אלבום תמונות נדיר חושף תצלומים מחיי השומרונים בשכם של ראשית המאה העשרים

סדרת התמונות המרתקת מתעדת את הטקסים והמסורות, שחלקם כבר לא קיימים עוד ביהדות הקלאסית.

בדומה למרבית העמים הקדומים, גם האמת לגבי מוצאם האמתי של עדת השומרונים לוט בערפילי הזמן. המסורת השומרונית טוענת שבני העדה הם ה"שומרים" – שומרי התורה שסירבו לקבל את הגרסה היהודית "השקרית והמאוחרת" שנולדה בתקופת הבית השני, הרואה בהר המוריה שבירושלים את המקום המקודש לעם ישראל.

על פי אותה מסורת, רק השומרונים – "ישראל הטהורים" – חיים על פי האמת האלוהית. זאת כיוון שהם קידשו את הר גריזים, שם  בנה יהושע בן נון את המשכן הזמני עם כניסת בני ישראל לארץ, ובנו בו את מקדשם.

   ספר מלכים ב" יז" כד", המקור הקדום ביותר למוצאם של השומרונים, גורס אחרת:

"וַיָּבֵא מֶלֶךְ-אַשּׁוּר מִבָּבֶל וּמִכּוּתָה וּמֵעַוָּא וּמֵחֲמָת וּסְפַרְוַיִם וַיֹּשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן תַּחַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְשׁוּ אֶת-שֹׁמְרוֹן וַיֵּשְׁבוּ בְּעָרֶיהָ"

 

בהסתמכם על מקור זה, מאמינים היהודים כי מוצא השומרונים איננו מן העברים הקדמונים שהיו נאמנים למסורת האמתית בנוגע להר גריזים, אלא בתקופה מאוחרת בהרבה. לדידם מוצאם של השומרונים בעמים שהובאו לשומרון במקומם של "עשרת השבטים האבודים" על ידי מלך אשור אסרחדון (שלט 681 – 669 לפנה"ס), בנו של סנחריב. המתיישבים החדשים החלו לעבוד את אלהי ישראל ע"פ ספר מלכים, מפחד האריות שהאל שלח בהם (מל"ב יז" כו") ולכן נתכנו גם "גרי אריות". זו גם הסיבה לסירובם של שבי ציון לאפשר לשומרונים להצטרף ולסייע להם לבנות את בית מקדשם שחרב.

עם הזמן התרחקו שתי הקבוצות כך שהשומרונים, אשר יצאו מכלל עם ישראל לפני אלף שנה ויותר, מחזיקים גם בנוסח משלהם לתורה: נוסח המכונה בפיהם "ספר אבישע". השומרונים אינם מקבלים את ספרי הנביאים והכתובים, אלא את התורה בלבד, וממשיכים להשתמש בכתב העברי העתיק, כתב דעץ. הם דוחים גם את התורה שבע"פ.

 

חוקרים שהשוו בין נוסח המסורה (המקובל על היהודים) ובין ספר אבישע מצאו כ-6,000 הבדלים בין שני הנוסחים. חלקם הגדול של ההבדלים בנוסחים נוגע בשינויי כתיב, אך אחרים נוגעים ללב הסכסוך בין שני העמים הקרובים-רחוקים. הדוגמה הבולטת ביותר היא היכן יש למקם את "וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר ה" אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" (ספר דברים, פרק י"ב, פסוק י"א). נוסח המסורה לא מספק תשובה ברורה לשאלה זו בעוד ספר אבישע מציין במפורש את הר גריזים.

  

העדה השומרונית המשיכה להתגורר בשומרון לאורך המאות. עם זאת העדה, שבתקופה הביזנטית הייתה עתירת השפעה ומשאבים, הידרדרה לאיטה באופן מתמשך לאחר דיכוי המרידות הקשות בתקופה הביזנטית ובהמשך עם חדירתם של שבטים ערביים לאזור לאחר הכיבוש המוסלמי.  בראשית המאה העשרים מנתה העדה כמאה וחמישים נפש ונדונה לכליה על פי תחזיותיהם המאיימות של מטיילים מערביים אשר תרו את ארץ ישראל באותם ימים. למרות זאת המשיכה העדה לדבוק באתריה המקודשים ולקיים את פולחנה המסורתי ובכלל זה את טקס זבח הפסח בהר גריזים כבימי קדם. העניין המערבי המחודש בתולדות העדה ובהמשך הקמתה של מדינת ישראל, שיפר את מצבה החברתי והכלכלי. כתוצאה מכך, התבססה העדה הזעירה ומספר חבריה מונה כיום כשמונה מאות נפש, חלקם חיים בחולון והאחרים ממשיכים לחיות בשכם, סביב ההר המקודש.

אלבום תמונות נדיר השמור בספרייה הלאומית מספק הצצה נדירה לאחד מהחשובים שבמנהגי השומרונים – מצוות העלייה להר גריזים בחג הפסח.

דפדפו באלבום המלא

 

אין ביכולתנו לקבוע במדויק את השנה בה צולמו התמונות, אך ככל הנראה מדובר בטקס שנערך בתחילת המאה העשרים ולא מאוחר משנת 1911, השנה בה נפטר מדריך התיירים רולה פלויד ששמו מופיע על אחד מהאוהלים שבתמונות.

 

עלייה לרגל אל הר גריזים

בשלושה מועדים שונים מצווים השומרונים לעלות להר הקדוש. מועדים אלו הם פסח, שבועות וסוכות. העלייה לרגל בפסח נחשבת לחשובה ביותר, עובדה זאת ניתן ללמוד מהתמונות עצמן.

העלייה אל הר גריזים התקיימה כמסע מלא הוד וקדושה, ובמהלכו נושא הקהל שורה של תפילות מיוחדות.

 

לאחר העלייה אל ההר הקדוש, יש להכין את הקורבנות. בתמונה אנו רואים נערים במחנה האוהלים שהוקם על הר גריזים לרגלי המזבח יחד עם הכבשים שהובאו לזבח הפסח.

 

בעת שקיעת החמה, כאשר מתחילה השמש לצלול מתחת להרי השומרון, נושא הכהן הגדול (אותו זיהינו כיעקב בן אהרן) את תפילת הזבח כשהוא מגביה את ספר התורה שהביא עמו. הפיוט הארמי המלווה את הטקס עוסק ביצחק ובאייל שהקריב אברהם במקומו – אירוע אותו בא לשחזר למעשה קרבן הפסח שמקריבים בני העדה. מדובר במנהג קדום שנעלם ביהדות, ולכן היה בו עניין רב לחוקרים ולתיירים אירופאים בני הזמן.

  שתי הכנות אחרונות נשארו לקראת המאורע המרכזי שהוא הקרבת הקורבנות: גזיזת הצמר והבערת הגחלים.   כשהכל מוכן לקראת הקרבת הקורבנות, שוחטים את הכבשים ותולים אותם לצלייה.   אין איסור על הימצאות אורחים שאינם בני העדה בזמן הטקס, ובטקס המתועד באלבום מתועדות גם מספר דמויות סקרניות בלבוש אירופי.  זבח הפסח הוא החג היחיד במעגל השנה השומרוני בו הורשו נשים לעלות להר ולהשתתף בתפילה יחד עם הגברים.  אכילת הקורבנות מותרת אך ורק לבני העדה, והיא נעשית בפיקוח הכהן הגדול – העומד במרכז ונשען על מקלו. החלקים שלא נאכלים נשרפים על המזבח.  כתבות נוספות:לוחם החופש הסופי שהיה השראה לרבי מליובאוויטשהכאות, לחשים ודם מיובש של נוצרים: יהודי מומר "חושף" את "מנהגי היהודים"תיעוד נדיר: חגיגות חג הגאולה בכפר חב"דעדות מצולמת: 100 שנים של היסטוריה בקבר רחל  

יומן בספר, יולי 1852: "היה לי לששון ולגיל כי יולד לי בת אהובה… ונפטרת ליל ה'".

הצצה לתרגום הנדיר ליצירה שהתיימרה ליישב את הסתירות בתנ"ך - ושימשה גם כיומן טרגי אישי של המתרגם

במשך אלפי שנים השתמשו יהודים ונוצרים בתנ"ך כאמצעי ליישוב הסתירות הרבות בחייהם. במאה ה-17 הפך הרב והדיפלומט מנשה בן-ישראל את הקערה על פיה: הוא חיבר ספר בשם "המכריע" ובו ביקש ליישב את הסתירות הנמצאות בתנ"ך עצמו. הייתה זו משימה אדירה שקהל היעד שלה לא היו "יהודים פשוטים".

בספר "המכריע" פנה מנשה בן-ישראל בספרדית אל שני קהלי קוראים פוטנציאלים: מלומדים ואנשי דת נוצרים, המעוניינים להכיר טוב יותר את הדת היהודית וצאצאי האנוסים מספרד ופורטוגל. הם ביקשו לחזור אל חיק היהדות אחרי דורות רבים בהם אולצו לחיות (הם ואבותיהם) בתור נוצרים.

 

תחריט נחושת מאת האמן היהודי שלום איטליה (Salom Italia) ובו דיוקנו של מנשה בן ישראל וסביבו כתובת בלטינית. ההדפס, בגודל 13X19.5 ס"מ, הופק כנראה בסמוך לזמן התחריט, בשנת 1643. מתוך אוסף אברהם שבדרון בספרייה הלאומית

הספר בנוי בתבנית קבועה לכל אורכו: המחבר מציג שני פסוקים סותרים מן התנ"ך, מציין את הסתירה המדויקת שמצא בהם (היות שלא תמיד ברור לקורא מהי, או שזיהה סתירה אחרת במקום) ולאחר מכן פונה ל"הכרעת" הסתירה: הוא נעזר במקורות יהודיים ולא יהודיים, מצטט לעתים את מאורות דוגמת סנקה או נעזר באפלטון, ובכך מדגים יכולת פרשנית וידע מעמיק יוצאים מגדר הרגיל.

מעניין לגלות שכאשר נעזר מנשה בן-ישראל באפלטון כסמכות, הוא לא חושש לטעון שאבי הפילוסופיה הושפע ישירות מהדת היהודית ורבות ממסקנותיו מתבססות על התנ"ך.

 

תרגום ללטינית של "המכריע" מאת מנשה בן ישראל. התרגום נעשה בשנת 1633 ומלמד על חשיבות של הספר לקהל נוצרי. לפריט בקטלוג הספרייה הלאומית לחצו

כמו רבים ממעלליו של מנשה בן-ישראל, גם "המכריע" הוכתר כהצלחה מסחררת. עם השנים, הספר יצא במספר מהדורות ואף תורגם לשפות אירופאיות נוספות. הספר מיצב את מחברו כסמכות לכתבי הקודש היהודיים וזיכה אותו בכינוי "שגריר היהודים". בעקבות הצלחת החיבור החלה חלופת אגרות ענפה בין מנשה בן-ישראל ובין מלומדים נוצרים מרחבי היבשת. לקח ל"המכריע" יותר מ-200 שנה כדי לזכות בתרגום לשפת הקודש.

 

"להכריע" את סתירות המאה ה-19 בעברית

לא ידוע הרבה על חייו של המתרגם לעברית של "המכריע", אדון רפאל קירכהיים – החוקר היהודי-גרמני שחי במאה ה-19. ידוע עוד פחות על הסיבה שבגינה בחר לתרגם את "המכריע". ייתכן שבתור יהודי המקורב לתנועה הרפורמית, שסחפה רבים מיהודי גרמניה במאה ה-19, ראה בתרגום "המכריע" פרויקט בעל חשיבות אישית ויהודית-כללית, במיוחד בהתחשב בתקופה בה פעל.

 

העמוד הפותח את התרגום העברי של "המכריע". לא מדובר בתרגום מלא של הספר המקורי, אלא בעיקר בתרגום החלקים המתמקדים בחמשת חומשי תורה. לתרגום המלא והמקוון

אחרי הכל, המאה בה חי ופעל קירכהיים הייתה אותה מאה ששברה סופית את האחדות בה התאפיין העם היהודי עד אז, מאה שהייתה מלאה בטיפוסים יהודים חדשים בתכלית: יהודים משכילים הנלחמים למען רפורמה בחינוך ובארון הספרים היהודי; חסידים המבקשים חוויה רוחנית חדשה; אורתודוקסים שמתאמצים להשאיר את המצב כמו שהוא; ולקראת סוף אותה מאה סוערת: חלוצות וחלוצים ציונים.

בדומה למחבר היצירה שאותה תירגם לעברית, התרגום של קירכהיים מלמד דבר או שניים על התעוזה שלו. קירכהיים לא הסתפק בתרגום בלבד, אלא שרבט בצדם של קטעים שונים הערות (ולא פעם גם את הסתייגויות) מהמסקנות של "המכריע". בקטע מסוים למשל, מציין המתרגם כי "מה שכתב המחבר בשם ר"ג [רבן גמליאל] שקר הוא ולהפך אמר לתלמידיו", ובקטע מאוחר יותר בכתב היד הוא מציין כי "דבריו [של מנשה בן-ישראל] הם בהפך ואינם נמצאים זה זולת זה".

לא ברור האם קירכהיים התכוון להוציא את תרגומו לדפוס: כתב היד מלא במחיקות, שינויים והערות פנימיות. בנוסף, בסוף כתב היד, תיעד קירכהיים את שמות משפחתו של המחבר, מות אביו ושתי נשותיו במרחק של יותר מעשר שנים האחת מהשנייה. הוא לא שוכח לציין את לידת בנו ובתו. בכיתוב על בתו, למשל, מציין קירכהיים "יום ג' באדר תר"א [היא שנת 1841] – היה לי לששון ולגיל כי יולד לי בת אהובה מינה", לאחר שלושה ימים התווסף הכיתוב שובר הלב, "ונפטרת ליל ה'".

הדף החותם את כתב היד העברי של "המכריע" ובו ציין המתרגם את קורות משפחתו הקרובה. בכיתוב בתמונה מתעד קירכהיים את לידת בנו ובתו, ואת מותה של בתו מספר ימים לאחר לידתה.

כמו שוודאי הבחנתם, מרבית הפרטים הסובבים את כתב היד של בן-ישראל/ קירכהיים שרויים בערפל. אך השאלה המציקה ביותר היא ללא ספק: האם יישוב הסתירות הרבות בתנ"ך יאפשר קירוב לבבות בין חברות וחברים של אותו עם סוער?

היומן מגטו לודז' שנכתב בשוליו של סידור

12/3/1941 - הלב בוער וגופי קר. הראש כואב למראית עיני. מדוע? האם לית דין ודין?

12/3/1941 – "ביום כו" נתגרשו כעשרת אלפים איש מרחוב פיאטריקאווה. הרגו כמאה יהודים ואומרים שיותר. ביום ב" דחודש אדר נסו הורי במעיל אחד לסלומניק. מצבם רע מאוד. הלב בוער וגופי קר. הראש כואב למראית עיני. מדוע? האם לית דין ודין?"

 

עם חלוף השנים, ככל שאנו מביטים לאחור ומתקשים לתפוס את מה שאירע, ככל שמתמעטים העדים החיים בקרבנו, יש חשיבות מיוחדת ליומנים ששרדו והגיעו לידינו.

כזה הוא יומנו של מנחם אופנהיים מגטו לודז'. היומן נמצא בין שרידי הגטו ובשנות החמישים נמסר לספרייה הלאומית. ייחודו של היומן הוא שכולו נכתב על סידור תפילה. מנחם אופנהיים שהה בגטו החל בחורף של שנת 1941 ועד הקיץ של שנת 1944. הוא כתב עשרות רשימות, בעברית וביידיש, בצדי הדפים ובין הפסקאות, מנצל שטחים לבנים בדפי הסידור. ככל הידוע לנו, אופנהיים ניספה באושוויץ כמו מרבית היהודים שהצליחו לשרוד בגטו לודז' עד חיסולו בידי הגרמנים בסוף חודש אוגוסט 1944.

 

8/3/1942 – "היום מלאו שנתיים מאז הכליאו את היהודים בגטו. כיכר לחם עולה שישים מארק… שוב שלחו פתקאות לשילוח. היום מלאה שנה מאז ישבתי בתפיסה היהודית."

 

מן הכתובים אנחנו למדים שמנחם אופנהיים היה בן 33 כשנכלא בגטו. הוא היה ציוני דתי, נשוי ובעל משפחה. אשתו ושתי בנותיו הצליחו לברוח מן הגטו מעט לפני שנסגרו שעריו. מנחם עבד בנגריית הגטו ובשלב מסוים אף נכלא בכלא הגטו.

 

10/3/1942 – "הגירוש נמשך. ראיתי זקן וזקנה בני 80 לערך מושכים עגלת יד לתחנת הרכבת לשלח אותם. בדרך לתחנה יגוועו. מובילים אנשים חיים לקבורה…"

 

חשיבותו של היומן היא בתיעוד היומיומי של החיים בגטו: תנאי העבודה, פעולות המשטרה, חלוקת האוכל, עבודות הפרך, הרעב, המחלות, וכן בשיקוף של מצבי הרוח של מנחם אופנהיים ושל חבריו, בין תקווה לייאוש, בין אשליה לאכזבה. היומן גם מכיל תיעוד מיוחד על ההווי הדתי בגטו ומסופר בו כיצד ניסו היהודים לשמור על החגים, מה אכלו בפסח וכיצד התפללו לאלוהים מן השאול שהם היו נתונים בו.

 

9/4/1942 –  "פסח תש"ב. בגיטו רעב גדול. רק במצות משיפון ומרק ממים וסלק בר. זהו היום טוב. בשל הרעב אכלו אנשים רבים לחם וגם אני הקטן. לליל הסדר לא הוכנו אלא מצות וקפה שחור… זהו הפסח השלישי שאינני יחד עם המשפחה. ובפסח 1942 אכלתי חמץ בפעם הראשונה…"

 

אופנהיים ניחן בכישרון ספרותי. הוא כותב בשפה יפה וגבוהה, והיה ככל הנראה אדם בעל השכלה רחבה ואופקים תרבותיים. כאמור, מנחם אופנהיים ככל הנראה ניספה. גורלן של  אשתו ושל שתי בנותיו אינו ידוע. היומן שלו הגיע בשנות החמישים לחנות ספרי קודש בירושלים, והסידור "דרך החיים" בנוסח ספרד הגיע לידיו של חוקר המקרא פרופ" מרדכי זר-כבוד (אהרנקראנץ) שאף תירגם מיידיש את היומן שבתוך הסידור ומסר אותו לספרייה הלאומית.

 

19/3/1942 – "לאחר הפסקה של שמונה שבועות קיבלתי על פנקס המשפחה שני ק"ג גזר בר וק"ג אחד גזר".

 

יומנו של מנחם אופנהיים הוא פריט אחד מתוך אוסף גדול מאוד של כתבי יד שנמסרו ונתרמו לספרייה הלאומית לאחר השואה ומלחמת העולם.

צפו ביומן המלא

 

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד

מה נשתנה? כך נולדו הלחנים הנפלאים לשירי הפסח האהובים

מנגינות שהושפעו מניגון לימוד הגמרא בחדר, לחנים שניסו להתחבר ל"סגנון של פעם" ולחנים עממיים מרובי גרסאות. ד"ר עמליה קדם על שירי ההגדה וגלגוליה של מסורת

גלו עוד על פסח – הגדות נדירות ומיוחדות, שירים לפסח ועוד​

מאת: ד"ר עמליה קדם

 

לא (לחן) אחד בלבד

על תקליט שידור של קול ישראל ממרץ 1955 מופיעה הקלטה של השיר "והיא שעמדה" בלחן שנפוץ מאז בכל הארץ, בגנים ובמוסדות אחרים, בהקלטות מסחריות של שירי חגים ונכנס והשתלב גם בבתים רבים. זו הגרסה שרבים מאיתנו מכירים ושרים בליל הסדר.

איננו יודעים את מקור הלחן הזה. ברוב המקורות העומדים לרשותנו הוא מכונה "עממי", מה שמתבטא בכך שיש לו גרסאות מרובות ואפשרויות שונות לפרישת המלים בתוך המנגינה, למספר החזרות על מלים, לבחירת המלים החוזרות ולאופן סיום השיר.

 

 

הנה "והיא שעמדה" כפי שהושר והושמע בקול ישראל בשנות החמישים על ידי החזן בנימין אונגר והפסנתרן אריה גרף. האם גם אתם שרים כך?

 

 

ראוי לציין שבהקלטה הזו החזן פורש את המלים בצורה מיוחדת ולא חוזר על המלים (זאת כנראה בהשפעת סגנון התפילה של יהודי גרמניה) ומשנה את ההגייה של חלק מן המלים להברה הספרדית של העברית, כמיטב המסורת של חזנים בתקופה שבה נעשתה ההקלטה.

אגב, בימינו יש סימנים למסורת חדשה, בדמות לחנו של המוזיקאי יונתן רזאל, שהיה מושמע מאוד ברדיו ויש המאמצים אותו גם בליל הסדר.

 

עבדים היינו

מקרה נוסף של שיר מההגדה שבו נוצרו לשיר מבחר גרסאות, גם כשהמלחין ידוע, הוא השיר "עבדים היינו".

חג הפסח, חג החרות, מציין את יציאתו של עם ישראל מעבדות מצרים. בהתאם, בחר המלחין, שלום פוסטולסקי – יליד פולין שעלה לארץ ב-1920 ובין שירי אדמה ועבודה שהלחין היו גם כמה משירי ההגדה – להציג את עיקר המסר המופיע (גם אם לא כמשפט אחד רציף) בתוך הפסקאות הראשונות של ההגדה: "עבדים היינו, עתה בני חורין".

 

המלחין שלום פוסטולסקי

 

נסו לשיר לעצמכם את החלק הראשון של השיר "עבדים היינו, היינו, עתה בני חורין, בני חורין" ועצרו בתחילת החלק השני, אחרי המילה עבדים. איך אתם ממשיכים? בצליל גבוה יותר או בצלילים יורדים? והאם החלק השני מושר פעם אחת או שמא פעמיים?

הנה השיר בכתב ידו של המלחין:

 

 

ובכן, מכתב היד, שאותו יש לקרוא – ככל כתב תווים – משמאל לימין, אנו לומדים שהחלק השני אכן חוזר פעמיים אבל בצורות שונות: בפעם הראשונה יש לשיר את המילה "היינו" בירידה לצליל נמוך יותר, לעצירה זמנית, ואילו בפעם השנייה היא מושרת לצלילים גבוהים, שרק אחריהם מגיע סיום השיר.

עוד אנו לומדים מכתב היד, שבין הצלילים הגבוהים על המילה "היינו" מופיע דו דיאז (אמצע שורת התווים הרביעית) שהוא צליל זר לסולם הכללי של השיר. הצליל הזה משנה את הסולם ל"מינור טבעי" הגורם לו להישמע "בסגנון של פעם", כפי שנהגו לעשות לא פעם מלחינים בתקופת היישוב.

מטבעם של שירים עממיים שהם משתנים בפי העם. והנה, בארכיון הצליל שמור תיעוד לכך שעשרים שנה אחרי מותו של המלחין, עדיין לימדו את השיר בגרסה זהה למקור. הנה הקלטה מ"גן הילד" בירושלים ב-1973. בחלק הראשון הגננת או הריתמיקאית אמנם חוזרת עם הילדים על המילה "עבדים" (ולא על "היינו", כפי שמופיע בגרסת המלחין) אבל בהמשך היא מקפידה לשיר את הצלילים המקוריים.

מההקלטה ניכר שיש גם כוריאוגרפיה לשיר, אולי הליכה כפופה ואיטית כמו עבדים ואחריה הליכה זקופה ושמחה…האם גם אתם זוכרים איך שרתם בגן?

 

 

 

מה נשתנה

 

כתב יד אשכנזי מ-1768, נתן בן אברהם שפייאר

 

המנגינה הידועה ביותר לארבעת הקושיות המופיעות בתחילת סדר הפסח מיוחסת למלחין אפרים אבילאה. ידוע לנו שהוא הלחין כמה וכמה חלקים מן ההגדה והם הוקלטו על גבי סדרת תקליטים באוסף קול ישראל משנות ה-50 של המאה העשרים, המצוי בארכיוננו.

הנה אחת ההקלטות הראשונות של השיר, בביצועם של החזן אפרים די-זהב והפסנתרן מקס למפל. כמו בשיר "והיא שעמדה" ודאי תבחינו גם כאן בהבדלים קטנים מן הגרסה הנפוצה בארץ.

 

 

איך היו קוראים את החלק הזה בהגדה לפני הלחן של אבילאה?

את ההגדה של פסח, כמו טכסטים מקודשים אחרים, נוהגים בכל קהילות ישראל לומר במה שמכונה "אמירה זמרתית" (cantillation). כלומר, אין שרים את הטכסט כמו שיר, אבל אומרים אותו בתבניות מוזיקליות שנושאות את הטכסט מהר יותר, ובעזרתן קל יותר לזכור אותו ולהשתתף באמירתו.

ההיסטוריון מרדכי ברויאר, שהוקלט ב-2003 בארכיון הצליל, בסדרת הקלטות חשובה ומרתקת על מנהגי פרנקפורט לפרטיהם, מסביר שאצל יהודי אשכנז השתמשו להגדה בנוסח הלימוד. הנה הוא מסביר ומדגים יחד עם בתו, דינה צונץ:

 

 

 

ניגון הלימוד הזה מופיע גם בספרו החשוב של החזן אברהם בער מברלין, המתעד ב-1877 את ניגוני התפילות של האשכנזים במזרח אירופה ובמערבה בשלהי המאה ה-19:

 

 

 

ומדוע אומרים האשכנזים את ההגדה בניגון לימוד הגמרא? או, טוב ששאלתם! כבר ב-1978, בראיון באולפן ארכיון הצליל שבספרייה הלאומית (מה שנקרא אז "הפונותיקה") מסביר יעקב רוטשילד, יליד פרנקפורט, למראייניו, אליהו שלייפר ויעקב מזור שמדובר בעניין קדום למדי. לדבריו, כבר בימי המהרי"ל (ר' יעקב בן משה מולין, שנחשב למי שגיבש את עיקרי המנהגים וההלכות האשכנזיים בסוף המאה ה-14 ותחילת ה-15) נקבע שהשטובנטראפ (Stubentrop), ניגון הלימוד של הילדים בחדר, ישמש לקריאת התורה בימים נוראים. בליל הסדר, המכוון כולו ללימוד הילדים – שהרי נאמר "והגדת לבנך" – ובמיוחד ב"קושיות" ששואלים הילדים, מתבקש שאמירת ההגדה תהיה באותו ניגון לימוד:

 

 

וכעת נחזור ל"מה נשתנה". הלחן ל"מה נשתנה" הוא חלק מיצירה מוזיקלית גדולה יותר שחיבר אפרים אבילאה לאחר עלייתו ארצה, האורטוריה "חג החירות" (1936). אבילאה, שאביו היה חזן, הכיר בוודאי את ניגון הלימוד, שאותו ניתן לשמוע בצורה מפורשת יותר בפרק אחר מתוך אותה יצירה, "מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע…" המספר על התַנָאים שישבו וסיפרו ביציאת מצרים כל אותו הלילה:

 

 

בפרק הזה אנחנו שומעים יותר מהד לניגון ה"מתנדנד", העולה ויורד, של לימוד המשנה והגמרא, כפי שהיה ועודנו נהוג אצל יהודי אשכנז. הניגון הזה, כך אנו משערים, הוא מקור ההשראה לכתיבת הלחן ל"מה נשתנה", שהפך תוך זמן קצר מכתיבתו ופרסומו, ל"לחן המסורתי".

 

חג שמח!

מיוחד לפסח: סדרת סיפורים על מצות, הגדות ויציאת מצרים

עוד שירי פסח:

שירים מההגדה:

אחד מי יודע
והיא שעמדה
מה נשתנה​​​​
עבדים היינו
חד גדיא

​פיוטים לפסח:

 

וכמובן, שמחה רבה!