יהודי מומר "חושף" את "מנהגי היהודים"

הכאות, לחשים ודם מיובש של נוצרים: קיימים לא מעט מקרים בהיסטוריה היהודית-אירופאית בהם שימשו יהודים מומרים בתור עדי שקר שהכפישו את בני דתם הקודמת. אבל הרעיונות של פאול כריסטיאן קירכנר הם אולי הפרועים מכולם.

אנחנו לא יודעים רבות אודות חייו של פאול כריסטיאן קירכנר: שמו היהודי היה מרדכי גומפרעכט בן שלמה ועיר מוצאו הייתה פרנקפורט. הוא היה תומך נלהב של שבתי צבי, ולאחר התאסלמותו של משיח השקר, נטש הרב מפרנקפורט את יהדותו לתמיד. ב-6 בנובמבר 1713 המיר את דתו לנצרות. לאחר שהתנצר התפרנס בדוחק מלימוד עברית, עד שהוצע לו לפרסם את סיפור התנצרותו ברבים ובכך לשכנע יהודים אחרים ללכת בעקבותיו. הרעיון קסם לקירכנר, ובשנת 1717 הוציא בערפורט את ספרו "מנהגים יהודיים".

המהדורה השנייה של "מנהגים יהודיים" מאת פאול כריסטיאן קירכנר. מהדורה זו מכילה תחריטים של האמן יוהן גיאורג פושנר

 

העדות מכלי ראשון שסיפק קירכנר על הטקסים והמנהגים המשונים של בני דתו לשעבר עוררה עניין רב בגרמניה. זאת אנו למדים מהעובדה שמהדורה שנייה של ספרו הופיעה בנירנברג בשנת 1724, הפעם עם תחריטים מפורטים של האמן יוהן גיאורג פושנר. ההבראיסט הנוצרי סבסטיאן יוגנדרס סייע בהוצאת מהדורה זו, בעיקר בעידון השפה הקשה וההתקפות משולחות הרסן של קירכנר נגד היהודים.

 

 

לאורך ספרו של קירכנר מספק הרב המומר לקוראיו הנוצרים הצצה אל כל הטקסים והחגים היהודיים המרכזיים. על אף שמרבית המידע המופיע בספר הוא אמת, בכל תיאור ותיאור הקצין קירכנר את מנהגי היהודים בצורה שתחמיא לקוראיו הנוצרים (והרציונליים), ותלעג לדעות הקדומות על פיהן חיים אחיו לשעבר.

יום הכיפורים, למשל, מוצג נכונה כחג מרכזי ביהדות שמטרתו חזרה בתשובה והכאה על חטאי השנה שחלפה. אולם את טקס ההכאה על חטא בוחר קירכנר להציג באופן מילולי: על מנת לכפר על חטאיו, מוכרח היהודי לשכב על בטנו כחיה ולקבל סדרת מכות מטהרות.

 

מנהגי יום הכיפורים וביניהם מלקות בערב יום הכיפורים

 

טקס ההכאה חושף תובנה מרכזית שמבקש קירכנר ללמד את קוראיו: חייו של היהודי רצופים בטקסים משונים שמטרתם להתמודד עם הפחדים המציפים אותו. בתחריט המציג את יום שמחתו הגדול של כל יהודי, יום החתונה, יבחינו חדי העין בהתרחשות מעניינת: היין בכוס מושלך על אבן – כדרך לרצות את השדים והמלאכים רוחשי הרע.

 

החתן מנפץ את כוס היין על קירות בית הכנסת

 

ניתן לפטור דוגמאות אלו (ורבות אחרות) כטעות בתום לב, או אפילו – אם ניתן לקירכנר ליהנות מחמת הספק – ייתכן שהוא מציג ווארציה מקומית שהתקיימה בקהילות יהודיות מסוימת בגרמניה של תחילת המאה ה-18. אך ספק אם יש דרך להצדיק את האופן בו מציג קירכנר את טקס הלידה היהודי: כאשר אישה מתקשה ללדת, ואחרי שמוצו כל האמצעים "הרגילים", עוברים היהודים להשתמש בדם מיובש של ילדים נוצרים – אותו הדם בו הם משתמשים לאפיית מצות.

 

טהרת נשים

 

ספרו של קירכנר שייך לז'אנר ספרותי מבוסס של המאות ה-17 וה-18. ז'אנר שמטרתו לחשוף את מנהגי היהודים לרוב הנוצרי. הייתה לספרים אלו על פי רוב גם מטרה נוספת: "סיוע" ליהודים להצטרף לחיק הנצרות על ידי זניחת דתם המגוחכת.

 

הנחת תפילין

 

על אף עובדה מצערת זו, התחריטים של פושנר מספקים לחוקרים ולחוקרות כיום הצצה כמעט חסרת תקדים אל חיי היהודים בגרמניה של העת החדשה המוקדמת: מהלבוש בו התייחדו היהודים, דרך הריהוט שנמצא בבתיהם ועד העיטורים שקישטו את בתי הכנסת שלהם.

 

הכתבה חוברה בעזרתה של חיה מאיר-הר, מנהלת אוסף אדלשטיין בספרייה הלאומית

אלבום תמונות נדיר: כשהאמת ניצחה את עלילת הדם

בשנת 1911 הואשם גבר יהודי-רוסי בשם מנדל בייליס ברצח נער נוצרי, שנתיים לאחר מכן נגזר דינו. הצצה לאלבום שהופק בשנת 1913 בוורשה, המתעד את מהלך המשפט ותוצאותיו הרות הגורל.

מנחם מנדל בייליס (מימין) וקריקטורה אנטשימית שפורסמה במהלך המשפט

זה התחיל עם גופה. אנדרי יושצ'ינסקי בן ה-12 נמצא תחוב במערה מחוץ לקייב בחודש אפריל 1911, פניו הושחתו ללא היכר ועשרות פצעי דקירה זוהו על גופתו שותתת הדם.

אל מצעד ההלוויה של אנדרושה הצעיר הגיעו, מלבד בני משפחתו האבלים, גם תושביה הלא יהודיים של קייב. הם נשאו עלונים שהודפסו בחופזה, עליהם הוכרז באותיות גדולות: "הז'ידים (כינוי גנאי ליהודים) עינו את אנדרושה למוות!" העלונים העלו האשמה בת מאות שנים כנגד היהודים: דמו של הנער הנרצח נשאב לצורך עשיית מצות ועל כן, יש לנקום את דמו של הקדוש המעונה. עלילת דם חדשה החלה לקרום עור וגידים.

היות שהרשויות בקייב אסרו על ביצוע פוגרום ביהודים, חיפשו תושביה הלא יהודיים של העיר את היהודי שישלם על הרצח המתועב. לקח לרשויות ארבעה חודשים כדי לספק את הקורבן הראוי:  מנחם מנדל בייליס, מנהל של מפעל לבנים הממוקם בקרבת המערה בה התגלתה גופתו של יושצ'ינסקי.

על אף שהראיות נגד בייליס היו רעועות, ורוצחיו האמתיים של הנער אותרו תוך זמן לא רב לאחר מעצרו, סירבו הרשויות לשחרר את בייליס. בסוף אוקטובר 1913 – יותר משלוש שנים בהן נמק בייליס בכלא הצאר, הכריזו חבר המושבעים על גזר הדין. בתגובה, מיהרו מו"לים יהודים בוורשה והוציאו לאור את "אלבאם פון בייליסעס פראצעס" (אלבום של משפט בייליס).

 

 

כיצד התנהל המשפט המתוקשר ומה היה גזר דינו של בייליס? על כך נלמד מתוך האלבום עצמו.

 

כיצד להחזיר ליהודים את צלם האנוש שלהם?

 

תיאור (מינימלי ביותר) של השתלשלות המשפט

 

"לזיכרון היסטורי תמידי של אותו משפט היסטורי אני מוציא לאור את האלבום שבו מופיעות כל הדמויות המרכזיות שהשתתפו באותו משפט נזכר, אם מצד ההאשמה ואם מצד ההגנה.

המוציא לאור, נ. ריווין"

(מתוך: אלבאם פון בייליסעס פראצעס. תרגום מיידיש: אדריאן גרושניעווסקי, מחלקת ארכיונים בספרייה הלאומית)

מרגע שנעצר, ולאורך כל המשפט, התאמצה התביעה לצייר את בייליס בתור יהודי קניבלי ותאב לדם נוצרי עבור טקסי הפולחן המסתוריים שלו. בייליס עמד למשפט בשם יהודי רוסיה כולה. מטרת האלבום שהופק בשנת 1913 על ידי נ. ריווין מוורשה הייתה להחזיר את הפוקוס אל האדם היחיד, אל מנדל בייליס.

האלבום נפתח בשלוש סצנות מחייו של הנאשם לפני השבר הגדול שהפך את עולמו ועקר אותו מחייו הקודמים: הבית בו התגורר, אשתו וארבעת ילדיו, ודיוקנו של בייליס לפני שפרצה הפרשייה. דמותו היא של גבר יהודי בשנות ה-30 לחייו, חנוט בחליפה, מרכיב משקפיים בעלי מסגרת עגולה ומתהדר בזקן מטופח, מיישר מבט בפנים ספק רציניות, ספק מחויכות.

 

הבית בו גר בייליס עד פרוץ הפרשה

 

משפחתו של בייליס ובייליס עצמו

 

לאחר ביסוס הרקע השלו, נזרק גיבור עלילת הדם (ויחד עמו גם אנחנו, קוראי האלבום) אל מציאות זרה ומאיימת. מכופף וחרד, נלקח בייליס למעצר בידיי חייל חמוש. הציור מסתיר את הסיבה לסבל האיום המצטייר מפניו של בייליס: על המועקה הנפשית שהביאה עלילת הדם, התווספה המעמסה הגופנית: הנאשם הוצעד אל בית המשפט ברגליים נפוחות ושותתות דם, תוצאה של הליכה ברגל על שלג וקרח בנעליים ללא סוליות. בציור השני באותו העמוד (עמוד חמש) הוא בבית הדין, ושני חיילים שומרים עליו בחרבות שלופות.

 

בייליס על שולחן הנאשמים

 

שישה חודשים ישב במעצר עד אשר הוגש נגדו כתב אישום. לאורך מעצרו הממושך בייליס הושפל, הוכה בידיי אסירים וסוהרים ונמנעו ממנו אוכל ושתייה למשך ימים ארוכים. מספר פעמים ניסו רשויות הכלא והתביעה לשכנע אסירים ששהו עמו להעיד עליו, ואף שלחו סוכן חשאי לרגל אחר האסיר. בעמוד שש נראה הנאשם מובא בפני בית משפט עוין, תוך שנאלץ להגן על חפותו לנוכח ההאשמות הקשות שהוטחו נגדו.

 

ישיבת בית הדין בקייב

 

חבר השופטים שנבחר למשפטו

 

מרגע זה ואילך התקדמו העניינים אל נקודת הרתיחה: תחילה הואשם בייליס ברצח הנער, בהמשך השתנתה האשמה לרצח טקסי של ילד נוצרי. בעוד גורמים בממשלת הצאר (ובראשם שר המשפטים) התעקשו על אשמתו, קמו לבייליס תומכים יהודים ולא יהודים רבים אשר השתכנעו בחפותו של האיש.

 

המפעל בו עבד בייליס לפני מעצרו

 

הנער הנרצח אנדרי יושצ'ינסקי ו"המערה" בו נמצאה גופתו

 

כל צד שלף את המומחים שלו: היות שמערכת המשפט הרוסית חיקתה את מערכת המשפט במערב, נאלצה התביעה "להוכיח" באמצעים משפטיים את עלילת הדם: היא גייסה לשירותה עדים מומחים, רופאים ואפילו מומחה ליהדות. העובדה ששיטה משפטית מודרנית גויסה כדי להוכיח האשמה ימי-ביינימית, היא שעזרה להעניק למשפט את הפרסום השלילי לו זכה ברוסיה ומחוצה לה.

 

התובעים במשפט

 

המומחים מטעם ההאשמה (כך במקור). מעניין שהמילה "האשמה" חוזרת כמעט בכל אזכור של העדים שהובאו מטעם התביעה. האם מדובר בביקורת סמויה נגד התביעה או שמא זו טעות "תמימה" מצד המוציא לאור?

 

אחד מעדי המפתח של התביעה היה האב פרנאטיס, כומר קתולי תימהוני שהעיד על עצמו כמומחה בפולחן יהודי. את מומחיותו ביסס על הידע העצום שלו בתלמוד. בחקירה הצולבת הוכיחה ההגנה את טענתו לשקרית: הוא ענה במבוכה "אינני יודע" על שורה ארוכה של שאלות תלמודיות, תחום מומחיותו. הקהל היהודי במשפט פרץ בצחוק לנוכח הופעתו המבולבלת. על הרבי מטעם ההגנה, יעקב מזא"ה (המופיע בעמוד 15, יחד עם עורך הדין אוסקר גרוזנברג), הוטלה המשימה להפריך את עדותו של האב פרנאטיס, והוא הצטיין במשימה. בשלב הזה יצאו להגנתו של בייליס אפילו עיתונים אנטישמיים מבוססים.

 

משמאל: הכומר הקתולי (והתמהוני) פרנאטיס

 

אבירי ההגנה של בייליס: הרבי מטעם ההגנה יעקב מזא"ה ועורך הדין אוסקר גרוזנברג

 

עם כל עדות שסיפקה התביעה, הלכה והתבררה פרשיית בייליס כעלילת דם מופרכת שבוימה על ידי הרשויות. בסוף אוקטובר 1913 הכריזו חבר המושבעים שהנאשם חף מפשע. לאחר יותר משלוש שנים בהם היה כלוא על לא עוול בכפו, יצא מנחם מנדל בייליס לחופשי. בשתי התמונות האחרונות באלבום מגיעה הדרמה לסיומה המשמח: בייליס חוזר אל ביתו, מוקף בחיק משפחה וחברים.

 

קבלת פנים של בייליס מסביב לביתו מיד לאחר השחרור

 

בייליס מוקף במשפחה וחברים אחרי השחרור

 

אולם, גם לאחר זיכויו המלא של בייליס מכל קשר לרצח אנדרי יושצ'ינסקי, ידעו מפיקי האלבום שהמאבק נגד האנטישמיות ברוסיה הצארית רחוק מלהסתיים. האלבום של משפט בייליס מותיר אותנו עם מספר שאלות לא פתורות: מדוע לא מספק האלבום מידע על האשמה עצמה (הרצח הפולחני בו הואשם בייליס), או מספק פרטים על השתלשלותה מעבר לעובדה שמנדל בייליס נעצר ושוחרר בתום המשפט? ייתכן שאת התשובה לשאלות האלה נמצא בעובדה שהאלבום פורסם ביידיש וברוסית, ולא בפולנית. עובדה זו מלמדת שככל הנראה עבר האלבום את אישורה של הצנזורה הרוסית לפני פרסומו, ולכן לא מופיעים בו פרטים "מביכים" מדי על הפרשה.

אם אכן כך היה, נותרה בעינה השאלה החשובה ביותר: מדוע התפרסם האלבום דווקא בפולין ולא באוקראינה – המקום בו נרקחה עלילת הדם ובו התנהל המשפט?

הכתבה חוברה בסיוע אדריאן גרושניעווסקי, מחלקת ארכיונים בספרייה הלאומית.

 

עוד על משפט בייליס בקטלוג הספרייה

 

כתבות נוספות:

גבורה: הנשק היהודי מביאליסטוק

ההוגה היהודי שהעז להתווכח עם קאנט

המהנדס האיטלקי שהביא את המודרניזציה (וההתנשאות) האירופאית לארץ ישראל

`;