"הלשון היא קולמוס הלב והניגון הוא קולמוס הנפש"
(רבי שניאור זלמן מליאדי)
ליל שמחת תורה תשי"ט (1958), ברוקלין, ניו-יורק. בית המדרש המרכזי של חסידות חב"ד בשכונת קראון הייטס הומה פעילות. במרכז, ניצב האדמו"ר מליובאוויטש רבי מנחם מנדל שניאורסון, ובפיו ניגון חדש. במשך עשור החל משנת תשי"ד (1954) נהג מנהיג החסידות ללמד את חסידיו ניגון חסידי לא מוכר מדורות עברו. בלילו של החג, לאחר הקפות שמחת-תורה וסעודת החג, בזמן התקבצות החסידים -"התוועדות" בעגה החסידית, פנה אל הקהל ואמר:
"נגון זה שמעתי מחסידים יחד עם סיפור. בתחילת התפשטות ממשלת רוסיה על ידי כיבוש שטחים נרחבים, היה חפצם לכבוש גם את הרי הקווקזים, שבהם דרו אנשים שלא היו בני-תרבות וכו' [במקום אחר המתייחס לניגון, אמר "שבטים פראיים למחצה, שהיו חופשיים כצפורי דרור, מבלי שיחולו עליהם חוקי המלוכה, ואף לא הגבלות בני תרבות"], והיה להם קיסר משלהם ששמו היה 'שאמיל'. למרות שאנשי הממשלה היו מרובים יותר מאנשים הנ"ל שדרו על ההרים, מכל מקום, לא היו יכולים לכבשם, מפני הקושי להגיע אליהם, ביושבם על ההרים הגבוהים. ועד שרימו אותם – הבטיחו להם שיעשו עמהם שלום, ויתנו להם כמה הנחות וכו', ובסופו של דבר תפסו את המושל "שאמיל", והגלוהו לעומק רוסיה, ובין אם היה במאסר ובין אם לא, היה בגלות.
בהיותו בארץ גלותו, היה נזכר מדי פעם בפעם בהרים הגבוהים שם היה חפשי מכבלי הממשלה, כשלא היו לו ההגבלות של בית הסוהר ואף לא ההגבלות של עיר מקום מושב וההגבלות והכבלים של תרבות, ועתה הוא משועבד וכו' ונתעורר בתשוקה עזה להרים הגבוהים, שם היה חפשי כנשר בשמים ושר ניגון זה שתחילתו געגועים וסופו תקוה שסוף סוף ישוב למקומו".
מי הוא שאמיל? ומה ידוע על דמותו? האימאם שאמיל (1797-1871), מנהיג שבטים בצפון הקווקז, איש דת מוסלמי סופי, פוליטיקאי ומורד, ניהל מאבק עיקש ברצון הרוסי לביסוס טריטוריאלי באמצעות כיבוש שטחים באזור הקווקז. בתום מאבק ארוך וממושך נכנע שאמיל לכוחות הרוסיים ונכלא בכפר קטן בדאגסטן. בהמשך הוגלה לעיר קלוגה, עיר קטנה ששכנה במרכז רוסיה לא רחוק ממוסקבה. בשנת 1869 אפשרו הרוסים לשאמיל לעלות לרגל למכה, חַג', והוא נסע אליה דרך איסטנבול. שאמיל מת באל-מדינה בשנת 1871 בעת ביקור בעיר והובא לקבורה ב"גַ'נַּת אל־בַּקִיע" בית קברות מפורסם באל-מדינה בו קבורים אישים מפורסמים מהעולם הערבי-מוסלמי. דמותו של שאמיל הייתה ועודנה נערצת בקרב רבים ממשיכי דרכו. עוז רוחו, גבורתו ונחישותו הפכו שם דבר בקרב מעריציו.
"האימאם שאמיל (1871-1797)
סיפורו של שאמיל שסופר בפיו של רבי מנחם מנדל שניאורסון תואם לעובדות ההיסטוריות, אך מה באשר לאותו ניגון ש"שתחילתו געגועים וסופו תקוה"? האם ידוע מקורו? האם הניגון מוכר ומושר בקהילות קווקזיות שונות? בניסיון להתחקות אחר מקורו של הלחן פניתי לפני כשבע שנים אל הרב יהושע מונדשיין ז"ל, חוקר חסידות מוערך שעבד שנים רבות כספרן בכיר במחלקת כתבי היד והארכיונים בספרייה הלאומית. "מסופקני אם המידע שבידי יוכל לקדם אותך", אמר, "שמעתי מהחסיד ר' אברהם מאיור (דרייזין) כי בשנת תשכ"ט (1969) עת צעד בשכונת בורו-פארק, ראה אדם לא יהודי משקה את גינתו כשהוא מפזם לעצמו את ניגונו של שאמיל. לטענת מאיור, הכיר הגוי את הניגון ממקור זר, אלא שזאת אינו זוכר, באם כך שמע מהגוי אחרי ששאל אותו, או שמא מהניגון עצמו הכיר שאינו בדיוק כפי שלימדו הרבי מליובאוויטש אלא רק דומה לו". שאלת מקורו של הלחן נותרה בעינה, "מה דעתך לחפש בכיוון התיאטרון?", הציע מונדשיין, "אני יודע, למשל, שלמורד אחר – פוגצ'וב – הוקדשה יצירה קולנועית, אז למה שלשאמיל לא הופק מחזה כלשהו, שאולי בו התנגן הניגון הזה בשבתו בבית האסורים? גם ההיגיון אומר שהסיכוי לדעת מה באמת ניגן שאמיל במאסרו קטן מאד, ורק ניגון שהופץ באמצעות מחזה יכול להתפרסם ולהגיע למרחקים".
להצעה של מונדשיין לנסות ולאתר את מקורו של הניגון במחזות תיאטרליים או בסרטים רוסיים מצטרף פרופ' אדוין סרוסי מהחוג למוזיקולוגיה באוניברסיטה העברית ומנהל המרכז לחקר המוזיקה היהודית "הניגון הזה עניין אותי במשך שנים. הרבי מליובאוויטש סיפר ששמע את הניגון מחסידים, אני מניח שהיהודים הללו שהשמיעו לו את הניגון חיו במרחב הרוסי. התכונות המוזיקליות של הניגון שונות מאלו שנהוגות בניגונים חסידיים רגילים ובפרט בניגוני חב"ד. דמותו של שאמיל ריתקה את הרוסים והיא מופיעה בספרות הרוסית של סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. יתכן שהלחן הזה שימש פסקול לאיזה סרט או מחזה. יהודים השתייכו לשכבות הגבוהות ברוסיה וסביר להניח שהכירו את הספרות הזו ואת מקומו של שאמיל. אין לי הוכחות מוצקות לכך משום שטרם ערכתי מחקר מדוקדק שדורש מיומנות גבוהה בשפה הרוסית, ובכל זאת הכיוון הזה נראה לי".
על אופיו המוזיקלי של הניגון אומר פרופ' סרוסי "לפני שנים עבדתי על אוסף מוזיקלי של היהודים ההרריים במשותף עם המוזיקאי פרץ אליהו שהוא בקי גדול בתחום. שוחחנו אז על שירים שונים שקיימים במוזיקה הקווקזית וקשורים בשאמיל. הניגון הזה שמיוחס לשאמיל לא מוכר ברפרטואר. פרץ אפילו התבטא 'זה ניגון של אשכנזים'…. אופי הניגון הוא מיוחד במינו וחריג בניגוני חב"ד. הקו המלודי שלו מתנהל בצורה מיוחדת במנעד רחב במיוחד עבור ניגון קצר, עם עליה, ירידה גדולה ואחרי כן שוב עלייה של אוקטבה [מרווח מוזיקלי בן שמונה צלילים שהם שישה טונים. ת.ז.]. אין ספק שהתנועה המלודית המיוחדת הזו היא שהביאה את הרבי לפרש את הניגון כפי שהוא פירש אותו".
"ניגון געגועים (שאמיל)", ניגון ש"ב בספר הניגונים של חסידות חב"ד
"כל הסיפור של שאמיל אינו אלא בשביל משל", אמר רבי מנחם מנדל שניאורסון לחסידיו, "ונוצר כדי להוסיף ממנו את הניגון ואת הלקח בעבודת השם". סיפורו של ניגון שאמיל עשוי להוות משל לקורות נשמתו של יהודי. הנשמה, שהיא במהותה רוחנית ומופשטת, יורדת מן העולמות העליונים אל עולמנו הפיזי ומתלבשת בגופו של יצור אנוש. הגוף הגשמי על צרכיו ורצונותיו עלול להגביל את הנשמה ובמובן מסוים להפוך למעין תא מאסר עבורה. הנשמה נכספת בהתמדה לחירות הרוחנית ולעונג שחוותה קודם שירדה לעולם. ניגון הגעגוע שהושר בידי שאמיל עשוי להקביל לתחושת הגעגוע של הנשמה למקורה.
במאמר שעתיד להתפרסם בקרוב בכתב העת "Studia Judaica", כתב העת המרכזי למדעי היהדות בפולין, מביא פרופ' סרוסי סיפור מעניין בהקשר לניגון "שאמיל". נראה שבסיפור (כפי שהופיע במקור בקובץ "Niggun: Stories Behind the Chasidic Songs That Inspire Jews" מאת מרדכי סטיימן) נפלו אי אלו דיוקים, עם זאת נראה שעיקרי הדברים נכונים – כך על פי עדותו של אחד המשתתפים המרכזיים ר' שמואל שפריצר שאישר את הסיפור לפרופ' סרוסי.
במרכזו של הסיפור נצבת דמותו של המוזיקאי, המלחין והמנצח הנודע ליאונרד ברנשטיין והמפגש שלו עם "ניגון שאמיל". את הסיפור סיפר ר' שמואל שפריצר שהיה אז (בשנת 1970) בחור צעיר שהגיע ביחד עם חברו שמואל לנגזם לפעול בפורטלנד (אורגון) שבארה"ב. השניים, "בעלי החליפות והמגבעות השחורות" השתתפו באירוע שהתקיים בביתו של מוזיקאי בשם פרופ' בלוך ממתינים להגעתו של "חבר ותיק ויקר" ליאונרד ברנשטיין שמו. ברנשטיין שהגיע זמן קצר לפני שקיעת החמה נתבקש על ידי שפריצר (שלא הכיר את ברנשטיין למרות שהיה מפורסם באותם הימים) להניח תפילין. ברנשטיין סירב.
שפריצר החל לתחקר את ברנשטיין אודות מעשיו. "במה אתה עוסק?" שאל, וברנשטיין השיב "אני מנצח". בתוך כך ביקש ברנשטיין מהשניים לשיר משהו. שפריצר מצדו השיב כי הוא אינו מעוניין לשיר אבל ישמח להשמיע קטע מוזיקלי – "שאמיל" מתוך אלבום תקליטים שהיה ברשותו. שפריצר סיפר שבחר בקטע הזה משום ששמע סיפור שקשור בהקלטה של הניגון משנת 1963. נגן הכינור שהשתתף בהקלטה היה מוזיקאי מקצועי לא יהודי שסיפר שכאשר ניגן את הניגון החל להזיע ולהרגיש תחושות מוזרות בגופו ונגינתו באותה ההקלטה הייתה מיוחדת, שונה ומרגשת.
"אתם יודעים", אמר ברנשטיין לנוכחים בחדר, "כיהודי אני נושא בנשמתי הרבה מוזיקה". "יהודית?" שאל שפריצר, "גם", השיב ברנשטיין, "יש לי שורשים עמוקים שונים האחד מהשני. הלוואי ויכולתי לשמוע מישהו שורק מבלי משים משהו משלי, לפחות פעם…". "אם כך אתה במקום הנכון", אמר שפריצר. "איך אתה יודע?" שאל ברנשטיין, ושפריצר השיב "משום שאפילו האנחה שלך נשמעת בשמים בדומה לאנחה של שאמיל". "מי זה שאמיל"? שאל ברנשטיין, ושפריצר השיב "אתה תכיר אותו מהשיר. לך ולו יש הרבה מן המשותף".
"מעולם לא ראיתי אדם מאזין למוזיקה בצורה כזו. נדמה היה כאילו ברנשטיין ושאמיל הפכו לאחד", תיאר שפריצר. ברנשטיין האזין לניגון קשוב כולו ואמר "אני אוהב את השיר הזה, אני מרגיש קשור אל השיר הזה, אני לא יודע להסביר את זה אבל הרגשתי תחושת שחרור". "אני אסביר לך" אמר שפריצר, "אבל קודם כל תניח תפילין". דקות בודדות נותרו עד לשקיעת החמה וברנשטיין פנה אל שפריצר ואמר לו "חשוב לי להבין משהו, מדוע בחרת דווקא את הניגון הזה"?. "משום שאני אוהב אותו והרגשתי שאתה צריך לשמוע אותו", אמר שפריצר. "יש לך הבנה במוזיקה" אמר ברנשטיין "אניח תפילין אם תבטיח לי שתעסוק במוזיקה בעתיד". שפריצר הסכים וברנשטיין הניח תפילין בפעם הראשונה בחייו.
שנים לאחר מכן הזדמן ברנשטיין במהלך מסעותיו לבוסטון. גם הפעם הוצע לו להניח תפילין, הפעם ברנשטיין הסכים. כשהרב סייע בידו להניח את התפילין שאל את ברנשטיין האם זו הפעם הראשונה בה הוא מניח תפילין. "לא", השיב ברנשטיין, "לפני עשור, בערב קייצי אחד, כששמעתי את ניגונו של שאמיל". הרב חייך ואמר "ניגון שאמיל, כן". "שמעתי אז קריאה פנימית ועמוקה", אמר ברנשטיין, "שמעתי את שאמיל, שמעתי את עצמי, שמעתי… זו הייתה הפעם הראשונה שהנחתי תפילין".
וברוח ניגון "שאמיל" ניגון אחר למילים מתוך מזמור ס"ג בתהלים "צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי בְּאֶרֶץ-צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי-מָיִם כֵּן בַּקֹּדֶשׁ חֲזִיתִךָ לִרְאוֹת עֻזְּךָ וּכְבוֹדֶךָ" בביצוע האדמו"ר מליובאוויטש רבי מנחם מנדל שניאורסון.
