כל בוקר, להוציא ימי שבת וחג, היה עולה שלמה אליהו על קו 22 משער יפו שבירושלים ומגיע אל קבר רחל בסביבות השעה תשע בבוקר. כשאקדח חגור למותניו בשל חשש להתקפות ערביי המקום, היה פותח את דלת הכניסה במפתח הברזל המוארך שהיה מופקד עליו ומקבל את המבקרות והמבקרים שהגיעו להתפלל בקבר. היה בכך חידוש בהשוואה לקודמיו בתפקיד: בימיהם היה הקבר פתוח למבקרים בעיקר בחודש אלול ובתקופת החגים.
שלמה אליהו פריימן מטיב את נרות השמן בקבר רחל. התמונה לקוחה מתוך הספר "על אם הדרך: סיפורו של קבר רחל" מאת נדב שרגאי
וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ
וַיִּסְעוּ מִבֵּית אֵל וַיְהִי עוד כִּבְרַת הָאָרֶץ לָבוא אֶפְרָתָה
וַתֵּלֶד רָחֵל וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ.
וַיְהִי בְהַקְשׁתָהּ בְּלִדְתָּהּ וַתּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת:
אַל תִּירְאִי כִּי גַם זֶה לָךְ בֵּן.
וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה וַתִּקְרָא שְׁמו בֶּן אונִי
וְאָבִיו קָרָא לו בִנְיָמִין.
וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם.
וַיַּצֵּב יַעֲקב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ, הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל עַד הַיּום.
(בראשית ל"ז, פסוקים לג-לה)
חמישים ושמונה מילים. חמישה פסוקים. אחד מהמאורעות הטראגיים בספר בראשית מובא בקיצור התנ"כי הידוע: בדרך לבית יצחק, אביו של בעלה היקר, כורעת רחל ללדת את בנה השני ומתה במהלך הלידה. אפילו את שמו (הסופי) של העולל לא זכתה האם לשמוע – בנימין.
הטראגיות שבמות רחל מתעצמת לנוכח העובדה שקולו של יעקב כלל לא נשמע. מה הרגיש? מה עשה? המספר המקראי מסרב לפרט. הדמעות היחידות שזולגות במקרא הן של רחל עצמה. בספר ירמיה מוזכרת האם השלישית במניין האמהות כמי שבוכה על גורל בניה: "כֹּה אָמַר יְהוָה קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ". האל לא משאיר את רחל עם יגונה וממהר לנחמה: "מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי, וְעֵינַיִךְ, מִדִּמְעָה: כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם-ה', וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם-ה'; וְשָׁבוּ בָנִים, לִגְבוּלָם" (ירמיה לא', טו-יז).
וכך נשמרת עמנו דמותה של רחל: האם שהתפללה כל חייה לילדים, ממשיכה לדאוג להם גם לאחר לכתה. כך גם נשמרת תמונת מקום קברה המסורתי של רחל – מקום של תפילות ותחינות של בניה ובנותיה אל "האם הבוכיה".
השמש האחרון של קבר רחל
השמש האשכנזי האחרון של קבר רחל, שלמה אליהו פריימן. התמונה לקוחה מתוך הספר "על אם הדרך: סיפורו של קבר רחל" מאת נדב שרגאי
את תפקיד השמש האשכנזי של הקבר קיבל שלמה אליהו בירושה מאביו, יעקב "ינקלה השמש" פריימן, אשר הספיק לשרת בתור שמש כשנתיים בלבד עד מותו בשנת 1918. היו אלה נעליים גדולות למלא, ושלמה אליהו היה נחוש לעמוד במשימה שנפלה בחלקו.
מרגע שנכנס לתפקיד ועד שסיים אותו בנסיבות טרגיות 29 שנה לאחר מכן, תיעד שלמה אליהו מדי יום ביומו את המתרחש בקבר ביומן המבקרים שניהל. אל הספרייה הלאומית הגיעו לאחרונה שני הכרכים היחידים ששרדו מתוך 24 הכרכים של יומן המבקרים. התקופה שהם מכסים היא תקופה קריטית בתולדות עם ישראל ו"המדינה שבדרך": שנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20.
לחצו כאן לפנקס משנת 1932
לחצו כאן לפנקס משנת 1942
עדות מצולמת: 100 שנים של היסטוריה בקבר רחל
ומה ביומן?
על מדף עץ בחדר בו עמד ציוּן מצבת רחל אמנו, נחו יומני המבקרים מסודרים לפי שנים. את מרבית דפי היומנים ממלאים שמות המבקרות והמבקרים השונים. המבקרים המרובים והמקומות המגוונים מהם הגיעו מלמדים לא רק על חשיבות קבר רחל ליהודי היישוב והתפוצות, אלא גם למבקרים הנוצרים הרבים – חלקם צליינים, אחרים חיילים בצבאות בעלות הברית או פקידי המנדט הבריטי בארץ. היו מבקרים שלא הסתפקו בציון שמם בלבד, והוסיפו בקשות תחינה מ"רחל אמנו".
מרבית השמות לא מוכרים למי שיעיין כיום ביומנים, אחרים יעלו מיד את דמותם של אנשי מפתח ביישוב העברי ובמדינה שתוקם: ד"ר דוד ילין, רחל ינאית בן צבי, הנרייטה סאלד ואפילו עזר ויצמן בן ה-7 הגיע לביקור יחד עם אמו יהודית ואחותו יעל.
רחל ינאית בן צבי מבקרת בקבר רחל, עמ' 4 ביומן הביקורים הראשון
המבקרים האלמוניים, הם אלו המעוררים את העניין הרב ביותר: מה עלה בגורלה של רחל פראנק מליטא אשר ביקרה בשנת 1932, עשור לפני השואה? האם הצליחו בני הזוג אסתר ורחמים להגשים את חלומם ולהביא ילדים לעולם? מי היו אותם מבקרים מפרס – האם עולים חדשים או תיירים שחזרו לארץ מוצאם? בחלוף כל עמוד נערמות עוד ועוד שאלות.
מרת אסתר רחמים בת חנינה עים בעלה רחמים בן פריחא", עמ' 24 ביומן קבר רחל הראשון
אליהו פריימן השתמש ביומנים בדרך מעט שונה: עשרות, ואולי מאות הערותיו והבחנותיו בשני היומנים מעניקות הצצה מעמיקה יותר להשפעה שהיו למאורעות הגדולים בארץ ישראל ובאירופה על פעילות הקבר. עבורו, היוו היומנים דרך לתעד את הנעשה מדי יום בקבר ואת התרשמויותיו מהמבקרים השונים. הם אפשרו מעקב אחר השיפוצים והתיקונים שביצע פריימן (בדרך כלל) בעצמו בגלל שחשש מהפועלים הערבים, וכוללים תיעוד יחסיו המתוחים עם ערביי האזור תוך אזכור המאורעות הגדולים שמתרחשים בעולם.
"אל נא תשכחו את השמשים הנמצאים כאן יום-יום במשך כל השנה ומסכנים את עצמם לשמור ולפקח על המקום הקדוש הזה ולדאוג לסדר ולנקיון". מודעה שצורפה ליומן המבקרים השני
משנת 1940 תופסים תיאורי האימה של מלחמת העולם השנייה והשמדת היהודים במהלכה מקום מרכזי ביומן. מלבד התחינות הנרגשות לעזרה אליהם הורגל פריימן, עוררה השואה המתרגשת על עם ישראל גם תוכחות כלפיי "אמנו רחל" אשר זונחת את בניה ובנותיה.
ספק אם היה פריימן, או מי מפוקדי הקבר, מודעים לממדי ההשמדה המתחוללת באירופה. למרות זאת, תפילות להצלת היהודים "העומדים בפני השמדה" החלו ממלאות את דפי היומן. נוסחה קבועה מופיעה ביומן כמעט מדי יום: קבוצת יהודים מגיעה אל הקבר, והם מתפללים לשלום אחיהם בארצות הכיבוש. אחת הדוגמאות המפורטות נמצאת בעמוד המתוארך ל-5 באפריל 1943. ביום זה מציין פריימן תפילה המונית של "כמה אלפי מבקרים בניהם בתי ספר מכל הארץ כמה מאות חיילים וחיילות". הצפיפות גרמה לכך ש"היה כמה שעות שאי אפשר היה לבקר בפנים מפני ההמון שעמדו בתפילה". באותה תפילה נרגשת היו "הצעקות והבכיות… חוץ מדרך הטבע". כה קשים היו המחזות והדברים שנאמרו בקבר, עד כי "כמה התעלפו מרוב צער לשמע פרטים על סבלם של אחינו הסובלים בהארצות הכבוש."
"יהי רצון שנזכה עוד השנה בגאולה שלמה ובבניין בארץ הקודש במהרה בימינו אמן". עמ' 94 ביומן הביקורים השני
ימים ספורים מסוף המלחמה, ב-26 באפריל 1945, מתעד פריימן מאורע מרגש שקרה, כאשר הובאה אל הקבר "פרוכת היסטורי שנשמר מכמה עשרות בתי כנסת בפולניה מימי הפרעות שעבר על כמה הערים ונשאר הפרוכת הזה עם כתמי דם". יש לשער כי הפרוכת הובאה לקבר אי שם בימיה הראשונים של המלחמה, היות שמזה מספר שנים משפחת פרבשטיין מביאה את הפרוכת לקבר, "ועכשיו ביום יד אייר תש"ה תקנו את זה והביאו עוד הפעם לזכרון בהיכל".
מעשה בפרוכת היסטורית. עמ' 312 ביומן הביקורים השני
חמישה ימים לפני כניעת גרמניה, ב-3 במאי 1945, החל פריימן בחגיגות הניצחון כשצייר V גדולה בעמוד 314 של היומן. עמוד לאחר מכן כתב באותיות גדולות – אולי מתוך סערת רגשות – את הכיתוב: "גרמניה נכנעה ללא תנאי נגמרה המלחמה באירופה היום הוכרז רשמית כיום הנצחון".
"גרמניה נכנעה ללא תנאי נגמרה המלחמה באירופה". עמ' 314 ביומן הביקורים השני
את שני העמודים הבאים הקדיש פריימן לכתיבת ברכת הודיה ליום הנצחון ומזמור לתודה. חגיגות הניצחון נמשכות גם בתחילת העמוד הבא.
"ביום זה יום נצחונם המזהיר של ממלכות הברית נגד כחות החושך והעריצות הננו נאספים… להודות לשמך הגדול ונאדר בגבורה". עמ' 316 ביומן הביקורים השני
"היום הוכרז רשמית כיום הניצחון". עמ' 318 ביומן המבקרים השני
קבר רחל כזירת המאבק הלאומי
על אף שהדאגה להישרדותם של יהודי אירופה וצפון אפריקה בשואה לא סרה מליבם של רבים מהמבקרים, היה זה המאבק היהודי-ערבי סביב קבר רחל לו הקדיש פריימן את החלק הארי בכתיבתו ביומן. ביטוי למאבק הולך ומקצין סביב קבר רחל נמצא גם בדיווחים היומיומיים ביותר שלו. פריימן, אשר השתדל בכל מאודו לשמור על יחסים חמים עם ערביי האזור, נקלע יחד איתם למצב בלתי אפשרי. הוא השתדל לסייע לשכניו הערבים בכל עת שפנו אליו בבקשה לעזרה, אך מעולם לא הכחיש את הזדהותו עם המפעל הציוני ועם העם אליו הוא שייך.
כשהגיעה העת לבצע תיקונים ושיפוצים במבנה העתיק, נאלצו פריימן ומקבילו הספרדי לעשות את העבודה בעצמם, מתוך דאגה שיווצר תקדים התומך בהעסקת פועלים ערבים במקום.
"ביום ג, ד, ה, ו שבט תקנו את הגג את כל הרצפות היה פחד וירא אבל עבר בשלום", הערתו של שלמה אליהו פריימן. עמ' 33 ביומן הביקורים הראשון
החשש מניסיונות השתלטות של המופתי והוואקף על ידי יצירת תקדימים קטנים בשטח העסיק את פריימן כל שנותיו כשמש. ב-26 במרץ 1936 הגיע מזכיר ממשלת המנדט לביקור בקבר ודרש מהשמשים להגיש דו"ח על המתחים עם ערביי המקום.
ביקורו של מזכיר ממשלת המנדט בקבר רחל, עמ' 358 ביומן קבר רחל הראשון
ככל שנקפו השנים, הפכו גם הביקורים המעודדים ביותר לכאלו המשאירים טעם רע. כשהגיעו מספר ערבים לבקש מים בפסח 1940, סיפרו לו כי הם רוצים "שהערבים ויהודים יחיו בשלום" ולא שכחו לספר "שהמצב רע מאוד בשבילם כי אינם מרויחים".
בשנת 1946 נזרקה פצצת צינור על פריימן ועל שני שכנים ערבים שאירחו לו חברה. המאורע הזה סימל את הבאות. עם התערערות המצב הביטחוני בארץ ישראל וההכנות המשותפות למלחמה אבדה תחושת הביטחון בקבר רחל.
לקראת פרוץ מלחמת העצמאות ב-1947, הבטיחות בקבר רחל מתערערת. פריימן מספר על הטלת פצצת צינור מרכב. עמ' 382 ביומן הביקורים השני
באחד האזכורים האחרונים ביומן העתיק פריימן את המכתב ששלח לוועד הלאומי במרץ 1947, בו יידע אותם על התפתחות מדאיגה: מינוי שומר ערבי מטעם הוואקף. אבו חסן, השומר שהוצב בבית הקברות הקרוב, התגרה בשני השמשים של קבר רחל וסיפר לערביי האזור כי הוא שומר על הקבר. בכל עת שהעז אבו חסן לגשת אל פריימן ולאיים עליו עם פקודות, הבהיר פריימן לוועד הלאומי, "אני נוזף בו ותיכף מסתלק".
ימים ספורים לאחר ההצבעה באו"ם על תכנית החלוקה הגיע פריימן אל הקבר והכין אותו כאילו מדובר ביום רגיל. המתיחות האיומה באזור שכנעה אותו, לבסוף, כי מוטב שיארוז את חפציו ויסתלק מהמקום. הוא עשה זאת, אך לא לפני שהעביר את היומנים אל שייח' ערבי שגר בקרבת מקום. הייתה זו הפעם האחרונה שזכה לחזות במו עיניו בקבר רחל.
ידיעה שהתפרסמה ב-3 ביולי 1967 על מציאת יומן הביקורים של קבר רחל, הידיעה התפרסמה בעיתון דבר
שני היומנים שייכים לתורם אנונימי, אשר בחר להפקיד אותם למשמרת בספרייה הלאומית.
אל תפספסו:
עדות מצולמת: 100 שנים של היסטוריה בקבר רחל:
כתבות נוספות שיעניינו אתכם:
אלבום תמונות נדיר: כשהאמת ניצחה את עלילת הדם
ההוגה היהודי שהעז להתווכח עם קאנט
סכסוך העבודה שכמעט ועצר את משפט אייכמן
להעמקה בקורות היומנים ותוכנם, ראו בספרו של נדב שרגאי, 'על אם הדרך – סיפורו של קבר רחל', ספריית בית אל, 2005.
