מתנות מנזירים ועסקות חליפין על אלכוהול וסיגריות: כך השיגו משוחררי המחנות ספרי תלמוד

"כמעט כלוני בארץ ואני לא עזבתי פקודיך" - מאבקם של ניצולי השואה לשמר את המסורת לאחר החורבן האיום.

עם סיום מלחמת העולם השנייה החלו ארגוני סיוע שונים לטפל בצרכיהם של היהודים ניצולי השואה. הם סיפקו להם מזון, ביגוד ועידוד. אחד הדברים להם נזקקו ניצולים דתיים, בחורי ישיבה לשעבר ורבנים, היה ספרי קודש ללימוד ולתפילה.

בחלק מהמחנות המשוחררים, דוגמת ברגן-בלזן ולנדסברג, הצליחו היהודים להדפיס בעצמם מבחר קטן של כותרים.

יחידת ה-Information Control Division) IDC) של הצבא האמריקני המוצבת בגרמניה הייתה אחראית על חינוך מחדש של האוכלוסייה הגרמנית לאחר תקופת שלטון הנאצים. לשם ביצוע מלאכה זו, קיבלה היחידה שליטה על כל אמצעי המדיה והתקשורת כמו בתי דפוס, תחנות רדיו ובתי קולנוע.

בעזרת ה-IDC, הצליח הג"וינט היהודי (Joint Distribution Committee) בשלב ראשון לספק ספרים רבים לעקורים. ספרים נוספים, שהוחרמו על ידי הנאצים, נמצאו במחסן איסוף באופנבך וגם נשלחו למחנות. אך כל אלה לא הספיקו כדי לענות על הביקוש הגבוה.

חודשים ספורים לאחר סיום המלחמה, פנה הרב אברהם קלמנוביץ – מראשי ועד הרבנים האורתודוקסים בארה"ב – אל רשויות הצבא האמריקני. הוא הפנה אליהם את הבקשות הרבות שקיבל מרבני מחנות העקורים להדפיס מספר ספרי לימוד ותפילה. תחילה, נענה הצבא לבקשה והוציא לאור דפוסי צילום של ספרות קודש שהודפסה לפני השואה. מאוחר יותר נאלץ הצבא לסרב לפניות נוספות של הרב: העלויות והחוסר בנייר לא אפשרו זאת.

גם מי שהיה מנהל ועד ההצלה של אגודת הרבנים בארה"ב, הרב נתן נפתלי ברוך, ועוזרו הרב אביעזר בורשטין, השתדלו אצל צבא ארה"ב. ב-1947 כבר נענו כל הפניות בשלילה. הרב ברוך הצליח לרכוש בזול סיגריות, קפה וויסקי ובעזרתם קנה דיו, נייר ושירותי הדפסה בבית דפוס מקומי. כך הודפסו עבור העקורים 240,000 סידורים, הגדות, ספרי הלכה, ספרי מוסר, משניות, גמרות ועוד. הגמרות הודפסו בפורמט קטן ונוח ב-10,000 עותקים של מסכתות תענית, מגילה וחגיגה. בעמוד השער מופיע הכיתוב "מתנה מאת ועד ההצלה לשארית הפליטה".

 

שער הגמרא שהדפיסו הרב ברוך והרב בורשטין

 

ספרות קודש במנזר

באפריל 1945 שחררו כוחות אמריקאים את מחנה דכאו. חלק מהניצולים, ובהם הרב שמואל יעקב רוז מקובנה, הועברו לבית החולים הגרמני סנט אוטיליאן ליד לנדסברג. הרב וחבריו השתוקקו ללימוד התורה כפי שעשו לפני הגעת הנאצים לליטא, אך ספרים לא היו להם. יום אחד הגיע גרמני זקן ממנזר סמוך, ומכיוון שזיהה את הרב וחבריו כיהודים דתיים – הודיע להם על כרכי תלמוד הנמצאים במנזר.

הוא הביא לרב רוז מסכתות נדרים וקידושין של ש"ס וילנא כרוכים יחד. מיד החלו יהודי בית החולים ללמוד בשמחה את דפי הגמרא. הם חילקו את הכרך לדפים בודדים כדי לאפשר לכולם לנצל אותם והחליפו ביניהם את הדפים. ניצולי שואה החלו לעשות את דרכם לבית החולים מן המחנות הקרובים רק בכדי לשמוע שיעור גמרא.

האיש שסיפק את הגמרות היה בעל בית דפוס והוא הסכים להדפיס את מסכת קדושין ונדרים בכרכים נפרדים וב-10,000 עותקים. את הפרויקט מימן ועד ההצלה בארה"ב.

 

שיעור תורה במחנה העקורים ווינדסהיים

 

על מלאכת הצילום והדפוס עמלו רבות הרב רוז וחבר לשעבר מישיבת סלובדקא ששהה עימו במחנה, הרב שמואל אבא סנייג, ששימש בעבר גם כרב בצבא ליטא. הם מצאו ניצול יהודי צעיר שצייר עבורם את תמונות שער הגמרא. בחלק התחתון של השער, ציור של צריפי עץ ועגלת משא על רקע גדרות תיל ומגדלי שמירה, נופה של מחנה דכאו, שכן לידו מופיע הכיתוב "צריף העבודה שבו ישבנו, התפללנו ולמדנו בחשאי". בחלק העליון של השער מופיעים מבנים בעלי כיפות ודקלים גבוהים המבטאים את ארץ ישראל. מתחת לנוף זה הופיע דברי המשנה "משעבוד לגאולה ומאפילה לאור גדול", המובא בהגדה של פסח. בשער גם כיתוב המייחס את ההוצאה לאור לאגודת הרבנים ולוועד ההצלה. בתחתית העמוד מופיע הפסוק בתהילים "כמעט כלוני בארץ ואני לא עזבתי פקודיך".

במסכתות שהודפסו נוסף גם דף הקדמה המתאר את השמדת הספרים בידי הנאצים, את הרצון ללמוד מתוך ספרי הקודש ואת מסירות הנפש בהדפסתם בשנית בסנט אוטיליאן.

הגמרות הודפסו ב-1946 וחולקו בין יהודי מחנות העקורים.

עותק אחד של שתי מסכתות אלו נמצא גם באוסף הספרים הנדירים בספרייה הלאומית.

 

שער מסכת נדרים

 

הרבנים רוז וסנייג עברו למינכן, שם הוקמה אגודת הרבנים של רבני המחנות. הרב סנייג מונה ליושב ראש האגודה והרב רוז למזכיר. האגודה טיפלה בכל צרכיהם הדתיים של ניצולי המחנות.

אבל עדיין לא הודפס תלמוד (ש"ס) שלם; זה היה חלומם של שני הרבנים. הם הצליחו למצוא מספר מסכתות בבית קברות ליד מינכן ועוד כמה נשלחו משוויץ. הם איתרו גם בית דפוס בהיידלסברג שיכול היה לבצע את המלאכה, אך עדיין נזקקו לתמיכה חיצונית. את הרעיון להדפיס ש"ס שלם הם העלו עם הרב פיליפ ברנשטיין, אחד מיועציו לענייני יהודים של הגנרל ג"וזף מקנארני, מפקד הכוחות האמריקאים באירופה. הרב ברנשטיין תמך מאד ברעיון והציע אותו למפקדו. הרב ברנשטיין הסביר את הערך ההיסטורי של ספרי התלמוד לעם היהודי. הוא תיאר את שריפתם בידי הנאצים כחלק משאיפתם להשמיד העם היהודי. הרב פנה למצפונו של הגנרל וביקש שצבא ארצות הברית יקים לתחיה את התרבות שגרמניה חשבה לחסל. אף אומה בהיסטוריה לא הדפיסה את התלמוד עבור העם היהודי, והנה נפלה בחיקו של הגנרל ההזדמנות להדפיס את מהדורת תלמוד 1947 על אדמת גרמניה הכבושה.

מקנארני החל להתעניין ברעיון. הוא ביקש ממפקד השלטון הצבאי בברלין להעריך את היקף ההשקעה שיאלץ הצבא להשקיע בפרויקט. בקשת שלושת הרבנים הייתה ל-3000 סדרות תלמוד של 16 כרכים כל אחד. כמות כזאת דרשה 1,200 לוחות הדפסה שעל כל אחד 8 עמודי תלמוד. כמות הנייר והחומרים האחרים היתה גבוה ביותר. היתה הקצבה של חומרי דפוס לעקורים במחנות, אבל לפי החישוב – רוב החומר הזה ישמש את פרויקט התלמוד – דבר שתרם לחלק קטן מאד של העקורים בלבד. אמנם הרבנים מצאו בית דפוס והצליחו להביא עוד שני ש"סים מחו"ל לצילום, אך כדי לבצע את המשימה נדרשה תמיכתו של הצבא. החישוב הקר של גורמי הצבא היה שהדפסת התלמוד עבור ציבור לומדי הגמרא מבין העקורים הרבים, ידרוש 150 טון של נייר מתוך 1400 שהיה להם.

הם החליטו שהפרויקט לא היה הוגן או הגיוני.

משרדי ה-ICD היו מוכנים להדפיס מספר ש"סים לפי כמות הספריות שבאזור הכיבוש האמריקאי – המספר שנבחר לבסוף היה 50. לאחר דיונים ובירורים נוספים, ההחלטה הרשמית להדפסת 50 סדרות תלמוד התקבלה בפברואר 1947. במאי קיבלה הג"וינט על עצמה להדפיס 1000 סדרות נוספות.

 

ישיבת בית מאיר – במברג

 

אך הביצוע התעכב בגלל המצב הכלכלי הקשה בגרמניה ובשל מחסור בחומרים כמו אלו הנדרשים לצילומי דפוס. ההדפסה עצמה החלה רק בנובמבר 1948 בבית הדפוס של קארל וינטר בהיידלברג. הכרכים הראשונים של ש"ס מינכן-היידלברג שיצאו ממכבש הדפוס, נשלחו לראשי הצבא האמריקאי ולנשיאים טרומן וחיים וייצמן. המדפיסים הבינו ש-16 כרכים לסידרה לא יספיקו, והעלו את המספר ל-19 באישור הצבא והג"וינט.

כמו בגמרות שהדפיסו בסנט אוטיליאן, גם מהדורה זו זכתה לשער מיוחד. הפעם הצייר חתם בה את שמו: ג. ראזענקראץ. נוף מחנה דכאו נשאר אבל נעשו בו שינויים. הכיתוב המייחס את המהדורה למקום שבו שהו הרבנים רוז וסניעג נמחק, שכן היא הייתה מיועדת לאוכלוסייה רחבה הרבה יותר. במקומו נכתב "מחנה עבודה באשכנז בימי הנאצים". נוספו בציור גם שני אסירים יהודים המעמיסים גופות על אותה עגלת משא שהופיעה בציור של כרכי סנט אוטיליאן. נוף ארץ ישראל השתנה במעט, אבל עדיין הודגשו עצי הדקל ובניינים עתיקים. במרכז השער הודיעו המדפיסים שהספר יצא לאור על ידי ועד הרבנים בגרמניה בסיוע צבא ארה"ב והג"וינט.

מעבר לשער יש דף הקדשות; ראשונה מופיעה הקדשה באנגלית לצבא האמריקאי, שבנוסף להצלת היהודים מידי הנאצים – המשיך לתמוך בהם גם בהיותם עקורים. ההקדשה השנייה, בשפה העברית, ארוכה יותר, ומתארת את השמדת התלמוד בזמן השואה, את קורות ההדפסה המחודשת בסנט אוטיליאן של שתי מסכתות ואת סיועו של הרב ברנשטיין בפרויקט הדפסת התלמוד המלא. המדפיסים, הרב סניעג והרב רוז, שוב מודים לצבא ולג"וינט על תמיכתם בהדפסה.

 

הקדשת ש"ס היידלברג

 

שער ש"ס היידלברג

 

בנובמבר 1950 הסתיימה מלאכת הדפוס, אך שערי מדינת ישראל הצעירה נפתחו מכבר ורוב יהודי מחנות העקורים כבר לא היה באירופה לקבל את הגמרות שהודפסו עבורם. בשנים אלו כ-350,000 ניצולים יהודים עזבו את אדמת אירופה, רובם לישראל.

צבא ארה"ב התעקש שחלק מהש"סים יישארו בגרמניה. כל היתר נארזו ונשלחו לישראל, לארה"ב, לצרפת, למרוקו, לאיטליה, ליוגוסלביה ולמקומות נוספים. לספרייה הלאומית הגיע עותק כבר בשנת 1951. בסך הכל הודפסו כ-700 סדרות תלמוד. לימים יכונה ש"ס זה "תלמוד הניצולים".

הרב מנחם מנדל שניאורסון, לימים הרבי מלובביץ", התייחס לפרויקט הדפסת התלמוד כשהגיעו הגמרות לניו יורק. לדבריו, מפעל חשוב כזה היה בעבר סיבה לשמחה גדולה. אך היום כשספרי קודש רבים כל כך הושמדו בשואה, הדפסת התלמוד מהווה הנצחה של האסון הגדול וממלאת צורך דחוף של לימוד תורה. העובדה שהיא הודפסה באותה מדינה שהביאה חושך לעולם, היא סוג של צדק אלוקי.

תודה לרב אבישי אלבוים ולגברת אסתר פרבשטיין על המלצותיהם בנושא פוסט זה.

 

קראו עוד

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד

התלמוד: ספרים, כתבי יד, מאמרים ועוד

 

כתבות נוספות:

משואה לתקומה: ניצולי ברגן-בלזן חוגגים עצמאות

הילד שניצל מהתופת לומד עברית בפעם הראשונה 

תיעוד נדיר: חגיגות חג הגאולה בכפר חב"ד

בראש השנה לחסידות - חג הגאולה י"ט בכסלו, לפי חמישים שנה, יצאו חוקרי ארכיון הצליל הלאומי לתעד את החגיגות בכפר חב"ד. בין השתייה והאוכל בשולחנות הארוכים, הם הקליטו את הניגונים של חסידי חב"ד.

נשיא המדינה זלמן שז"ר היה מן המשתתפים הקבועים ב'התועדות' י"ט בכסלו בכפר חב"ד. כאן בתמונה מהחגיגות הוא יושב ולצדו אפרים קציר והחסיד ר' מנדל פוטרפס

"יט" כסלו… החג אשר פדה בשלום נפשנו ואור וחיות נפשנו ניתן לנו,
היום הזה הוא ראש השנה לחסידות אשר הנחילנו אבותינו הקדושים…
והיא היא תורת הבעל שם טוב"
(ממכתב רבי שלום דוב בער שניאורסון, אדמו"ר החמישי בשושלת חסידי חב"ד)

 

לפני חמישים שנה, בתאריך י"ט בכסלו תשכ"ז, ה-1.12.1966, יצאו כמה מחוקרי ארכיון הצליל הלאומי (אז "הפונותיקה הלאומית") לכפר חב"ד לתעד, להקליט ולשמר את חגיגות 'חג הגאולה י"ט בכסלו'. התיעוד שנשתמר מן העת ההיא בדמות הקלטות שמע, תיק חוקר ואף תמונות סטילס בודדות כמו מחייה מחדש זמן ודמויות שהיו ואינם.

 

כך נולד "חג הגאולה"

יום י"ט בכסלו, המכונה בפי החסידים 'חג הגאולה' ו'ראש השנה לחסידות' הוא היום המציין את יציאתו לחופשי מן הכלא הרוסי בשנת תקנ"ט (1798) של רבי שניאור זלמן מלאדי (1812-1745) מייסד חסידות חב"ד.

בשיטתו, תורת חב"ד (חכמה, בינה, דעת), ביקש רבי שניאור זלמן להדגיש את צד העבודה השכלי, האינטלקטואלי, נוסף לעבודת הלב החסידית. כבר מימיה הראשונים של החסידות 'זכתה' התנועה להתנגדות (כשברקע צמיחת משיחויות השקר של שבתאי צבי ושל יעקב פרנק) מצד הממסד הרבני וקהילות יהודיות שונות שכונו "מתנגדים". בתקופת רבי שניאור זלמן רבתה ההתנגדות לחסידות ובסתיו תקנ"ט (1798) בעקבות הלשנה, נאסר רבי שניאור זלמן בידי שלטונות הצאר הרוסי.

במשך חמישים ושלושה ימים ישב רבי שניאור זלמן במאסר לאחריהם ביום י"ט בכסלו תקנ"ט (1798) שוחרר ממאסרו. סיפור מאסרו ושחרורו הפרטי של רבי שניאור זלמן ייצג למעשה השתקפות של דין החסידות כולה, האם תמשיך להתקיים, תתקבל ותתקבע, או חלילה תאבד.

 

'פדה בשלום נפשי'

נחזור אל 1966. ברקע קולות החוגגים, ההמולה והרעש הנלווה נשמע קולו של פרופ' ישראל אדלר, מייסד ארכיון הצליל, "זו הפעם הראשונה שהאוניברסיטה, הפונותיקה הלאומית שלנו מקליטה את חג הגאולה בכפר חב"ד".

אל המיקרופון ניגש חסיד צעיר, יצחק גנזבורג שמו. גנזבורג מספר מעט על עצמו ומעיד על עצמו שהוא עוסק "בהפצת המעיינות" ושהחידוש של יום זה הוא ש"צריך לדעת איך להסתכל על יהודי".

 

 

"האם יש ניגון שהוא מיוחד לחג הגאולה" שואל אדלר, וגנזבורג משיב "בהחלט, זהו הניגון שהחסידים חברו על המילים "פדה בשלום". על פי המסורת החסידית התבשר רבי שניאור זלמן על שחרורו בעודו קורא פסוקים ממזמור נ"ה בתהלים. כפי שכתב רבי שניאור זלמן במכתב "ברם כגון דא צריך להודיע, כי יום אשר עשה ה' לנו יום יט כסלו, יום ג' שהכפל בו כי טוב, יום הלולא רבא של רבנו הקדוש נשמתו עדן, וכשקריתי בספר תהלים בפסוק 'פדה בשלום נפשי' קודם שהתחלתי פסוק שלאחריו יצאתי בשלום מד' שלום". פסוקים אלו זכו ללחן חסידי והפכו "ניגון פדה בשלום", ניגון נ"ה בספר הניגונים של חסידי חב"ד.

 

 

ההתוועדות נמשכת, חסיד נוסף ניגש אל המיקרופון. "אתה משתתף בחג גאולת הרב?" שואל אדלר, והחסיד משיב "זה כבר כמה שנים שאנחנו משתתפים, אנחנו עורכים חגיגות, שרים מעודדים ומשמחים את הקהל ברוב שמחה ופאר". "מה שם אדוני?" שואל אדלר והלה משיב "זלמן לוין". "אתה מכפר חב"ד?", "אני יליד רוסיה מעיר לנינגרד, לוחם בצבא הרוסי… הייתי גם בצבא הגנה לישראל.. והייתי גם במבצע סיני…". החסיד זלמן לוין נודע כ'בעל מנגן'. 'בעל מנגן" הוא חסיד המצטיין בחושים מוזיקליים חדים ומכיר היטב את הניגונים השונים.

 

ישראל אדלר מראיין במהלך התוועדות י"ט בכסלו

 

אדלר מבקש מר' זלמן לוין סיוע בהתמצאות המוזיקלית בערב זה "תגיד לי בבקשה, הניגונים השונים, אני מבין שיש להם שמות לניגונים השונים, אז אני מבקש ממך להגיד לי מדי פעם…". בין לבין נשמעים קולות השמחה "את הוודקה אתה רוצה לראות? אה, לא היא לא חשובה…. הוא רוצה לראות את המיקרופון… אה, את המיקרופון".

 

 

ונסיים במילותיו של בעל השמחה עצמו "מי שישמח בשמחתי (שמחת גאולת י"ט כסלו) אוציאנו מן המיצר אל המרחב".

 

איך רוקדים את "לכה דודי"?

פני שבת נקבלה? המדריך שיסביר לכם צעד אחר צעד איך לקבל את השבת בשירה ובריקודים.

"לכה דודי" בכתב ידו של מרדכי זעירא

אמר מי שאמר "שיר לא גומר מסלול עד שלא יצא לאור, יוקלט, יבוצע ויושר בשירה בציבור", ובשם "עממי" יקרא כאשר ישמש שיר מלווה לריקוד עם שיחובר במיוחד עבורו. בחודש ניסן תשי"ח, אפריל 1958, יצא לאור בהוצאת "המרכז לתרבות ולחינוך של הסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל" תדפיס מס' 12 בסדרת "מחול החודש". יואב אשריאל, כוריאוגרף מוערך, חיבר ריקוד מקורי לשיר "לקראת שבת", או בשמו הנוסף "זמר לשבת". מילות הפתיחה של השיר הן חלק מפיוט קבלת השבת המוכר "לכה דודי," שחובר על ידי הפייטן והמקובל שלמה אלקבץ עוד במאה ה-16, והלחן ה"עממי" לכאורה נכתב בידי המלחין מרדכי זעירא.

כיצד, בעזרת מילים פשוטות וענייניות, אפשר לתאר צעדי ריקוד? ראשית מוצגת סקירה קצרה על מבנהו המוזיקלי של השיר ("שני בתים לכל בית שני חלקים"), צורת העמדת הקבוצה ("מעגל התקדמות עם כיוון השעון"), תיאורים פיזיים של התנועות הנדרשות ("ניעה בימין ימינה", "כפיפת גוף קלה לפנים") ואיורים קלים מלווים ("ראה איור").

 

 

מרדכי זעירא, מלחין ופזמונאי, נולד בג' בתמוז תרס"ה (6 ביולי 1905) בעיר קייב שבאימפריה הרוסית בשם דמיטרי מארק (מיטיה) גְרֶ‏בֶ‏ן. את החשיפה והאהבה למוזיקה ייחס זעירא להוריו: "ההיכרות שלי עם צלילים בכלל ועם שירים בפרט נעשתה באמצעות הוריי, אשר היו שניהם בעלי שמיעה טובה ואוהבי זמר. עוד שמור בזיכרוני הניגון בו היה מרדים אותי אבי בהיותי קטן, קטן. עוד זכורה עלי שירתה של אמי, אשר דומני, לא הייתה נפסקת אף פעם…". כשהשלים את לימודיו הפורמליים התקבל אל הפוליטכניקום שבקייב למגמת מכונאות, וזמן קצר לאחר מכן פרש מלימודיו.

בראשית שנות ה-20 נעצר, לאחר שהואשם בחברות בתנועת נוער ציונית. בן 19 עלה ארצה והתיישב בקיבוץ אפיקים שבעמק הירדן. בקרב חבריו כונה זעירא בשם מיטיה מסרקי, "מסרקי" במשמעות שמו המקורי "גְרֶ‏בֶ‏ן" (מסרק בשפה הרוסית), מפני שהפליא לנגן על מסרק ונייר סיגריות. בעקבות פגישה עם מנהל תיאטרון "האהל" משה הלוי, החליט זעירא להשתלם בלימודי משחק בסטודיו התיאטרון החדש. בהמשך עזב את קיבוץ אפיקים והחל לעסוק בעבודות מזדמנות כסלילת כבישים, דיג ועבודות אחרות. לקראת סוף שנת 1933 החל לעבוד בחברת החשמל, תחילה כחופר בורות בעבור עמודי חשמל ובהמשך כבודק מונים. זמן קצר לאחר מכן כתב את אחד משיריו הידועים "שיר הרשת", המוכר גם בשם "הזקן מנהריים", בו הונצח מייסד חברת החשמל פנחס רוטנברג. משנת 1947, בעקבות אירוע לבבי, החל לעבוד במחלקת החשבונות של החברה בה עבד עד לפרישתו בשנת 1966.

 

 

המלחין מרדכי זעירא ורעיתו שרה

 

את הלחן לשיר "לכה דודי", הידוע גם בשם "זמר לשבת", כתב המלחין מרדכי זעירא ככל הנראה בסביבות שנת 1950. החל משנה זו ניתן למצוא את השיר בשירונים שונים שפורסמו באותן השנים. כך למשל מופיע השיר "זמר לשבת" בקובץ השירים "שירי עבודה ומולדת" (קובץ שלישי) שיצא בהוצאת המרכז לתרבות של ההסתדרות בשנת תש"י, 1950. שלוש שנים לאחר מכן נכלל השיר בקובץ החינוכי "שירון לילדי כיתה ה'" שיצא לאור בהוצאת משרד החינוך, כחלק מקבוצת השירים ל"חגים ועונות השנה". בשנים הבאות ניתן למצוא מופעים שונים של השיר בשירונים ישראליים פופולריים נוספים. בד בבד עם הופעתו בדפוס, הוקלט השיר בידי מבצעים שונים; כך למשל בהקלטה משנת 1955 בביצוע מקהלת "עולי עדן" בהדרכת עובדיה טוביה, ומספר שנים לאחר מכן בקולה של הזמרת עליזה קאשי.

 

"לכה דודי" בכתב ידו של מרדכי זעירא

 

האזינו לביצועים של עליזה קאשי ומקהלת "עולי עדן"

 

 

גם אל ארצות הנכר הגיע שירו של זעירא. בהקלטה שהופקה בניו-יורק בשנת 1964 על ידי החוקרת רות רובין נשמע קולה של הגברת בטי גרנטשטין, המפזמת משירי הזמר שלמדה בתנועת השומר הצעיר. בין לבין נשמעת שיחתן של המשתתפות הנלהבות שמפזמות את השיר בצוותא "אני אוהבת את זה… זה אותו זעירא? הוא מלחין נפלא…. זה שיר מקסים…".

 

האזינו לביצוע של בטי גרנטשטין:

 

אחד הביצועים המוכרים יותר לשיר הוא ביצועו של הזמר יהורם גאון, שנכלל בתקליטו "שירי שבת" שיצא לאור בשנת 1969. התקליט, שעוּבד כולו בידי המוזיקאי שמעון כהן, כלל שירי שבת שונים, ביניהם השירים "ירדה השבת" של יהושע רבינוב ודוד זהבי, "לקראת שבת" של אברהם ברוידס ועזרא גבאי, ושירי מסורתיים נוספים דוגמת "אנעים זמירות", "י-ה ריבון" ועוד. את צדו הראשון של התקליט פותח השיר "לכה דודי" למילים "מסורתיות" בלחן "מ. זעירא".

 

האזינו לביצוע של יהורם גאון:

 

יש מן השירים ששפר עליהם מזלם ומסלולם הושלם. כזו הוא סיפורו של השיר "לכה דודי" שהלחין מרדכי זעירא – שיר שבוצע בידי רבים, הודפס ושולב בתכנית לימודים לילדי בית ספר, עובד באופנים שונים ואפילו הפך לריקוד – וּודאי עוד ימשיך להיות מושר בפי כל שנים רבות.

משורר "התקווה" מגלה את מגדל איייפל… בתלמוד!

מצאנו (עוד) צד מפתיע באישיותו של נפתלי הרץ אימבר.

שלבי הבנייה של מגדל אייפל

תקופה מסוימת מחייו שהה נפתלי הרץ אימבר באנגליה. בין היתר פרסם מספר מאמרים קצרצרים בעיתון הלונדוני The Jewish Standard שיצא לאור בין השנים 1891-1888. המאמרים נכתבו בנושא אקטואליה בתלמוד, והם קובצו גם לספרון קטן שעותק ממנו נשמר במחלקת הנדירים של הספרייה. לפי החותמת שבספר, עותק זה היה שייך לאחיו של נפתלי הרץ, שמריה אימבר.

הספרון נקרא Topics of to-day in the Talmud ובו חמישה פרקים.

 

"מגדל אייפל בתלמוד", כתבתו של נפתלי הרץ אימבר

 

כותרתו המושכת של הפרק הראשון הוא "מגדל אייפל בתלמוד". אימבר מסביר שבימים עברו, כשהיו הרבה פחות אפשרויות תעסוקה, עבדו בני אדם רבים במלאכת הבנייה. חביבה במיוחד הייתה בניית מגדלים כדוגמת מגדל בבל. באופן כללי מגדלים נועדו לחיים, לעומת המערות – שם הייתה מנוחתם של המתים. הפירמידות במצרים ומגדלי השתיקה הזורואסטרים שבאירן הם דוגמא הפוכה לכך. במבנים גבוהים אלה דווקא קברו מתים.

 

נפתלי הרץ אימבר בארץ ישראל. התמונה המקורית שמורה במוזיאון ראשון לציון

 

אימבר מסביר שתרגום המילה tower בעברית הוא עופל (מלשון העפלה – עליה). הסבר המילה, לדבריו, לא כל כך לוקח בחשבון את ההבדל בין א' ל-ע'. הוא מסביר שהמילה עופל היא חושך (בעצם אפלה עם א'), והכוונה לצל ולחושך שמטיל המגדל על הסביבה. לעומת זאת, מערה היא מלשון אור(!). כאן הוא מזכיר את הפתגם הלטיני של הונוראטוס מאורוס, lucus a non lucendo, המדבר על משמעויות הפוכות של מילים עם איות דומה.

 

כתבות נוספות:

נומה בני – דרכו האחרונה של שלום עליכם

"שיר זה – ילדים לא יבינו אותו": הסיפור מאחורי "דני גיבור" מאת מרים ילן-שטקליס

מסע הפלאים של סלמה לגרלף ואהובתה בירושלים

המכתבים האבודים של הגאוצ'וס היהודים בארגנטינה

 

 

אימבר דן מעט במגדל בבל, אבל אז מגיע לנושא העיקרי של המאמר "שמוכיח את טענות אוהביה (של התלמוד) שרואים בה מחסן של כל הידע השמימי והאנושי".

בגמרא במסכת תענית דף כ"ב עמוד א' נשאל רבי אליעזר:

 

"עד היכן גשמים יורדין ויתפללו שלא ירדו?"

שהרי לא מתפללים על רוב טובה. עונה רבי אליעזר:

"כדי שיעמוד אדם בקרן אֹפֶל, וישכשך רגליו במים".

 

כאן מתוארת קרן אֹפֶל כצוק גבוה, אך אימבר רואה כאן רמז למגדל אייפל שבפאריס!

בהמשך הגמרא מספר רבה בר חנה שהוא הגיע לשם בעצמו, וראה שם סוחר ישמעאלי רוכב על גמל. אימבר, שחשב שמדובר במגדל ולא בהר, שואל כיצד העלו לשם גמל, "אולי במעלית?"

המקום מוזכר גם בתלמוד הירושלמי, תענית פרק ב', הלכה י"ג:

"צאו וראו אם עומד אדם בקרן אפל ומשקשק את רגלו בנחל קדרון".

למקום זה אולי מתייחס הנביא נחמיה בפרק ג' פסוק כ"ו: "והנתינים היו ישבים בעפל עד נגד שער המים למזרח והמגדל היוצא". בספר נחמיה מילה זו מאויתת "עפל" עם ע'. בפירוש זה יתכן שאימבר מתכוון למגדל שמעל למעיין השילוח, מקום שבו בדרך כלל לא רואים גמלים.

מסיים אימבר ושואל, האם חוקרים בעתיד יתארכו את דברי הגמרא לתקופה שלאחר 1889 (שאז הסתיימה בניית מגדל אייפל)? או שמא יסבירו שאזכור קרן אפל הוא שיבוץ מהמאה ה-19 לתוך הטקסט הקדום? כנראה שלא.