אנחנו לא יודעים רבות אודות חייו של פאול כריסטיאן קירכנר: שמו היהודי היה מרדכי גומפרעכט בן שלמה ועיר מוצאו הייתה פרנקפורט. הוא היה תומך נלהב של שבתי צבי, ולאחר התאסלמותו של משיח השקר, נטש הרב מפרנקפורט את יהדותו לתמיד. ב-6 בנובמבר 1713 המיר את דתו לנצרות. לאחר שהתנצר התפרנס בדוחק מלימוד עברית, עד שהוצע לו לפרסם את סיפור התנצרותו ברבים ובכך לשכנע יהודים אחרים ללכת בעקבותיו. הרעיון קסם לקירכנר, ובשנת 1717 הוציא בערפורט את ספרו "מנהגים יהודיים".
העדות מכלי ראשון שסיפק קירכנר על הטקסים והמנהגים המשונים של בני דתו לשעבר עוררה עניין רב בגרמניה. זאת אנו למדים מהעובדה שמהדורה שנייה של ספרו הופיעה בנירנברג בשנת 1724, הפעם עם תחריטים מפורטים של האמן יוהן גיאורג פושנר. ההבראיסט הנוצרי סבסטיאן יוגנדרס סייע בהוצאת מהדורה זו, בעיקר בעידון השפה הקשה וההתקפות משולחות הרסן של קירכנר נגד היהודים.
לאורך ספרו של קירכנר מספק הרב המומר לקוראיו הנוצרים הצצה אל כל הטקסים והחגים היהודיים המרכזיים. על אף שמרבית המידע המופיע בספר הוא אמת, בכל תיאור ותיאור הקצין קירכנר את מנהגי היהודים בצורה שתחמיא לקוראיו הנוצרים (והרציונליים), ותלעג לדעות הקדומות על פיהן חיים אחיו לשעבר.
יום הכיפורים, למשל, מוצג נכונה כחג מרכזי ביהדות שמטרתו חזרה בתשובה והכאה על חטאי השנה שחלפה. אולם את טקס ההכאה על חטא בוחר קירכנר להציג באופן מילולי: על מנת לכפר על חטאיו, מוכרח היהודי לשכב על בטנו כחיה ולקבל סדרת מכות מטהרות.
טקס ההכאה חושף תובנה מרכזית שמבקש קירכנר ללמד את קוראיו: חייו של היהודי רצופים בטקסים משונים שמטרתם להתמודד עם הפחדים המציפים אותו. בתחריט המציג את יום שמחתו הגדול של כל יהודי, יום החתונה, יבחינו חדי העין בהתרחשות מעניינת: היין בכוס מושלך על אבן – כדרך לרצות את השדים והמלאכים רוחשי הרע.
ניתן לפטור דוגמאות אלו (ורבות אחרות) כטעות בתום לב, או אפילו – אם ניתן לקירכנר ליהנות מחמת הספק – ייתכן שהוא מציג ווארציה מקומית שהתקיימה בקהילות יהודיות מסוימת בגרמניה של תחילת המאה ה-18. אך ספק אם יש דרך להצדיק את האופן בו מציג קירכנר את טקס הלידה היהודי: כאשר אישה מתקשה ללדת, ואחרי שמוצו כל האמצעים "הרגילים", עוברים היהודים להשתמש בדם מיובש של ילדים נוצרים – אותו הדם בו הם משתמשים לאפיית מצות.
ספרו של קירכנר שייך לז'אנר ספרותי מבוסס של המאות ה-17 וה-18. ז'אנר שמטרתו לחשוף את מנהגי היהודים לרוב הנוצרי. הייתה לספרים אלו על פי רוב גם מטרה נוספת: "סיוע" ליהודים להצטרף לחיק הנצרות על ידי זניחת דתם המגוחכת.
על אף עובדה מצערת זו, התחריטים של פושנר מספקים לחוקרים ולחוקרות כיום הצצה כמעט חסרת תקדים אל חיי היהודים בגרמניה של העת החדשה המוקדמת: מהלבוש בו התייחדו היהודים, דרך הריהוט שנמצא בבתיהם ועד העיטורים שקישטו את בתי הכנסת שלהם.
הכתבה חוברה בעזרתה של חיה מאיר-הר, מנהלת אוסף אדלשטיין בספרייה הלאומית
שתי הכנות אחרונות נשארו לקראת המאורע המרכזי שהוא הקרבת הקורבנות: גזיזת הצמר והבערת הגחלים. 
כשהכל מוכן לקראת הקרבת הקורבנות, שוחטים את הכבשים ותולים אותם לצלייה. 
אין איסור על הימצאות אורחים שאינם בני העדה בזמן הטקס, ובטקס המתועד באלבום מתועדות גם מספר דמויות סקרניות בלבוש אירופי. 
זבח הפסח הוא החג היחיד במעגל השנה השומרוני בו הורשו נשים לעלות להר ולהשתתף בתפילה יחד עם הגברים. 
אכילת הקורבנות מותרת אך ורק לבני העדה, והיא נעשית בפיקוח הכהן הגדול – העומד במרכז ונשען על מקלו. החלקים שלא נאכלים נשרפים על המזבח. 
כתבות נוספות:
