ממטולה ועד אילת: מסע הפלאים של גיל הקטן עם אווזי-הבר

"מסע-הפלאים של נילס הולגרסן הקטן עם אווזי-הבר" נולד בכלל בתור ספר לימוד לגיאורפיה לילדי שבדיה. הידעתם שבשנות הששים זכה הספר לגרסה ישראלית בעיתון הילדים "אצבעוני" שבה "נילס" הפך ל"גיל" ויצא למסע מעל נופיה הפלאיים של ארץ ישראל?

"מסע הפלאים" של גיל, עיתון הילדים "אצבעוני", שנות ה-60 של המאה ה-20

לפני שנים רבות בארץ שבדיה, ב-20.3 במרץ, החל מסע הפלאים של נילס הולגרסן, כאשר הנער הפרחח נילס (שהיה אז בן 14!) נטפל לאיש קטן, גמד בגודל זרת, צד אותו ולכד אותו במלכודת זבובים. הגמד הבטיח לו פרס אם ישחרר אותו, אבל נילס שהיה פוחז ומרושע, לא הסתפק בפרס והשאיר את הגמד לכוד. הגמד שאיבד את סבלנותו, הטיל בנילס כישוף ועשה אותו לגמד – לנילס הולגרסן האצבעוני – פרחח פעוט, חבוש מצנפת גדילים. כשנילס הבין את הכישוף שנעשה בו הוא יצא לחפש אחרי הגמד, אך לא מצא אותו. במקום זה הוא טיפס על גבו של אווז-הבית שביקש להצטרף אל אווזי-הבר ויצא איתם למסע הרפתקאות מסעיר בארץ שבדיה. זוכרים?

למעשה, הסיפור מתחיל קודם לכן, כאשר הסופרת המפורסמת סלמה לגרלף (1940-1858) קיבלה בקשה מהמועצה הלאומית של אגודת-המורים השבדית, לכתוב ספר לימוד חדש ורענן לגיאוגרפיה, ספר לימוד שהקריאה בו תהיה כה מרתקת עד שילדי שבדיה יבקשו לקרוא בו מרצונם החופשי. לגרלף, שעסקה בהוראה לפני שהתמסרה לכתיבה, התלהבה מהרעיון, הסכימה בחפץ לב לכתוב את הספר ויצאה למסע בן שלוש שנים ללמוד את מולדתה שבדיה.

לגרלף לא הסתפקה במחקר בספרי ההיסטוריה, המדע והגיאוגרפיה, אלא גם יצאה לסיורים אל שבטי הלאפים הנודדים, אל הכורים, האיכרים והדייגים. בספרה היא שזרה גם את קסמן של אגדות הצפון שעליהן גדלה. התוצאה: אחד מספרי הילדים האהובים בכל הזמנים – ספר שזכה להצלחה עצומה מיד עם פרסומו, ולא רק בשבדיה, אלא בכל רחבי העולם – ספר שב-1909 זיכה את סלמה לגרלף בפרס נובל לספרות ועשה אותה לסופרת הראשונה שזכתה בפרס זה.

 

"תודה חמה וצנועה לאותם הרבים אשר כהוכחה בעלת ערך יקר לטוּב ולרצון טוֹב עבור לבי, המתיקו לי את כניסתי ל(ארץ) גיל הזהב."
תצלום של סלמה לגרלף ותודות בכתב ידה על הברכות שנשלחו לה ליום הולדתה. תמונה מאוסף האוטוגרפים של של שבדרון בספרייה.

 

 

גִּיל הָיָה יֶלֶד שֶׁנֶּהַּפך לְגַמָד וְעָרַךְ מַסַּע פְּלָאִים עַל פְּנֵי אַרְצֵנוּ. הוּא רָכַב עַל גַּב בַּרְוָז שֶׁהִצְטָרֵף לְלַהֲקַת חֲסִידוֹת. כְּדֵי לָשׁוּב וְלִהְיוֹת יֶלֶד הָיָה עָלָיו לְהַחֲזִיר אֶת הַבַּרְוָז בְּשָׁלוֹם לְבֵיתוֹ.

אתם ודאי זוכרים את סיפורו של נילס מהספרים שקראתם בילדותכם ואולי מסדרת הילדים המצוירת האהובה שדורות של ילדים גדלו עליה, אבל האם ידעתם שלסיפורו של נילס הייתה גרסה מאויירת בעיתון הילדים "אצבעוני", גרסה לא תואמת את הגיאוגרפיה, שבה נעשה הילד נילס לילד גיל והמסע לדרום ארץ שבדיה נעשה למסע ממטולה ועד אילת?

נילס או גיל ביקר בארץ בשנות הששים של המאה העשרים, בסיפור מאויר (קומיקס) שהתפרסם בהמשכים. נילס לא רק עף עם אווזי-הבר דרומה מעל פני ארץ ישראל, אלא גם הִרבה בדרך במעשי גבורה ובמעשים טובים. אויבו של גיל, השועל שרודף אחריו לאורך מסע הפלאים, נעשה בנופי ארצנו לתן, את הדייגים בכפרי הדייגים שבצפון שבדיה החליפו דייגי הכנרת שלנו ואת המנוחה והנחלה מוצאים גיל, הברווז, האווזים והחסידות, על שפת אגם הַחוּלָה.

כמו בספרה של לגרלף, לומד גיל של "אצבעוני" על מולדתו. על היישובים בארץ, על עבודתם הקשה של בני הקיבוצים והכפרים "כדי שתהיה לנו ארץ יפה ופורחת". גיל אפילו מתמודד עם הדילמות הקשות של יושבי הארץ הזאת, כאשר הוא מסרב לעזור לדב זועם לשרוף יישובים כדי שבני האדם יברחו והדובים יחיו בארץ "בשקט ובשלווה" כמו שחיו הדובים בארץ הזאת, לפני שנים רבות.


"מַה טּוֹב הָיָה לָעוּף שׁוּב עַל גַּב הַבַּרְוָז וְלִרְאוֹת אֶת כָּל לַהֲקַת הַחֲסִידוֹת סָבִיב. הָאָרֶץ נִרְאֲתָה כְּמוֹ שָׁטִיח גָּדוֹל. מִצַד מַעֲרָב נָשַׁק הַיָם אֶת הַחוֹף. בַּגָּלִיל הֵרִים אֶת רֹאשׁוֹ הַר עַצְמוֹן הַגָּבוֹהַּ מִכָּל הֶהָרִים, וּבַמִּזְרָח נָח לוֹ יַם כִּנֶּרֶת. לְפֶתַע נָשְׁבָה רוּח חֲזָקָה. הָרוּח דָּחֲפָה אֶת הַחֲסִידוֹת שׁוּב מִזְרָחָה אֶל הָרֵי הַגָּלִיל הָעֶלְיוֹן. הִנֵּה בָּתֵּי צְפַת דְּבוּקִים בָּהָר, הִנֵּה גַּם קֶבֶר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי בְּמִירוֹן, לְרַגְלֵי הָעַצְמוֹן. וְעַל רִכְסֵי הֶהָרִים נִרְאוּ קִבּוֹצִים."

 

גיל מעל בתי צפת, "אצבעוני" 125
לחצו להגדלת התמונה

 

בעיתון לא מצוין מי אייר או איירה את "מסע הפלאים" של גיל ומעיון בגיליונות נראה שאפשר שהיה יותר ממאייר אחד. רמי שיר, בנו של מיכאל שיר, המשורר והסופר שייסד את "אצבעוני", מספר ש"מסע הפלאים" התפרסם במשך שנה ושאת העיבוד עשה אביו, מיכאל שיר, בעצמו. "לצערי באותם ימים לא ניתן קרדיט ראוי לכותבים ולמאיירים," הוא מספר. הוא מאשר שהאיורים אכן נעשו על ידי "שני מאיירים מוכשרים שונים. שם האחת – ענת."

הילדים הקוראים שליוו את גיל במסעו ב"אצבעוני" נהנו מהתכנים הנהדרים שכתבו לעיתון משוררים וסופרים, מהחידות והציורים משובבי העין לב ומהמידע העשיר על ההיסטוריה, הגיאוגרפיה והמדע שסיפקו את סקרנותם. הגיליון הראשון של "אצבעוני – העיתון לילדים" יצא לאור ב-1952 וגיליונות חדשים ממשיכים לצאת עד עצם היום הזה. את מייסד העיתון מיכאל שיר אולי אתם זוכרים מביקורו בכיתתכם בבית הספר, מציג לכם את "אצבעוני ידידכם," ומשכנע אתכם לצאת ל"מסע פלאים" בין דפיו.

והנה לפניכם כמה מעלילות "מסע הפלאים" של גיל:

 

"'לְעֵמֶק יִזְרְעֶאל, לְעֵמֶק יִזְרְעֶאל', קָרְאוּ הַחֲסִידוֹת. הֵן עָפוּ עַכְשָׁו גָּבוֹהַּ מְאֹד, וְגִיל רָאָה מִלְמַעְלָה אֶת הַיַרְדֵּן הַמִּתְפַּתֵּל בָּעֵמֶק וְנוֹפֵל לְיַם-כִּנֶּרֶת."

 

גיל מעל עמק יזרעאל, הירדן, ים-כנרת והתבור, "אצבעוני" 322
 לחצו להגדלת התמונה

 

"לִפְנֵי שָׁׁנִים רַבּוֹת גָּרוּ בָּאָרֶץ הַזֹּאת דֻּבִּים רַבִּים. רַק אֲנִי וּמִשְׁפַּחְתִּי נִשְׁאַרְנוּ בַּחַיִּים. וְהִנֵּה אֲנִי רוֹאֶה שֶׁגַּם בַּמָּקוֹם הַזֶּה כְּבָר מְקִימִים יִשּׁוּבִים. בְּנִי הָאָדָם יְגָרְשׁוּ אֹותָנוּ גַּם מִכָּאן וְאָנוּ נָמוּת בְּרָעָב."

 

ומי באש? גיל מתמודד עם מצבים בלתי אפשריים, "אצבעוני" 130
 לחצו להגדלת התמונה

 

"לִפְנֵי שָׁנִים לֹא רבּוֹת, זָרַם הַיַּרְדֵּן אֶל אֲגַם הַחוּלַה הַגָּדוֹל. עַתָּה הָאֲגָם אֶינְנּוּ עֹוד. יִבְּשׁוּ אוֹתוֹ, רַק מְעַט מִמֶּנּוּ הִשְׁאִירוּ לְמַזְכֶּרֶת, וְשָׁם גָּר מֶלֶךְ הַבַּרְבּוֹרִים."

 

גיל לומד על האסון האקולוגי באגם החולה, "אצבעוני" 133
 לחצו להגדלת התמונה

 

"גִיל הֵעִיר מִיָּד אֶת הָאַיִּל. יָשַׁב עַל רֹאשׁוֹ בֵּין קַרְנָיו, וְקָרָא: נְגַח אַיִל, נְגַח בַּתַּן הָרִאשׁוֹן."

 

גיל מציל את האיל ואת הכבשים משיני שלושה תנים טורפים, אצבעוני 117
 לחצו להגדלת התמונה

 

כתבות נוספות שאנחנו בטוחים שתאהבו:

מסע הפלאים של סלמה לגרלף ואהובתה בירושלים

כשאליעזר בן יהודה פגש את פאספארטו

איה פלוטו? השתתפו בחידון הטריוויה שלנו

מה ללבוש בסופ"ש? טיפים מגורו האופנה העברייה חמדה בן-יהודה

פגישת המחזור של דיירי "דירה להשכיר"

מאגר דיגיטלי: עיתונות ילדים של פעם

פגישת המחזור של דיירי "דירה להשכיר"

שיחותיהם הפרטיות של דיירי 'דירה להשכיר' נחשפות

אחרי שהם כבר הפכו לסלבס פה בארצנו, התרנגולת, הקוקיה, החתולה, הסנאית, היונה, ואפילו החזיר (שעבר גם הוא לבניין, ומתגורר במקלט המגדל שנמצא בטווח הקטיושות) פתחו קבוצת וואטסאפ בשם "המגדל הכי שווה בעמק היפה".

בין רגעי הנוסטלגיה חושפים הדיירים גם פרטים מפתיעים ולא מוכרים על הסיפור שנכתב אודותיהם.

רגע לפני שהרשויות משמידות את הבניין במסגרת תמ"א 38, ומקימים במקומו מגדל יוקרה בן 27 קומות, אנחנו חושפים לפניכם את השיחות הפנימיות של הדיירים!

 

פרויקט מיוחד: גלו את הסיפור מאחורי השירים והספרים האהובים

מכירים סיפורים נוספים שמאחורי השירים? הצטרפו לקהילת "הסיפור מאחורי" בפייסבוק ושתפו אותנו

כתבות נוספות

מיוחד: מסע אל יצירתה של לאה גולדברג

"עוֹד שָׁבוּעַ, עוֹד חֹדֶשׁ, עוד שָׁנָה": לאה גולדברג נפרדת מהחיים

הצצה נדירה אל העולם הפנטסטי של לאה גולדברג

"האמנם עוד יבואו ימים?": לאה גולדברג כותבת על היום שבו יהיה שוב מותר לאהוב

איה פלוטו? השתתפו בחידון הטריוויה שלנו על חייה ויצירתה של לאה גולדברג

עיתונות היסטורית: כשהיטלר הפך לבדיחה

עם עליית הנאצים באירופה, נחשף הישוב היהודי לזוועות ההולכות והמתגברות, שהותירו אותו חסר-אונים מול ההשתוללות הנאצית. עיתוני התקופה חושפים את ההתמודדות ההומריסטית של אנשי הישוב עם המצב בתחילת המלחמה, במהלכה ולאחריה.

הימים הם ימי עליית הנאצים באירופה, והפיהרר החדש של גרמניה מקדיש נאום אחר נאום לתקיפת היהודים. אלו גם הימים בהם העם היהודי נמצא בפתחה – ובחלק מהמקרים אף במהלכה – של הטרגדיה הגדולה מכולן. היישוב העברי הנאבק להתבסס בארץ אמנם עקב באובססיביות אחר הידיעות הזורמות מהיבשת, אך בהיותו חסר אונים מול ההשתוללות הנאצית – התמודד עם הזוועות ההולכות והמתגברות בין היתר באמצעות הומור.

באמצעות אתר עיתונות יהודית היסטורית, שמאפשר חיפוש קטעי עיתונות מזמנים עברו, אספנו שורה של בדיחות על "המצב". חלק מהבדיחות הומצאו פה בארץ ישראל, וחלק "יובאו" מאירופה. חלק מהבדיחות פורסמו בשנים של עליית הנאציזם, וחלק פורסמו במהלך המלחמה ולאחריה.

מעולם ההומור והטרגדיה לא שולבו​ כך. אנחנו מזמינים אתכם לעיין גם בעיתונים המלאים עצמם ששופכים אור על הדרך שבה ראה הישוב העברי בארץ ישראל את הסכנות שבאירופה.

לחיצה על הבדיחה תפתח את העיתון המלא בו היא מופיעה.

 

בדיחה שפורסמה בטור ההומור "בבת-צחוק" בעיתון "דבר" של ה-10 באוקטובר, 1934:

 

השפם של היטלר והשפם של צ'רלי צ'פלין – בדיחה שפורסמה ב-22 בנובמבר 1934:

היהודי בעל הפיאות הארוכות שם ללעג את קבוצת הנאצים הנלהבים בבדיחה שפורסמה ב-26 בדצמבר 1934 ב"דואר היום":

 

מייחלים לסופו של היטלר שנה וחצי לפני פרוץ המלחמה. בדיחות שפורסמו ב"דבר" ב-30 במרץ 1938:

 

"המשקיף" של התנועה הרוויזיוניסיטית מביא "צרור בדיחות" מגרמניה ב-14 באפריל 1939:

 

אלו הם כבר ימי המלחמה, ו"המשקיף" מייבא מלונדון בדיחה על ברית היטלר-מוסוליני ב-24 בנובמבר 1940:

בדיחה מיובאת נוספת, הפעם מצרפת, שפורסמה גם היא ב"המשקיף" ב-19 ביוני 1944:

 

וזהו כבר צרור של בדיחות שפורסם אחרי המלחמה ב"דבר" ב-28 בפרואר 1947:


אתם מוזמנים לקרוא גם את הכתבות הבאות:

1. היישוב העברי מדווח על תעלומת מותו של היטלר

2. איירין הרנד: האישה שיצאה כנגד היטלר

3. מכתבים אישיים: כך לחמה לוסי דרייפוס למען בעלה

למבוגרים בלבד: סיפורו של שיר הסקס מהמאה ה-18

יש שיקראו לזה ארוטיקה, ויש שיחמירו ויטענו שמדובר בלא פחות מפורנוגרפיה, אבל מה שבטוח הוא שהבטן היהודית-עברית של סוף המאה ה-18, התקשתה מאוד "לעכל" את "שיר עגבים" של המשכיל חובב השפה העברית יהודה ליב בן-זאב.

​ותאמר: "הנה אוצרי לך פתחתי
וכל אשר לי לפניך ערכתי;
השוק והחזה לך יהיו למנה,
דוש כהידוש תבן במדמנה;
הרק חנית, קרב ושלח,
על במתי רכב וצלח".

 

יש שיקראו לזה ארוטיקה, ויש שיחמירו ויטענו שמדובר בלא פחות מפורנוגרפיה, אבל מה שבטוח הוא שהבטן היהודית-עברית של סוף המאה ה-18, התקשתה מאוד "לעכל" את "שיר עגבים" של המשכיל חובב השפה העברית יהודה ליב בן-זאב.

ואז יום אחד, עבר שיר הזימה מהעתקה ומקריאה מחתרתית בחדרי חדרים – לספר מודפס.

בשנת 1977 נפל דבר בישראל. אחרי שנים רבות שהשיר עבר והועתק מכתב יד לכתב יד, החליט ההיסטוריון והביבליוגרף הישראלי גצל קרסל, שארכיונו האישי שמור בספרייה הלאומית, להעביר לדפוס את אחד השירים הפרועים והנועזים ביותר שנכתבו בעברית, "שיר עגבים". למען האמת, קרסל חשב על כך כבר ב-1971, אבל נראה שהעדיף לחכות כמה שנים עד שהקהל הישראלי יהיה בשל לשיר זימה עברי ישן נושן.

 

העמוד הראשון של "שיר עגבים" מתוך הספר החתרני

 

לשיר הנועז אחראי איש ההשכלה יהודה ליב בן-זאב (1811-1764). בן-זאב נולד בלבוב, אך לאחר חתונתו עבר לקראקא (היא קרקוב), ועל חלק מחיבוריו באותה תקופה חתם בראשי תיבות י-ל-ק (יהודה ליב קראקא). הפרשן, הבלשן והלקסיקוגרף בן-זאב רצה להוכיח לסובבים אותו שאפשר לעשות הכול בלשון העברית – ואפילו לחבר שיר זימה בעברית צחה.

כיאה לשיר שיש בו אלמנטים מחתרתיים, הודפס השיר באופן מחתרתי, וקרסל הסתפק בהוצאה פרטית של 300 עותקים בלבד. עותק אחד נמצא כמובן בספרייה הלאומית. עותקים אחרים שנשארו נמכרים כיום במכירות פומביות תמורת מאות ואלפי שקלים.

 

הרחיקו את הילדים! טעימה נוספת מהספר המחתרתי

 

"שירו של בן-זאב זכה לתפוצה, שקשה למצוא דוגמתה, בעודו בכתב יד", כתב קרסל בהקדמה לספר. "היו מעתיקים אותו בכל העולם היהודי, כל הקוראים הזדעזעו במירכאות ובלעדיהן, אולם קראוהו והעתיקוהו, עד היום הזה… הפעם אנו מדפיסים אותו סוף סוף, ושמים קץ לנדודיו מיד אל יד בכתב-יד במשך 170-160 שנה".

פרסום השיר היה מסעיר עד כדי כך שעיתוני התקופה דיווחו על כך בהרחבה:

 

 

מה חשבו על השיר גדולי האומה

 

"שיר עגבים": הגרסה המלאה

בָּעֶרֶב הָלֹךְ הָלַכְתִּי פַּעַם,
בְּנֶשֶׁף חִשְׁקִי לִטְעֹם טַעַם.
בָּאתִי אֶל עֵמֶק הַשָּׁוֶה
וְהִנֵּה הוּא כְּגַן רָוֶה;
עֲלָמוֹת וּבְתוּלוֹת הֵנָּה וָהֵנָּה
בְּכָל עֵבֶר וּבְכָל פִּנָּה.
וָאֶגַּשׁ וָאֶקְרַב אֶל הָאַחַת,
וָאֶתְפְּשָׂהּ בְּבִגְדָהּ מִתַּחַת,
וָאֹמַר: „הָבָה נָא, אָבוֹא אֵלַיִךְ,
עִבְרִי לְפָנַי וְאָנֹכִי אַחֲרַיִךְ”.
וַתַּעֲבֹר לְפָנַי דֶּרֶךְ לְהוֹרוֹת
לְמָקוֹם פְּלוֹנִי אַלְמוֹנִי הַתַּחֲנוֹת.

הָעַלְמָה הֱבִיאַתְנִי חַדְרָהּ,
וְהִתְבּוֹנַנְתִּי אֶל יָפְיָהּ וַהֲדָרָהּ,
וְהִנֵּה רַעְיָתִי מְלֵאָה חֵן וְיֹפִי.
בָּרָה כַּחַמָּה זַכָּה מִדֹּפִי;
עֵינֶיהָ זִיקֵי אֵשׁ יִתְלֶהָטוּ,
עַפְעַפֶּיהָ גַּחֲלֵי־אֵשׁ יִתְמַלָּטוּ.

מִהַרְתִּי וַהֲסִירוֹתִי הַמִּטְפַּחַת
לִטְמֹן יָדִי בַּצַּלַּחַת,
והִנֵּה בְּנוֹת הַחֵשֶׁק גִּבְעוֹת הַתַּאֲוָה
כְּהָרִים גַּבְנוּנִים עֲנָקַתְמוֹ גַאֲוָה;
בְּיָד וְיָד חִפַּשְׂתִּי אַחַת וְאַחַת
וְרָוִיתִי מְלוֹא כַּף נַחַת.

לְאַט לְאַט צָעֲדָה הַמִּטָּה,
בִּגְדָהּ וּכְסוּתָהּ מֵעָלֶיהָ הִפְשִׁיטָה,
וַתַּעַל וַתִּשְׁכַּב עַל גַּבָּהּ.
וָאֶקְרַב לְדַבֵּר עַל לִבָּהּ:
„אַיֶּלֶת־אֲהָבִים, יַעֲלַת־מַחֲמַדִּים,
נִתְעַלְּסָה בַּאֲהָבִים, נִרְוֶה דּוֹדִים”.
וַתֹּאמֶר: „הִנֵּה אוֹצָרִי לְךָ פָּתַחְתִּי
וְכָל אֲשֶׁר לִי לְפָנֶיךָ עָרַכְתִּי;
הַשּׁוֹק וְהֶחָזֶה לְךָ יִהְיוּ לְמָנָה,
דּוּשׁ כְּהִדּוֹשׁ תֶּבֶן בַּמַּדְמֵנָה;
הָרֵק חֲנִית, קְרַב וּשְׁלַח,
עַל בָּמָתִי רְכַב וּצְלַח”.

אָז מִהַרְתִּי, יְצוּעָהּ עָלִיתִי,
שׁוּלֵי כְּסוּתָהּ בְּנַחַת גִּלִּיתִי,
וְהִנֵּה עַמּוּדֵי שֵׁשׁ שׁוֹקֶיהָ,
גְּלִילִים כַּדּוּרִים שְׁתֵּי בִּרְכֶּיהָ,
וּבְנוֹת שֵׁת כְּאַגַּן־הַסַּהַר,
כְּלִבְנַת־סַפִּיר לָטֹהַר.

תּוֹכָן סָפוּן הֵיכַל הָעֹנֶג,
רַךְ מִשֶּׁמֶן חָלָק מִדּוֹנַג;
חֹרֶשׁ מֵצַל סְבִיב הַקֻּבָּה,
וְהוּא בַּסֵּתֶר טָמוּן בְּחֻבָּהּ,
לֹא הִתְמַהְמַהְתִּי וְלֹא בוֹשַׁשְׁתִּי,
אֶת כָּל כֵּלֶיהָ מִשַּׁשְׁתִּי.

אָחַזְתִּי בָּזֶה וְגַם בָּזֶה,
פַּעַם הַשּׁוֹק וּפַעַם הֶחָזֶה;
כֻּלָּמוֹ יַחַד הִרְוַנִי נַחַת,
הַשָּׁדַיִם מִמַּעַל וְהַתְּהוֹם מִתַּחַת.
וְלֹא יָכוֹל דּוֹדִי לְהִתְאַפֵּק
לְכָל הַנִּצָּבִים עָלָיו וְהוּא מִתְרַפֵּק.

כִּי הֵחֵל לְפַעֲמוֹ רוּחַ הַחֵשֶׁק,
וַיָּרֵק חֲנִיכָיו בְּרֹמַח וָנֶשֶׁק;
הִתְאַזֵּר כְּגִבּוֹר לִפְרֹץ פָּרֶץ,
לָבוֹא עָלֶיהָ בְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ.
וַיִּתְחַזֵּק וַיֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ;
וְלֹא יָכוֹל דּוֹדִי לָצֵאת כִּי הִכְבִּיד נְחֻשְׁתּוֹ,

כִּמְעַט פָּתַחְתִּי מוֹסְרוֹת הַמִּכְנָסַיִם
וַיָּקָם וַיְעוֹרֵר אִישׁ־הַבֵּינַיִם;
וְהִנֵּה הוּא כְּחָתָן יוֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ,
כְּעֵץ אֶרֶז רַעֲנָן כִּפָּתוֹ.
תֹּאמֶר: „לָמָּה זֶה תַּעֲמֹד בַּחוּצָה?
וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת, רוּצָה!
„רְדָה עָלַי אַל תַּעֲמֹד;
עוּשִׁי, גֹּשִׁי, חוּשִׁי, כִּי אֶחֱמֹד;
אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת, כִּי טָהַרְתִּי,
וְאַל תַּעֲצֹר לִרְכֹּב, כִּי אָז אָמַרְתִּי”.
וָאֹמַר: „שִׂימִי נָא יָדֵךְ תַּחַת יְרֵכִי,
אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה הוֹלִיכִי;

„וַעֲשִׂי כַּאֲשֶׁר עִם לְבָבִי;
שִׁלְחִי יָדֵךְ וְאֶחֳזִי בִזְנָבִי;
הַחֲזִיקִי יָדֵךְ בּוֹ לְנַסּוֹתוֹ,
אוּלַי מִקְשָׁה תַּעֲשִׂי אוֹתוֹ”.
וַתֹּאחֶז בּוֹ וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפָּהּ;
וַתִּשְׂמַח בּוֹ וַתְּכַסֵּהוּ בְּגַפָּהּ.

וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה,
בָּחוּר כַּאֲרָזִים דָּגוּל מֵרְבָבָה.
וַתֹּאמֶר: „עָלַץ לִבִּי רָמָה קַרְנִי,
אַתָּה בֶּן מְדוּשָׁתִי וּבֶן גָּרְנִי”.
דּוֹדִי צַח וְאָדֹם חוֹצֵב לֶהָבָה,
רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז רָצוּף אַהֲבָה.

אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ מְנָת כּוֹסִי,
עַד שֶׁהֲבִיאוֹתִיו אֶל חֶדֶר הוֹרָתִי.
כְּבִכּוּרָהּ בְּעוֹדָהּ בְּכַפָּהּ תִּבְלָעֶנָּה
אֶל מְקוֹם שָׁם דֶּרֶךְ תַּנְחֶנָּה;
ותִּתְקָעֵהוּ יָתֵד בְּמָקוֹם נֶאֱמָן,
בַּחֲמוּקֵי יְרֵכָהּ מַעֲשֵׂי־יְדֵי אָמָּן.

אָז פַּצְתִּי אֶת פִּיהָ לְמוּלִי
לִבְלֹעַ אֶת כָּל הַיְּקוּם בְּרַגְלִי.
כְּצִפּוֹר יוֹרֵד אֶל קִנּוֹ,
כֵּן יָרַד דּוֹדִי לְגַנּוֹ;
וְהוּא מִתְעַדֵּן וּמִתְפַּנֵּק
כְּאֶרֶז מִבָּשָׁן יְזַנֵּק.

מְדַלֵּג וּמְקַפֵּץ כְּצִפּוֹר בָּרֶשֶׁת,
שָׁחוּק וְכָתוּת כֶּעֱלִי בַּמַּכְתֶּשֶׁת.
אָז פָּרַץ כְּנַחַל שׁוֹטֵף מְקוֹרָהּ,
וְקַשְׁתִּי חִצֵּי חִשְׁקָהּ הֶעֱרָה.
וְהוּא הוֹלֵךְ וְחָזָק
רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק.

זֶרֶם־חֶמֶד עָלָיו הִרְעִיפָה
כְּמַיִם קָרִים עַל נֶפֶשׁ עֲיֵפָה,
וַיִּמֶץ טַל מְלוֹא סֵפֶל.
אָז גָּבְרָה תַּאֲוָתָהּ כֶּפֶל,
וַתִּסְגֹּר בַּעֲדִי יָדֶיהָ וְלָחֲצָה
לְבִלְתִּי נְתוֹן דּוֹדִי צֵאת הַחוּצָה.

תָּקְעָה יְרֵכָהּ, הִשְׁפִּילָה הֵרִימָה;
דַּהֲרוֹת דַּהֲרוֹת סוּס מִלְחַמְתָּהּ.
כִּי סָעַר בְּלִבָּהּ שַׁלְהֶבֶת אַהֲבָתָהּ,
חִזְּקָה דְּבָרֶיהָ וְהֵעִיזָה:
„עָמֹק עָמֹק” – הָיוּ דְּבָרֶיהָ,
כְּשַׁעֲטַת הַסּוּס נָחֲרָה

כִּי רָפְתָה מְעַט וְחָלְשָׁה
מֵעֹצֶר רוּחַ וּמֵעֲבוֹדָה קָשָׁה;
פִּתְאוֹם גִּלְּתָה מְקוֹרָהּ וְהֶעֶרְתָה,
חָרְקָה שֵׁן וְעִקְּמָה שְׂפָתָהּ
לֵאמֹר: „עוֹד מְעַט; עַתָּה, עַתָּה”.
בַּהֲגִיגָהּ בָּעֲרָה אֵשׁ וּלְשׁוֹנָהּ לָהֲטָה:
„אוֹי, אוֹי, חַיֶּיךָ כִּי הִתְאַוֵּיתִי,
הָ, הָ, הָ, הֶרֶף, אוֹיָה כִּי נִדְמֵיתִי!”

וַיִּשְׁקֹט הַזַּעַף וַתָּקָם סְעָרָה לִדְמָמָה,
תִּתְעַלָּף וַתִּשְׁכַּב בְּפֶה נֶאֱלָמָה.
דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר,
מֵעַי חֳמַרְמְרוּ, נָסוֹגוּ אָחוֹר,
כְּבֹשֶׁת רַכֵּי־הַלֵּב בְּנוּסָם מֵהַמַּעֲרָכָה
כֵּן פָּנָיו זוֹעֲפִים וַחֲמָתוֹ שָׁכָכָה.

הלצות לחג פורים ושיר שבח לנפוליאון

יהודה ליב בן-זאב היה טיפוס מעניין מאוד, שגם חיבר כמה וכמה ספרי מליצה ושיר. בין יצירותיו האחרות:

שיר מיוחד שנכתב לכבוד חתונתם של נפוליאון ומארי לואיז, בו מופיעים הבתים הבאים:

אַך יוֹם כְּלוּלוֹת הוּא יוֹם בּוֹ עַמִּים אֻשָּׁרוּ
בָּשָׂר וְדַם עָרְבוּ הַבְּרִית קִשְׁרוֹ חִזֵּקוּ
שָׁלוֹם אֱמוּנָה עִם אַהֲבָה יַחְדָּו נִקְשָׁרוּ
חוּטִים מְשֻׁלָשִׁים לֹא מַהֵר יִנָּתֵקוּ

נַפּוֹלְאָן מֵאָז נוֹדַע שִׁמְךָ בָּאָרֶץ
תָּמִיד גְּדוֹלוֹת עָשִׂיתָ רַבּוֹת פָּעַלְתָּ
כָּל מַעֲשֵׂה אַחֲרוֹן פָּרַץ עַל רִאשׁוֹן פָּרַץ
אַף אֵין בְּכֻלָּם חַד לֹא בוֹ שֵם עַד נָחָלְתָ

שיר שכולו בדיחות והלצות לכבוד חג הפורים, עם חיקויים שונים לתפילות מוכרות, שחלק מהמבקרים מצאו משעשע במידה טעונת שיפור, והשיר "מעוז צור לפורים", שמייחסים לו גם כן, שיר שכולל כמה שורות מחץ כמו "תיכון בית אכילתי ושם יעלה הריח".

 

 

 

נוסף לשירי ההלצה והעגבים, חיבר יהודה ליב בן-זאב גם ספרי עזר ללשון העברית, מילונים לעברית מקראית, ספרי מחקר ותרגומים חשובים, כך שגם מתנגדיו הודו כי למרות "רוחו החופשית", תרם רבות להגות ולשפה העברית.

כאן בקטלוג הספרייה תמצאו עוד ספרים וכתבים, חלקם מקוונים, של יהודה ליב בן-זאב.