מתוך רומן בכתובים. הרומן מלווה את גילי בתחנות זמן שונות בחייה ושזורים בו מכתבים שכתבה לה במהלך השנים נעמי, אמהּ ניצולת השואה. הקטע המובא כאן מתרחש ביום-הולדתה העשירי של גילי, והוא ממוסגר בשניים ממכתביה של נעמי, שגילי קוראת בבגרותה, לאחר התאבדותה של האם.

כתב-היד זכה במלגה הבינלאומית ליוצרים בראשית דרכם של קרן פוזן (Posen Foundaion).

**

תני לי יד, בואי אתי. נלך לטייל במקום אחר.

את אינך יודעת מה הם פרחים, בת שלי, מהם שדות משתרעים מקצה לקצה, למלוא רוחב כל תנועת המבט הנישאת, ללא סוף, וגולשים עוד ועוד, אל מעבר לגבולותיו. שדות רחבים-רחבים וצפופים, שופעים ונוטפים צבעים. פרח לפרח נושק ורק המבט המבקש להתקרב אל כל היופי הזה, רק הוא מתחיל להבחין ביניהם אט-אט, לבודד את יופיו של האחד מתוך כל הצבע המשתרע נכחך, הנה פרח אחד ועוד פרח ועוד –

כל הפרחים שבעולם.

את אינך יודעת מהו העדר הפחד, בת שלי, בת הארץ היוקדת, שהאדמה משמיעה בה רק צליל אחד שהוא כולו בקשה למים. מהו העדר הפחד מהתמעטות הפרחים, מגוויעתם, מהיכחדותם. אפילו אינך מרגישה את הפחד, אינך יודעת שאת פוחדת מכך, שאת פוחדת עד מוות מכך שלא יהיו עוד פרחים. שאת פוחדת מכל מה שיסתיים. את אינך יודעת מה היא הוודאות הטמונה בקיומם של הפרחים, פרחים ועוד פרחים. בשדות הגדושים בהם. בידיעה שהפרחים יהיו שם מחר ומחרתיים ועוד הלאה והלאה. כשכתמי הצבע הנצחיים מחכים לך, שלווים ובטוחים – הם היו כאן לפנייך, הם יהיו גם אחרייך. אל פחד, ילדה.

 אל פחד.

**

יום-הולדת עשר

גילי יושבת על המיטה ונשענת על הכריות. היא לא רוצה לשכב. היא מושיטה את ידה אל הכיסא שליד המיטה, מרימה את משאף הוונטולין ונוטלת ממנו שאיפה. אמא יושבת בחדר שלה, רחוקה. היא כותבת וכותבת. עדיין רק בוקר וצריך להחזיק חזק ולהמשיך לספר סיפורים לחתולה. לספר עוד ועוד. הזאבים עדיין עלולים לטרוף והשרוול עודו תלוי במסדרון גבוה, הרחק מהישג היד. אבל הנשימה של גילי מתעייפת ומכריחה אותה להתעייף ביחד איתה. גילי מעבירה את זר יום ההולדת מהשמיכה אל הכיסא, מתיישבת בכוח, זקופה, על המיטה ומזמזמת למיצי מהצד השני של החדר, "בוקרבוקרבוקר. זה עדיין רק רק בוקר".

אמא רוצה לזרוק את מיצי מהבית, אבל אני לא ארשה לה לעשות את זה. אני יודעת שאם היא תזרוק אותה מיצי תמות ברחוב, היא לא יודעת להסתדר לבד בחוץ. היא תמיד הייתה כאן בבית. בגלל זה היא מבינה כמעט כל מה שאני אומרת לה, היא מכירה אותי מאז שנולדתי

"את שומעת מיצי?"

גילי מדברת בשקט כדי שאמא לא תשמע. מיצי מתכרבלת אל תוך עצמה על הרצפה ומלקקת את כפות רגליה בשקידה. גילי מתחילה להתגעגע.

מיצי, בואי אלי. תחזרי, בבקשה תחזרי. אני רוצה לספר לך סיפורים מצחיקים

מיצי עוברת ללקק את אחוריה.

"טוב, עכשיו אני יספר לך סיפור. אמא צריכה לספר לילדים שלה סיפורים."

אז סיפור

סיפור

"היא הייתה שָׁם. שָׁם. ככה קוראים לזה. זה השֵׁם של זה. שָׁם. והיא נסעה ברכבת נסיעה ארוכה ארוכה שלא נגמרת לעולמי עולמים וקפצה ונסעה וקפצה ונסעה וקפצה ותפסו אותה והיא שוב קפצה ונסעה. ותפסו אותה והיא קפצה ותפסו אותה והיא שוב קפצה. פעם גם עשו ממנה סבון, אפשר לעשות סבון מבני אדם, באמת מיצי, כי יש בהם שומן או משהו כזה, אז עשו ממנה סבון ואז היא, היא כבר שוב לא הייתה סבון, נו באמת את רואה שעכשיו היא בן אדם שוב, נכון? אז למה את מייללת כל הזמן שאלות מטומטמות?"

אז היא

היא

"בקיצור, אני מספרת לך, היא הייתה שם, שם, והיא גרה עם הזאבים ביער, היה שם יער גדול ושחור ושם היו הזאבים, ופעם אחת הם אכלו אותה, טוב כמעט אכלו אותה והיא גם טיפסה על ההרים עם השלג למעלה ואז קפאו לה הרגליים ואחר כך קפא לה כל הגוף גם ואז היא מתה לגמרי מרוב שהיא קפאה ואז ואז

"ואז שרפו אותה עד שהיא הייתה רק מין אבקה שחורה כזו, וגם קרו לה עוד כל מיני דברים חוץ מזה שאני לא מגלה לך כי היא לא מרשה לגלות כלום, היא בעצם בכלל כמעט לא מספרת אז אני צריכה להבין לבד מה קרה עוד חוץ מזה וחוץ מזה."

חוץ מזה וחוץ מזה

"אמא. בטח שאני מתכוונת לאמא, כשאני מספרת סיפורים כאלה זה תמיד אמא. את כזאת נודניקית היום, מה זה השאלות האלה? אם תמשיכי ככה אני אשלח אותך לביתספר לחתולים. אז היא, היא

ברחה וברחה וברחה וברחה."

היא ברחה וברחה וברחה וברחה. גילי שותקת רגע. היא. יש בה משהו ברור ומשהו לא ברור ומשהו מוכר ומשהו לא מוכר בכלל ומשהו קרוב ומשהו רחוק רחוק ומשהו שהולך לאיבוד שהולך לאיבוד שהולך לאיבוד תמיד ממש מאז שהוא נולד, רק נולד, וכבר מיד התחיל ללכת לאיבוד ואולי עוד לפני כן. ואולי אפילו עוד לפני כן –

"היא באמת ברחה. היא הייתה חייבת לברוח. אף אחד לא רוצה שיהרגו אותו. גם את לא היית רוצה, מיצי."

גילי שוב שותקת.

החתולה מסיימת את הרחצה, מתמתחת בנינוחות ועוצמת עיניים.

"מיצי, למה את לא מקשיבה לי כשאני מספרת לך סיפור? את ביקשת ממני שאני יספר לך סיפור ואני מספרת לך את הסיפור הכי חשוב שלי ועכשיו את לא מקשיבה לי בכלל. אני צריכה שתקשיבי לי. ת-ק-ש-י-ב-י".

מיצי מגרגרת לעצמה.

"טוב, בקיצור, היא לא מתה, את יודעת. היא הצליחה למות המון פעמים, אני מתכוונת, היא הצליחה לא למות המון פעמים. את לא מתארת לעצמך כמה."

את לא מתארת לעצמך כמה. גילי בועטת בשמיכה ומעיפה אותה לקצה השני של המיטה.

"נמאס לי מהסיפורים האלה. זה הכול שטויות. אני לא אוהבת להיזכר בהם."

אמא עדיין בחדר שלה, כותבת. מיצי חוזרת אל המיטה ומתכרבלת ליד גילי.

**

כשהייתי שם, ראיתי הכול. שמעתי הכול. הרחתי הכול. והכול נחרט בכל-כולו בתוכי. לא הייתי צריכה לזכור כדי שהדברים ייזכרו בי.

הדברים היו גלויים: פיסת עץ שנשרה מן הגזע, אבן קטנה, טביעות כפותיהן של החיות. ליקטתי את דמותן וידעתי אותן. וליקטתי גם את הקולות והריחות. אבל המראות והקולות והריחות לא היו נפרדים זה מזה. הם היו לאחד ואני הייתי הם. וככל שהארכתי להיות שם, העמיקה הידיעה: למדתי שהם מבשרים תמיד גם את מה שיבוא אחריהם, שמתוכם אפשר להרגיש מה יהיה המראה הבא. הקול הבא. הריח הבא.

כך יכולתי לשרוד. רק כך יכולתי לשרוד. את מבינה? ידעתי למה לצפות ולמה להתכונן וממה להיזהר כי ידעתי את הדברים מתוכם. הידיעה הזאת הייתה לי הכרח.

והיה עוד משהו שידעתי. משהו שאיני בטוחה באיזה שם לכנותו. במילותייך, אולי הייתי אומרת בפשטות 'אני'. ואולי הייתי אומרת 'עצמי'. אולי את עצמי ידעתי. והדבר ההוא שידעתי היה הקרוב אלי ביותר וגם הרחוק ביותר. ידעתי תמיד כמה צעדים הלכתי, לא הייתי צריכה לספור בהם. ידעתי היכן דרכו כפות רגלי ומגע הקרקע בהן נגע והטביע עצמו בכל פיסת עור שנגע בה, ונשאר שם ונותר עוד זמן רב עד שנספג באלף המגעים האחרים. ידעתי היכן השריטות שהיו בגופי, כי שריטתן בי הייתה מלאה, וידעתי מתי הן נפתחו שוב ודם החל שותת מהן.

כן, עצמי היה קרוב אלי וגם רחוק. אני נתקלת שוב במחשבה הזו וזוכרת: קרוב כי הוא היה שם ואחר כך לא היה יותר לעולם, ורחוק – כי לפעמים אני יודעת שהחדות הזו לא לאדם נועדה.

אל תקראי עוד, לכי לישון.

לכי לישון, ילדה.

 

 

הַמּוּסָךְ: גיליון 2 – גיליון מיוחד ליום השואה תשע"ז

 

        

המוסך: גיליון מס' 1

על הפואמה והתערוכה "אל פולין" 

אל פולין / אברהם סוצקבר

תרגום: בני מר

פרק א'

 

אֲחוֹתָהּ הַגְּדוֹלָה שֶׁל אַרְצִי וּמְעוֹנִי!

שׁוּב אֵלַיִךְ נוֹדֵד וְנִכְסָף צוֹעֲנִי.

כָּל דְּרָכַיִךְ כָּבוּ, אַךְ הוּא בָּא וּפָקַד

שׁוּב אוֹתָן לְחַפֵּשׂ אֶת גִּשְׁמֵי אֶשְׁתָּקַד.

בַּחֲלוֹם נִדְבְּקוּ וְכָלוּ הַצְּבָעִים,

וְשָׁמַיִךְ – שָׁתִיתִי מֵהֶם לְפָנִים

אַגָּדוֹת וְצִיּוּץ צִפּוֹרִים בְּשִׁירָה –

אֲחַפְּשֵׂךְ בְּפּוֹלִין. אַךְ אִמְרִי, מָה קָרָה?

אֵין תְּשׁוּבָה בִּשְׂפָתֵךְ, שֶׁיָּנַקְתִּי אָז עִם

אַהֲבָה רִאשׁוֹנָה בְּכַנְפֵי הַזִּיוִים

שֶׁל הָעַיִן. שְׂפָתוֹ שֶׁל מִיצְקֵבִיץ'[1] פָּגְשָׁה

שׁוּב אוֹתִי בָּאָבָק. הִלָּתָהּ נִנְטְשָׁה.

גַּם הַיִּידִישׁ כְּבָר לֹא נִשְׁמְעָה, וּבָטַל

הֶעָבָר, שֶׁשְּׁתֵּיהֶן, בְּכוֹסוֹת הַקְּרִיסְטָל,

הִתְאַחֲדוּ בִּנְקִישָׁה עֲרֵבָה בְּ"לְחָיַיִם".

עַד הַיּוֹם שִׁירָתֵךְ אֲהוּבָה וּבְרוּכָה – אִם

אֶרְצֶה וְאִם לָאו. הַיֵּאוּשׁ יַחְנֹק,

אַךְ מִמֵּי "פָּן טָדֵאוּשׁ" אוּכַל עוֹד לִינֹק:

מֵאוֹתָם יְעָרוֹת מֻכָּרִים, מֻשְׁרָשִׁים,

מִבְּרִיּוֹת שֶׁלִּמֵּד הוּא לִהְיוֹת אֲנָשִׁים –

קוֹל כָּאוּב בַּתִּזְמֹרֶת שֶׁל יַענְקְל[2]  נוֹהֶה לִי,

וְאָהוּב גַּם עָלַי הַמְּשׁוֹרֵר שֶׁל אַנְהֵלִי[3],

כִּי גּוּפוֹ – מֵחָלִיל הַקְּסָמִים מְרֻקָּם,

מִכַּבְלֵי שַׁלְשָׁלוֹת בְּקוֹלוֹת שִׁקְשׁוּקָם,

הַכְּבָלִים שֶׁל אֶחָיו בַּצָּפוֹן הַקָּפוּא.

וְגַם נוֹרְוִיד[4], מֵאָז שֶׁשִּׁירָיו נֶחְשְׂפוּ

לְעֵינַי, אֵצֶל פוּקְיֶר[5], כְּתוּבִים עַל קִירוֹת

אַרְגָּמָן עַתִּיקִים, וְאִתָּם מְקוֹרוֹת

לֵילוֹתָיו, חִזָּיוֹן מְשִׁיחִי וְנוֹעָז –

הֵן כָּרַעְתִּי לוֹ בֶּרֶךְ וְשַׁרְתִּי כְּבָר אָז.

עַד עַכְשָׁו מְלַוָּה שִׁירָתוֹ וְלֹא מָשָׁה

מִמֶּנִּי – הַלֵּל לִיהוּדֶיהָ שֶׁל וַרְשָׁה.

כְּבָר מָחַלְתִּי מִכְּבָר, וְאֵינִי נוֹטֵר רַע

גַּם לְכָל זַמָּרַיִךְ, שְׁאֵרַי לַשִּׁירָה –

כִּעוּרָם וְיָפְיָם כְּאֶחָד אֲהוּבִים –

נוֹהֲמִים כִּכְלָבִים בַּעֲדַת זְאֵבִים.

אַךְ כְּכָל שֶׁנִּסּוּ הֵם וְגַם זָאֲבוּ,

לֹא הוֹעִיל שׁוּם דָּבָר, הַתִּקְווֹת נִכְזְבוּ,

וַאֲנִי שׁוּב סוֹלֵחַ. כִּי מִי עוֹד יוֹדֵעַ

כְּמוֹ לֶשְׁמִיאָן[6] לָשִׁיר עַל עָלֶה וּצְפַרְדֵּעַ?

עַל הַשֶּׁמֶשׁ בָּעֶרֶב, כְּעֵין תַּכְלִילִים,

וְעַל אָחוּ טוֹבֵעַ לְיַד הַגַּלִּים,

בַּחֲלוֹם מְחוֹלֵל הַמַּלְאָךְ וְהַכְּרוּב עִם

לִבְנִים. הָאִם יֵשׁ בָּךְ עוֹד יוּלִיאָן בֶּן טוּבִים[7]?

 

זוֹ סְתִירָה נוֹרָאָה. מִי יוּכַל לְהַסְבִּיר?

גַּם אֶת מִי שֶׁשֻּׁחְרַר הֵם רוֹצִים לְהַסְגִּיר.

הֵם נָעִים וְנָדִים וּמָרִים, וְעַל כֵּן

הֵם זוֹרְקִים מִמִּפְתַּן הַבָּתִּים כָּל זָקֵן

שֶׁחָזַר (כְּפִי שֶׁכָּךְ בִּימֵי קֶדֶם נִתְקַן,

שֶׁיִּבְרַח כָּל נִרְדָּף וְנִמְלָט לַמִּשְׁכָּן

וְיָבוֹא אֶל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ; יִגַּע

וְיִדְבַּק בְּחָזְקָה, וְכָךְ לֹא יִפָּגַע).

אַךְ בִּמְקוֹם אֲחָיוֹת וְאַחִים יֵשׁ קוֹצִים

בָּחֳרָבוֹת הַשְּׂרוּפוֹת, בַּקִּנִּים הַפְּרוּצִים.

לֹא בְּמֶלַח וְלֶחֶם וְלֹא בְּחִבָּה –

עַד הַיּוֹם לֹא הֵבַנְתִּי אֶת מְלוֹא הַסִּבָּה

שֶׁבַּדֶּרֶךְ עוֹמֵד שׁוּב בְּזַעַם כַּבִּיר

פּוֹלָנִי, שֶׁנּוֹדַע לִתְהִלָּה כְּאַבִּיר.

נְבִיאֵךְ[8], כַּנִּרְאֶה, בַּמֵּאָה שֶׁעָבְרָה,

הִתְעַוֵּר כְּיַנְשׁוּף בְּאוֹר יוֹם, לֹא רָאָה

כְּשֶׁיָּצַר בַּגָּלוּת יְהוּדִים בַּלִּגְיוֹן

מְנִיפִים שְׁלַל דְּגָלִים שֶׁל פּוֹלִין בְּגָאוֹן.

מָה קָרָה אָז אֵפוֹא לְנֶכְדּוֹ, לְלִבּוֹ שֶׁ-

Smutno mi, Boże!

 

לחצו כאן לפרק ב'

[1] אדם מיצקביץ' (1855–1798) – המשורר הלאומי של פולין, מחבר הפואמה "פן טדאוש".
[2] יענקל – דמות ב"פן טדאוש" של חוכר פונדק יהודי, מוזיקאי שתומך במאבק הפולני.
[3] אנהלי – פואמה בפרוזה מאת המשורר הפולני יוּליוּש סלוֹבַצקי (1809–1849), שגלה מפולין ושיריו מלאים אהבה וגעגועים אליה. השורה החותמת את רוב הפרקים של "אל פולין" – Smutno mi, Boże! (עצוב לי, אלוהים) – לקוחה משירו "הימנון".
[4] ציפְּריאן נוֹרוויד (1821–1883) – משורר וצייר פולני שהשפיע רבות על סוצקבר.
[5] פוקייר – מסעדה עתיקה בכיכר השוק של ורשה.
[6] בּוֹלֶסְלָב לֶשְמיאן (1877–1937) – משורר ואמן פולני ממוצא יהודי.
[7] יוליאן טובים (1894–1953) – משורר פולני-יהודי ודמות מרכזית בספרות הפולנית. נודע בשיר הילדים "הקטר" ובמסה שכתב במלחמת העולם השנייה "אנו יהודי פולין". כאן קורא לו סוצקבר בשם המזכיר את שרה בת טובים, מחברת תפילות ותחינות ביידיש מהמאה ה-18.
[8] נביאך – הכוונה למיצקביץ'.

לחצו כאן לפרק ב'

 

הַמּוּסָךְ: גיליון 2 – גיליון מיוחד ליום השואה תשע"ז

 

        

המוסך: גיליון מס' 1