוּאָה.

בְּצִיּוֹן הַחוֹזֶה[1], בְּלוּבְּלִין הַבְּלוּאָה,

שִׁכּוֹרִים מוּטָלִים גַּם בְּלֵיל יוֹם כִּפּוּר.

כְּמוֹ לִפְנֵי סְעָרָה, מִין עִפּוּשׁ וּפִרְפּוּר,

בְּצִיּוּן הָרָמָ"א[2] שֶׁבִּקְרָקוֹב: וְעֵז

בַּצְּלָלִים מִתְהַלֶּכֶת, יוֹצֵאת לְפַזֵּז

וְלִרְמֹס אֵיזֶה פֶּתֶק, שֶׁשָּׁם מִתְגּוֹלֵל.

וּבְגֶנְשָׁה עוֹמֵד וּמְחַכֶּה לַגּוֹאֵל

עוֹד הָאֹהֶל שֶׁל פֶּרֶץ[3]: כְּנָפָיו הַשָּׁחוֹת

עַל אֲבַק-יַהֲלוֹם-הַמְּשׁוֹרֵר מַשְׁגִּיחוֹת.

הוּא הֵאִיר גֶּטָאוֹת לֹא מִכְּבָר בְּשִׁירָיו

וּכְלִי נֶשֶׁק חָלוּד הוּא מִלֵּא רוּחַ-קְרָב.

שָׁם, בָּאֹהֶל, אֲנִי מִתְבּוֹנֵן וּמַבְחִין

שֶׁבַּטַּחַב נֶחְבָּא כָּאן מִסְתּוֹר, שֶׁהֵכִין

יְהוּדִי מֵהַגֶּטוֹ: לַמְרוֹת הַשְּׁחִיטָה

לְשַׁלְשֶׁלֶת-זָהָב[4] תִּהְיֶה פֹּה שְׁלִיטָה;

יִשָּׁאֵר בֶּן אָדָם אַחֲרוֹן שֶׁדָּבַק

פֹּה בַּפֶּרֶץ, לָעַד הִתְגּוֹלֵל בָּאָבָק.

בַּיָּמִים הוּא הָיָה מִתְהַפֵּךְ בַּמְּחִלָּה,

תּוֹלָעִים שָׁם לִמְּדוּהוּ סוֹדוֹת קַבָּלָה.

כְּשֶׁבְּאֶצְבַּע גְּרוּמָה הַיָּרֵחַ לְמַעְלָה

נָקַשׁ בַּלֵּילוֹת – הוּא נִרְגַּע וְנִשְׁמַע לָהּ.

עָלָה וְיָצָא לְבַדּוֹ מִמִּפְתַּן

מַחְבּוֹאוֹ וְקָרָא בְּקוֹל-טִיט שֶׁל פַּיְטָן

אֶת הַכְּתֹבֶת בָּאֹהֶל: "אֲנַחְנוּ הוֹלְכִים

בְּשִׁירָה וְרִקּוּד"[5]. וְהָיוּ אָז שְׂמֵחִים

צֵרוּפִים לוֹהֲטִים בְּרוּחוֹ, לְחַזֵּק

וְלִשְׁמֹר אֶת גּוּפוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנָּזֵק.

 

וַאֲנִי, שֶׁהִגַּעְתִּי לְפֹה לִפְרֵדָה,

איור: נטע חיים

אֶת הָאֹהֶל עַל שֶׁכֶם אֶקַּח לְצֵידָה,

וְאֶקַּח מַנְגִּינָה לְדַרְכִּי הַנּוֹדֶדֶת –

בֶּעָבָר הִיא חִזְּקָה וְהָיְתָה מְעוֹדֶדֶת –

וְאֶל יוֹם הַמָּחָר תַּחְרֹשׁ נְתִיבוֹת:

"כָּךְ אֲנַחְנוּ הוֹלְכוֹת,

הַנְּשָׁמוֹת, בַּלֶּהָבוֹת".

 

פולין, יולי-ספטמבר 1946

 

[1] החוזה מלובלין – ר' יעקב יצחק הורוביץ (1815-1745), מחשובי האדמו"רים בפולין. כוּנה כך בגלל כוח הראייה החודר שיוחס לו.
[2] הרמ"א – ר' משה איסרליש (1530–1572) – פוסק ההלכה הגדול של יהדות אשכנז, שחי בקרקוב.
[3] פרץ – יצחק לייבוש פרץ (1851–1915) – מגדולי המשוררים והסופרים ביידיש, יליד זאמושץ' בפולין ותושב ורשה.
[4] שלשלת זהב – "די גאָלדענע קייט", מחזה מאת י"ל פרץ, המתאר שושלת חסידית בעת המודרנית.
[5] אנחנו הולכים – שורות מתוך המחזה "שלשלת הזהב".

 

הַמּוּסָךְ: גיליון 2 – גיליון מיוחד ליום השואה תשע"ז

פתיתי געגועיה הקפואים / נועה ברקת אוויר / לאה קליבנוף-רון

אל פולין, פרק א'  אל פולין, פרק ב'    אל פולין, פרק ד'  

המוסך: גיליון מס' 1

סיפורת: 'אֵיבָה שלום', סיפור חדש מאת נעה ידלין

"פתאום, בחדר הקטן והשקט הזה, נדמה לה שהיא נחשפת בעירומה: בחורה חיה להחריד, בריאה להרגיז, שלא אכפת לה מכלום, למעט אולי מארנון ומעצמה"

1.

עשרים ואחד לשמיני תשעים וחמש, קו 26, ארבעה. עשרים וחמישי לשני תשעים ושש, קו 18, עשרים ושישה. שלישי לשלישי תשעים ושש, קו 18, תשעה עשר. זה קל: שלוש, שלוש, שמונה עשרה, תשע עשרה. צריך רק לזכור את השנה. תשעים ושש?

היא הורידה את עיניה אל המסך בזהירות, מבקשת ללכוד את השורה הנכונה, רק לוודא שזכרה נכון, היא לא רוצה לרמות, אבל השורות בטבלה רבות כל כך, תשעים ושש תשעים ושש תשעים ושבע תשעים ושמונה, והנה באמת כבר סוטה העין לשורה סמוכה, מדרחוב בן יהודה (פיגוע משולש) חמישה, רביעי לתשיעי תשעים ושבע, היא לא זכרה את זה אבל זה בסדר, את שנת תשעים ושבע היא עוד לא שיננה, והיא נודדת שורה אחת למעלה, כן, תשעים ושש, היא זכרה מצוין, יש לה סיכוי טוב במבחן הזה, ומעוּדדת היא מתחילה מחדש, ועכשיו כולל שלושים לשביעי תשעים ושבע שוק מחנה יהודה, פיגוע כפול, ששה עשר, ורביעי לתשיעי תשעים ושבע מדרחוב בן יהודה משולש חמישה. היא צריכה בכלל לזכור את הכפול, המשולש? היא סקרה בזריזות את המסמך, "DOC.פיגועיפ" – זה ניחם אותה איכשהו, גם המזכירה שהיא אמורה להחליף, זאת שתבחן אותה על הטבלה מחרתיים, גם היא כנראה טעתה לפעמים, אבל יש טעויות ויש טעויות – והיא רואה שאין הרבה כאלה, כפולים-משולשים, אולי שלושה-ארבעה, וממילא היא מבינה שאין ברירה, אלה הפיגועים החזקים באמת, זה לא המקום לזרוק זין.

סוגריים קטנים – חובקים ספרה, 1 – בישרו על התרחשות בלשונית הכחולה של פייסבוק, שקברה בתחתית המסך. היא הניחה אותה שם על תקן פרס: כשתגיע לשנת 2000, הבטיחה לעצמה, כשתגמור לשנן את העשור הראשון, תוליך לשם את העכבר, תגדיל את החלון לכדי מסך שלם, תבדוק מה התחדש אצל החברים שלה ותרשה לתנועה החיה, המנחמת, העולה מן העמוד המתעדכן לרמוס תחתיה את העמודות השחורות ולגרש קצת את המוות. על אף שהיא רק בתשעים ושבע היא מתפתה להציץ מה קורה שם, אולי כי היא חושדת שזה לא הפרס שקיוותה לו, ובאמת ארנון כותב בצ'אט, לא נראה לי שאני כבר אגיע היום… שפוך, וההודעה נדמית לה עקמומית, השלוש נקודות, השפוך, והיא מתנפלת על המקלדת אבל נקודת ההתחברות לצ'אט כבר לא ירוקה, והיא מתחרטת על רגע של תקווה מיותרת בטרם חמקה מפיגועיפ נקודה דוק, ובינתיים ארנון כבר פלש לשינה, או גרוע מזה, הוא ער עכשיו מאחורי נקודה אדומה.

היא חושבת בכוח על ההרוגים חסרי השם שלה, עוד לא לגמרי שלה, עוד לא קיבלה את העבודה, עשרים ואחד באוגוסט תשעים וחמש קו עשרים ושש ארבעה, עשרים וחמישי בפברואר תשעים ושש קו שמונה עשרה עשרים וששה, מנסה להתרכז באסונן של נשים חסרות צורה, אבל ארנון לא בא, הוא לא בא, ואסונה הקטן, העלוב, גואה בלבה שוב ושוב, עד שלא נותר שם מקום לשום דבר מלבדו.

ג'ושוע שרט את הדלת. היא שמרה את הקובץ על הדסקטופ, כאילו עלולים המתים לקום מאחורי גבה, להתמעט או להתרבות, לשים ללעג שעת שינון שלמה, ויצאה אליו בעד לחרך צר בדלת, הודפת בעדינות את בטנו ברגלה עד שסגרה את הדלת מאחוריה והרימה אותו בשתי ידיה והושיבה אותו לצדה על הספה בסלון. אבל החתול קם מתחת לידה הנחושה ללטפו ולהושיבו ולהצמיתו אל המושב, והלך שוב אל דלת החדר, והיא הרימה אותו שוב והוא השתחרר מאחיזתה ודידה מאוכזב אל המרפסת.

היא התביישה על שִמחתה באין רואה: מאז התחילה לצאת עם ארנון לפני כמעט שלושה שבועות היו שעותיה בבית נתונות למאבק בחתול, שביקש להיכנס לחדר דרך הֶרגל; אבל ארנון היה אלרגי, "שאין דברים כאלה", ותיאר לה איך פניו מתנפחות ונשימתו מתקצרת בכל פעם שנקרה חתול על דרכו, ורק כשנשבעה שגם בהיעדרו מן הבית יורחק החתול מחדרה ונקיונו יישמר, רק אז הסכים לבוא.

בביקורו הראשון כאן סיפרה לארנון שג'ושוע שייך בכלל לשותפה שלה. ממילא מה הסיכוי שיצליח ביניהם, ואם יצליח זה כבר לא ישנה: לא החתול יפריד ביניהם. את בגדי השינה שלה, הספוגים בשערותיו של החתול, היא כלאה ליתר בטחון בשקית גדולה מחוץ לחדר, בתוך ארון מרוחק בקצה המסדרון, ולבשה במקומם חולצה חדשה, לא מסוכנת.

כעת נדמה לה שהחתול מתחיל לוותר, על אף שהרוויח את זכויותיו ביושר. אבל היחסים שלה עם ארנון פשוט תלויים בזה, ולבה מייסר אותה פחות משציפתה.

לפעמים, כשהרגישה שאהבתה אל ארנון מופרזת, שמוטב לה להישמר מהתאהבויות כאלה, היתה מדמיינת את פניו של ארנון מתנפחים ואת קומתו מתכווצת, מגחיכה אותו בכוח עד שגם חוכמתו תקטן ופניו היפים יאבדו כל חן. אבל מהר מאוד פקע קפיץ הדמיון, וארנון היה חוזר למידותיו.

2.

תשיעי לשמיני אלפיים ואחת, סבארו, חמישה עשר; שלישי לתשיעי אלפיים ואחת, רחוב הנביאים, ללא, אנוש אחד. בהתחלה ניסתה לשנן גם את מספר הפצועים, זה הופיע שם, בטבלה, אבל די מהר היא ראתה שזה לא הולך, זה לא נורמלי, והחליטה לדלג על פיגועים בלי הרוגים – בטבלה הם כונו "ללא" – ולפצות את הפיגוע או את מעסיקיה הפוטנציאליים בשינון הפצועים קשה ואנוש, גם אם לא היו הרוגים בכלל.

המרכז לטיפול בנפגעי פעולות איבה שכן בבית אבן רחב מידות במושבה הגרמנית, ששלט מלבני גדול שנתלה בחזיתו הבדילו בגסות משכניו. מנהל המרכז, זה שנתן לה את המשימה הזאת, היה גבר רזה וצעיר להפתיע. הוא הזכיר לה את הבחורים שהיו מסתובבים בקמפוס בחולצות עם לוגו של מפלגות מרכז, מחלקים הזמנות למסיבות המוניות או לכנסים של תאי סטודנטים, צעירים בכוח. הוא אמר, אנחנו בונים פה את המרכז על פי מודל אמריקאי, ובאמת היה המקום מואר מאוד, עיצובו חדש להפתיע, כאילו היו פעולות האיבה פרויקט סטארט-אפ נוצץ. במודעה נכתב: דרושה פקידה/מנהלת משרד, המודעה פונה לשני המינים כאחד.

הם התיישבו בחדר צדדי והוא סגר אחריהם את הדלת. לשווא חיפשה סביבה סימנים של מוות – תצלומים שחורי-מסגרת על הקיר, קלסרים עם קטעי ארכיון על המדף – אבל העדרם לא הקל עליה, להפך; היא ידעה שהוא מוכרח להיות שם, המוות, אורב באיזו פינה, והעדיפה שיראה כבר את פניו. המנהל שאל: אם היית יכולה לבקש תכונה נוספת, שאין לך, איזו תכונה היית מבקשת? היא אמרה: אסרטיביות. הוא הביט בה רגע ארוך מדי, כמבקש להיזכר באיזו טכניקה של ריאיון עליו לנקוט עכשיו, ושאל, ואם היית יכולה לוותר על תכונה? והיא אמרה, קצת אובססיביות אולי, להשקיע את כל כולי באופן מוגזם במטרה, והוא וידא, אז על זה היית מוותרת, והיא אמרה, נראה לי, במחשבה ראשונה, והוא אמר, חבל, אובססיביות זה דווקא דבר שאנחנו מעריכים כאן.

פתאום, בחדר הקטן והשקט הזה, נדמה לה שהיא נחשפת בעירומה: בחורה חיה להחריד, בריאה להרגיז, שלא אכפת לה מכלום, למעט אולי מארנון ומעצמה. הוא אמר, טוב, ריכז לפניו כמה דפים והביט בה בשהות אחרונה, והיא ביקשה לומר, תן לי את העבודה הזאת ולא תתחרט, כמו בסרטים, אבל פתאום זה נשמע לה כמו הבטחה למשהו לא הולם, ורגע לא ידעה מה בכלל מונח שם, ביניהם, במרכז השולחן, אם זה המוות שחיפשה על הקירות, על הפרקטים, או אולי סתם, גוש רגיל של הדבר הזה שיושב תמיד בין בחורה לבחור, גם כששיחתם רגילה. הוא אמר, ביום רביעי אתם נפגשים עם אילנה, המנהלת משרד שלנו, ולפתע הבינה שהיא בתחרות, שהיא לא היחידה, בינתיים אנחנו ניתן לך קצת חומר ללמוד בעל פה, שתכירי את המאטריה, מה שנקרא, מגיעים לכאן אנשים שעברו דברים לא פשוטים ואת צריכה לדעת על מה מדובר. אילנה כבר תסביר לך.

היא נשלחה אל מנהלת המשרד, שסימנה לה באצבעותיה "רגע" ואמרה אל השפופרת איבה שלום. היא הביטה בה בשעה שטיפלה בענייניו של מישהו, מניחה את השפופרת על שולחנה ונודדת בין החדרים. למה היא עוזבת את העבודה הזאת? אולי ביום רביעי תוכל לשאול אותה, לפני או אחרי המבחן. לבסוף הניחה הפקידה את השפופרת על כנה. מיד נשמע צלצול נוסף. היא אמרה, איבה שלום להמתין רגע, ופנתה אליה: אני אתך.

3.

שמונה עשר לשישי אלפיים ושתיים, קו שלושים ושתיים, תשע עשרה; תשע עשרה לשישי אלפיים ושתיים, הגבעה הצרפתית, שבעה.

אחר הצהריים, כשחזרה מהריאיון, הייתה להם שיחה מרגיזה. כך היא כינתה אותה, כאילו היא וארנון באמת שווים, אבל באמת חיכתה בקוצר רוח לגזר דינו, ונידונה בינתיים לישון לבד, מקווה שבכך תם העונש.

היא סיפרה לו על התפקיד, פקידה לוכסן מנהלת משרד במרכז לטיפול בנפגעי פעולות איבה, זה ארבעים שקל לשעה, שזה מטורף, זה יוצא יותר מהמלצרות ומשאיר לה כמעט שלושה ימים לאוניברסיטה, והוא שאל, אז קיבלת את זה? והיא אמרה, נראה לי שהם התלהבו ממני, אף שלא ידעה אם זה נכון, אני נפגשת מחרתיים עם המנהלת משרד, בינתיים הם נתנו לי דף נתונים ללמוד על כל הפיגועים שהיו בירושלים, בא לי למות, והוא אמר, את לא רצינית, והיא שמחה רגע, הנה היא מצליחה לעורר בו עניין אמיתי, והוא שאל, מה, כאילו ללמוד בעל פה? והיא אמרה, נראה לי, והוא שאל, את התאריכים, את שמות ההרוגים, את מה? והיא אמרה, הגזמת, את מה שיש בטבלה שהביאו לי, זה תאריכים נדמה לי ומספר הרוגים, לא יודעת, עוד לא פתחתי את הקובץ. הוא אמר, את הפלסטינים שצה"ל מוריד בשטחים אני מבין שלא נתנו לכם ללמוד, ובבת אחת היא התחרטה, היא מוכנה לא לעבוד יותר אף יום אף פעם, רק שהשיחה הזאת תתבטל, רק שתימחק, והיא אמרה, ברור שלא, אלא מה, ככה היא שינתה בשבילו את הטון בן רגע, והוא אמר, ואת סבבה עם זה, והיא אמרה, אני לא סבבה עם זה, אבל זאת עבודה, סתם עבודה, והוא אמר, סתם עבודה זה לא, עבודה שמשננים בה הרוגים בפאקינג פיגועי התאבדות זו לא סתם עבודה, והיא אמרה, לא יודעת, באים לשם אנשים שנהרגו להם אנשים, אני צריכה לקבל אותם, אני לא אגיד לבנאדם חכה שניה ואתחיל לעשות לו ויקיפדיה על הפיגוע, וחוץ מזה גם סתם נראה לי שהם רוצים לראות שאני רצינית בעבודה, זה כמו לשנן תפריטים כדי להתקבל לעבודה במסעדה, לדעת כמה חריף יש בכל מנה, והוא אמר, מה זה, בדיוק אותו דבר, והיא אמרה, אני צוחקת.

הוא אמר, יש בך משהו נורא ממסדי, את יודעת? והיא אמרה, מה, אף ששמעה היטב, והוא אמר, יש בזה משהו נורא ממסדי.

התחשק לה לומר לו שהחתול דווקא כן שלה, ושהיא שיקרה לו מהרגע הראשון, כשראה את החתול וסיפר איך פעם הוא הגיע כמעט לאשפוז בגלל חתולים כאלה, ושבניגוד למה שאמרה לו היא גם מעשנת מאחורי גבו, ומזל שהיא עושה ככה, כי רק בזכות זה היא שומרת על פאסון, חותכת לפעמים את הפגישה באמצע רק כי היא חייבת סיגריה, ומחטאת את הפה אחרי כן, מחטאת ומחטאת ומחטאת עד שלא נשאר לה כבר טעם. אבל היא לא אמרה כלום.

4.

אחת עשרה לשישי אלפיים ושלוש, קו ארבע עשרה אל"ף, שבעה עשר; תשע עשרה לשמיני אלפיים ושלוש, קו שתיים, עשרים ושלושה.

בערב שלפני המבחן הוא בא. הוא שאל אם גמרה ללמוד, והיא אמרה שלא ממש אבל כבר אין לה כוח, למרות שסיימה. הם ראו קצת טלוויזיה בלפטופ במיטה, ובסוף לא הזמינו שום דבר לאכול. היא שאלה אם הוא לא מרגיש טוב או משהו, והוא אמר, ממש לא, סתם בימים האחרונים אני במצב רוח קצת מוזר. היא שאלה, זה קשור אלי? והוא אמר, קצת, כאילו, במובן מסוים אני מקנא בך. היא הסתכלה בו בתקווה קטנה והוא אמר, היכולת הזאת, לכבות את המוח, לא לשאול שאלות, לדקלם מה שאומרים לך, לקחת את הכסף ולחזור הביתה לערב מול הטלוויזיה – נראה לי שזה הופך את החיים להרבה יותר פשוטים.

הוא לא הביט בה כשדיבר, עיניו נעוצות במסך. היא הביטה בו עוד רגע וייחלה שיחזור בו, שיפיס את העלבון, אבל צדודיתו לעגה לה.

כשנרדם, קמה מהמיטה והלכה במסדרון הארוך עד קדמת הדירה, פתחה את דלתות המזנון החום שהשאיר שם בעל הבית והוציאה שקית ניילון, קשורה בקשר נחוש מדי. היא קרעה אותה בידיה וחילצה את חולצת השינה הישנה שלה, מגואלת בשערותיו של החתול. היא לבשה את החולצה וחזרה אל המיטה. לבה הלם בַּשקט. שביעי לחמישי, אלפיים ושלוש עשרה.

*

מספריה של נעה ידלין: "חיי מדף", "בעלת הבית", "שטוקהולם" (כנרת זמורה ביתן). כלת פרס ספיר לשנת 2013.

 

המוסך – גיליון מס' 1 – כל הכתבות:

     
     
     
     

שירה: "זֶה סְתָם כֶּתֶם, אֲנִי אוֹמֶרֶת, לֹא הָיְתָה לוֹ שׁוּם נְטִיָּה לִטְווֹת קוּרִים אוֹ לְרַחֵף"

שירים מאת נורית זרחי, אבישי חורי ורחל פרץ

נורית זרחי

פרפר שחור

פרפר שחור
אַתְּ אוֹמֶרֶת שֶׁהָפַךְ לְפַרְפַּר,
הַסּוֹבֵב מִדֵּי לַיְלָה בַּדִּירָה הַזֹּאת.
רוֹאָה אוֹתוֹ שָׁם, אַתְּ
שׁוֹאֶלֶת, שָׁחוֹר וְכָנוּף בְּזָוִית הַקִּיר?
זֶה סְתָם כֶּתֶם, אֲנִי אוֹמֶרֶת, לֹא הָיְתָה לוֹ שׁוּם נְטִיָּה
לִטְווֹת קוּרִים אוֹ לְרַחֵף. שִׁרְיוֹן הַגֶּבֶר שֶׁלּוֹ
כָּבֵד מִדַּי. אֲנִי זוֹכֶרֶת אוֹתוֹ רָכוּב עַל סוּס, אוֹ קוֹצֵר
שְׂעוֹרָה בְּכַפּוֹתָיו הַגְּדוֹלוֹת.
מַתְאִים לוֹ שֶׁנֶּעֱלַם לְגַמְרֵי, כְּמוֹ גֶּשֶׁם
אַחֲרֵי שֶׁפָּסַק.

דַּלְּגִי עַל הַהַקְדָּמוֹת בַּסְּפָרִים, קִפְצִי
מֵעֵבֶר לַחַלּוֹן
יָשָׁר לְתוֹךְ הַגָּן שֶׁל רוּסוֹ,
שָׁם מִצְטוֹפְפִים לְלֹא שִׁיטָה חָטְרֵי דֶּקֶל,
בּוּגֶנְוִילְיָה מִתְפָּרַעַת, סִפְלוֹנֵי לִימוֹן, תַּפּוּז וּפִרְחֵי מֶתֶק בְּעִרְבּוּבְיָה.
הַאִם זֶה הַטֶּבַע בְּמִסְדְּרוֹנָיו הַסְּמוּיִים שֶׁמַּעֲנִיק חַיִּים לְשַׁעֲרֵי בֹּקֶר
כְּשֶׁתּוֹרִים מְהַפְּכוֹת צְלִיל וְצִפְצוּף יוֹנְקֵי הַדְּבַשׁ
שֶׁאֲנִי שׁוֹמַעַת
קוֹל לְלֹא גּוּף

הנ"ל

אֵיךְ אֶפְשָׁר לְהִתְיַדֵּד עִם מַר
מָוֶת, הוּא מַצְמִית אוֹתָנוּ בְּשַׁגַּעַת
הַבְּדִידוּת. בַּבֹּקֶר שׁוֹתֶה
אֶת הַקָּפֶה שֶׁלּוֹ בִּיחִידוּת
(אֵין לוֹ מְשִׁיכָה לְבָתֵּי קָפֶה)
בַּצָּהֳרַיִם אוֹכֵל מִצַּלַּחְתּוֹ הָרֵיקָה.

מִי שֶׁחִסֵּל אֶת יְדִידָיו
לֹא יָכוֹל לְהִתְלוֹנֵן עַל שְׁתִיקָה
עַכְשָׁו עָלָיו לַהֲרֹג עוֹד שָׁעָה אֲרֻכָּה
לֹא חִידוֹנִים לֹא סִפְרוּת
שֶׁל מִי הַיּוֹדֵעַ מֵרֹאשׁ אֶת הַסּוֹף.

בַּלַּיְלָה הוּא מִתְהַפֵּךְ בַּמִּטָּה הָרֵיקָה
פָּנָיו מֻפְנִים לְעֵבֶר הַנֶּצַח
אֵינוֹ מֵבִין מַדּוּעַ שְׁנָתוֹ נוֹדֵדָה
לְדַעֲתִי הַנָּ"ל חֲסַר תַּת־מוּדָע.

יוֹשֶׁבֶת תַּחַת עָלֶה שָׂרוּעַ לְהָגֵן עַל עוֹרִי הַלָּבָן.
הַשֶּׁמֶשׁ שׁוֹלַחַת בִּי אֶת
גּוּרֶיהָ שֶׁאֲלַטֵּף, אֲבָל אֵיךְ?
פַּרְוָתָם שׂוֹרֶפֶת
אֶת יְתוֹמֵי הַמִּזְרָח הַתִּיכוֹן. אֵיךְ
הִתְגַּלְגַּלְתִּי הֵנָּה?
אַל תִּשְׁאַל,
בֵּין הֶהָיָה לַדִּמְיוֹן יֶשְׁנוֹ גֶּשֶׁר צַר מְאֹד
תּוּכַל לַעֲבֹר עָלָיו רַק בְּעֵינַיִם
עֲצוּמוֹת.
בַּלֵּילוֹת הָרוּחוֹת רוֹקְדוֹת כְּנֶגְדִּי,
מִתְקַשָּׁה לְהֵרָדֵם אֲנִי חוֹבֶקֶת תַּן.
לֵךְ דַּע מִי מִשְּׁנֵינוּ מְיַלֵּל.

השירים לקוחים מתוך הספר "הכפולים", הרואה אור בימים אלה בהוצאת אפיק, סדרת 'נוודים' וסדרת 'ליריקה' בעריכת עליזה ציגלר.
ספריה האחרונים של נורית זרחי: "בצל גבירתנו" (רומן, ידיעות ספרים, 2013) ו"אררט" (שירה, הקיבוץ המאוחד, 2015).

אבישי חורי

נקִיים

בְּעֶרֶב פֶּסַח אֲנִי לוֹעֵג לָךְ
לַצָיְתַנוּת הַכְּנוּעָה
מוֹסֶרֶת נַפְשֵׁךְ עַל קִדּוּשׁ
הָאֶקוֹנוֹמִיקָה וְהָפָנְטַסְטִּיק
עִקֶּשֶׁת יוֹתֵר מִכֹּל הַלִּכְלוּכִים
דְּבֵקָה כְּמוֹ כֶּתֶם

אֲנִי לוֹעֵג עַד אָבִיב שֶּׁמִתְלַקֵּחַ
מַצִּית בִּי גַּעֲגוּעַ לְגִבְעוֹל
בְּדֹלַח שֶׁיְּטַפֵּס טָהוֹר
מִבֶּטֶן זֻהֲמָה עַד הָעֵינַיִם
יִתְחָרֵט לָךְ, יְחַלְחֵל בִּי
אֵיךְ פָּעַם הָיִינוּ
נְקִיִּים

שעשועים

עֲזֹר לִי לֹא לִסְלֹחַ עוֹד.
עֲזֹר לִי לְוַתֵּר: הַטָּעוּת
לְעוֹלַם חוֹזֶרֶת הַבֶּטֶן
לַנֶּצַח תְּקַרְקֵר

נִסִּינוּ, אֲהוּבִי.
לְכַמָּה רְגָעִים הָיִינוּ חָפְשִׁיִים,
שִׂחַקְנוּ בְּאַבָּא וְאַבָּא
וְהָעוֹלָם מָשַׁךְ עָלֵינוּ שַׁעֲשׁוּעִים כְּגָן.

אֲבָל זָר מַפְחִיד אָרַב כְּשֶׁהִתְגָלָשְתִי אֵלֶיךָ
עַקְרַבִּים שֶׁמָּצָאנוּ בְּאַרְגַּז הַחוֹל
מַמְתָּקִים שֶׁהִצַּעְתִּי וְדַעְתְּךָ
לֹא הִצְלִיחָה לִסְבֹּל.
עֲזֹר לִי לְהִתְנַדְנֵד מִמְּךָ הַבַּיְתָה
עֲזֹר לִי לֹא לִמְחֹל.

אבישי חורי, בן 24, חי וכותב על קו באר שבע-ירושלים.
בעברו היה תלמיד ישיבה ורועה צאן, עורך תרבות ועיתונאי.

רחל פרץ

מוות וסינדרלה

מָוֶת קָטָן מְאוֹד וְשָׁבִיר מְאוֹד, אֲנָשִׁים
שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הֵנִיחוּ לוֹ
לְהָנִיחַ אֶת יָדוֹ עַל לוּחַ לִבָּם
סוֹבְרִים שֶׁהוּא טָעוּת
אֻמְלָלָה שֶׁל הַטֶּבַע.
מָוֶת מַקְפִּיד לִתְחֹב סַכִּין מְעֻקֶּלֶת
בְּכִיס מִכְנָסָיו כְּשֶׁהוּא יוֹצֵא מִן הַבַּיִת.
לְעוֹלָם אֵינְךָ יָכוֹל לָדַעַת
כֵּיצַד יִנְהֲגוּ אֲנָשִׁים יְרֵאִים
בְּבוֹאָם לַהֲפֹךְ עָקֹב לְמִישׁוֹר.

אֲבָל סִינְדֶּרֶלָה מְמָאֶנֶת לְהַבְרִיק לְמַעֲנוֹ אֶת הַסַּכִּין.
יֵשׁ חֲטָאִים שֶׁמֵּרוּקָם חֵטְא גָּדוֹל הֵימֶנָּם, הִיא אוֹמֶרֶת.
אַתְּ מוּכָנָה בְּכָל עֵת לַחְדֹּל לְהִתְקַיֵּם, מָה, הוּא אוֹמֵר.
יָשַׁבְתִּי עַל בִּרְכֶּיךָ, הִיא עוֹנָה.
יֵשׁ לָךְ חֵרוּת הַדַּעַת, מָוֶת
אוֹמֵר כְּשֶׁהִיא עוֹמֶדֶת סְמוּכָה לַחַלּוֹן
מַבְרִיקָה אֶת מַזְלֵג הַכֶּסֶף עַד שֶׁהוּא קוֹרֵץ לַשֶּׁמֶשׁ.
הַשֶּׁמֶשׁ מְצַיֵּת וְשׁוֹקֵעַ מֵאֲחוֹרֵי בִּנְיַן הַמִּשְׂרָדִים.
אֲבָל מָוֶת לֹא אוֹמֵר זֹאת בִּגְלַל הַשֶּׁמֶשׁ.

מָוֶת וְסִינְדֶּרֶלָה שׁוֹתִים תֵּה מִתַּחַת לַשֻּׁלְחָן.
זִרְתּוֹ הַזְּקוּרָה שׁוֹלַחַת מָקוֹר שָׁחֹר בְּעִקְבוֹת הַסֵּפֶל.
סִינְדֶּרֶלָה דּוֹחֶפֶת אֶצְבָּעוֹת אֶל כְּלִי הַסֻּכָּר.
מָוֶת אוֹמֵר, טצ טצ טצ.
סִינְדֶּרֶלָה מַרְפָּה אֶצְבָּעוֹת לְאַט
וְתוֹחֶבֶת אוֹתָן אֶל פִּיהָ.
הִיא מַשְׁמִיעָה קוֹלוֹת יְנִיקָה.
מָוֶת אוֹמֵר, טצ טצ, סִינְדֶּרֶלָה גְּדֵלָה.

מָוֶת אוֹרֵב לָהּ בַּדְּלַעַת.
הִיא מְחַכָּה לְהָלוֹאִין.
שְׁנֵיהֶם אוֹהֲבִים אֶת הַלַּיְלָה בָּרְחוֹב.
כְּשֶׁמְּכוֹנִית רוֹמֶסֶת לְרֶגַע אֶת הַכְּבִישׁ
הַלַּיְלָה מַחְוִיר כְּמֵת
וּמְמַהֵר לְהַסְתִּיר אֶת פָּנָיו בַּצַּמָּרוֹת.

מָוֶת כָּתֹם וְנֻקְשֶׁה, אֲבָל בְּשׁוּם אֹפֶן לֹא חָלוּל.
יֵשׁ לוֹ מַבָּט פְּנִימִי.
הַרְבֵּה מַבָּטִים פְּנִימִיִּים רוֹפְפִים.
הוּא אוֹרֵב בַּמְּזָוֶה וְעוֹקֵב אַחַר אַחֲיוֹתֶיהָ.
הֵן כּוֹסְסוֹת בְּהוֹנוֹת וּבוֹכוֹת בְּפִיּוֹת אֲדֻמִּים.

הַלַּיְלָה רוֹחֵשׁ צְחוֹקֵי תַּעֲלוּלִים.
בַּיַּעַר לוֹקֵק פַּר קְטוּם זָנָב
אֶת יָדָהּ שֶׁל יַלְדָּה קְטוּעַת רֹאשׁ.
וּבַל יִמָּצֵא יְחִידִי מִחוּץ לְבֵיתוֹ
בְּלֵיל הַחַג.
עֵינָיו שֶׁל מָוֶת מוּטָלוֹת בִּתְלוּלִית עַל הַשַּׁיִשׁ,
צְחוֹקוֹ מְהַבְהֵב מִתּוֹךְ פִּיו הָרֵיק,
אֵי סִינְדֶּרֶלָה,
רוֹקֶדֶת בֵּין עֵצִים מֻכַּת חַמְסִין,
עוֹד מְעַט תָּבוֹא הַפֵיָה הַטּוֹבָה
וּדְלַעַת זוֹרַחַת בְּיָדָהּ.

רחל פרץ (1966), ילידת יפו. עורכת לשון. ספריה: "מעשה לוט" (2012, הוצאה עצמית), "כיפה אדומה | רק תני לו אויב" (2016, מוסד ביאליק, סדרת "כבר" בעריכת ליאת קפלן).
זוכת פרס שרת התרבות לספרי ביכורים ופרס דיצני-הליקון.

 

 

המוסך – גיליון מס' 1 – כל הכתבות:

     

     
     
     

פנים אחרות: ראיונות עם משוררות ומשוררים שאנחנו אוהבות

ראיון רדיופוני שערכה ענת שרון-בלייס עם חתן פרס ישראל, טוביה ריבנר, ואשתו גלילה ריבנר יזרעאלי, בשנת 2013 לרגל יום הולדתו התשעים.

טוביה ריבנר וש"י עגנון. מתוך: ארכיון עגנון, הספרייה הלאומית

טוביה ריבנר וש"י עגנון. מתוך: ארכיון עגנון, הספרייה הלאומית

מאת: ענת שרון-בלייס

שלוש שנים לאחר שיצא ספרו "אחרונים", שעליו הצהיר כי הוא ספרו האחרון, עומד המשורר טוביה ריבנר לפני הוצאת ספר שירים חדש. הספר, "עוד לפני", יראה אור בסדרת "כבר" לשירה, בהוצאת מוסד ביאליק ובעריכת ליאת קפלן. בחרנו לפרסם פה אחדים מן השירים מתוך הספר החדש, ובהזדמנות זו להעניק במה לראיון שערכה איתו המשוררת ואשת הרדיו ענת שרון בלייס לציון יום הולדתו ה-90 ולרגל הוצאת ספרו "אחרונים". בתוכנית החגיגית שילבה שרון בלייס שיחה עם החוקר ד"ר שחר ברם, בעקבות ספרו על ריבנר, "שגרירים אילמים", שיצא בהוצאת קשב לשירה.
הראיון להאזנה בקישור זה, ובהמשך, לראשונה בכתב, חלקים נבחרים ממנו.

על הקצה

כָּאן
לֹא
כָּאן

יוֹם
לֹא
יוֹם

לַיְלָה
לֹא
לַיְלָה

קַיָּם
לֹא
קַיָּם

רְאִי עִוֵּר

הוּא
מִי
הוּא

יָבוֹא
לֹא
יָבוֹא

מִשּׁוּמָקוֹם, פִּתְאֹם שַׁחֲרוּר
בָּרוּךְ הַבָּא!

רכבת העמק, אגדת סתיו

מִי יוֹדֵעַ כַּמָּה זְמַן עוֹד נִרְאֶה
אֶת הָעֵמֶק הַיָּפֶה הַזֶּה
אוֹקֶר וְכָתֹם וְיָרֹק וְחוּם, תְּכֵלֶת
עִם עֲנָנִים לְבָנִים גַּם קְצָת שְׁחֹרִים
מִי יוֹדֵעַ כַּמָּה זְמַן
נאֹכַל מִן הַחִטָּה הַגְּדֵלָה בּוֹ
וְנָשִׁיר הָעֵמֶק הוּא חֲלוֹם וְגַם
פֵּרוֹתָיו כְּגוֹן שְׁקֵדִים מִמַּטָּעֵי הַשְּׁקֵדִים
שֶׁפּוֹרְחִים לֹא עַכְשָׁו, אֲבָל אוּלַי
בָּאָבִיב הַבָּא
עָלֵינוּ לְטוֹבָה אוּלַי.
וּמֵהַקִּשּׁוּאִים וְהָאֲבַטִּיחִים שֶׁבִּשְׂדוֹתֵינוּ
מִבֵּית אַלְפָא וְעַד נַהֲלָל
נוֹסַעַת רַכֶּבֶת הָעֵמֶק אַחֲרֵי מְנוּחַת
שִׁבְעִים שָׁנָה כֻּלָּהּ חֲדָשָׁה לִמְהַדְּרִין.
סִפְּרוּ: לִפְנֵי שִׁבְעִים שָׁנָה בָּחוּר רָאָה בָּהּ
בַּחוּרָה יָפָה, הִתְאַהֵב בָּה וְהִיא יָלְדָה תִּינוֹק
כְּשֶׁהָרַכֶּבֶת הִגִּיעָה לְתַחֲנָתָהּ הַסּוֹפִית.
סִפּוּרִים כָּאֵלֶה מְסַפְּרִים בַּקּוֹמָה הַשְּׁנִיָּה
בָּהּ יָשַׁבְנוּ וְרָאִינוּ בְּכֶרֶם זֵיתִים
אֶת צַמְּרוֹת עֲצֵי הַזַּיִת מִלְמַעְלָה
גַּלִּים גַּלִּים בָּרוּחַ וְגַם בִּדְבָרִים אֲחֵרִים
נִכְנְסָה הָרוּחַ לֹא תָּמִיד רָעָה
מִי יוֹדֵעַ כַּמָּה זְמַן עוֹד
וְרַכֶּבֶת הָעֵמֶק שׁוּב תָּנוּחַ שִׁבְעִים שָׁנָה כִּי
לֹא תִּהְיֶה כְּדָאִית מִבְּחִינָה כַּלְכָּלִית אֶלָּא אִם
יִבְנוּ בָּעֵמֶק נְמַל תְּעוּפָה וְלֹא יִהְיֶה עוֹד עֵמֶק.

הָיֹה הָיָה שֶׁזּוּג בָּא בַּיָּמִים, טוּבְיָה, מִתְקָרֵב לְ-93
וְגָלִילָה, בַּת 84, נָסְעוּ יַחַד בְּרַכֶּבֶת הָעֵמֶק וְאִם לֹא מֵתוּ בָּאַמְבּוּהָא
בִּכְפַר יְהוֹשֻׁעַ הֵם חַיִּים עוֹד הַיּוֹם בְּיַחַד בְּאֹשֶׁר
וּמִי יִתֵּן וְכָךְ יַמְשִׁיכוּ שָׁנִים רַבּוֹת עַל אַדְמַת הָעֵמֶק
וְלֹא יִפָּרְדוּ גַּם לֹא בְּתוֹכָהּ אִם תִּוָּתֵר.

בצלע גבעת המורה

זֶה מִתְקָרֵב
לָמָּה לְהַעֲמִיד פָּנִים
זֶה מִתְקָרֵב
עִם כָּל הַיִּפְעָה, הָאֹשֶׁר הַזֶּה
לַחֲזוֹת בָּאֵשׁ הַזּוֹרֶמֶת בְּעַד
עָנָן מְמֹרַט יַרְכָתַיִם
וְהָאָרֶץ מִתַּחַת, כָּל מֶרְחַבְיָה
מְכֻסָּה אוֹר אָפֹר.
זְמַן רַב מֵאָז נִמְלַטְתִּי וָחַי.
בַּז מְדֻיָּק דּוֹאֶה מֵעָלַי חֲרִישִׁי.
רַק קוֹל הַחוֹל הַמְּחַלְחֵל. עַכְשָׁו
הָאֲדָמָה דְּמוּמָה.
הָאֲוִיר כְּמוֹ אֵפֶר שָׁקוּף
נוֹשֵׂא אֶת הַצֵּל הַקָּטָן עַד
אֵין זֵכֶר.

זקן מאוהב

לפרַנסואָה וִיּוֹן

הַזָּקֵן אוֹהֵב, הַזָּקֵן אוֹהֵב!
גּוּפוֹ הַקּוֹפֵא לְפֶתַע לוֹהֵב.
בִּבְרוֹשׁ מִתְקַשֵּׁט בְּמִקְלַעַת קִיסוֹס הוּא רוֹאֶה צִפּוֹר.
אֶבֶן גְּדוֹלָה בְּעֵינָיו הִיא שׁוֹר.
לִדְיוּנוֹת הַחוֹל הוּא קוֹרֵא הוֹ, כַּמָּה מַיִם!
אֶחָד, הוּא טוֹעֵן, אֵינוֹ אֶלָּא שְׁנַיִם.
בְּצָהֳרֵי יָם הוּא זוֹעֵק אֵשׁ! אֵשׁ!
הוּא חוֹשֵׁשׁ, הוּא מֵעֵז, הוּא מֵעֵז, הוּא חוֹשֵׁשׁ.
אַבָּא, אוֹמֵר הוּא, אַבָּא הוּא גְּדִי,
וּגְדִי הוּא זוּזֵי וְזוּזֵי בִּכְדִי.
לְמַקֵּל הוּא קוֹרֵא: כֶּלֶב. כֶּלֶב יִרְדֹּף.
וְשׁוּנְרָא חָתוּל אוֹ נָמֵר אוֹ קוֹף.
מַלְאַךְ הַמָּוֶת שָׁחוֹט שָׁחוּט?
מִי הַשּׁוֹחֵט? הוּא שׁוֹאֵל, אֵיךְ נִחְיֶה
אִם אִישׁ לֹא יָמוּת?
הַאִם לֹא שָׂבַע? הַעוֹדוֹ רָעֵב?
הַזָּקֵן אוֹהֵב! אוֹהֵב! אוֹהֵב!

בלי שם

עֵינָיו בְּעֵינַי
גּוּפוֹ גּוּף שֶׁל חֲלוֹם
קוֹלוֹ לִפְנִים
הוּא יוֹשֵׁב בֵּין אֶגְרוֹפֵי לִבִּי
לֹא אַנִּיחֶנּוּ
עַד מוֹתִי.

הוא

יוֹם
לֹא
יוֹם

לַיְלָה
לֹא
לַיְלָה

כָּאן

לֹא

כָּאן

רְאִי עִוֵּר
הוּא

לֹא
הוּא
בָּא
וְנוֹטֵל אֶת לְשׁוֹנִי

שיחה עם המשורר טוביה ריבנר ואשתו, גלילה ריבנר (יזרעאלי)

המשורר חתן פרס ישראל, טוביה ריבנר, בן תשעים. טוביה ריבנר, או בשמו המקורי קורט ריבנר, נולד בברטיסלבה שבצ'כוסלובקיה. הוא הגיע לארץ בגיל 17 ובהמשך התיישב בעמק יזרעאל. שם הוא חי עד היום בקיבוץ מרחביה. בני משפחתו ובהם הוריו ואחותו נרצחו במחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו. בעמק, נשא לאישה את עדה, אם ביתו הבכורה. לימים היא נהרגה בתאונת דרכים. בתחילת שנות החמישים הוא נשא לאישה את הפסנתרנית גלילה יזרעאלי ונולדו להם שני בנים. עקבותיו של הבן הצעיר מורן, אבדו, בעת שטייל בדרום אמריקה בתחילת שנות השמונים. בשיר שהקדיש לזכרו, "אור אורפאי", הוא כתב:  "לשם מה. לשם מה כל זה?  איני יודע. האמת – איזה פטפוט נורא". המתח הזה בין המילה לשתיקה מלווה את הפואטיקה שלו לאורך השנים בהן כתב שירה הגותית המשוחחת עם יצירות אמנות לצד שירה שכולה חכמת הפשטות. שירה עדינה, שבין שורותיה מסתתרות אמירות פוליטיות נוקבות, וכמובן, המון שירי טבע, או כפי שהוא מנסח את זה: "מה שאני רואה מהחלון, על זה אני כותב".  התוכנית לא נועדה לסכם את חייו ויצירתו של ריבנר אלא להטות אוזן לשעה בחייו. לכן ישבתי לשיחה איתו ועם אשתו גלילה. לצד היותו משורר עסק ריבנר בהוראה וחקר הספרות והוא גם צלם אמן. על עטיפת ספרו "אחרונים" מופיע תצלום שלו, שבו נראית דמות בשחור לבן, ספק פוסעת, ספק מרחפת, תלויה באוויר ולא נופלת, בניגוד, אולי, לציורי נפילתו של איקרוס, עליהם כתב בספרו "פסל ומסכה". ו"החיים הארוכים-קצרים" שלו, כשם ספרו האוטוביוגרפי, חיי היצירה וחיי המשפחה, ממשיכים לנוע על אותו ציר שבין האדמה, שממנה בוקעים הגבעולים שסופם הלחם שאנו אוכלים, "על חודו של סכין", לבין אותו רגע אחד, שאיש אינו יודע, מתי והיכן תכניע אותו השמחה.

ריבנר: שורשיי נטועים באוויר, באוויר. כנגד לאה גולדברג, שנשתלה פעמיים, אני לא חושב שאפשר להישתל פעמיים. אני חושב שמי שנעקר פעם אחת, נשאר באוויר כל ימיו. אז מבחינה זו, אני באוויר, ויחד עם זאת, כמו שאת רואה, גם על הקרקע".

ענת: אנחנו יושבים בחדר שלכם במרחביה, ואתה מוקף פה בספרים, מוזיקה, ציורים, תצלומים של המשפחה שלך וכאלו שאתה צילמת, ואתה מדבר על להיות עקור.

עקור ולא עקור, משום שמי שנעקר פעם, נעקר עד סוף ימיו, גם אם הוא חושב אחרת, איפשהו זה יושב בו. המילה בעברית בשביל מה שנקרא בגרמנית 'האומלט', מולדת. מולדת זה המקום שבו נולדת. אז יש רק מולדת אחת, כי הלידה השנייה היא מטפורית. אבל יחד עם זה אני מרגיש גם את עצמי פה על הקרקע, וזה יכולים לראות מהשירים שלי.

כן, בשירים שלך מהספרים האחרונים, שהרבה פעמים אתם חותם אותם, לצד הכאב והאובדן, באיזו שמחה.

אני לומד על שמחה. בעיקר אני אומר תודה על זה שעם כל מה שעברתי ומה שעברתי, מפליא אותי שהגעתי לגיל הזה. אז אני אומר תודה שאני יכול עוד לראות את זה ואני יכול ליהנות עוד מדברים ואפילו עוד לכתוב.

עולם מופלא/ טוביה ריבנר (מתוך "אחרונים", הוצאת קשב לשירה)

אֲפִלּוּ תִּמְצָא אֶלֶף סִבּוֹת לְהִתְנַגֵּד – הָעוֹלָם מֻפְלָא

תֹּאמַר: נוֹלָדִים כְּדֵי לָמוּת- אֵיזֶה זָדוֹן!

אֲבָל עַד אָז – הָעוֹלָם מֻפְלָא.

מֻפְלָא בַּמֶּה שֶׁהוּא מְגַלֶּה ובַמֶּה שֶׁהוּא מַסְתִּיר.

מֻפְלָא בְּבָרְאוֹ יוֹם אַחַר יוֹם וּמֻפְלָא בְּקָטְלוֹ לַיְלָה אַחַר לַיְלָה

בְּהַפְצִיעַ הַחַמָּה אֶת הָעוֹר הַקָּרִיר, הַדַּק שֶׁל הַשַּׁחַר

וּבִשְׁקִיעָתָהּ בְּכָל צִבְעֵי הַקֶּשֶׁת.

מֻפְלָא שֶׁאַתָּה מֵקִיץ בַּבֹּקֶר חַי וּמֻפְלָא שֶׁגּוּפְךָ

הִגִּיעַ לְגִיל מֻּפְלָּג כָּזֶה.

מֻפְלָא שֶׁשִּׁנֵּי הַטּוֹרֵף נִנְעָצוֹת בְּדִיּוּק בִּבְשַׂר הַנִּטְרָף

וּבְרָכָה וּקְלָלָה חוֹבְקוֹת זוֹ אֶת זוֹ.

וְהַיּוֹרֶה, כְּבָר בְּרֵאשִׁית סֶפְּטֶמְבֶּר, כְּחוֹמָה שֶׁל אֲוִיר – לֹא מֻפְלָא?

וְרָאִיתָ אֶת פָּרַת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ (פָּרָה מֻפְלָאָה, אֵין לְהַכְחִישׁ)

אֵיךְ טִפְּסָה עַד קְצֵה הֶחָצָב (כְּאִלּוּ הִדְבִּיקָה אֶת פִּסְגַּת

אֵל קָפִּיטָן בְּיוֹסֶמיטי אוֹ אֶת הַקִּיר הַצְּפוֹנִי שֶׁל הָאַיְגֶר

בַּאֲלָפִים הַבֶּרְנָאִים) וְלֹא אָבְדָה גַּם לֹא נְקֻדָּה אַחַת מִגַּבָּהּ?

הַלֹּא מֻפְלָא הוּא שֶׁגּוּשֵׁי אֵשׁ וְגוּשֵׁי קֶרַח מִלִּפְנֵי טְרִילְיוֹן שָׁנִים

מְצִיצִים עָלֶיךָ כְּעֵינֵי שַׂחְקָנִים דֶּרֶךְ חֹר בְּמָסַךְ הַבָּמָה

נִצְנוּצִים נִצְנוּצִים?

וּמֻפְלָא, מֻפְלָא שֶׁמִּתּוֹךְ הָאֲדָמָה בּוֹקְעִים גִּבְעוֹלִים יְרֻקִּים זְעִירִים

שֶׁסּוֹפָם הַלֶּחֶם שֶׁאַתָּה וַאֲנִי אוֹכְלִים

עַל חֻדּוֹ שֶׁל סַכִּין.

לספר הזה שלך קוראים "אחרונים", יש לך ספר מלפני 15 שנים שנקרא "שירים מאוחרים".

כן, רציתי לקרוא לו אז שירים אחרונים ואז רפי (וייכרט, המוציא לאור) וגם גלילה, אמרו  מה פתאום אחרונים. אז הגענו למאוחרים.

ובין המאוחרים לאחרונים היה לך ספר ושמו "שירים סותרים".

נראה שזה הכל בחרוזים (צוחק). למה זה ככה? אני לא יודע, זה באמת משום שחשבתי שאני לא אכתוב, שהשירה נגמרה לי. אני יכול להסתכל על העלווה הזו ברוח וזה מספק אותי, אני לא צריך שיר. מעניינים אותי רק שירים שמאחוריהם עומד איזה אדם שאני רואה בו איזשהי קירבה, שאני יכול להאמין לו, נאמר כך. ואם שירים שאינם מעוררים את אמוני… פעם התעניינתי בכל השירים, היום לא. זהו. גם זה מוזר לי שאני עוד יודע לכתוב בגרמנית. אבל זו גירסא דינקותא, אין מה לעשות. וזה באיזשהו מקום יותר קרוב לי. וזה מוזר לי. כי בסך הכל, חייתי שמה עד גיל 17 ובשנים הראשונות אתה לא מדבר את השפה, אתה רק שומע אותה. ופה אני חי 73 שנים. מוזר. לכן, אמרתי עקור. כי זה משהו שיושב בתוכך והיית לא מודע, אבל זה יושב.

אני מקשיבה לך ופתאום זה נראה לי הגשר הזה, שתלוי באוויר בין שתי המולדות שלך, אתה הוא זה שתלוי באוויר.

כן. אני חי איפשהו בין. ויחד עם זה, וזה הפרדוקס, תראי כמה נופים ישראלים יש בייחוד בשירים המאוחרים. בהתחלה לא הבינו אותי כאן כל כך, כי דיברתי עם היד ולא עם הפה, בשירים המוקדמים שלי. בגרמניה הבינו את זה יותר טוב מאשר פה. הייתי מינורי לגמרי. היום נדמה לי, אני קצת פחות מינורי.

אתה חושב שזה בגלל שהיית בקיבוץ?

אני חושב שזו אחת הסיבות. הסיבה השנייה היא שלא הייתי אף פעם בשום חוג, לא שייך לבוהמה מטבעי, ודבר שלישי שהייתי שונה לגמרי ממה שכתבו, מהמקובל פה, וזאת הייתה אז ארץ מאוד שמרנית בטעמה, וקיבלה בעיקר את עצמה. לא נתנו את הדעת מה פירוש הדבר לכתוב שירה אחרי אושוויץ. עם האמירה המפורסמת הזו של אדורנו, שלכתוב שירים אחרי אושוויץ זה ברברי. זה לא כל כך ברברי, אנחנו לא ברברים. אבל פה לא נתנו את הדעת שצריך לכתוב איכשהו אחרת. אני כתבתי עם הפסקות ושתיקות. ואת זה לא הבינו פה. בגרמניה הבינו. זה מוזר. אחרי שקיבלתי פרס ישראל, התחילו לתמוה, גורי אמר שנפל לו האסימון. מאוחר, אבל נפל לו. היום כל זה, לא כל כך מעניין אותי.

גלילה, את יושבת לידנו והפנים מדברות.

גלילה:  יש לו עוד הרבה שתיקות, אני זוכרת שהוא אמר בשנים האחרונות, קודם כתבתי עם האגרוף על הפה, ואפשר להבין את מה שהוא אמר. הבלימה הפנימית הזו, שהדברים מוסתרים, יוצאים רק ברמזים. זה קשה כאן לקלוט את הדבר הזה.

ריבנר: וחוץ מזה, פה מה שהתחיל, במה שנקרא דור המדינה, זה 'אני אני אני'. אני לא הייתי 'אני אני'.

מה היית?

השירה שעליה התחנכתי, הגרמנית, למדתי בירושלים ספרות ושירה, וגם השירה האקספרסיוניסטית הגרמנית, אין בה כל כך הרבה אני. יש בה העניין, רעיונות סמליים בתמונות. לא התעסקות כל כך הרבה עם אני. ופה עד היום יש התעסקות גדולה עם נרקיסיזם. לא העולם שלי.

אתה צריך מכשול באמנות, שאתה צריך להתגבר עליו. בלי המתח הפנימי הזה שיש משהו שמפריע לך ואתה צריך, למרות הכל ואף על פי כן, כמו שהייתה נקראת הקבוצה שלנו בשומר הצעיר. האמנות, אני חושב, היא תמיד אף על פי כן, כנגד כל העולם.

גלילה עוזרת לי הרבה בשירים, לא רק בניקוד, היא מוצאת את החולשות שלי. ככה סיפרה לי לאה גולדברג, שהייתה קוראת לאמא שלה את השירים והייתה שמה את האצבע. גם גלילה, יש לה אוזן מצוינת".

גלילה: אבל זה לקח שנים, יש שירים שאני מבינה לעומקם רק שנים אחרי, שאני מבינה היום שהבנתי אותם אז רק על פני השטח. רק אחרי שנים אני מגלה איזה תהומות יש מתחת ואיזה עולם יש שם שלא יכולתי להגיע אליו, רק אחרי ניסיון חיים. ההפתעה לא נפסקת. אמרתי שהוא איש מפתיע. לפעמים גם את עצמו, הוא אמר, גמרתי לכתוב, ופתאום בא משהו מכיוון אחר. הוא אף פעם לא הרגיש את המוכרח שמאלץ אנשים לשבת ולכתוב".

 

 

המוסך – גיליון מס' 1 – כל הכתבות: