כך למדו ילדים יהודים לכתוב לפני אלף שנה

איך תורגלה כתיבה בעברית בימי הביניים? הצצה לגילויים מהגניזה הקהירית מספקת את התשובה ומגלה גם כי לא כל כך הרבה השתנה בחלוף השנים.

איך ילדים מתרגלים את כתיבת אותיות האלפבית? כתיבת כל אות חדשה מספר רב של פעמים היא אחת הדרכים השגורות ביותר, ואכן גם בימי הביניים נהגו כך. כמה דפים של תרגילי כתיבה כאלה, מלפני כאלף שנה, נשתמרו בגניזה הקהירית.

 

תרגילי כתיבה: כתב יד קיימברידג' T-S H 5.17

 

תרגילי כתיבה, כ"י קיימברידג' T-S k 5.19

 

לעתים למד הילד את כל האלפבית, ותרגל כתיבה של כל האותיות ברצף. דף כזה, ובו כל האותיות ולצדן ציורים ילדותיים אחדים, מופיע לפנינו.

 

תרגילי כתיבה ולצדים ציורים ילדותיים: עמוד נוסף מכ"י קיימברידג' T-S k 5.19

 

אותיות האלפבית באות לעתים גם בסדרים אחרים: תשר"ק, אתב"ש, אלב"ם, אח"ס בט"ע וכדומה. לעתים הוסיפו הילדים לאותיות גם את כל צורות הניקוד האפשריות.

 

תרגילי כתיבה: אותיות וסימני ניקוד, כ"י קיימברידג' T-S K 5.25

 

רשימות אותיות מקצועיות יותר אולי נכתבו בידי סופרים כדי ללמד את הילדים קריאה. כפי שכתב חוקר הגניזה ש"ד גויטיין, 'גם בימים ההם הבינו, שהדרך היעילה ביותר ללמד ילדים קטנים היא בצורת משחק. האותיות נכתבו בצבעים שונים, המורה שרטט מסגרותיהן של אותיות בצורה מוגדלת מאד, והילד מילא אותן באדום, חום, ירוק ובשפע של צבעים אחרים … או להפך, המורה צייר אותיות בדיו שחורה וילד עשה להן מסגרת בצבעים' (ש"ד גויטיין, סדרי חינוך מתקופת הגאונים עד בית הרמב"ם, ירושלים תשכ"ב, עמ' מב).

 

האותיות נרשמו במסגרות ולאחר מכן נצבעו: כ"י קיימברידג' T-S K 5.13 

 

בסיום האותיות הממוסגרות נוספה ברכת התורה; כ"י קיימברידג' T-S K 5.10

 

אבל אחרי שהילדים כבר הכירו את כל האותיות נמצאה גם דרך אחרת, ומעניינת יותר, לגרום להם להמשיך לתרגל את כתיבת האותיות. כבר לפני שישים וחמש שנים פרסם מנחם זולאי, גדול חוקרי פיוטי הגניזה במחצית הראשונה של המאה העשרים, את המשפט הבא שמצא בכתבי יד:

הָקֵץ עָצֵל דַּיָּךְ מִנּוּם גָּרֵשׁ כָּזָב פֶּן תֹּסֶף חֵטְא

לצדו הוא מצא משפט נוסף:

אַתָּה גֹחִי צוּר מִבֶּטֶן כָּל זֹעֵם סַף קָדְשָׁךְ נַפֵּץ

וכתב: 'אני קורא ומהרהר, מה טיבם, ופתאום מתייצבות לעיניי, בכל אחד משני הפסוקים, עשרים ושתים אותיות הא"ב וחמש אותיות כמנפ"ץ … האם שימשו פסוקים אלה לתלמידי בית הספר, לשם לימוד האלף-בית?' (מ' זולאי, 'בין כתלי המכון לחקר השירה העברית', עלי עין – מנחת דברים לש"ז שוקן אחרי מלאת לו שבעים שנה, ירושלים תש"ח-תשי"ב, עמ' 103).

היום אפשר להשיב בביטחון על שאלתו של זולאי: משפטים אלה אכן משמשים גם הם כתרגילי כתיבה. כל אחת מהאותיות – כולל האותיות הסופיות – מופיעה בכל משפט פעם אחת, ובעת כתיבת המשפטים מתרגל הילד את רישום כל אותיות האלפבית. בחלק מהמקורות אכן נרשמו המשפטים הללו שוב ושוב.

 

תרגילי כתיבה על פי המכתמים 'אתה גחי' ו'הקץ עצל'. בסיומם נוסף שם הכותב: סעדיה בר יהודה. כ"י קיימברידג' T-S NS 110.11

 

הילד נדרש לכתוב שוב ושוב את המשפט 'אתה גחי צור מבטן'; כ"י קיימברידג' T-S NS 129.11

 

המשפט 'אתה גחי צור מבטן' הוא משפט תפילה: הכותב פונה אל הקב"ה בכינויים 'גֹחי צור מבטן', על פי הפסוק 'כי אתה גֹחי מבטן' (תהלים כב, י), ומבקש ממנו לנפץ את כל מי שזועם את סף קדשו, כלומר את הגויים המונעים מישראל לבנות את המקדש. תחביר המשפט קצת נוקשה, משום הכורח להכניס בו את כל אותיות האלפבית, ולא להשתמש באף אחת מהאותיות הללו יותר מפעם אחת. בנוסף על כך, המשפט שקול במשקל כמותי מדויק: יש בו שתי צלעות שבכל אחת מהן 8 תנועות בדיוק, ללא כל שווא נע או חטף.

המשפט הראשון – השקול באותו משקל – מעניין יותר, שכן המלמדים בחרו לא רק לתרגל בעזרתו את כתיבת האלפבית באמצעות משפט מתוחכם, אלא להעביר באמצעותו לילדים גם מסרים חינוכיים, נגד העצלות הגורמת להעדיף את השינה על הקימה ללימודים, ונגד השקרנות ('כזב') הגורמת לחטא.

לפני שנים ספורות, תוך כדי קטלוג קטעי גניזה במפעל לחקר השירה והפיוט על שם עזרא פליישר, נתקלתי בכתב היד הבא:

 

כ"י קיימברידג' T-S AS 118.272

 

מיד ראיתי שתרגילי כתיבה לפניי: הכותב מעתיק את המשפטים שלפניו פעם אחר פעם. המשפט 'אומר אני מעשי למלך לשוני עט סופר מהיר' הוא פסוק בתהלים (מה, ב), וסביר שהוא נבחר משום עט הסופר שנזכר בו; אבל המשפט השני פחות מוכר. לשונו:

אֶצְלָךְ חֵפֶץ גָּזַר הַשֵּׁם, טוֹב מִכֶּסֶף קִנְיַן דַּעַת

בעיון מהיר ראיתי שגם כאן מופיעות כל אותיות האלפבית, כולל האותיות הסופיות, וכל אחת מהן – רק פעם אחת; וגם הוא כקודמיו שקול במשקל התנועות. במשפט מיוחד זה באה כנראה פנייה אל התלמיד לשמור אצלו, כלומר בלבו, את רצון האל וגזרתו בעולם; ורצון זה אינו אלא פתגם החכמה שבסוף המשפט: קניין דעת טוב מקניין כסף. הוא בא אפוא לדרבן את התלמידים כבר בתחילת תרגול הכתיבה להתמיד בתלמודם ולהעדיף את קניין הדעת על אוצרות חומריים.

בניגוד למשפטים הקודמים, הנפוצים בכתבי הגניזה (המשפט 'הקץ עצל' אותר במפעל השירה ביותר משלושים כתבי יד, ו'אתה גוחי' – בארבעים), משפט זה לא אותר עד כה בשום קטע גניזה נוסף. אבל מתברר שהוא לא נשכח במשך שנים רבות: הוא נזכר בחיבור פואטי מאוחר, 'קונטרס פרק בשיר', שכתב יהושע בנבנשת בתורקיה באמצע המאה השבע-עשרה, כדוגמה לשיר במשקל התנועות; מתוך חיבור זה הוא אף נדפס פעמיים, אך רק הופעתו בקטע הגניזה שלפנינו לימדה על שימושו הקדום כמשפט שנועד לתרגילי כתיבה חינוכיים.

 

כל התמונות מתפרסמות כאן באדיבות הנהלת ספריית האוניברסיטה בקיימברידג'

כתבה זו מבוססת על מאמרה של פרופ' אליצור: "טוב מכסף קניין דעת": על תרגילי כתיבה חינוכיים ושקולים מימי הביניים', העברית סג (תשע"ה-תשע"ו), עמ' 146‑150.

לוחם החופש הסופי שהיה השראה לרבי מליובאוויטש

איך נעשה ניגון של אימאם מוסלמי מהרי הקווקז לניגון חסידי בחצרו של הרבי בברוקלין?

האימאם שאמיל (1797-1871)

 

"הלשון היא קולמוס הלב והניגון הוא קולמוס הנפש"
(רבי שניאור זלמן מליאדי)

 

ליל שמחת תורה תשי"ט (1958), ברוקלין, ניו-יורק. בית המדרש המרכזי של חסידות חב"ד בשכונת קראון הייטס הומה פעילות. במרכז, ניצב האדמו"ר מליובאוויטש רבי מנחם מנדל שניאורסון, ובפיו ניגון חדש. במשך עשור החל משנת תשי"ד (1954) נהג מנהיג החסידות ללמד את חסידיו ניגון חסידי לא מוכר מדורות עברו. בלילו של החג, לאחר הקפות שמחת-תורה וסעודת החג, בזמן התקבצות החסידים -"התוועדות" בעגה החסידית, פנה אל הקהל ואמר:

"נגון זה שמעתי מחסידים יחד עם סיפור. בתחילת התפשטות ממשלת רוסיה על ידי כיבוש שטחים נרחבים, היה חפצם לכבוש גם את הרי הקווקזים, שבהם דרו אנשים שלא היו בני-תרבות וכו' [במקום אחר המתייחס לניגון, אמר "שבטים פראיים למחצה, שהיו חופשיים כצפורי דרור, מבלי שיחולו עליהם חוקי המלוכה, ואף לא הגבלות בני תרבות"], והיה להם קיסר משלהם ששמו היה 'שאמיל'. למרות שאנשי הממשלה היו מרובים יותר מאנשים הנ"ל שדרו על ההרים, מכל מקום, לא היו יכולים לכבשם, מפני הקושי להגיע אליהם, ביושבם על ההרים הגבוהים. ועד שרימו אותם – הבטיחו להם שיעשו עמהם שלום, ויתנו להם כמה הנחות וכו', ובסופו של דבר תפסו את המושל "שאמיל", והגלוהו לעומק רוסיה, ובין אם היה במאסר ובין אם לא, היה בגלות.
בהיותו בארץ גלותו, היה נזכר מדי פעם בפעם בהרים הגבוהים שם היה חפשי מכבלי הממשלה, כשלא היו לו ההגבלות של בית הסוהר ואף לא ההגבלות של עיר מקום מושב וההגבלות והכבלים של תרבות, ועתה הוא משועבד וכו' ונתעורר בתשוקה עזה להרים הגבוהים, שם היה חפשי כנשר בשמים ושר ניגון זה שתחילתו געגועים וסופו תקוה שסוף סוף ישוב למקומו".

 

 

מי הוא שאמיל? ומה ידוע על דמותו? האימאם שאמיל (1797-1871), מנהיג שבטים בצפון הקווקז, איש דת מוסלמי סופי, פוליטיקאי ומורד, ניהל מאבק עיקש ברצון הרוסי לביסוס טריטוריאלי באמצעות כיבוש שטחים באזור הקווקז. בתום מאבק ארוך וממושך נכנע שאמיל לכוחות הרוסיים ונכלא בכפר קטן בדאגסטן. בהמשך הוגלה לעיר קלוגה, עיר קטנה ששכנה במרכז רוסיה לא רחוק ממוסקבה. בשנת 1869 אפשרו הרוסים לשאמיל לעלות לרגל למכה, חַג', והוא נסע אליה דרך איסטנבול. שאמיל מת באל-מדינה בשנת 1871 בעת ביקור בעיר והובא לקבורה ב"גַ'נַּת אל־בַּקִיע" בית קברות מפורסם באל-מדינה בו קבורים אישים מפורסמים מהעולם הערבי-מוסלמי. דמותו של שאמיל הייתה ועודנה נערצת בקרב רבים ממשיכי דרכו. עוז רוחו, גבורתו ונחישותו הפכו שם דבר בקרב מעריציו.

 

"האימאם שאמיל (1871-1797)

 

סיפורו של שאמיל שסופר בפיו של רבי מנחם מנדל שניאורסון תואם לעובדות ההיסטוריות, אך מה באשר לאותו ניגון ש"שתחילתו געגועים וסופו תקוה"? האם ידוע מקורו? האם הניגון מוכר ומושר בקהילות קווקזיות שונות? בניסיון להתחקות אחר מקורו של הלחן פניתי לפני כשבע שנים אל הרב יהושע מונדשיין ז"ל, חוקר חסידות מוערך שעבד שנים רבות כספרן בכיר במחלקת כתבי היד והארכיונים בספרייה הלאומית. "מסופקני אם המידע שבידי יוכל לקדם אותך", אמר, "שמעתי מהחסיד ר' אברהם מאיור (דרייזין) כי בשנת תשכ"ט (1969) עת צעד בשכונת בורו-פארק, ראה אדם לא יהודי משקה את גינתו כשהוא מפזם לעצמו את ניגונו של שאמיל. לטענת מאיור, הכיר הגוי את הניגון ממקור זר, אלא שזאת אינו זוכר, באם כך שמע מהגוי אחרי ששאל אותו, או שמא מהניגון עצמו הכיר שאינו בדיוק כפי שלימדו הרבי מליובאוויטש אלא רק דומה לו". שאלת מקורו של הלחן נותרה בעינה, "מה דעתך לחפש בכיוון התיאטרון?", הציע מונדשיין, "אני יודע, למשל, שלמורד אחר – פוגצ'וב – הוקדשה יצירה קולנועית, אז למה שלשאמיל לא הופק מחזה כלשהו, שאולי בו התנגן הניגון הזה בשבתו בבית האסורים? גם ההיגיון אומר שהסיכוי לדעת מה באמת ניגן שאמיל במאסרו קטן מאד, ורק ניגון שהופץ באמצעות מחזה יכול להתפרסם ולהגיע למרחקים".

להצעה של מונדשיין לנסות ולאתר את מקורו של הניגון במחזות תיאטרליים או בסרטים רוסיים מצטרף פרופ' אדוין סרוסי מהחוג למוזיקולוגיה באוניברסיטה העברית ומנהל המרכז לחקר המוזיקה היהודית "הניגון הזה עניין אותי במשך שנים. הרבי מליובאוויטש סיפר ששמע את הניגון מחסידים, אני מניח שהיהודים הללו שהשמיעו לו את הניגון חיו במרחב הרוסי. התכונות המוזיקליות של הניגון שונות מאלו שנהוגות בניגונים חסידיים רגילים ובפרט בניגוני חב"ד. דמותו של שאמיל ריתקה את הרוסים והיא מופיעה בספרות הרוסית של סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. יתכן שהלחן הזה שימש פסקול לאיזה סרט או מחזה. יהודים השתייכו לשכבות הגבוהות ברוסיה וסביר להניח שהכירו את הספרות הזו ואת מקומו של שאמיל. אין לי הוכחות מוצקות לכך משום שטרם ערכתי מחקר מדוקדק שדורש מיומנות גבוהה בשפה הרוסית, ובכל זאת הכיוון הזה נראה לי".

על אופיו המוזיקלי של הניגון אומר פרופ' סרוסי "לפני שנים עבדתי על אוסף מוזיקלי של היהודים ההרריים במשותף עם המוזיקאי פרץ אליהו שהוא בקי גדול בתחום. שוחחנו אז על שירים שונים שקיימים במוזיקה הקווקזית וקשורים בשאמיל. הניגון הזה שמיוחס לשאמיל לא מוכר ברפרטואר. פרץ אפילו התבטא 'זה ניגון של אשכנזים'…. אופי הניגון הוא מיוחד במינו וחריג בניגוני חב"ד. הקו המלודי שלו מתנהל בצורה מיוחדת במנעד רחב במיוחד עבור ניגון קצר, עם עליה, ירידה גדולה ואחרי כן שוב עלייה של אוקטבה [מרווח מוזיקלי בן שמונה צלילים שהם שישה טונים. ת.ז.]. אין ספק שהתנועה המלודית המיוחדת הזו היא שהביאה את הרבי לפרש את הניגון כפי שהוא פירש אותו".

 

"ניגון געגועים (שאמיל)", ניגון ש"ב בספר הניגונים של חסידות חב"ד

 

"כל הסיפור של שאמיל אינו אלא בשביל משל", אמר רבי מנחם מנדל שניאורסון לחסידיו, "ונוצר כדי להוסיף ממנו את הניגון ואת הלקח בעבודת השם". סיפורו של ניגון שאמיל עשוי להוות משל לקורות נשמתו של יהודי. הנשמה, שהיא במהותה רוחנית ומופשטת, יורדת מן העולמות העליונים אל עולמנו הפיזי ומתלבשת בגופו של יצור אנוש. הגוף הגשמי על צרכיו ורצונותיו עלול להגביל את הנשמה ובמובן מסוים להפוך למעין תא מאסר עבורה. הנשמה נכספת בהתמדה לחירות הרוחנית ולעונג שחוותה קודם שירדה לעולם. ניגון הגעגוע שהושר בידי שאמיל עשוי להקביל לתחושת הגעגוע של הנשמה למקורה.

במאמר שעתיד להתפרסם בקרוב בכתב העת "Studia Judaica", כתב העת המרכזי למדעי היהדות בפולין, מביא פרופ' סרוסי סיפור מעניין בהקשר לניגון "שאמיל". נראה שבסיפור (כפי שהופיע במקור בקובץ "Niggun: Stories Behind the Chasidic Songs That Inspire Jews" מאת מרדכי סטיימן) נפלו אי אלו דיוקים, עם זאת נראה שעיקרי הדברים נכונים – כך על פי עדותו של אחד המשתתפים המרכזיים ר' שמואל שפריצר שאישר את הסיפור לפרופ' סרוסי.

במרכזו של הסיפור נצבת דמותו של המוזיקאי, המלחין והמנצח הנודע ליאונרד ברנשטיין והמפגש שלו עם "ניגון שאמיל". את הסיפור סיפר ר' שמואל שפריצר שהיה אז (בשנת 1970) בחור צעיר שהגיע ביחד עם חברו שמואל לנגזם לפעול בפורטלנד (אורגון) שבארה"ב. השניים, "בעלי החליפות והמגבעות השחורות" השתתפו באירוע שהתקיים בביתו של מוזיקאי בשם פרופ' בלוך ממתינים להגעתו של "חבר ותיק ויקר" ליאונרד ברנשטיין שמו. ברנשטיין שהגיע זמן קצר לפני שקיעת החמה נתבקש על ידי שפריצר (שלא הכיר את ברנשטיין למרות שהיה מפורסם באותם הימים) להניח תפילין. ברנשטיין סירב.

שפריצר החל לתחקר את ברנשטיין אודות מעשיו. "במה אתה עוסק?" שאל, וברנשטיין השיב "אני מנצח". בתוך כך ביקש ברנשטיין מהשניים לשיר משהו. שפריצר מצדו השיב כי הוא אינו מעוניין לשיר אבל ישמח להשמיע קטע מוזיקלי – "שאמיל" מתוך אלבום תקליטים שהיה ברשותו. שפריצר סיפר שבחר בקטע הזה משום ששמע סיפור שקשור בהקלטה של הניגון משנת 1963. נגן הכינור שהשתתף בהקלטה היה מוזיקאי מקצועי לא יהודי שסיפר שכאשר ניגן את הניגון החל להזיע ולהרגיש תחושות מוזרות בגופו ונגינתו באותה ההקלטה הייתה מיוחדת, שונה ומרגשת.

"אתם יודעים", אמר ברנשטיין לנוכחים בחדר, "כיהודי אני נושא בנשמתי הרבה מוזיקה". "יהודית?" שאל שפריצר, "גם",  השיב ברנשטיין, "יש לי שורשים עמוקים שונים האחד מהשני. הלוואי ויכולתי לשמוע מישהו שורק מבלי משים משהו משלי, לפחות פעם…". "אם כך אתה במקום הנכון", אמר שפריצר. "איך אתה יודע?" שאל ברנשטיין, ושפריצר השיב "משום שאפילו האנחה שלך נשמעת בשמים בדומה לאנחה של שאמיל". "מי זה שאמיל"? שאל ברנשטיין, ושפריצר השיב "אתה תכיר אותו מהשיר. לך ולו יש הרבה מן המשותף".

"מעולם לא ראיתי אדם מאזין למוזיקה בצורה כזו. נדמה היה כאילו ברנשטיין ושאמיל הפכו לאחד", תיאר שפריצר. ברנשטיין האזין לניגון קשוב כולו ואמר "אני אוהב את השיר הזה, אני מרגיש קשור אל השיר הזה, אני לא יודע להסביר את זה אבל הרגשתי תחושת שחרור". "אני אסביר לך" אמר שפריצר, "אבל קודם כל תניח תפילין". דקות בודדות נותרו עד לשקיעת החמה וברנשטיין פנה אל שפריצר ואמר לו "חשוב לי להבין משהו, מדוע בחרת דווקא את הניגון הזה"?. "משום שאני אוהב אותו והרגשתי שאתה צריך לשמוע אותו", אמר שפריצר. "יש לך הבנה במוזיקה" אמר ברנשטיין "אניח תפילין אם תבטיח לי שתעסוק במוזיקה בעתיד". שפריצר הסכים וברנשטיין הניח תפילין בפעם הראשונה בחייו.

שנים לאחר מכן הזדמן ברנשטיין במהלך מסעותיו לבוסטון. גם הפעם הוצע לו להניח תפילין, הפעם ברנשטיין הסכים. כשהרב סייע בידו להניח את התפילין שאל את ברנשטיין האם זו הפעם הראשונה בה הוא מניח תפילין. "לא", השיב ברנשטיין, "לפני עשור, בערב קייצי אחד, כששמעתי את ניגונו של שאמיל". הרב חייך ואמר "ניגון שאמיל, כן". "שמעתי אז קריאה פנימית ועמוקה",  אמר ברנשטיין, "שמעתי את שאמיל, שמעתי את עצמי, שמעתי… זו הייתה הפעם הראשונה שהנחתי תפילין".

וברוח ניגון "שאמיל" ניגון אחר למילים מתוך מזמור ס"ג בתהלים "צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי בְּאֶרֶץ-צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי-מָיִם כֵּן בַּקֹּדֶשׁ חֲזִיתִךָ לִרְאוֹת עֻזְּךָ וּכְבוֹדֶךָ" בביצוע האדמו"ר מליובאוויטש רבי מנחם מנדל שניאורסון.

 

 

פריט נדיר: התפילות, החדשות והברכות המסתתרות בתוך דפי פנקס קבר רחל

קריאה בפנקסי המבקרים של קבר רחל חושפת את קשיי החיים ביישוב העברי, ההתמודדות עם השואה המתחוללת ופרוץ המתחים שיובילו למלחמת העצמאות ואובדן השליטה היהודית במקום הקדוש.

כל בוקר, להוציא ימי שבת וחג, היה עולה שלמה אליהו על קו 22 משער יפו שבירושלים ומגיע אל קבר רחל בסביבות השעה תשע בבוקר. כשאקדח חגור למותניו בשל חשש להתקפות ערביי המקום, היה פותח את דלת הכניסה במפתח הברזל המוארך שהיה מופקד עליו ומקבל את המבקרות והמבקרים שהגיעו להתפלל בקבר. היה בכך חידוש בהשוואה לקודמיו בתפקיד: בימיהם היה הקבר פתוח למבקרים בעיקר בחודש אלול ובתקופת החגים.

 

שלמה אליהו פריימן מטיב את נרות השמן בקבר רחל. התמונה לקוחה מתוך הספר "על אם הדרך: סיפורו של קבר רחל" מאת נדב שרגאי

 

 

 

וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ

 

וַיִּסְעוּ מִבֵּית אֵל וַיְהִי עוד כִּבְרַת הָאָרֶץ לָבוא אֶפְרָתָה

וַתֵּלֶד רָחֵל וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ.

וַיְהִי בְהַקְשׁתָהּ בְּלִדְתָּהּ וַתּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת:

אַל תִּירְאִי כִּי גַם זֶה לָךְ בֵּן.

וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה וַתִּקְרָא שְׁמו בֶּן אונִי

וְאָבִיו קָרָא לו בִנְיָמִין.

וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם.

וַיַּצֵּב יַעֲקב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ, הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל עַד הַיּום.

(בראשית ל"ז, פסוקים לג-לה)

 

חמישים ושמונה מילים. חמישה פסוקים. אחד מהמאורעות הטראגיים בספר בראשית מובא בקיצור התנ"כי הידוע: בדרך לבית יצחק, אביו של בעלה היקר, כורעת רחל ללדת את בנה השני ומתה במהלך הלידה. אפילו את שמו (הסופי) של העולל לא זכתה האם לשמוע – בנימין.

הטראגיות שבמות רחל מתעצמת לנוכח העובדה שקולו של יעקב כלל לא נשמע. מה הרגיש? מה עשה? המספר המקראי מסרב לפרט. הדמעות היחידות שזולגות במקרא הן של רחל עצמה. בספר ירמיה מוזכרת האם השלישית במניין האמהות כמי שבוכה על גורל בניה: "כֹּה אָמַר יְהוָה קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ". האל לא משאיר את רחל עם יגונה וממהר לנחמה:  "מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי, וְעֵינַיִךְ, מִדִּמְעָה: כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם-ה', וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם-ה'; וְשָׁבוּ בָנִים, לִגְבוּלָם" (ירמיה לא', טו-יז).

וכך נשמרת עמנו דמותה של רחל: האם שהתפללה כל חייה לילדים, ממשיכה לדאוג להם גם לאחר לכתה. כך גם נשמרת תמונת מקום קברה המסורתי של רחל – מקום של תפילות ותחינות של בניה ובנותיה אל "האם הבוכיה".

 

השמש האחרון של קבר רחל

 

השמש האשכנזי האחרון של קבר רחל, שלמה אליהו פריימן. התמונה לקוחה מתוך הספר "על אם הדרך: סיפורו של קבר רחל" מאת נדב שרגאי

 

את תפקיד השמש האשכנזי של הקבר קיבל שלמה אליהו בירושה מאביו, יעקב "ינקלה השמש" פריימן, אשר הספיק לשרת בתור שמש כשנתיים בלבד עד מותו בשנת 1918. היו אלה נעליים גדולות למלא, ושלמה אליהו היה נחוש לעמוד במשימה שנפלה בחלקו.

מרגע שנכנס לתפקיד ועד שסיים אותו בנסיבות טרגיות 29 שנה לאחר מכן, תיעד שלמה אליהו מדי יום ביומו את המתרחש בקבר ביומן המבקרים שניהל. אל הספרייה הלאומית הגיעו לאחרונה שני הכרכים היחידים ששרדו מתוך 24 הכרכים של יומן המבקרים. התקופה שהם מכסים היא תקופה קריטית בתולדות עם ישראל ו"המדינה שבדרך": שנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20.

 

לחצו כאן לפנקס משנת 1932

לחצו כאן לפנקס משנת 1942

עדות מצולמת: 100 שנים של היסטוריה בקבר רחל

 

ומה ביומן?

כריכת הפנקס. צפו בפנקס מלא

 

על מדף עץ בחדר בו עמד ציוּן מצבת רחל אמנו, נחו יומני המבקרים מסודרים לפי שנים. את מרבית דפי היומנים ממלאים שמות המבקרות והמבקרים השונים. המבקרים המרובים והמקומות המגוונים מהם הגיעו מלמדים לא רק על חשיבות קבר רחל ליהודי היישוב והתפוצות, אלא גם למבקרים הנוצרים הרבים – חלקם צליינים, אחרים חיילים בצבאות בעלות הברית או פקידי המנדט הבריטי בארץ. היו מבקרים שלא הסתפקו בציון שמם בלבד, והוסיפו בקשות תחינה מ"רחל אמנו".

מרבית השמות לא מוכרים למי שיעיין כיום ביומנים, אחרים יעלו מיד את דמותם של אנשי מפתח ביישוב העברי ובמדינה שתוקם: ד"ר דוד ילין, רחל ינאית בן צבי, הנרייטה סאלד ואפילו עזר ויצמן בן ה-7 הגיע לביקור יחד עם אמו יהודית ואחותו יעל.

 

רחל ינאית בן צבי מבקרת בקבר רחל, עמ' 4 ביומן הביקורים הראשון

 

המבקרים האלמוניים, הם אלו המעוררים את העניין הרב ביותר: מה עלה בגורלה של רחל פראנק מליטא אשר ביקרה בשנת 1932, עשור לפני השואה? האם הצליחו בני הזוג אסתר ורחמים להגשים את חלומם ולהביא ילדים לעולם? מי היו אותם מבקרים מפרס – האם עולים חדשים או תיירים שחזרו לארץ מוצאם? בחלוף כל עמוד נערמות עוד ועוד שאלות.

 

מרת אסתר רחמים בת חנינה עים בעלה רחמים בן פריחא", עמ' 24 ביומן קבר רחל הראשון

 

אליהו פריימן השתמש ביומנים בדרך מעט שונה: עשרות, ואולי מאות הערותיו והבחנותיו בשני היומנים מעניקות הצצה מעמיקה יותר להשפעה שהיו למאורעות הגדולים בארץ ישראל ובאירופה על פעילות הקבר. עבורו, היוו היומנים דרך לתעד את הנעשה מדי יום בקבר ואת התרשמויותיו מהמבקרים השונים. הם אפשרו מעקב אחר השיפוצים והתיקונים שביצע פריימן (בדרך כלל) בעצמו בגלל שחשש מהפועלים הערבים, וכוללים תיעוד יחסיו המתוחים עם ערביי האזור תוך אזכור המאורעות הגדולים שמתרחשים בעולם.

 

"אל נא תשכחו את השמשים הנמצאים כאן יום-יום במשך כל השנה ומסכנים את עצמם לשמור ולפקח על המקום הקדוש הזה ולדאוג לסדר ולנקיון". מודעה שצורפה ליומן המבקרים השני

 

משנת 1940 תופסים תיאורי האימה של מלחמת העולם השנייה והשמדת היהודים במהלכה מקום מרכזי ביומן. מלבד התחינות הנרגשות לעזרה אליהם הורגל פריימן, עוררה השואה המתרגשת על עם ישראל גם תוכחות כלפיי "אמנו רחל" אשר זונחת את בניה ובנותיה.

ספק אם היה פריימן, או מי מפוקדי הקבר, מודעים לממדי ההשמדה המתחוללת באירופה. למרות זאת, תפילות להצלת היהודים "העומדים בפני השמדה" החלו ממלאות את דפי היומן. נוסחה קבועה מופיעה ביומן כמעט מדי יום: קבוצת יהודים מגיעה אל הקבר, והם מתפללים לשלום אחיהם בארצות הכיבוש. אחת הדוגמאות המפורטות נמצאת בעמוד המתוארך ל-5 באפריל 1943. ביום זה מציין פריימן תפילה המונית של "כמה אלפי מבקרים בניהם בתי ספר מכל הארץ כמה מאות חיילים וחיילות". הצפיפות גרמה לכך ש"היה כמה שעות שאי אפשר היה לבקר בפנים מפני ההמון שעמדו בתפילה". באותה תפילה נרגשת היו "הצעקות והבכיות… חוץ מדרך הטבע". כה קשים היו המחזות והדברים שנאמרו בקבר, עד כי "כמה התעלפו מרוב צער לשמע פרטים על סבלם של אחינו הסובלים בהארצות הכבוש."

 

"יהי רצון שנזכה עוד השנה בגאולה שלמה ובבניין בארץ הקודש במהרה בימינו אמן". עמ' 94 ביומן הביקורים השני

 

ימים ספורים מסוף המלחמה, ב-26 באפריל 1945, מתעד פריימן מאורע מרגש שקרה, כאשר הובאה אל הקבר "פרוכת היסטורי שנשמר מכמה עשרות בתי כנסת בפולניה מימי הפרעות שעבר על כמה הערים ונשאר הפרוכת הזה עם כתמי דם". יש לשער כי הפרוכת הובאה לקבר אי שם בימיה הראשונים של המלחמה, היות שמזה מספר שנים משפחת פרבשטיין מביאה את הפרוכת לקבר, "ועכשיו ביום יד אייר תש"ה תקנו את זה והביאו עוד הפעם לזכרון בהיכל".

 

מעשה בפרוכת היסטורית. עמ' 312 ביומן הביקורים השני

חמישה ימים לפני כניעת גרמניה, ב-3 במאי 1945, החל פריימן בחגיגות הניצחון כשצייר V גדולה בעמוד 314 של היומן. עמוד לאחר מכן כתב באותיות גדולות – אולי מתוך סערת רגשות – את הכיתוב: "גרמניה נכנעה ללא תנאי נגמרה המלחמה באירופה היום הוכרז רשמית כיום הנצחון".

 

"גרמניה נכנעה ללא תנאי נגמרה המלחמה באירופה". עמ' 314 ביומן הביקורים השני

 

את שני העמודים הבאים הקדיש פריימן לכתיבת ברכת הודיה ליום הנצחון ומזמור לתודה. חגיגות הניצחון נמשכות גם בתחילת העמוד הבא.

 

"ביום זה יום נצחונם המזהיר של ממלכות הברית נגד כחות החושך והעריצות הננו נאספים… להודות לשמך הגדול ונאדר בגבורה". עמ' 316 ביומן הביקורים השני

 

"היום הוכרז רשמית כיום הניצחון". עמ' 318 ביומן המבקרים השני

 

קבר רחל כזירת המאבק הלאומי

 

על אף שהדאגה להישרדותם של יהודי אירופה וצפון אפריקה בשואה לא סרה מליבם של רבים מהמבקרים, היה זה המאבק היהודי-ערבי סביב קבר רחל לו הקדיש פריימן את החלק הארי בכתיבתו ביומן. ביטוי למאבק הולך ומקצין סביב קבר רחל נמצא גם בדיווחים היומיומיים ביותר שלו. פריימן, אשר השתדל בכל מאודו לשמור על יחסים חמים עם ערביי האזור, נקלע יחד איתם למצב בלתי אפשרי. הוא השתדל לסייע לשכניו הערבים בכל עת שפנו אליו בבקשה לעזרה, אך מעולם לא הכחיש את הזדהותו עם המפעל הציוני ועם העם אליו הוא שייך.

כשהגיעה העת לבצע תיקונים ושיפוצים במבנה העתיק, נאלצו פריימן ומקבילו הספרדי לעשות את העבודה בעצמם, מתוך דאגה שיווצר תקדים התומך בהעסקת פועלים ערבים במקום.

 

"ביום ג, ד, ה, ו שבט תקנו את הגג את כל הרצפות היה פחד וירא אבל עבר בשלום", הערתו של שלמה אליהו פריימן. עמ' 33 ביומן הביקורים הראשון

 

החשש מניסיונות השתלטות של המופתי והוואקף על ידי יצירת תקדימים קטנים בשטח העסיק את פריימן כל שנותיו כשמש. ב-26 במרץ 1936 הגיע מזכיר ממשלת המנדט לביקור בקבר ודרש מהשמשים להגיש דו"ח על המתחים עם ערביי המקום.

 

ביקורו של מזכיר ממשלת המנדט בקבר רחל, עמ' 358 ביומן קבר רחל הראשון

 

ככל שנקפו השנים, הפכו גם הביקורים המעודדים ביותר לכאלו המשאירים טעם רע. כשהגיעו מספר ערבים לבקש מים בפסח 1940, סיפרו לו כי הם רוצים "שהערבים ויהודים יחיו בשלום" ולא שכחו לספר "שהמצב רע מאוד בשבילם כי אינם מרויחים".

בשנת 1946 נזרקה פצצת צינור על פריימן ועל שני שכנים ערבים שאירחו לו חברה. המאורע הזה סימל את הבאות. עם התערערות המצב הביטחוני בארץ ישראל וההכנות המשותפות למלחמה אבדה תחושת הביטחון בקבר רחל.

 

לקראת פרוץ מלחמת העצמאות ב-1947, הבטיחות בקבר רחל מתערערת. פריימן מספר על הטלת פצצת צינור מרכב. עמ' 382 ביומן הביקורים השני

 

באחד האזכורים האחרונים ביומן העתיק פריימן את המכתב ששלח לוועד הלאומי במרץ 1947, בו יידע אותם על התפתחות מדאיגה: מינוי שומר ערבי מטעם הוואקף. אבו חסן, השומר שהוצב בבית הקברות הקרוב, התגרה בשני השמשים של קבר רחל וסיפר לערביי האזור כי הוא שומר על הקבר. בכל עת שהעז אבו חסן לגשת אל פריימן ולאיים עליו עם פקודות, הבהיר פריימן לוועד הלאומי, "אני נוזף בו ותיכף מסתלק".

ימים ספורים לאחר ההצבעה באו"ם על תכנית החלוקה הגיע פריימן אל הקבר והכין אותו כאילו מדובר ביום רגיל. המתיחות האיומה באזור שכנעה אותו, לבסוף, כי מוטב שיארוז את חפציו ויסתלק מהמקום. הוא עשה זאת, אך לא לפני שהעביר את היומנים אל שייח' ערבי שגר בקרבת מקום. הייתה זו הפעם האחרונה שזכה לחזות במו עיניו בקבר רחל.

 

ידיעה שהתפרסמה ב-3 ביולי 1967 על מציאת יומן הביקורים של קבר רחל, הידיעה התפרסמה בעיתון דבר

 

שני היומנים שייכים לתורם אנונימי, אשר בחר להפקיד אותם למשמרת בספרייה הלאומית.

 

 

אל תפספסו: 

עדות מצולמת: 100 שנים של היסטוריה בקבר רחל:

 

 

כתבות נוספות שיעניינו אתכם:

אלבום תמונות נדיר: כשהאמת ניצחה את עלילת הדם

ההוגה היהודי שהעז להתווכח עם קאנט

סכסוך העבודה שכמעט ועצר את משפט אייכמן

 

להעמקה בקורות היומנים ותוכנם, ראו בספרו של נדב שרגאי, 'על אם הדרך – סיפורו של קבר רחל', ספריית בית אל, 2005.

עדות מצולמת: 100 שנים של היסטוריה בקבר רחל

איך צילמו צליינים את קבר רחל בתחילת המאה ה-20? איך הוא נראה במהלך טיול בית ספר של הגימנסיה? התמונות הנדירות שבארכיוני הספרייה הלאומית מציגות אתר מורשת אחד בזמנים שונים ובשיטות צילום שונות.

דמיינו את עצמכם שם, מחוץ לקבר רחל. אתם לא זזים, אך סביבכם מגיעים אנשים וקבוצות מכל המינים ומכל הסוגים: מתפללים, תיירים, צליינים מהארץ, מהאזור או מכל קצוות תבל. ומחוגי השעון זזים אחורה במקום קדימה.

 

1927-1926: התיירת מגרמניה

 

קבוצה של 172 הדפסי תצלומים בשחור לבן, בגדלים שונים, ובהם מראות מארץ ישראל שצולמו בידי הצלמת ברטה-בטי שטרויס (Betty Strauss) בעת שהותה בארץ ישראל, בין פברואר 1926 לינואר 1927. בגב מרבית התצלומים, נוסף תיאורם בגרמנית, בכתב יד, כנראה על ידי הצלמת עצמה. רוב התצלומים באוסף זה צולמו בעיר ירושלים ובסביבותיה, ובכלל זה זוג תצלומים המתארים את טקס פתיחת האוניברסיטה העברית על הר הצופים, ב-1 באפריל 1925. תצלומים נוספים מתארים אתרים שונים בארץ, ובהם בית לחם, זכרון יעקב, קבר רחל ועוד. ככל הנראה, בתום סיורה זה בארץ שבה הצלמת אל עיר הולדתה, מרבורג, גרמניה. מאוחר יותר עלתה לארץ ישראל. אלבום זה נרכש על ידי הספרייה הלאומית בשנת 2010.

זהו תצלום חובבני קלאסי, שבו הצלמת לא ידעה להציב את המצלמה נכון על חצובה ולא מיקמה את האובייקט במרכז הפריים. ובכל זאת, יש בו את החן (והחשיבות) שבצילום חובבני משנות ה-20 של המאה ה-20. תצלום זה מעיד על היותה של ברטה-בטי שטרויס תיירת בעלת מודעות לאומית-ציונית חזקה מאוד. העניין ב"קברי אבות", ואתר קבר רחל, לא איבד את האטרקטיביות שלו  – וזהו דבר מעניין בפני עצמו. קבר רחל היה אתר חשוב, גם בעיני אלה שלא היו דתיים או זנחו את הדת, והוא נשא משמעות לאומית חשובה, כמסמל קשר מוחשי וממשי של העם השב לארצו. הארכיטקטורה של המבנה שעל קבר רחל, שלמעשה הוקם רק בשלב מאוחר מאוד, ואשר העניק לו אופי "קדום", סייעה לזיהויו עם אתר מקראי ברור ומובהק, שאיחד סביבו מתפללים וצעירים ציוניים לאומיים, מכל קצות הקשת הפוליטית. לעומת התצלומים המקובלים שאנו רגילים לראות, בהם לא מבחינים בדרך כלל בעזובה שקיבלה את פני המבקרים באתר זה, כאן היא נראית במלואה – ללא "שיפוצים" או "תיקונים" שנעשו בתצלומים מקצועיים אחרים.

לעיון באלבום המלא>>

 

תחילת המאה-20: טיול בית ספר

 

גלויה מחולקת ובה הדפס בגוני חום מתצלום שחור לבן, שבו נראית קבוצה של תלמידי גימנסיה "הרצליה", תל אביב, על רקע מבנה קבר רחל. על אף שעל הגלויה לא צוינו שם הצלם או תאריך, התצלום נעשה, ככל הנראה, בעת טיול תלמידי הגימנסיה, לפני מלחמת העולם הראשונה. הצלם, קרוב לוודאי, הוא יעקב בן-דב שהתלווה לטיולי הגימנסיה והוציא, מאוחר יותר, סדרת גלויות של תצלומים מאותם טיולים. טיולים ראשונים אלה של תלמידים באתרים שונים בארץ ישראל – בזאת היו חלוצים תלמידי בית הספר "בצלאל" גם כן – היו הבסיס לכל החינוך לידיעת הארץ שפרח בשנות ה-30 ו-40 של המאה ה-20. זו היתה גישה מודרנית מאוד לחינוך, שטרם נראתה עד אז בבתי ספר יהודיים – ובכלל. מעניין לראות בתצלום זה שלמרות שהמצולמים הם בני הארץ, הם נראים יותר כמו תיירים מאירופה מאשר מקומיים.

בגב הגלויה נדפס סמל הוצאת "לבנון", אשר הפיקה אותה בראשית העשור השני של המאה ה-20. גלויות אלו הם חלק מאוסף גלויות "לבנון" שנתרמו לספרייה הלאומית בשנת 1939 על ידי העורך הראשי של ההוצאה, מר בנימין מינץ, ורשה.

לעיון באלבום המלא>>

 

1911: הצליינים האמריקאים מצלמים את האתר היהודי מהצד המוסלמי

 

תצלום זה נעשה על ידי קבוצת צליינים נוצרים אמריקאים. זווית הצילום מעידה על חוסר הקשר למסורת היהודית: הם בחרו לצלם דווקא מן הצד של בית הקברות המוסלמי שנמצא בסמוך לקבר רחל, כך שכל זהותו ה"יהודית" נעלמת לגמרי, ומקום זה מקבל פתאום נקודת מבט שונה.

התצלום לקוח מתוך קבוצה של 41 תצלומים (הדפסי כסף בגודל 14X9 ס"מ, כנראה הדפסי מגע מתשליל בגודל זה) אשר צולמו בידי קבוצת תיירים מארצות הברית .("Lewis Party") לפי התצלומים, קבוצה זו החלה את מסעה בקהיר, המשיכה אל גיזה, אתרים שונים לאורך הנילוס, כרך, לוקסור, עד לסכר אסואן. משם המשיכה הקבוצה לארץ ישראל. התצלומים ממסע זה חולקו בין שני אלבומים, מצרים וארץ הקודש (ארץ ישראל וסוריה). יעקב ורמן רכש בשנת 1996 רק את תוכן האלבום מארץ ישראל, ובכלל זה גם גזרי עיתונות, אשר נשמטו ממנו במהלך השנים. התצלומים מארץ ישראל מתוארכים לאביב 1911. לפי רישום על אחד התצלומים, הקבוצה ביקרה בהר הזיתים ב-24 במארס 1911.

לעיון באלבום המלא>> 

 

1900: המזכרת הצליינית מקבלת צבע

 

תצלום מבית היוצר של פליקס בונפיס, שעבר "צביעה" בבית ההוצאה לאור הגדול והידוע ביותר בעולם באותה תקופה, "פוטוכרום ציריך". ההמצאה – ממש פטנט! – לצביעת תצלומים בשחור לבן, בטכניקה מתקדמת מאוד, בראשית המאה ה-20, הפכה תצלומים אלה ל"להיט" של ממש.

הצביעה נעשתה על ידי אמנים בשווייץ שמעולם לא היו בארץ ישראל ולא ביקרו בה, ולכן, פעמים רבות הצבעים מוזרים (בעיני מי שמכיר את המקומות והמנהגים), בייחוד לגבי תלבושות של המקומיים.

תצלום זה לקוח מאלבום בכריכת בד ובו 12 דפי קרטון עבה, שעל כל אחד מהם מודבק הדפס מתצלום פוטוכרום (צבעוני), ובהם מראות שונים מארץ ישראל. אלבום זה הוכן כמזכרת מביקורה של קבוצת צליינים אוסטרית בארץ ישראל, ותחת כל תצלום נוספה כותרת בדיו בגרמנית, נוסף על הכותרת המקורית של התצלום שהודפסה בצרפתית.

לעיון באלבום המלא>>

 

הצילום הצרפתי מהמאה ה-19 הופך לגלויה צבעונית בתחילת המאה ה-20

 

גלויה מחולקת ובה ליתוגרפיה צבעונית שהופקה מתצלום שחור לבן של קבר רחל. לפני מבנה הקבר, נראית אורחת גמלים. ברקע, בתי העיר בית לחם. על הגלויה לא צוינו שם הצלם או תאריך הצילום. בגב הגלויה נדפס סמל הוצאת "לבנון", אשר הפיקה אותה בראשית העשור השני של המאה ה-20.

גלויה זו היא חלק מאוסף גלויות "לבנון" שנתרמו לספרייה הלאומית בשנת 1939 על ידי העורך הראשי של ההוצאה, מר בנימין מינץ. חברת הגלויות "לבנון" הייתה ההוצאה לאור הראשונה שהפיקה גלויות עם כיתוב בעברית לציבור יהודי. מנהלי ההוצאה (שמרכזה היה בעיר מוסקבה, ואחר כך בוורשה)  היו משתמשים בתצלומים ישנים (ללא התחשבות בענייני זכויות יוצרים וללא רשות), וכדי לעשותם אטרקטיביים יותר היו מוסיפים לתצלומים צבע בתהליך ההדפסה. למעשה, תצלום זה נעשה כעשרים שנה ויותר לפני שהגלויה הופקה, על ידי הצלם פליקס בונפיס, ששיא פעילתו היה בשנות ה-80 של המאה ה-19.

לעיון באלבום המלא>>

 

סוף המאה ה-19: הצעיר מסוריה מעניק אקורדיון במתנה

 

אלבום-מפוחון בכריכת עץ זית, בגודל 175X115 מ"מ. על כריכת האלבום חקוק, מלפנים, צלב פרנציסקני ומתחתיו הכיתוב הצבעוני: "Jerusalem"  ובצד האחורי: "ירושלים". באלבום 25 תצלומים מודבקים על דפי קרטון, שהוצמדו זה לזה בצורת מפוחון [הרמוניקה] ונפתחים לאורך. לכל תצלום כתובית קצרה בצרפתית הנמצאת בתוך מסגרת דקה בצבע אדום. התצלומים מוחתמים מצדם האחורי, במספרים 1 עד 25. מתחת לכל תצלום הוסיף יעקב ורמן מספור בעפרון. בשני העמודים הראשונים מופיע המספר 1302 בדיו, מעל התצלומים. בדופן הכריכה האחורית, הערה בכתב ידה של שרה פיצג'רלד לי באנגלית, בדיו, בה היא מספרת כי אלבום זה ניתן לה במתנה על ידי צעיר מסוריה שהתארח בביתה. על אף שאלבומי-מפוחון עם תצלומי ארץ הקודש מסוג זה היו נפוצים ברבע האחרון של המאה ה-19, ובדרך כלל נמכרו בכריכת עץ זית, ייתכן כי אין זו הכריכה המקורית. הצילומים באלבום נעשו על ידי Thévoz  מז'נבה, אשר הוציא לאור ספר תצלומים בלוזאן בשנת 1891, שבו כלולים 11 תצלומים מאלו המופיעים באלבום-מפוחון זה.

לעיון באלבום המלא>>

 

שנות ה-80 של המאה ה-19: האחים היוונים עושים קופה מהתיירים המערביים

 

האחים זנגקי, יוונים במוצאם, היו מן הצלמים החשובים שפעלו במזרח התיכון בין שנות ה-70 לשנות ה-90 של המאה ה-19. תצלום זה נעשה ככל הנראה בראשית שנות ה-80 של המאה ה-19 או אף קודם לכן. האחים זנגקי היו ידועים כמי שהצליחו לעשות הון של ממש מתצלומים שהופקו עבור תיירים מן המערב שפקדו את המזרח, ובמיוחד ידועים תצלומיהם לאתרי העתיקות של מצרים (הפירמידות, גיזה, ועוד). מומחיותם (וכנראה שגם תחום העניין המרכזי שלהם) היה ממצאים ארכיאולוגיים ואתרי עתיקות.

התצלום לקוח מתוך אלבום בכריכת בד חום, עליה מוטבע הכיתוב "Photographs", ובו 26 תצלומים: 19 תצלומים מאת פליקס בונפיס (Felix Bonfils) ושבעה תצלומים מאת טנקרד דומא (Tancrède Dumas 1860-1905). התצלומים מודבקים כמעט ללא שוליים וגם בצדה הפנימי של הכריכה. בעל האלבום היה כנראה אמריקאי או אנגלי, השערה הנשענת גם על העובדה כי הכתוביות לתצלומים הן באנגלית.

לעיון באלבום המלא>>

 

שנות ה-60 של המאה ה-19: האיטלקי האוריינטליסט

 

זהו אחד מן התצלומים המוקדמים ביותר של קבר רחל, משנות ה-60 של המאה ה-19. מעט ידוע על הצלם, לואיג'י פיורילו, אשר יסד את חנות הצילום הראשונה באלכסנדריה ונחשב לאחד מחלוצי הצילום במזרח התיכון, ושל ז'אנר "הצילום האוריינטליסטי". פיורילו נפטר ב-1898. תצלומיו מארץ ישראל, סוריה, לבנון ומצרים שהוצגו בתערוכה הבינלאומית בפריס ב-1871 היכו בהלם את צופיהם, שלראשונה ראו את המקומות הקדושים, האתרים שבהם התרחשו הסיפורים מכתבי הקודש – באופן "חי" של ממש.

התצלום לקוח מתוך אלבום ובו 48 הדפסי חלבון, מודבקים משני צדי הדפים באלבום, בהם נראים נופים שונים בארץ ישראל. כל ההדפסים נושאים את המספרים המוקדמים של סדרת תצלומי פיורילו, החל ממספר 1 (תצלום יפו מן הים) ועד למספר 319 (המבואה לקברי המלכים בירושלים). תצלום מספר 23, הכותל המערבי, הוצא מן האלבום טרם נרכש על ידי יעקב ורמן, ובמקומו שולב העתקו. כפי הנראה, כל התצלומים באלבום נעשו בידי אותו צלם.

לעיון באלבום המלא>>

 

1859: התצלום העתיק ביותר של חלוץ הגלויות המלבנון

 

זהו ככל הנראה התצלום המוקדם ביותר של קבר רחל, בערך משנת 1859. התצלום מתוך חמישה דפי אלבום המכילים 16 תצלומים עם כתוביות, כנראה מבית היוצר של חלוץ הצילום בלבנון ומפיק הגלויות שרלייה בזי. על התצלומים אין חתימה, והם זוהו על פי טיפוס כתיבת הכתוביות עליהם. לדפי אלבום אלה צירף יעקב ורמן חמישה כרטיסים בגודל 16X10.5 שעליהם תצלומי מאת שרלייה בזי, ובתחתיתם נדפס באדום: Vues et Types d'Orient. כרטיסים אלה כוללים תצלומים של קבר הבתולה מרים, הר הבית, נצרת, חברון, יפו.

לעיון באלבום המלא>>