ירושלים המקוממת מהריסותיה? תפילות הקינה של תשעה באב, גרסת 1967

כשהזמנים החדשים מצריכים תפילות חדשות: סיפור ניסיונם של חברי התנועה ליהדות של תורה להתאים את תפילות הקינה הנושנות על חורבן ירושלים למציאות החדשה שיצרה מלחמת ששת הימים.

ירושלים הנבנית מחורבנה? הכותל המערבי לאחר מלחמת ששת הימים, 1967. התמונה מתוך אוספי ביתמונה

מאז נפילת העיר העתיקה במלחמת העצמאות ועד יומה השלישי של מלחמת ששת הימים (ה-7 ביוני 1967) הייתה ירושלים עיר מחולקת:  מערבה של העיר בידי ישראל ומזרחה – בידי הירדנים. מאורעות כבירים (וספורים) בתולדות ישראל המודרנית – דוגמת הצהרת בלפור והקמת מדינת ישראל – משתווים לפרץ הרגשות שהולידו כיבוש מזרח העיר ושחרור הכותל המערבי.

הניצחון האדיר ביותר שידעה מדינת ישראל עורר שורה ארוכה של שאלות חדשות – פוליטיות, חברתיות, כלכליות ומדיניות. אך דווקא הסמיכות של ששת הימים לתשעה באב העלתה שאלה הלכתית נוקבת: כיצד יש לציין את יום התענית – יום האבל על חורבנם של שני בתי המקדש, וחורבנה של העיר כולה?

 

אפרים אלימלך אורבך (1991-1912).
התמונה לקוחה מתוך אוסף שבדרון השמור בספרייה הלאומית

 

את החלל הזה החליט לנסות ולמלא אפרים אלימלך אורבך, מגדולי החוקרים של מדעי היהדות בעת המודרנית, חתן פרס ישראל לשנת 1955 ומנהיג "התנועה ליהדות של תורה". אורבך הציע נוסח מחודש ל"תפילת נחם" – נוסח שיתחשב בגודל השעה.

הנוסח המקורי של "תפילת נחם" שהתווסף אל ברכת ירושלים בתפילת שמונה עשרה בתשעה באב נפתח כך:

רחם ה' אלהינו ברחמיך הרבים ובחסדיך הנאמנים עלינו ועל עמך ישראל, ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך, ועל העיר האבילה והחריבה וההרוסה והשוממה, הנתונה ביד זרים הרמוסה ביד עריצים ויירשוה לגיונות ויחללוה עובדי פסילים, ולישראל עמך נתת נחלה ולזרע ישורון ירושה הורשתה, כי באש היצתה ובאש את עתיד לנחמה כאמור: ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה.

על פני הנוסח עתיק היומין הציע אורבך את הפתיחה הבאה:

רחם ה' אלהינו ברחמיך הרבים ובחסדיך הנאמנים עלינו ועל עמך ישראל ועל ירושלים עירך, הנבנית מחורבנה, המקוממת מהריסותיה והמיושבת משוממותה.

 

מה עמד מאחורי החלטה זו?

את התנועה ליהדות של תורה הקים אורבך יחד עם חוקרים דתיים בולטים בפסח תשכ"ו (אפריל 1966) במטרה לספק מענה לשתי מטרות על: לשבור את המחיצה שקמה במדינת ישראל בין היהודים "הדתיים" ליהודים "החילוניים" על ידי קירוב שתי הקבוצות אל תורת ישראל מתוך חינוך ולא כפייה. שנית, יישובה של מה שנראה על פניו כסתירה בלתי ניתנת ליישוב: המודרנה והדת היהודית.

דרך פעילותה המרתק של התנועה מאפשר לנו להתרשם מהטיעונים המקוריים של שינוי "תפילת נחם" כפי שנוסחו על ידי חברי התנועה בעצמם. בתור תנועה שהציבה בראש מטרותיה את החדרת ידיעת התורה ושמירת המצוות בכל שכבות העם בו בזמן שהיא פועלת להבטחת חופש הדת בישראל עמדו אורבך וחבריו לתנועה מול קושי מובנה: כיצד לגרום לעם היושב בציון לקבל את השינוי בתפילה?

את זאת עשתה התנועה באותה הדרך שפעלה עד כה: הסברה ושכנוע.

 

איגרת תשעה באב שהוציאה לאור התנועה ליהדות של תורה בשנת תשכ"ז (אוגוסט 1967). לפריט בקטלוג הספרייה הלאומית לחצו

 

מיד לאחר שחרור הכותל, הנפיקה התנועה ליהדות של תורה עבור חבריה ואוהדיה את הנוסח החדש של תפילת נחם בצירוף הקדמה נרגשת:

"זה כבר הגיעו חוגים רחבים של יהודים שומרי תורה ומצוות לידי הכרת הצורך בהמשכת פיתוחו של סדר התפילות, שצמח ונתהווה מדור לדור. לאור הישועה הגדולה, שבאה לנו עתה בחסדי ה', נתחזק צורך זה ביותר."

את הניצחון במערכה זקפו חברי התנועה לזכותו של אלוהי ישראל. לאור המצב החדש הציעו לשנות את תפילות הקינה: "רגש התודה והכרת הטובה לה' יתברך על המעשים הגדולים, שדורות נתאוו להם והתפללו אליהם ובחלקנו נפלה הזכות לראותם, חייבים למצוא ביטויים בתפילותינו; ובוודאי שאין מקום להוציא מפינו דברים, שהיו יפים לשעתם, והעומדים בסתירה משוועת למצב, שבו אנו נתונים כיום."

היות ש"הנה ממשמש ובא צום תשעה באב. אין ספק שיש להמשיך ולקיים את היום כיום צום ואבל… וראוי יום זה, שכל ישראל יתענו בו כדברי הרמב"ם – "כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה", ויהא בו מקום לתהות על מהותו ודמותו של עולמנו הרוחני… אך דווקא משום כך אי-אפשר להמשיך ולומר כיום תפילות וקינות, שבהן מדובר על מצב עם ישראל כנדכא ושפל ובזוי בעמים ועל ירושלים האבלה והחרבה והשוממה והבזויה מבלי בניה, שהיא ירושת גויים וליגיונות."

לסיום סיכמו חברי התנועה כי "מתוך הכרה זו הננו באים להציע את הנוסח המצורף בזה במקום תפילת "נחם", וגם מניחים אנו, שלא יקשה על קהילות ישראל לבחור מתוך מנהגי הקינות השונים לפי עדותיהם את הקינות התואמות את רוח הדברים דלעיל."

הנוסח שהציעו אורבך וחבריו לתנועה התקבל במספר קיבוצים דתיים ונשמע גם בערבי תשעה באב בימינו. הנוסח הזה מלמד על האופטימיות האדירה שהציפו את חברי התנועה לנוכח ניצחון ששת הימים, אך תהיה זו טעות לראות בו מהלך קיצוני או חסר תקדים. גם נציג הממסד הרבני במדינת ישראל, הרב הראשי לישראל שלמה גורן, התקין מספר שינויים בתפילת נחם "לאחר שחרור הר-הבית וירושלים, לתשעה באב תשכ"ז". אך בניגוד לנוסח של אורבך והתנועה ליהדות של תורה, שומר הנוסח המתוקן שהציע הרב גורן על נימת האבל והקינה שבתפילה המקורית.

 

הנוסח שהציע הרב שלמה גורן, לפריט בקטלוג הספרייה הלאומית לחצו

 

הכתבה חוברה בעזרתו של ד"ר חזי עמיאור, אוצר אוסף ישראל בספרייה הלאומית.

 

 

כתבות נוספות

כתב יד מגניזת קהיר: ערב תשעה באב והמשיח בפתח

מדוע בחר ש"י עגנון דווקא בתשעה באב להיות יום הולדתו?

 




כך המציא נפוליאון את הרבנות הראשית

איך מתחתנים? ועם כמה נשים מותר? והשאלה המאוד רלוונטית: מה גובר על מה - הדת או המדינה? אילו הם רק חלק מהשאלות שהסנהדרין הגדול של הקיסר נפוליאון התבקש להשיב עליהם.

הקיסר נפוליאון מעניק אמנציפציה ליהודים המתחננים, מתוך הדפסה צרפתית – מקור לא ידוע

כשלא היו עסוקים בהחרבת העולם הישן ובבריאת עולם חדש ומופלא, ניקרה "השאלה היהודית" בראשם של המהפכנים הצרפתיים עד שהחלה לסמל את הקושייה הגדולה ביותר של הנאורות: האם בכוחו של האדם להשתנות? היהודי, שסימל יותר מכל קבוצה אחרת את השונות האנושית (ובעיקר, קיום שאיננו נוצרי), עמד עתה בראש פרויקט "ההתחדשות" האדיר שייעדה המהפכה הצרפתית לבני האומה הצרפתית.

רעיון "ההתחדשות" קיפל בתוכו גם חישוב פוליטי קר: הוא בחן אילו מקבוצות החברה הצרפתית של אחרי המהפכה מוכנות לקבל זכויות פוליטיות ולתרום את חלקן לכינון עולם נאור יותר, רציונלי וחף מדעות קדומות. ההפרדה הראשונית שביצעו המהפכנים נגעה לשאלת האזרחות: האם עניי צרפת, וביניהם היהודים, זכאים ב"אזרחות פעילה" – משמע, בזכות לבחור ולהיבחר למוסדות הפוליטיים של המהפכה – או שמא הם זכאים רק ל"אזרחות סבילה" – שמגולמת בצורה הברורה ביותר בהגנה הפטרונית של הרפובליקה? גם לתומכים הנחושים ביותר באמנציפציה של היהודים היה תנאי מקדים: על יהודי צרפת לוותר על כל דרישה ללאומיות יהודית ולהיטמע כיחידים באומה הצרפתית. היהודיות של יהודי צרפת היא, על כן, ביטוי של דתם ודתם בלבד.

הביטוי המעניין ביותר של היחס האמביוולנטי, אך עם זאת החיובי, כלפי היהודים במהפכה נמצא במאמרו של המהפכן הנרי גרגואר (Gregoire) אשר טען שמצבם הירוד של היהודים נובע משתי סיבות עיקריות: האפליה הנוצרית כנגדם, והתורות "המגוחכות" שמפיצים רבניהם. הוא קרא לאומה הצרפתית להושיט יד ליהודיה כדי להרימם מאשפתות, וליהודים להירתם למאמץ ולהפוך עצמם לאנשים מודרניים יותר.

 

הוגה ההתחדשות היהודית – הנרי גרגואר (Gregoire), תחריט מאת ס. ג'יי. לה גרוס

 

בספטמבר 1791 נקבעה חקיקה חסרת תקדים בכיוון זה: ביטול כל הבחנה חוקית בין יהודים ללא יהודים ברפובליקה הצרפתית. מבחינה משפטית גרידא, היהודים הפסיקו במהלך העשור המהפכני להיות קבוצה מובחנת. הייתה בצעד זה ברכה וקללה: האמנציפציה המפתיעה איפשרה ליהודים כיחידים להשתלב ביתר קלות בחברה הצרפתית. עם זאת, עבור חברה בעלת צביון קהילתי מובהק, שום גוף – רבני או אחר – לא יכול היה לפנות לשלטון ולהתמקח על זכויותיהם הקולקטיביות.

 

הענק הצרפתי עולה על בימת ההיסטוריה

 

לתוך הקלחת המהפכנית הזאת נכנס בשנת 1789 הגנרל עטור התהילה, נפוליאון בונפרטה. הוא ביצע הפיכה צבאית ברפובליקה והקים משטר קצר ימים – הקונסולאט. בראש המשטר קצר הימים עמדו הקונסול הראשון – נפוליאון עצמו, ומתחתיו שני קונסולים נוספים, אשר החליפו את הוועדה המהפכנית הקודמת – הדירקטוריון שכשל.

מתוך רצון עמוק להפיק לקחים מכישלונותיה של המהפכה, חתר נפוליאון, הקונסול הראשון שבשנת 1804 גם הכתיר את עצמו לקיסר, להשגת שורה של הסכמים ופשרות היסטוריות: הסכם פיוס (הקונקורדאט) עם האפיפיור בשנת 1801, והכרה בכנסיות הלותרנית והקלווניסטית ככנסיות לגיטימיות בצרפת. הסמכות הרבנית בצרפת, שאיבדה הרבה מכוחה ומתפקידה עם המהפכה, פנתה אל המשטר החדש בדרישה לפתרון דומה.

בניסיון להשיג לגיטימציה למשטר דיקטטורי שמקורותיו בהפיכה צבאית, בחר נפוליאון ביהודים כמקרה מבחן תעמולתי. לאחר שביסס את מעמדו כמשחרר היהודים עם ביטול החובה לגור בגטאות, זימן ב-30 במאי 1806 אסיפת נכבדים יהודים שהורכבה מרבנים, פקידים ומנהיגים יהודים נאורים וידועים. האסיפה זומנה בעקבות תלונה שהוגשה נגד יהודי אלזס בטענה שהם גובים ריבית נשך משכניהם הנוצרים. מטרתו של נפוליאון הייתה להביא להשתלבותם של היהודים, ואף להטמעותם המלאה בחברה הצרפתית. במיוחד היה נפוליאון מעוניין שהיהודים ינטשו את דרכיהם השגויות – בעיקר, את מקור פרנסתם כמלווים בריבית לנוצרים – ויאמצו מלאכות ומשלחי יד שיתרמו להם ולאומה הצרפתית.

 

הקיסר נפוליאון מעניק אמנציפציה ליהודים המתחננים, מתוך הדפסה צרפתית – מקור לא ידוע

 

בין דת למדינה: הסנהדרין החדש

על מנת לתת תוקף רשמי, לבסס ולהרחיב את מסקנות האסיפה, כינס נפוליאון אסיפה נרחבת יותר לא רק מצרפת אלא מאירופה כולה. כמו כמעט כל דבר שעשה הקיסר, עמד מאחורי צעד זה חזון שאפתני לעתיד: נפוליאון דרש יצירת קודקס הלכתי-חוקתי חדש שיעמוד לכל היהודים בכל הדורות, אליו יהיו מחוייבים כמו אל התלמוד. הוא קרא לגוף החדש שהוקם בפברואר 1807 "הסנהדרין הגדול", וקבע שכמו מקבילו העתיק, עליו להיות מורכב משבעים ואחד משתתפים. שלא כבעבר, עשרים וחמישה מחבריו לא היו אנשי דת.

המסמך שהנפיק "הסנהדרין הגדול", שנכתב בצרפתית ותורגם במקביל לעברית, מספק 12 תשובות מרתקות ל-12 השאלות ששיגר נפוליאון: חברי הסנהדרין ביקשו לאחוז ככל יכולתם בשני צדי המקל. הם קבעו שעל היהודים לפעול להשתלב בממלכות בהם הם יושבים, אך בכל זאת לשמור על זהותם הדתית. אך כשהנאמנות למדינה מתנגשת עם הנאמנות להלכה, נראה שהמדינה היא שתצא כשידה על העליונה. דוגמה לכך היא התקנה השישית במסמך, הקובעת שכאשר חובותיו הצבאיות של יהודי מתנגשות עם שמירת המצוות, הוא רשאי להימנע מלשמור על מצוות מסוימות על מנת להגן על מדינתנו.

 

פתיחת המסמך שהנפיק "הסנהדרין הגדול", הדפסה משנת 1814. המסמך המלא ניתן להורדה באתר Hebrewbooks.com

 

בשאר התקנות נעשה ניסיון כן ואמיץ לשלב בין שתי הרשויות – המדינה הצרפתית והדת היהודית, ולמצוא את דרך המלך (או הקיסר) ביניהן. הדוגמה הבולטת בהקשר זה היא טקס הנישואין: על מנת שטקס הנישואין יהיה כשר לפי הסנהדרין, על הזוג להירשם אצל פקיד ממשלתי בנוסף על הטקס הדתי שמבצע רב.

 

הסנהדרין דנים בשאלה: האם מותר ליהודי לשאת יותר מאישה אחת? המסמך המלא ניתן להורדה באתר Hebrewbooks.com

 

משעה שהציג הסנהדרין את תשובותיו המלומדות (בצרפתית ובעברית) לשתים-עשרה השאלות ששיגר נפוליאון, שאלות שנגעו לדרך בה החוק היהודי והחוק הצרפתי אמורים להשתלב, קרא הקיסר לפירוקו ולהקמת שש קונסיסטוריות בצרפת גופא – גופים שתפקידם לאכוף את קביעות הסנהדרין.

אם כל זה נשמע מעט מוכר לכם, אתם לא טועים. היה זה למעשה הגלגול המודרני הראשון של "הרבנות הראשית" – רעיון שהתגלגל לקהילות שונות בצרפת ובגרמניה, ואפילו במדינת ישראל. כהוקרת תודה על ניסיונות השילוב הבלתי נלאים של קיסר הצרפתים (כולל צרפתים בני דת משה) חיברו יהודי האימפריה המתרחבת של נפוליאון עשרות רבות של שירים, דרשות וטקסטים דתיים בהם הוכתר נפוליאון כ"נבחר האל". הקהילה היהודית ניצלה כל הזדמנות לחגוג כל מאורע חיובי בחייו של נפוליאון: הינצלותו מהתנקשות, נצחון צבאותיו, הכתרתו לקיסר, יום הולדתו, נישואיו המלכותיים, לידת בנו ועוד ועוד ועוד.

 

ברכת מי שבירך לקיסר, מתוך "ספר מאסף המחלות". מאוספי הספרייה הלאומית

 

רגינה יונאס – סיפורה של הרבה הראשונה

מכתב נדיר מגרמניה הנאצית של 1938: רגינה יונאס, הרבה הראשונה, כותבת אל הפילוסוף וחוקר החסידות הנודע מרטין בובר ומבקשת לעלות ארצה.

צילום: Centrum Judaicum Archives, first published source: Klapheck, Elisa. Fräulein Rabbiner Jonas: The Story of the First Woman Rabbi, Toby Axelrod (Translated) ISBN 0-7879-6987-7

"נולדתי בברלין למשפחה דתית, ואבי נפטר כשמלאו לי 11 שנים. לא היו לי האמצעים ללמוד באוניברסיטה, אבל למדתי במרץ בבית המדרש הגבוה ללימודי היהדות. אני צריכה ורוצה לפרנס את אמי, שסובלת מאוד. (יש לי גם אח.)

– הרבה רגינה יונאס כותבת למרטין בובר ב-1938. מרטין בובר כבר גר בירושלים באותה עת.

 

מכתבה של רגינה יונאס אל מרטין בובר, עמוד ראשון. מתוך ארכיון מרטין בובר בספרייה הלאומית

 

טמון בקופסה בארכיוני הספרייה הלאומית, בתוך מעטפה מקופלת בקפידה, שמור מכתב של אישה פורצת דרך ומעוררת השראה שסיפורה כמעט אבד.

סיפורה של הרבה רגינה יונאס כמו נידון להישכח ואז להתגלות שוב ושוב. דמותה של האישה שהייתה חלוצה בתחומה ומנהיגה דתית שכיהנה בתור רבה בתקופה החשוכה של שלטון הנאצים, נותרה מעוררת מחלוקת עד עצם היום הזה. אלמלא מכתבים כמו זה ששלחה למרטין בובר, אפשר שסיפורה היה נשכח ודמותה הייתה נותרת באפלולית לנצח.

את התזה שלה בבית המדרש הגבוה ללימודי היהדות בברלין כתבה הרבה רגינה יונאס על הנושא: "האם נשים יכולות לכהן ברבנות" תשובתה הייתה חיובית והיא גיבתה אותה במקורות מקראיים, תלמודיים ורבניים. על עבודתה זו העניק לה המורה שלה, הרב אדוארד בנת', את הציון "טוב". היה זה ב-1930. כעבור שבועיים, נפטר הרב בנת' באופן פתאומי.

אולי בשל כך נאלצה רגינה להמתין עוד חמש שנים ארוכות עד שהוסמכה סוף סוף לרבנות. בברלין היא לא מצאה רב שיסמיך אותך והיה זה לבסוף רבה של העיר אופנבך, הרב הרפורמי ד"ר מקס דינמן, שהסמיך אותה באופן פרטי. יחד – הם שינו את פני ההיסטוריה של היהדות.

 

מכתבה של רגינה יונאס אל מרטין בובר, עמוד שני. מתוך ארכיון מרטין בובר בספרייה הלאומית

 

וכך, נעשתה יונאס לאישה הראשונה שהוסמכה לרבנות באופן רשמי. היא התעקשה שייפנו אליה בשם "הרב גברת" (פרוליין), שכן בשם "גברת הרב" (פראו) היה נהוג לפנות אל אשת הרב. יונאס בחרה ללבוש אדרת סגולה ולא אדרת שחורה בעת עבודתה. לא היה מי שימנע זאת ממנה מפני שלא היו כללים נהוגים בעניין כי מעולם לא הייתה אישה שקדמה לה והוסמכה לרבה. יונאס עבדה ללא ליאות כדי לקדם את השוויון בין נשים לגברים ביהדות, ונלחמה ללא הרף על מעמדה כרבה בתנועה הרפורמית בברלין.

ב-1938, רק שלוש שנים לאחר הסמכתה, שלחה את מכתבה זה למרטין בובר ובו סיפרה לו על עבודתה בברלין בתור רבה:

"אני מעניקה הדרכה רוחנית לחולים בבתי החולים ובבתי האבות בברלין, אני גם מרצה בבית הכנסת, עורכת הלוויות, ונושאת דרשות בבתי הכנסת של בתי האבות בברלין."

 

מכתבה של רגינה יונאס אל מרטין בובר, עמוד שלישי. מתוך ארכיון מרטין בובר בספרייה הלאומית

 

היו אלה תפקידים דתיים שעמיתיה הגברים לא התנגדו שתמלא, בשעה שהם קיימו טקסי נישואים ופיקחו על גירושים. ממכתבה למרטין בובר עולה תחושת דחיפות וסכנה המרמזת על הימים הנוראים שעתידים לבוא על היהודים בגרמניה:

"החיים הדתיים מתחילים להידרדר [בברלין].

אני סבורה שבחברה החסידית יש יותר חופש ויש פחות דעות קדומות כלפי נשים. קיוויתי למצוא אצלך הבנה לנושא שלא מצאתי אצל המורים שלי; 'שאלת האשה' היא שאלה מורכבת כמו 'השאלה היהודית' בתפוצות. אני לא רוצה לעזוב את המקצוע שלי, אני חייבת לעבוד בו. אולי יש אפשרות בארץ…"

יונאס שטיפלה באמה החולה והזקנה ותמכה באחיה, ביקשה להיעזר בבובר ולבדוק את האפשרות לעלות ארצה, אבל בסופו של דבר לא יכולה הייתה להשאיר אותם לבדם ונשארה בגרמניה.

בשנת 1942 גורשה רגינה יונאס יחד עם אמה למחנה הריכוז טרזינשטט. שם, בלב האפלה, היא הגשימה את ייעודה באופן המלא והנשגב ביותר, ניחמה את הבאים למחנה, נשאה דרשות מלאות חסד ותקווה עבור בני קהילתה שאותם כה אהבה ושעבור הזכות לשרת אותם בתור רבה נלחמה כל חייה.

על מותה של הרבה יונאס יש דיווחים סותרים. הדבר היחיד שידוע בוודאות הוא שהיא גורשה מטריזנשטט לאושוויץ באוקטובר 1944 ושבסוף שנת 1944 היא נרצחה שם, בת 42 שנים בלבד.

 

מכתבה של רגינה יונאס אל מרטין בובר, עמוד רביעי. מתוך ארכיון מרטין בובר בספרייה הלאומית

 

מכתבה של רגינה יונאס אל מרטין בובר, עמוד חמישי. מתוך ארכיון מרטין בובר בספרייה הלאומית

 

תודה לד"ר סטפן ליט ממחלקת הארכיונים על עזרתו בהכנת הכתבה.

אלבום תמונות נדיר חושף תצלומים מחיי השומרונים בשכם של ראשית המאה העשרים

סדרת התמונות המרתקת מתעדת את הטקסים והמסורות, שחלקם כבר לא קיימים עוד ביהדות הקלאסית.

בדומה למרבית העמים הקדומים, גם האמת לגבי מוצאם האמתי של עדת השומרונים לוט בערפילי הזמן. המסורת השומרונית טוענת שבני העדה הם ה"שומרים" – שומרי התורה שסירבו לקבל את הגרסה היהודית "השקרית והמאוחרת" שנולדה בתקופת הבית השני, הרואה בהר המוריה שבירושלים את המקום המקודש לעם ישראל.

על פי אותה מסורת, רק השומרונים – "ישראל הטהורים" – חיים על פי האמת האלוהית. זאת כיוון שהם קידשו את הר גריזים, שם  בנה יהושע בן נון את המשכן הזמני עם כניסת בני ישראל לארץ, ובנו בו את מקדשם.

 

 

 

ספר מלכים ב' יז' כד', המקור הקדום ביותר למוצאם של השומרונים, גורס אחרת:

"וַיָּבֵא מֶלֶךְ-אַשּׁוּר מִבָּבֶל וּמִכּוּתָה וּמֵעַוָּא וּמֵחֲמָת וּסְפַרְוַיִם וַיֹּשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן תַּחַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְשׁוּ אֶת-שֹׁמְרוֹן וַיֵּשְׁבוּ בְּעָרֶיהָ"

 

 

בהסתמכם על מקור זה, מאמינים היהודים כי מוצא השומרונים איננו מן העברים הקדמונים שהיו נאמנים למסורת האמתית בנוגע להר גריזים, אלא בתקופה מאוחרת בהרבה. לדידם מוצאם של השומרונים בעמים שהובאו לשומרון במקומם של "עשרת השבטים האבודים" על ידי מלך אשור אסרחדון (שלט 681 – 669 לפנה"ס), בנו של סנחריב. המתיישבים החדשים החלו לעבוד את אלהי ישראל ע"פ ספר מלכים, מפחד האריות שהאל שלח בהם (מל"ב יז' כו') ולכן נתכנו גם "גרי אריות". זו גם הסיבה לסירובם של שבי ציון לאפשר לשומרונים להצטרף ולסייע להם לבנות את בית מקדשם שחרב.

עם הזמן התרחקו שתי הקבוצות כך שהשומרונים, אשר יצאו מכלל עם ישראל לפני אלפיים שנה ויותר, מחזיקים גם בנוסח משלהם לתורה: נוסח המכונה בפיהם "ספר אבישע". השומרונים אינם מקבלים את ספרי הנביאים והכתובים, אלא את התורה בלבד, וממשיכים להשתמש בכתב העברי העתיק, כתב דעץ. הם דוחים גם את התורה שבע"פ.

 

 

 

חוקרים שהשוו בין נוסח המסורה (המקובל על היהודים) ובין ספר אבישע מצאו כ-6,000 הבדלים בין שני הנוסחים. חלקם הגדול של ההבדלים בנוסחים נוגע בשינויי כתיב, אך אחרים נוגעים ללב הסכסוך בין שני העמים הקרובים-רחוקים. הדוגמה הבולטת ביותר היא היכן יש למקם את "וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" (ספר דברים, פרק י"ב, פסוק י"א). נוסח המסורה לא מספק תשובה ברורה לשאלה זו בעוד ספר אבישע מציין במפורש את הר גריזים.

 

 

 

העדה השומרונית המשיכה להתגורר בשומרון לאורך המאות. עם זאת העדה, שבתקופה הביזנטית הייתה עתירת השפעה ומשאבים, הידרדרה לאיטה באופן מתמשך לאחר דיכוי המרידות הקשות בתקופה הביזנטית ובהמשך עם חדירתם של שבטים ערביים לאזור לאחר הכיבוש המוסלמי.  בראשית המאה העשרים מנתה העדה כמאה וחמישים נפש ונדונה לכליה על פי תחזיותיהם המאיימות של מטיילים מערביים אשר תרו את ארץ ישראל באותם ימים. למרות זאת המשיכה העדה לדבוק באתריה המקודשים ולקיים את פולחנה המסורתי ובכלל זה את טקס זבח הפסח בהר גריזים כבימי קדם. העניין המערבי המחודש בתולדות העדה ובהמשך הקמתה של מדינת ישראל, שיפר את מצבה החברתי והכלכלי. כתוצאה מכך, התבססה העדה הזעירה ומספר חבריה מונה כיום כשמונה מאות נפש, חלקם חיים בחולון והאחרים ממשיכים לחיות בשכם, סביב ההר המקודש.

אלבום תמונות נדיר השמור בספרייה הלאומית מספק הצצה נדירה לאחד מהחשובים שבמנהגי השומרונים – מצוות העלייה להר גריזים בחג הפסח.

דפדפו באלבום המלא

 

 

אין ביכולתנו לקבוע במדויק את השנה בה צולמו התמונות, אך ככל הנראה מדובר בטקס שנערך בתחילת המאה העשרים ולא מאוחר משנת 1911, השנה בה נפטר מדריך התיירים רולה פלויד ששמו מופיע על אחד מהאוהלים שבתמונות.

 

עלייה לרגל אל הר גריזים

בשלושה מועדים שונים מצווים השומרונים לעלות להר הקדוש. מועדים אלו הם פסח, שבועות וסוכות. העלייה לרגל בפסח נחשבת לחשובה ביותר, עובדה זאת ניתן ללמוד מהתמונות עצמן.

העלייה אל הר גריזים התקיימה כמסע מלא הוד וקדושה, ובמהלכו נושא הקהל שורה של תפילות מיוחדות.

 

 

לאחר העלייה אל ההר הקדוש, יש להכין את הקורבנות. בתמונה אנו רואים נערים במחנה האוהלים שהוקם על הר גריזים לרגלי המזבח יחד עם הכבשים שהובאו לזבח הפסח.

 

 

בעת שקיעת החמה, כאשר מתחילה השמש לצלול מתחת להרי השומרון, נושא הכהן הגדול (אותו זיהינו כיעקב בן אהרן) את תפילת הזבח כשהוא מגביה את ספר התורה שהביא עמו. הפיוט הארמי המלווה את הטקס עוסק ביצחק ובאייל שהקריב אברהם במקומו – אירוע אותו בא לשחזר למעשה קרבן הפסח שמקריבים בני העדה. מדובר במנהג קדום שנעלם ביהדות, ולכן היה בו עניין רב לחוקרים ולתיירים אירופאים בני הזמן.

 

 

שתי הכנות אחרונות נשארו לקראת המאורע המרכזי שהוא הקרבת הקורבנות: גזיזת הצמר והבערת הגחלים.

 

 

 

כשהכל מוכן לקראת הקרבת הקורבנות, שוחטים את הכבשים ותולים אותם לצלייה.

 

 

 

אין איסור על הימצאות אורחים שאינם בני העדה בזמן הטקס, ובטקס המתועד באלבום מתועדות גם מספר דמויות סקרניות בלבוש אירופי.

 

 

זבח הפסח הוא החג היחיד במעגל השנה השומרוני בו הורשו נשים לעלות להר ולהשתתף בתפילה יחד עם הגברים.

 

 

אכילת הקורבנות מותרת אך ורק לבני העדה, והיא נעשית בפיקוח הכהן הגדול – העומד במרכז ונשען על מקלו. החלקים שלא נאכלים נשרפים על המזבח.

 

 

כתבות נוספות:

לוחם החופש הסופי שהיה השראה לרבי מליובאוויטש

הכאות, לחשים ודם מיובש של נוצרים: יהודי מומר "חושף" את "מנהגי היהודים"

תיעוד נדיר: חגיגות חג הגאולה בכפר חב"ד

עדות מצולמת: 100 שנים של היסטוריה בקבר רחל