מהו "האפוס של הנצחון"?

שלוש תמונות בפתיחת הגיליון המיוחד של עיתון במחנה ב-12.6.1967 מספקות את התשובה לשאלה זו: המפציץ אליושין בוער על המסלול בשדה-התעופה בסיני ("אחד מהמטוסים בהם איים נאצר להפוך את תל-אביב לתל להבות"), טנקים ישראליים דוהרים בסיני ("מעלים בדרכים באש את כל העומד בדרכם") ושחרור הכותל ("חיילים מגודלים בכו, פרצו בצווחות צהלה, דממו רגעים ארוכים, התנשמו בכבדות, נגעו באבניו המחוספסות והחמימות באצבעות מלאות רגישות"). העם הקטן, בעל החיילים המגודלים אך הרגישים, מנצח את אויביו הרבים הצרים עליו בכוחות עצמו.

"שיחה עם הרמטכ"ל", בדומה לאלבומי הניצחון שיבואו לאחר-מכן, רבין ומשה דיין מככבים לאורך הגיליון, אך כמעט לא נמצא התייחסות לראש הממשלה לוי אשכול

מסר זה עולה גם מריאיון שקיימו קצין חינוך ראשי אל"מ מרדכי בראון ועורך במחנה יצחק לבני עם רמטכ"ל המערכה, יצחק רבין. הרמטכ"ל בירך את חיילות וחיילי צה"ל על הניצחון הגדול ביותר בתולדותיה הקצרים של מדינת ישראל. אולם גם לנוכח תוצאות המערכה שמר רב-אלוף רבין על האיפוק הטבעי שלו. הוא לא שכח להכיר בתנאים האובייקטיבים שהובילו אל אותו ניצחון מפואר: המוכנות של צה"ל מול היעדר המוכנות של האויב (בעיקר המצרי), העליונות האווירית שהושגה ביום הראשון עם חיסול חילות האוויר של צבאות ערב והעובדה שגאמל עבדל נאצר נגרר אל המלחמה בגלל הרטוריקה המתסיסה והפעולות חסרות האחריות שיזם.

יצחק רבין וישעיהו גביש נפגשים "בעיצומה של המערכה"

בריאיון הקצרצר חושף רבין תובנה חשובה על מלחמת ששת הימים, תובנה שהוצנעה עם השנים: הייתה זו מלחמה שאף צד לא רצה בה. הרמטכ"ל נמנע מלפרט אך היסטוריונים חשפו כבר לפני עשרות שנים את הטעויות שהובילו לפרוץ המלחמה: מפלגת הבעת', מפלגת השלטון בסוריה, איימה על ישראל כדי לזכות באהדת העם הסורי; נאצר נגרר לצעדים הולכים ומחריפים מחשש שיצטייר כהססן ופחדן; הממלכה ההאשמית של ירדן חששה מהמיעוט הפלסטיני שדרש מלחמה עם ישראל ומדינת ישראל הרגישה שהיא חייבת להגיב על ההתגרות בריבונותה (עם סגירת מצרי טיראן לשייט ישראלי). רבין גם הפריך את הטענה של נאצר בנאום ההתפטרות המבוים שלו לאחר המלחמה: "ולא יועילו כל הניסיונות שינסה הוא, ומנסות מדינות ערב האחרות לתלות את כשלונן בהשתתפות של גורם זר: פעולה זו בוצעה, כמובן, על-ידי צה"ל בלבד."

זו הפעם הראשונה (והאחרונה) שסוטה הגיליון מהנימה ה"אפוסית" שלו. מכאן ואילך משובץ הגיליון במשפטים נמרצים הנסמכים על פעלים חזקים ומרשימים. וכך מתואר מהלך המלחמה: שעות לפני פרוץ המלחמה שעון-ההיסטוריה החל "מונה את השעות הגורליות", לנוכח הפצרותיהם החוזרות והנשנות של אומות העולם מיאנה ישראל להגיב, אך אפילו באי תגובה זו היה אלמנט מרתיע: "ישראל – קרת-רוח, מוכנה ודרוכה – חיכתה". כשגברו התגרויות האויב – במילים ובמעשים – עברה ישראל לפעולה. "בזה-אחר-זה המפקדים נתנו את הפקודה", "השריונים בנגב נעו בתגובה לתנועת שריון האויב" ו"הטייסים נחפזו אל מטוסיהם". לקחו שישה ימים כדי להבין ש"יום ב', ה-5 ביוני 1967, הפך ליום של היסטוריה".

"מטוסינו יצאו לגיחות שוב ושוב, ללא-מנוחה, במשך ימים רצופים, שבו ושוב יצאו, יצרו נוסף לשיאי-תעוזה ויכולת, גם שיאי הספק וזריזות"

"תמרות עשן כבדות – ומבעד להן, הלך ונמשך הקרב"

"סיני. כוח שריון ישראלי מתקדם. קצין עוקב אחרי תנועות האוייב שלפניו"

ולא רק יחידות צה"ל היו מתואמות ביניהן. אחדות יוצאת דופן שררה בקרב עם ישראל לפני ובזמן המלחמה: אזרחים ואזרחיות סייעו לחפור חפירות הגנה, אברכים מירושלים התגייסו לעזרת שאר תושבי העיר הנצורים ואפילו יריבים ותיקים ומרים, דוגמת מנחם בגין ודוד בן גוריון, נצפו מתחבקים.

"גם אברכים הרבו להתנדב"

האחדות הזאת עמדה בסתירה גמורה לפירוד שחווה האויב: השבויים ממעטים לדבר ביניהם, מדוכדכים "ובפניהם הבעת-תבוסה". ניכר ש"הבדלי הלבוש ומושגי רמת-החיים בין הטוראים לבין הקצינים הם גדולים מאוד".

הניצחון, ביקשו עורכי במחנה להבהיר, לא היה צבאי בלבד, אלא גם מוסרי. למרות שמדובר בעיתון צבאי שיצא לאור "למזכרת לכל החיילים שהשתתפו במערכה", שימש גיליון "האפוס של הנצחון" מקור השראה לאלבומי הניצחון שהופקו על ידי הוצאות לאור פרטיות והפכו (כמעט ללא יוצא מן הכלל) לרבי-מכר בארץ ובעולם.

"הם יצאו וידיהם על ראשם. טור של שבויים מצריים פוסע אל מקום הריכוז. הבדלי הלבוש ומושגי רמת-החיים בין הטוראים לבין הקצינים הם גדולים מאוד"

וכמובן לא לשכוח ל"שמור גיליון זה למזכרת"

כתבות נוספות שיעניינו אתכם:

כל בדיחות אשכול

אייבי מחכה לנאצר: הטיסה שנועדה למנוע את המלחמה הבאה

"משחק הניצחון": הכירו את מונופול ששת הימים

איך מפה שנתלשה מעיתון עזרה להכריע את הקרב הקריטי בגולן במלחמת יום הכיפורים

אך אנו עוד נקום: סיפורה של שיירת נבי דניאל

ממטולה ועד אילת: מסע הפלאים של גיל הקטן עם אווזי-הבר

שנים על גבי שנים ניסה משה בורנשטיין, הבעלים של חברת 'טמפו', לשכנע את חברת 'קוקה קולה' להעניק לו את הזיכיון לייצור הזהב השחור בארץ ישראל. פניותיו נדחו פעם אחר פעם. בשנת 1966 כבר נעשה המאבק העסקי למאבק פוליטי כאשר התברר שתאגיד הענק האמריקני אינו מוכן לתת לאיש את הזיכיון לייצור בארץ.

אף על פי שחברת 'קוקה קולה' תירצה את סירובה לאפשר את ייצור המשקה בארץ בכך שהדבר אינו משתלם כלכלית, האמת הייתה ידועה לכל: לא החשש מהפסדים בישראל הניע את החברה, אלא חשש מהפסדים במדינות ערב. מטה החרם הערבי היה אז בשיא כוחו והזהיר את חברות הענק הבינלאומיות שעסק שימכור את תוצרתו בישראל, יוכנס ל"רשימה השחורה" ויוחרם על ידי כל מדינות ערב. ישראל לא נשארה חייבת.

מעטים האמינו לגרסה הרשמית של החברה. כתבה שהתפרסמה בעיתון דבר ב-14 באפריל 1966

"מבצע קוקה קולה" יצא לדרך. במהלכו החליטה ישראל להעביר את המשחק למגרש האמריקני. באמצעות ארגונים יהודים-אמריקנים שונים, בראשם הליגה נגד השמצה של ארגון 'בני ברית', החלו יהודי אמריקה לארגן חרם נגדי על חברת קוקה קולה. את המשקה שזכה תמיד לפופולריות רבה בקרב בקהילה היהודית החרימו עתה בתי עסק גדולים כקטנים (ביניהם נייתנ'ס – יצרנית הנקניקיות), משפחות ויחידים. יהודי אמריקה פשוט סירבו לקנות ממוצרי קוקה קולה לאור התנהלותה המבישה של החברה.

השם הרע שיצא לחברת קוקה קולה בעקבות הפרסום השלילי, הביא את מנהליה לחזור בהם מהחלטתם שלא לפתוח מפעל בארץ. הם הודיעו כי יאשרו לפתוח מפעל לייצור המשקה בארץ ובמקביל, המשיכו לטעון כי מעולם לא החרימו את ישראל.

כתבה שהתפרסמה בעיתון מעריב ב-17 באפריל 1966

תהיה אשר תהיה האמת, עיתוני ארצנו צהלו ושמחו. בחלקם כתבו על ניצחון ישראל על קוקה קולה בתור ניצחון כוחות האור על כוחות החושך. מדינת ישראל, הריבונית והעצמאית, הצטיירה, ולא בפעם הראשונה בתולדותיה, בתור דוד הנלחם נגד גוליית בצורת התאגיד המרושע 'קוקה קולה'. "אך סוף-כל-סוף ניצחה העקשנות היהודית" כתב עיתון דבר, "יכולנו לחיות עוד שנים הרבה בלי קוקה קולה, אך לא יכולנו לסבול כי חברה אמריקנית גדולה, המשקה מיליוני יהודים בארצות הברית ובעולם כולו, תסרב לתת רשיון לייצור תוצרתה בישראל רק מתוך כניעה לחרם הערבי", הוסיף מעריב.

"קוקה קולה בישראל" ולא מדובר במתיחה. מודעה משנת 1968

מטה החרם הערבי הזהיר את 'קוקה קולה' מפני התכנית להקים מפעל ראשון בבני ברק ואיים בהחרמת רכושה אך ההחלטה הנחושה שהתקבלה בחברה, בעקבות מאמצי השכנוע של יהודי אמריקה, נותרה על כנה.

מלבד תקריות ספורות, האיומים של מטה החרם הערבי על קוקה קולה נותרו רק בגדר איומים. כתבה שהתפרסמה בעיתון דבר ב-9 באוגוסט 1966

בשנת 1968, כעבור שנתיים מנצחון החרם היהודי-אמריקני על 'קוקה קולה' וכעבור שנה מנצחונות ישראל במלחמת ששת הימים – שעשו אותה למעצמה אזורית משגשגת, אפשר היה ליהנות מהמשקה הנחשק גם במדינת ישראל. חברת טמפו שהפסידה במכרז על הזיכיון לייצור 'קוקה קולה' הקימה יחד עם חברה אמריקנית אחרת מפעל מתחרה ל'קוקה קולה'. וכך, בתוך חודשים ספורים עמד הלקוח הישראלי בפני בחירה קשה מנשוא: האם להרוות את צימאונו במשקה 'קוקה קולה' המקורי או שמא ב'טרופי קולה'?

האם אתם זוכרים את טעמו האקזוטי של משקה טרופי קולה? כרזת פרסומת מאוסף האפמרה של הספרייה הלאומית

ואיך אפשר בלי טיפ טופ קולה – סירופ ממותק? כרזת פרסומת מאוסף האפמרה של הספרייה הלאומית

כתבות נוספות שאולי יעניינו אתכם:

גבורה: הנשק היהודי מביאליסטוק

ההוגה היהודי שהעז להתווכח עם קאנט

המהנדס האיטלקי שהביא את המודרניזציה (וההתנשאות) האירופאית לארץ ישראל

המוסך נולד מתוך הרגשה נמשכת, משותפת לרבות ולרבים, כי יש צורך בתיקון עמוק בסצנת הספרות בישראל, שחלקים מרכזיים ומבוססים בה לוקים בכוחנות, במחיקת נשים יוצרות, בהעדפת פרובוקציות, אלימות ומדנים על פני איכות, בצמצום נמשך של במות לשירה עכשווית ושל השיח על אודותיה. מתוך הצורך הזה ערכנו ב-2016 את פסטיבל "תיקון" האלטרנטיבי לשירה, בארבעה מוקדים ברחבי הארץ, ומתוך הכרה בנחיצותה של אלטרנטיבה קבועה אנחנו מייסדות כעת את המוסך – מוסף מקוון דו-שבועי לשירה, לסיפורת, לביקורת ולמסה. המוסך ייערך על בסיס פתיחות, שוויון והומניזם, אתיקה המכירה בכך שמאחורי כל יצירה ניצבת נפש, ומעל לכול – התשוקה הפשוטה לספרות טובה.

 תוכן עניינים – גיליון מס' 3

(function () { var _atpopq = window._atpopq || (window._atpopq = []); window._atpopobj = {}; if (!_atpopq.loaded) { var atpopjs = document.createElement("script"); atpopjs.type = "text/javascript"; atpopjs.async = true; atpopjs.src = "//cdn-media.web-view.net/popups/lib/v1/loader.min.js"; var s = document.getElementsByTagName("script")[0]; s.parentNode.insertBefore(atpopjs, s); _atpopq.loaded = true; } _atpopq.push(["UserId", "xxwjssc8"]); _atpopq.push(["PopupId", "3eaaawuu"]); _atpopq.push(["IsraelCode", "104"]); _atpopq.push(["CountryCode", "104"]); _atpopq.push(["OnEventCallback", "handleATPopupEvent"]); })(); //Sample event handler function function handleATPopupEvent(ev,args){ switch(ev){ case "display": //Do this when the popup is displayed break; case "close": //Do this when the popup gets closed by the user break; case "submit": //Do this when popup gets submitted and the user doesn"t get redirected to a URL break; } }

לגיליונות הקודמים:

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1
הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה