"נולדתי בברלין למשפחה דתית, ואבי נפטר כשמלאו לי 11 שנים. לא היו לי האמצעים ללמוד באוניברסיטה, אבל למדתי במרץ בבית המדרש הגבוה ללימודי היהדות. אני צריכה ורוצה לפרנס את אמי, שסובלת מאוד. (יש לי גם אח.)
– הרבה רגינה יונאס כותבת למרטין בובר ב-1938. מרטין בובר כבר גר בירושלים באותה עת.
מכתבה של רגינה יונאס אל מרטין בובר, עמוד ראשון. מתוך ארכיון מרטין בובר בספרייה הלאומית
טמון בקופסה בארכיוני הספרייה הלאומית, בתוך מעטפה מקופלת בקפידה, שמור מכתב של אישה פורצת דרך ומעוררת השראה שסיפורה כמעט אבד.
סיפורה של הרבה רגינה יונאס כמו נידון להישכח ואז להתגלות שוב ושוב. דמותה של האישה שהייתה חלוצה בתחומה ומנהיגה דתית שכיהנה בתור רבה בתקופה החשוכה של שלטון הנאצים, נותרה מעוררת מחלוקת עד עצם היום הזה. אלמלא מכתבים כמו זה ששלחה למרטין בובר, אפשר שסיפורה היה נשכח ודמותה הייתה נותרת באפלולית לנצח.
את התזה שלה בבית המדרש הגבוה ללימודי היהדות בברלין כתבה הרבה רגינה יונאס על הנושא: "האם נשים יכולות לכהן ברבנות" תשובתה הייתה חיובית והיא גיבתה אותה במקורות מקראיים, תלמודיים ורבניים. על עבודתה זו העניק לה המורה שלה, הרב אדוארד בנת', את הציון "טוב". היה זה ב-1930. כעבור שבועיים, נפטר הרב בנת' באופן פתאומי.
אולי בשל כך נאלצה רגינה להמתין עוד חמש שנים ארוכות עד שהוסמכה סוף סוף לרבנות. בברלין היא לא מצאה רב שיסמיך אותך והיה זה לבסוף רבה של העיר אופנבך, הרב הרפורמי ד"ר מקס דינמן, שהסמיך אותה באופן פרטי. יחד – הם שינו את פני ההיסטוריה של היהדות.
מכתבה של רגינה יונאס אל מרטין בובר, עמוד שני. מתוך ארכיון מרטין בובר בספרייה הלאומית
וכך, נעשתה יונאס לאישה הראשונה שהוסמכה לרבנות באופן רשמי. היא התעקשה שייפנו אליה בשם "הרב גברת" (פרוליין), שכן בשם "גברת הרב" (פראו) היה נהוג לפנות אל אשת הרב. יונאס בחרה ללבוש אדרת סגולה ולא אדרת שחורה בעת עבודתה. לא היה מי שימנע זאת ממנה מפני שלא היו כללים נהוגים בעניין כי מעולם לא הייתה אישה שקדמה לה והוסמכה לרבה. יונאס עבדה ללא ליאות כדי לקדם את השוויון בין נשים לגברים ביהדות, ונלחמה ללא הרף על מעמדה כרבה בתנועה הרפורמית בברלין.
ב-1938, רק שלוש שנים לאחר הסמכתה, שלחה את מכתבה זה למרטין בובר ובו סיפרה לו על עבודתה בברלין בתור רבה:
"אני מעניקה הדרכה רוחנית לחולים בבתי החולים ובבתי האבות בברלין, אני גם מרצה בבית הכנסת, עורכת הלוויות, ונושאת דרשות בבתי הכנסת של בתי האבות בברלין."
מכתבה של רגינה יונאס אל מרטין בובר, עמוד שלישי. מתוך ארכיון מרטין בובר בספרייה הלאומית
היו אלה תפקידים דתיים שעמיתיה הגברים לא התנגדו שתמלא, בשעה שהם קיימו טקסי נישואים ופיקחו על גירושים. ממכתבה למרטין בובר עולה תחושת דחיפות וסכנה המרמזת על הימים הנוראים שעתידים לבוא על היהודים בגרמניה:
"החיים הדתיים מתחילים להידרדר [בברלין].
אני סבורה שבחברה החסידית יש יותר חופש ויש פחות דעות קדומות כלפי נשים. קיוויתי למצוא אצלך הבנה לנושא שלא מצאתי אצל המורים שלי; 'שאלת האשה' היא שאלה מורכבת כמו 'השאלה היהודית' בתפוצות. אני לא רוצה לעזוב את המקצוע שלי, אני חייבת לעבוד בו. אולי יש אפשרות בארץ…"
יונאס שטיפלה באמה החולה והזקנה ותמכה באחיה, ביקשה להיעזר בבובר ולבדוק את האפשרות לעלות ארצה, אבל בסופו של דבר לא יכולה הייתה להשאיר אותם לבדם ונשארה בגרמניה.
בשנת 1942 גורשה רגינה יונאס יחד עם אמה למחנה הריכוז טרזינשטט. שם, בלב האפלה, היא הגשימה את ייעודה באופן המלא והנשגב ביותר, ניחמה את הבאים למחנה, נשאה דרשות מלאות חסד ותקווה עבור בני קהילתה שאותם כה אהבה ושעבור הזכות לשרת אותם בתור רבה נלחמה כל חייה.
על מותה של הרבה יונאס יש דיווחים סותרים. הדבר היחיד שידוע בוודאות הוא שהיא גורשה מטריזנשטט לאושוויץ באוקטובר 1944 ושבסוף שנת 1944 היא נרצחה שם, בת 42 שנים בלבד.
מכתבה של רגינה יונאס אל מרטין בובר, עמוד רביעי. מתוך ארכיון מרטין בובר בספרייה הלאומית
מכתבה של רגינה יונאס אל מרטין בובר, עמוד חמישי. מתוך ארכיון מרטין בובר בספרייה הלאומית
תודה לד"ר סטפן ליט ממחלקת הארכיונים על עזרתו בהכנת הכתבה.
