איך רוקדים את "לכה דודי"?

פני שבת נקבלה? המדריך שיסביר לכם צעד אחר צעד איך לקבל את השבת בשירה ובריקודים.

"לכה דודי" בכתב ידו של מרדכי זעירא

אמר מי שאמר "שיר לא גומר מסלול עד שלא יצא לאור, יוקלט, יבוצע ויושר בשירה בציבור", ובשם "עממי" יקרא כאשר ישמש שיר מלווה לריקוד עם שיחובר במיוחד עבורו. בחודש ניסן תשי"ח, אפריל 1958, יצא לאור בהוצאת "המרכז לתרבות ולחינוך של הסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל" תדפיס מס' 12 בסדרת "מחול החודש". יואב אשריאל, כוריאוגרף מוערך, חיבר ריקוד מקורי לשיר "לקראת שבת", או בשמו הנוסף "זמר לשבת". מילות הפתיחה של השיר הן חלק מפיוט קבלת השבת המוכר "לכה דודי," שחובר על ידי הפייטן והמקובל שלמה אלקבץ עוד במאה ה-16, והלחן ה"עממי" לכאורה נכתב בידי המלחין מרדכי זעירא.

כיצד, בעזרת מילים פשוטות וענייניות, אפשר לתאר צעדי ריקוד? ראשית מוצגת סקירה קצרה על מבנהו המוזיקלי של השיר ("שני בתים לכל בית שני חלקים"), צורת העמדת הקבוצה ("מעגל התקדמות עם כיוון השעון"), תיאורים פיזיים של התנועות הנדרשות ("ניעה בימין ימינה", "כפיפת גוף קלה לפנים") ואיורים קלים מלווים ("ראה איור").

 

 

מרדכי זעירא, מלחין ופזמונאי, נולד בג' בתמוז תרס"ה (6 ביולי 1905) בעיר קייב שבאימפריה הרוסית בשם דמיטרי מארק (מיטיה) גְרֶ‏בֶ‏ן. את החשיפה והאהבה למוזיקה ייחס זעירא להוריו: "ההיכרות שלי עם צלילים בכלל ועם שירים בפרט נעשתה באמצעות הוריי, אשר היו שניהם בעלי שמיעה טובה ואוהבי זמר. עוד שמור בזיכרוני הניגון בו היה מרדים אותי אבי בהיותי קטן, קטן. עוד זכורה עלי שירתה של אמי, אשר דומני, לא הייתה נפסקת אף פעם…". כשהשלים את לימודיו הפורמליים התקבל אל הפוליטכניקום שבקייב למגמת מכונאות, וזמן קצר לאחר מכן פרש מלימודיו.

בראשית שנות ה-20 נעצר, לאחר שהואשם בחברות בתנועת נוער ציונית. בן 19 עלה ארצה והתיישב בקיבוץ אפיקים שבעמק הירדן. בקרב חבריו כונה זעירא בשם מיטיה מסרקי, "מסרקי" במשמעות שמו המקורי "גְרֶ‏בֶ‏ן" (מסרק בשפה הרוסית), מפני שהפליא לנגן על מסרק ונייר סיגריות. בעקבות פגישה עם מנהל תיאטרון "האהל" משה הלוי, החליט זעירא להשתלם בלימודי משחק בסטודיו התיאטרון החדש. בהמשך עזב את קיבוץ אפיקים והחל לעסוק בעבודות מזדמנות כסלילת כבישים, דיג ועבודות אחרות. לקראת סוף שנת 1933 החל לעבוד בחברת החשמל, תחילה כחופר בורות בעבור עמודי חשמל ובהמשך כבודק מונים. זמן קצר לאחר מכן כתב את אחד משיריו הידועים "שיר הרשת", המוכר גם בשם "הזקן מנהריים", בו הונצח מייסד חברת החשמל פנחס רוטנברג. משנת 1947, בעקבות אירוע לבבי, החל לעבוד במחלקת החשבונות של החברה בה עבד עד לפרישתו בשנת 1966.

 

 

המלחין מרדכי זעירא ורעיתו שרה

 

את הלחן לשיר "לכה דודי", הידוע גם בשם "זמר לשבת", כתב המלחין מרדכי זעירא ככל הנראה בסביבות שנת 1950. החל משנה זו ניתן למצוא את השיר בשירונים שונים שפורסמו באותן השנים. כך למשל מופיע השיר "זמר לשבת" בקובץ השירים "שירי עבודה ומולדת" (קובץ שלישי) שיצא בהוצאת המרכז לתרבות של ההסתדרות בשנת תש"י, 1950. שלוש שנים לאחר מכן נכלל השיר בקובץ החינוכי "שירון לילדי כיתה ה'" שיצא לאור בהוצאת משרד החינוך, כחלק מקבוצת השירים ל"חגים ועונות השנה". בשנים הבאות ניתן למצוא מופעים שונים של השיר בשירונים ישראליים פופולריים נוספים. בד בבד עם הופעתו בדפוס, הוקלט השיר בידי מבצעים שונים; כך למשל בהקלטה משנת 1955 בביצוע מקהלת "עולי עדן" בהדרכת עובדיה טוביה, ומספר שנים לאחר מכן בקולה של הזמרת עליזה קאשי.

 

"לכה דודי" בכתב ידו של מרדכי זעירא

 

האזינו לביצועים של עליזה קאשי ומקהלת "עולי עדן"

 

 

גם אל ארצות הנכר הגיע שירו של זעירא. בהקלטה שהופקה בניו-יורק בשנת 1964 על ידי החוקרת רות רובין נשמע קולה של הגברת בטי גרנטשטין, המפזמת משירי הזמר שלמדה בתנועת השומר הצעיר. בין לבין נשמעת שיחתן של המשתתפות הנלהבות שמפזמות את השיר בצוותא "אני אוהבת את זה… זה אותו זעירא? הוא מלחין נפלא…. זה שיר מקסים…".

 

האזינו לביצוע של בטי גרנטשטין:

 

אחד הביצועים המוכרים יותר לשיר הוא ביצועו של הזמר יהורם גאון, שנכלל בתקליטו "שירי שבת" שיצא לאור בשנת 1969. התקליט, שעוּבד כולו בידי המוזיקאי שמעון כהן, כלל שירי שבת שונים, ביניהם השירים "ירדה השבת" של יהושע רבינוב ודוד זהבי, "לקראת שבת" של אברהם ברוידס ועזרא גבאי, ושירי מסורתיים נוספים דוגמת "אנעים זמירות", "י-ה ריבון" ועוד. את צדו הראשון של התקליט פותח השיר "לכה דודי" למילים "מסורתיות" בלחן "מ. זעירא".

 

האזינו לביצוע של יהורם גאון:

 

יש מן השירים ששפר עליהם מזלם ומסלולם הושלם. כזו הוא סיפורו של השיר "לכה דודי" שהלחין מרדכי זעירא – שיר שבוצע בידי רבים, הודפס ושולב בתכנית לימודים לילדי בית ספר, עובד באופנים שונים ואפילו הפך לריקוד – וּודאי עוד ימשיך להיות מושר בפי כל שנים רבות.

מיוחד לשבועות: דממה; מעשייה מאת אדגר אלן פו. מאנגלית: יהונתן דיין

"והאדם התיישב על הסלע, ותמך ראשו בכפו, והביט אל השממה. הוא הביט מטה אל הצמחייה הנמוכה, חסרת השקט, ומעלה אל העצים הגבוהים הקדמוניים, ועוד מעלה אל הרקיע המרשרש, ואל ירח הארגמן."

Two Men Contemplating the Moon, Caspar David Friedrich, The Metropolitan Museum of Art

"עולמנו עולם מילים הוא, לשקט נקרא
דממה, וזו אפסותה של כל מילה."
(אל עראף)

 

"הקשב לי," אמר השד והניח ידו על ראשי, "ישנו מקום על האדמה הארורה הזאת שבו לא חזית מעודך, ואפילו קרה המקרה ואכן חזית בו, לבטח היה זה באחד מאותם חלומות מטלטלים שיבואו כרוח הסָמוּם אל תוך מוחו של הישן, שנשכב לנמנם בין קרני השמש האסורות, בין אותן קרני שמש – שמע לי – הצונחות מעמודיהם הכבדים והנוגים של מקדשי השממה. האיזור שעליו אדבר הוא איזור צחיח בלוב, סמוך לגבולות נהר זאיר ושם אין לא שקט ולא דממה.

למי הנהר גוון זעפרן מעופש והם אינם הולכים לפנים, אל הים, אלא מפעפעים ללא הרף תחת עינה האדומה של השמש, בתנודות סער ועווית. לאורכן של גדות הנהר הנרפשות צומח מדבר חיוור של חבצלות מים. ובמקום הבודד ההוא הן נאנחות זו לזו, ומותחות כלפי שמיים את צוואריהן הארוכים והכעורים ומנידות, אנה ואנה, בראשיהן הנצחיים. וישנו מלמול בלתי מורגש הבוקע מתוכן, כזרימתם של מים תת קרקעיים. והן נאנחות זו לזו.

אולם יש להן גבול, גבול יער אפל, נורא ונישא. שם, כמו בצוקי האיים ההיברידיים מוכי הגלים, רוגשים מורדות הגזעים ואינם חדלים. אך מהרקיע לא תנשב כל רוח. והעצים הגבוהים הקדמוניים מתנדנדים עד אין קץ, לכאן ולכאן, בקול נפץ רועם. ומצמרותיהם הגבוהות, אחת אחר האחרת, ללא הפסק, נושרות טיפות טל. ובין שורשיהם נחים פרחים משונים, רעילים, חבוקים, מעורבבים בשינה. ולמעלה, בקול רועש ומרשרש, אצים מערבה ענני עד אפורים, עד הישטפם כמפל מעבר לחומות האופק הבוערות. אך מהרקיע לא תנשב כל רוח. ולחופי נהר זאיר אין לא שקט ולא דממה.

היה זה בלילה, והגשם צנח, ובשעה שצנח, היה גשם, אך משצנח, הפך דם. ואני עמדתי בסבך הבוצי, בין החבצלות הגבוהות, והגשם צנח על ראשי והחבצלות נאנחו זו לזו בשממת בדידותן.

ולפתע פתאום התרומם הירח מתוך ערפל דק וחיוור וצבעו ארגמן. ועיני נחו על סלע אפור ענקי שניצב לצד גדת הנהר ונדלק באור הירח. והסלע היה אפור וחיוור וגבוה… והסלע היה אפור. ובחזיתו, על פני האבן אשר לו, סותתו דמויות; והחלתי צועד דרך סבך חבצלות המים, עד שקרבתי אל החוף, כדי שאוכל לקרוא בדמויות שעל האבן. אך לא יכולתי לפענח את הדמויות. וצעדתי חזרה אל תוך הסבך, והירח הוסיף אודם לאורו ופניתי והבטתי שוב אל פני הסלע ואל הדמויות… והן היו דמויות של שממה.

והבטתי מעלה ושם, על פסגת הסלע, ניצב אדם, וטמנתי עצמי בין חבצלות המים, כדי שאוכל לעקוב אחר מעשי האדם. והאדם היה גבוה והדור למראה ומכתפיו עד לרגליו היה עטוף בטוגה רומאית עתיקה. וקווי דמותו היו מעורפלים, אך תוויו היו תווים אלוהיים; כי לא די היה בגלימת הלילה ובערפל ובירח ובטל, לכסות על תווי פניו. ומצחו גבה ממחשבות, ועיניו פרועות היו מדאגה; ובתלמים הבודדים שבלחייו קראתי משלים על אודות צער ותשישות וגועל מהמין האנושי וכמיהה לבדידות. והירח האיר על פניו, ועל תווי פניו, והו! הם היו יפים יותר מהחלומות השמימיים שרחפו מעל נשמות בנותיו של דלוס.

והאדם התיישב על הסלע, ותמך ראשו בכפו, והביט אל השממה. הוא הביט מטה אל הצמחייה הנמוכה, חסרת השקט, ומעלה אל העצים הגבוהים הקדמוניים, ועוד מעלה אל הרקיע המרשרש, ואל ירח הארגמן. ואני השתופפתי במחסה החבצלות ובחנתי את מעשי האדם. והאדם נרעד בבדידותו, והלילה הלך וחסר… אבל הוא המשיך לשבת על הסלע.

והאדם פנה מן הרקיע והביט אל פני נהר זאיר הקודרים, ואל פני המים הצהובים והמעופשים, ואל פני רבבות חבצלות המים החיוורות. והאדם הקשיב לאנחות חבצלות המים, ולמלמול הבוקע מתוכן. ואני התקפלתי במחבואי ובחנתי את מעשי האדם. והאדם נרעד בבדידותו, והלילה הלך וחסר… אבל הוא המשיך לשבת על הסלע.

אז ירדתי מטה, אל נקרות הסבך הבוצי ובוססתי למרחקי ערבות החבצלות, וקראתי להיפופוטם, שנח בנקרות הביצות. וההיפופוטם שמע את קריאתי, ובא, ואתו הבהמות, אל מרגלות הסלע, ותחת הירח שאג בקול גדול ומטיל אימה. ואני התקפלתי במחבואי ובחנתי את מעשי האדם. והאדם נרעד בבדידותו, והלילה הלך וחסר… אבל הוא המשיך לשבת על הסלע.

אז קיללתי את כוחות הטבע בקללת מהומה, וסערה מבהילה נאספה ברקיע, היכן שקודם לכן לא נשבה כל רוח. והרקיע התעורר ממהומת הסערה, והגשם חבט בראש האדם, ואשדי הנהר ניתכו, והנהר התענה וקצף, וחבצלות המים צווחו ממקומן, והיער התקפל בפני הרוח, והרעם התגלגל, והברק הכה, והסלע נרעד עד יסודותיו, ואני התקפלתי במחבואי ובחנתי את מעשי האדם. והאדם נרעד בבדידותו, והלילה הלך וחסר… אבל הוא המשיך לשבת על הסלע.

אז חרה אפי וקיללתי בקללת הדממה את הנהר, ואת החבצלות, ואת הרוח, ואת היער, ואת הרקיע, ואת הרעם, ואת אנחותיהן של חבצלות המים. והם קוללו ונדמו. והירח חדל להתנודד במסילתו שברקיע, והרעם גווע לאטו, והברק לא הבריק, והעננים נתלו דוממים, והמים שקעו למקומם ושם נותרו, והעצים עמדו מלכת, ותמו אנחות חבצלות המים, והמלמול לא נשמע עוד בוקע מתוכן, וכל צל של קול נדם במרחביו העצומים של המדבר האינסופי. והבטתי בדמויות שעל הסלע והן היו שונות… הן היו דמויות של דממה.

ועיני נחו על פני האדם, ופניו היו מתעלפות מאימה; ונחרד, נשא ראשו מכפו, ונעמד על פני הסלע, והקשיב. אך לא נשמע כל קול במרחביו העצומים של המדבר האינסופי והדמויות שעל הסלע היו דממה. והאדם התחלחל, והסב את מבטו, ונמלט למרחקים, ולא הוספתי לראותו."

ובכן, ישנם סיפורים נאים בספרי הכשפים, בספרי הכשפים הנוגים, מכורכי הברזל. ובהם – שמעו לי – סיפורי עבר מופלאים על אודות הרקיע והארץ והים הגדול ועל אודות הג'יני שמשל על הים והארץ ועל רקיעי עליון. חוכמה רבה ישנה באמרות הסיבּילות, ובדברים הקדושים-קדושים שנשמעו בימים עברו בינות לעלים הקודרים שרעדו מסביב לאורקל שבדודונה… אבל, חי אללה, המשל שסיפר לי השד, שעה שישב לצדי בצל הקבר, הוא המופלא מכולם! וכשסיים השד את סיפורו, צנח לאחור אל בור הקבר וצחק. ואני לא יכולתי לצחוק יחד עם השד והוא קילל אותי, משום שלא יכולתי לצחוק. וחתול הפרא, החי לעד באזור הקבר, בא והשתרע לרגלי השד והישיר מבטו אל פניו.

 

תרגום קודם לסיפור, בשם "שתיקה", ע"י יותם ראובני, הופיע בספר "ויליאם וילסון וסיפורים אחרים", (נמרוד, 2004).
התרגום החדש נעשה במיוחד עבור 'המוסך'.

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 5

     
     
      
     

 

לגיליונות הקודמים:

המוסך: גיליון מס' 4

המוסך: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

יהודי מומר "חושף" את "מנהגי היהודים"

הכאות, לחשים ודם מיובש של נוצרים: קיימים לא מעט מקרים בהיסטוריה היהודית-אירופאית בהם שימשו יהודים מומרים בתור עדי שקר שהכפישו את בני דתם הקודמת. אבל הרעיונות של פאול כריסטיאן קירכנר הם אולי הפרועים מכולם.

אנחנו לא יודעים רבות אודות חייו של פאול כריסטיאן קירכנר: שמו היהודי היה מרדכי גומפרעכט בן שלמה ועיר מוצאו הייתה פרנקפורט. הוא היה תומך נלהב של שבתי צבי, ולאחר התאסלמותו של משיח השקר, נטש הרב מפרנקפורט את יהדותו לתמיד. ב-6 בנובמבר 1713 המיר את דתו לנצרות. לאחר שהתנצר התפרנס בדוחק מלימוד עברית, עד שהוצע לו לפרסם את סיפור התנצרותו ברבים ובכך לשכנע יהודים אחרים ללכת בעקבותיו. הרעיון קסם לקירכנר, ובשנת 1717 הוציא בערפורט את ספרו "מנהגים יהודיים".

המהדורה השנייה של "מנהגים יהודיים" מאת פאול כריסטיאן קירכנר. מהדורה זו מכילה תחריטים של האמן יוהן גיאורג פושנר

 

העדות מכלי ראשון שסיפק קירכנר על הטקסים והמנהגים המשונים של בני דתו לשעבר עוררה עניין רב בגרמניה. זאת אנו למדים מהעובדה שמהדורה שנייה של ספרו הופיעה בנירנברג בשנת 1724, הפעם עם תחריטים מפורטים של האמן יוהן גיאורג פושנר. ההבראיסט הנוצרי סבסטיאן יוגנדרס סייע בהוצאת מהדורה זו, בעיקר בעידון השפה הקשה וההתקפות משולחות הרסן של קירכנר נגד היהודים.

 

 

לאורך ספרו של קירכנר מספק הרב המומר לקוראיו הנוצרים הצצה אל כל הטקסים והחגים היהודיים המרכזיים. על אף שמרבית המידע המופיע בספר הוא אמת, בכל תיאור ותיאור הקצין קירכנר את מנהגי היהודים בצורה שתחמיא לקוראיו הנוצרים (והרציונליים), ותלעג לדעות הקדומות על פיהן חיים אחיו לשעבר.

יום הכיפורים, למשל, מוצג נכונה כחג מרכזי ביהדות שמטרתו חזרה בתשובה והכאה על חטאי השנה שחלפה. אולם את טקס ההכאה על חטא בוחר קירכנר להציג באופן מילולי: על מנת לכפר על חטאיו, מוכרח היהודי לשכב על בטנו כחיה ולקבל סדרת מכות מטהרות.

 

מנהגי יום הכיפורים וביניהם מלקות בערב יום הכיפורים

 

טקס ההכאה חושף תובנה מרכזית שמבקש קירכנר ללמד את קוראיו: חייו של היהודי רצופים בטקסים משונים שמטרתם להתמודד עם הפחדים המציפים אותו. בתחריט המציג את יום שמחתו הגדול של כל יהודי, יום החתונה, יבחינו חדי העין בהתרחשות מעניינת: היין בכוס מושלך על אבן – כדרך לרצות את השדים והמלאכים רוחשי הרע.

 

החתן מנפץ את כוס היין על קירות בית הכנסת

 

ניתן לפטור דוגמאות אלו (ורבות אחרות) כטעות בתום לב, או אפילו – אם ניתן לקירכנר ליהנות מחמת הספק – ייתכן שהוא מציג ווארציה מקומית שהתקיימה בקהילות יהודיות מסוימת בגרמניה של תחילת המאה ה-18. אך ספק אם יש דרך להצדיק את האופן בו מציג קירכנר את טקס הלידה היהודי: כאשר אישה מתקשה ללדת, ואחרי שמוצו כל האמצעים "הרגילים", עוברים היהודים להשתמש בדם מיובש של ילדים נוצרים – אותו הדם בו הם משתמשים לאפיית מצות.

 

טהרת נשים

 

ספרו של קירכנר שייך לז'אנר ספרותי מבוסס של המאות ה-17 וה-18. ז'אנר שמטרתו לחשוף את מנהגי היהודים לרוב הנוצרי. הייתה לספרים אלו על פי רוב גם מטרה נוספת: "סיוע" ליהודים להצטרף לחיק הנצרות על ידי זניחת דתם המגוחכת.

 

הנחת תפילין

 

על אף עובדה מצערת זו, התחריטים של פושנר מספקים לחוקרים ולחוקרות כיום הצצה כמעט חסרת תקדים אל חיי היהודים בגרמניה של העת החדשה המוקדמת: מהלבוש בו התייחדו היהודים, דרך הריהוט שנמצא בבתיהם ועד העיטורים שקישטו את בתי הכנסת שלהם.

 

הכתבה חוברה בעזרתה של חיה מאיר-הר, מנהלת אוסף אדלשטיין בספרייה הלאומית

חשיפה: גילוי מאמרים חדשים בספר הזוהר

אם ברצוננו למצוא מאמרי זוהר חדשים, ידעו צוות מחלקת כתבי יד בספרייה הלאומית, הם יאלצו לסקור כתבי יד עתיקים כדי לגלות מאמרי זוהר שטרם הודפסו.

מתחם קבר רבי שמעון בר יוחאי בהר מירון בל"ג בעומר של שנת 1930. התמונה מתוך ארכיון ש"י עגנון בספרייה הלאומית

גלו עוד על הזוהר: סיפורים מהאוסף, ספרי זוהר בגישה דיגיטלית, זוהר במגילות וכתבי יד ועוד

את מתן תורה חוגגים בשבועות ובשמחת תורה, חג ל"ג בעומר מקובל להיות "חג מתן תורה" של תורת הסוד היהודי, כפי שמרומז בסוף ספר הזוהר. לכן נהוג להיות יום של שמחה אקסטטי בחוגי הקבלה.

"הזוהר הקדוש" הוא הטקסט היחיד בעל מעמד מרכזי ביהדות, שלא נחתם באופן סופי, אלא פתוח לאפשרות של השלמות, וניתן לצרף לו מאמרים נוספים. כשנמסר לדפוס לראשונה (מנטובה שי"ח 1558)  היה ברור שימצאו דפים שלמים של מאמרי זוהר שעוד יצטרפו לו. מיד בדפוס השני (קרימונה שי"ט 1559) כבר הופיעו מאמרים רבים, שנדפסו מאוחר יותר כנספחים. וזה לשונם: ומצאתי איזה מאמרים חדשים שנדפסו מקרוב אשר לא היו בנמצא בעת שהדפיסו הזהר במנטובה… אמרנו להדפיסם בסוף כל ספר… ויש מהם… שכבר נדפסו בתיקונים ובזוהר חדש".

גדולי הקדמונים כגון הרמח"ל, או ר' יוסף קארו (פרדס רמונים ה:ג) זכו לגילויים, סוג של נבואה, של מאמרי זוהר שלא היו ידועים לפניהם, וכן חכמי צפת- ר' משה קורדיברו ותלמידו- האר"י, מציגים לעתים מאמרי זוהר שונים ממה שנדפס. הם פורסמו בשם "זוהר ישן".

כיום, לא זכינו לגילויים משמים כמו הקדמונים. אם ברצוננו למצוא מאמרי זוהר חדשים, נאלץ ככל הנראה להסתפק בסקירת כתבי יד עתיקים כדי לגלות מאמרי זוהר שטרם הודפסו.

לאחרונה התגלתה בין אלפי סרטי המיקרופילם במחלקת כתבי יד של הספרייה הלאומית, חוברת של כמה דפים ובהם מאמרי זוהר, רובם רשומים עם ציון מקומם בדפי דפוס מנטובה. כל המאמרים האלה חסרים בדפוס זה. כצפוי, רובם נמצאים בדפוס שני קרימונה שי"ט,  וכמתבקש, לומדים שרכשו  דפוס ראשון והשוו לדפוס שני, גילו חסרונות ורשמו אותם בגיליונות ספרם, כדי להשלים את החסר.

החוברת שנמצאה לאחרונה היא לקט, כנראה מתוך הגהות גיליון של עותק אחד של מנטובה, או כמה כאלה. בנוסף למאמרים הנמצאים בדפוסים המאוחרים, ישנה בחוברת גם מאמר שנמצא בפירוש ריקנטי לתורה – פירושו של החכם היהודי בן המאה ה-13 מנחם ריקנטי, מאמר שאף הוא לא זכה לראות אור בדפוסי הזוהר. אלא שבחוברת הנמצאת בספרייה התגלו גם כמה מאמרים שאינם נמצאים בשום מקום אחר.

דוגמא של מאמר קצר ניתן למצוא בבלוג של כתבי יד כאן, עם הקדמה והערות. בדפוסים של הזוהר מודעים שחסר כאן מאמר, ולכן צוין העדרותו בהערה של מילה אחת: "חסר".

 

דוגמה לאחד מהמאמרים שהתגלו על ידי צוות מחלקת כתבי יד בספרייה הלאומית

 

דברים אלה הוצגו כאן כעלים לדוגמא מתוך מאמר שיופיע בכתב העת 'קבלה' מאת עזרא שבט ודניאל אברמס.

 

 

כתבות נוספות שיעניינו אתכם:

אלבום תמונות נדיר: כשהאמת ניצחה את עלילת הדם

גבורה: הנשק היהודי מביאליסטוק

ההוגה היהודי שהעז להתווכח עם קאנט

המהנדס האיטלקי שהביא את המודרניזציה (וההתנשאות) האירופאית לארץ ישראל