"עולמנו עולם מילים הוא, לשקט נקרא
דממה, וזו אפסותה של כל מילה."
(אל עראף)

"הקשב לי," אמר השד והניח ידו על ראשי, "ישנו מקום על האדמה הארורה הזאת שבו לא חזית מעודך, ואפילו קרה המקרה ואכן חזית בו, לבטח היה זה באחד מאותם חלומות מטלטלים שיבואו כרוח הסָמוּם אל תוך מוחו של הישן, שנשכב לנמנם בין קרני השמש האסורות, בין אותן קרני שמש – שמע לי – הצונחות מעמודיהם הכבדים והנוגים של מקדשי השממה. האיזור שעליו אדבר הוא איזור צחיח בלוב, סמוך לגבולות נהר זאיר ושם אין לא שקט ולא דממה.

למי הנהר גוון זעפרן מעופש והם אינם הולכים לפנים, אל הים, אלא מפעפעים ללא הרף תחת עינה האדומה של השמש, בתנודות סער ועווית. לאורכן של גדות הנהר הנרפשות צומח מדבר חיוור של חבצלות מים. ובמקום הבודד ההוא הן נאנחות זו לזו, ומותחות כלפי שמיים את צוואריהן הארוכים והכעורים ומנידות, אנה ואנה, בראשיהן הנצחיים. וישנו מלמול בלתי מורגש הבוקע מתוכן, כזרימתם של מים תת קרקעיים. והן נאנחות זו לזו.

אולם יש להן גבול, גבול יער אפל, נורא ונישא. שם, כמו בצוקי האיים ההיברידיים מוכי הגלים, רוגשים מורדות הגזעים ואינם חדלים. אך מהרקיע לא תנשב כל רוח. והעצים הגבוהים הקדמוניים מתנדנדים עד אין קץ, לכאן ולכאן, בקול נפץ רועם. ומצמרותיהם הגבוהות, אחת אחר האחרת, ללא הפסק, נושרות טיפות טל. ובין שורשיהם נחים פרחים משונים, רעילים, חבוקים, מעורבבים בשינה. ולמעלה, בקול רועש ומרשרש, אצים מערבה ענני עד אפורים, עד הישטפם כמפל מעבר לחומות האופק הבוערות. אך מהרקיע לא תנשב כל רוח. ולחופי נהר זאיר אין לא שקט ולא דממה.

היה זה בלילה, והגשם צנח, ובשעה שצנח, היה גשם, אך משצנח, הפך דם. ואני עמדתי בסבך הבוצי, בין החבצלות הגבוהות, והגשם צנח על ראשי והחבצלות נאנחו זו לזו בשממת בדידותן.

ולפתע פתאום התרומם הירח מתוך ערפל דק וחיוור וצבעו ארגמן. ועיני נחו על סלע אפור ענקי שניצב לצד גדת הנהר ונדלק באור הירח. והסלע היה אפור וחיוור וגבוה… והסלע היה אפור. ובחזיתו, על פני האבן אשר לו, סותתו דמויות; והחלתי צועד דרך סבך חבצלות המים, עד שקרבתי אל החוף, כדי שאוכל לקרוא בדמויות שעל האבן. אך לא יכולתי לפענח את הדמויות. וצעדתי חזרה אל תוך הסבך, והירח הוסיף אודם לאורו ופניתי והבטתי שוב אל פני הסלע ואל הדמויות… והן היו דמויות של שממה.

והבטתי מעלה ושם, על פסגת הסלע, ניצב אדם, וטמנתי עצמי בין חבצלות המים, כדי שאוכל לעקוב אחר מעשי האדם. והאדם היה גבוה והדור למראה ומכתפיו עד לרגליו היה עטוף בטוגה רומאית עתיקה. וקווי דמותו היו מעורפלים, אך תוויו היו תווים אלוהיים; כי לא די היה בגלימת הלילה ובערפל ובירח ובטל, לכסות על תווי פניו. ומצחו גבה ממחשבות, ועיניו פרועות היו מדאגה; ובתלמים הבודדים שבלחייו קראתי משלים על אודות צער ותשישות וגועל מהמין האנושי וכמיהה לבדידות. והירח האיר על פניו, ועל תווי פניו, והו! הם היו יפים יותר מהחלומות השמימיים שרחפו מעל נשמות בנותיו של דלוס.

והאדם התיישב על הסלע, ותמך ראשו בכפו, והביט אל השממה. הוא הביט מטה אל הצמחייה הנמוכה, חסרת השקט, ומעלה אל העצים הגבוהים הקדמוניים, ועוד מעלה אל הרקיע המרשרש, ואל ירח הארגמן. ואני השתופפתי במחסה החבצלות ובחנתי את מעשי האדם. והאדם נרעד בבדידותו, והלילה הלך וחסר… אבל הוא המשיך לשבת על הסלע.

והאדם פנה מן הרקיע והביט אל פני נהר זאיר הקודרים, ואל פני המים הצהובים והמעופשים, ואל פני רבבות חבצלות המים החיוורות. והאדם הקשיב לאנחות חבצלות המים, ולמלמול הבוקע מתוכן. ואני התקפלתי במחבואי ובחנתי את מעשי האדם. והאדם נרעד בבדידותו, והלילה הלך וחסר… אבל הוא המשיך לשבת על הסלע.

אז ירדתי מטה, אל נקרות הסבך הבוצי ובוססתי למרחקי ערבות החבצלות, וקראתי להיפופוטם, שנח בנקרות הביצות. וההיפופוטם שמע את קריאתי, ובא, ואתו הבהמות, אל מרגלות הסלע, ותחת הירח שאג בקול גדול ומטיל אימה. ואני התקפלתי במחבואי ובחנתי את מעשי האדם. והאדם נרעד בבדידותו, והלילה הלך וחסר… אבל הוא המשיך לשבת על הסלע.

אז קיללתי את כוחות הטבע בקללת מהומה, וסערה מבהילה נאספה ברקיע, היכן שקודם לכן לא נשבה כל רוח. והרקיע התעורר ממהומת הסערה, והגשם חבט בראש האדם, ואשדי הנהר ניתכו, והנהר התענה וקצף, וחבצלות המים צווחו ממקומן, והיער התקפל בפני הרוח, והרעם התגלגל, והברק הכה, והסלע נרעד עד יסודותיו, ואני התקפלתי במחבואי ובחנתי את מעשי האדם. והאדם נרעד בבדידותו, והלילה הלך וחסר… אבל הוא המשיך לשבת על הסלע.

אז חרה אפי וקיללתי בקללת הדממה את הנהר, ואת החבצלות, ואת הרוח, ואת היער, ואת הרקיע, ואת הרעם, ואת אנחותיהן של חבצלות המים. והם קוללו ונדמו. והירח חדל להתנודד במסילתו שברקיע, והרעם גווע לאטו, והברק לא הבריק, והעננים נתלו דוממים, והמים שקעו למקומם ושם נותרו, והעצים עמדו מלכת, ותמו אנחות חבצלות המים, והמלמול לא נשמע עוד בוקע מתוכן, וכל צל של קול נדם במרחביו העצומים של המדבר האינסופי. והבטתי בדמויות שעל הסלע והן היו שונות… הן היו דמויות של דממה.

ועיני נחו על פני האדם, ופניו היו מתעלפות מאימה; ונחרד, נשא ראשו מכפו, ונעמד על פני הסלע, והקשיב. אך לא נשמע כל קול במרחביו העצומים של המדבר האינסופי והדמויות שעל הסלע היו דממה. והאדם התחלחל, והסב את מבטו, ונמלט למרחקים, ולא הוספתי לראותו."

ובכן, ישנם סיפורים נאים בספרי הכשפים, בספרי הכשפים הנוגים, מכורכי הברזל. ובהם – שמעו לי – סיפורי עבר מופלאים על אודות הרקיע והארץ והים הגדול ועל אודות הג'יני שמשל על הים והארץ ועל רקיעי עליון. חוכמה רבה ישנה באמרות הסיבּילות, ובדברים הקדושים-קדושים שנשמעו בימים עברו בינות לעלים הקודרים שרעדו מסביב לאורקל שבדודונה… אבל, חי אללה, המשל שסיפר לי השד, שעה שישב לצדי בצל הקבר, הוא המופלא מכולם! וכשסיים השד את סיפורו, צנח לאחור אל בור הקבר וצחק. ואני לא יכולתי לצחוק יחד עם השד והוא קילל אותי, משום שלא יכולתי לצחוק. וחתול הפרא, החי לעד באזור הקבר, בא והשתרע לרגלי השד והישיר מבטו אל פניו.

תרגום קודם לסיפור, בשם "שתיקה", ע"י יותם ראובני, הופיע בספר "ויליאם וילסון וסיפורים אחרים", (נמרוד, 2004).
התרגום החדש נעשה במיוחד עבור 'המוסך'.

תוכן עניינים – גיליון מס' 5

לגיליונות הקודמים:

המוסך: גיליון מס' 4

המוסך: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1