איך תורגלה כתיבה בעברית בימי הביניים? הצצה לגילויים מהגניזה הקהירית מספקת את התשובה ומגלה גם כי לא כל כך הרבה השתנה בחלוף השנים.
איך ילדים מתרגלים את כתיבת אותיות האלפבית? כתיבת כל אות חדשה מספר רב של פעמים היא אחת הדרכים השגורות ביותר, ואכן גם בימי הביניים נהגו כך. כמה דפים של תרגילי כתיבה כאלה, מלפני כאלף שנה, נשתמרו בגניזה הקהירית.
לעתים למד הילד את כל האלפבית, ותרגל כתיבה של כל האותיות ברצף. דף כזה, ובו כל האותיות ולצדן ציורים ילדותיים אחדים, מופיע לפנינו.
אותיות האלפבית באות לעתים גם בסדרים אחרים: תשר"ק, אתב"ש, אלב"ם, אח"ס בט"ע וכדומה. לעתים הוסיפו הילדים לאותיות גם את כל צורות הניקוד האפשריות.
רשימות אותיות מקצועיות יותר אולי נכתבו בידי סופרים כדי ללמד את הילדים קריאה. כפי שכתב חוקר הגניזה ש"ד גויטיין, 'גם בימים ההם הבינו, שהדרך היעילה ביותר ללמד ילדים קטנים היא בצורת משחק. האותיות נכתבו בצבעים שונים, המורה שרטט מסגרותיהן של אותיות בצורה מוגדלת מאד, והילד מילא אותן באדום, חום, ירוק ובשפע של צבעים אחרים … או להפך, המורה צייר אותיות בדיו שחורה וילד עשה להן מסגרת בצבעים' (ש"ד גויטיין, סדרי חינוך מתקופת הגאונים עד בית הרמב"ם, ירושלים תשכ"ב, עמ' מב).
אבל אחרי שהילדים כבר הכירו את כל האותיות נמצאה גם דרך אחרת, ומעניינת יותר, לגרום להם להמשיך לתרגל את כתיבת האותיות. כבר לפני שישים וחמש שנים פרסם מנחם זולאי, גדול חוקרי פיוטי הגניזה במחצית הראשונה של המאה העשרים, את המשפט הבא שמצא בכתבי יד:
הָקֵץ עָצֵל דַּיָּךְ מִנּוּם גָּרֵשׁ כָּזָב פֶּן תֹּסֶף חֵטְא
לצדו הוא מצא משפט נוסף:
אַתָּה גֹחִי צוּר מִבֶּטֶן כָּל זֹעֵם סַף קָדְשָׁךְ נַפֵּץ
וכתב: 'אני קורא ומהרהר, מה טיבם, ופתאום מתייצבות לעיניי, בכל אחד משני הפסוקים, עשרים ושתים אותיות הא"ב וחמש אותיות כמנפ"ץ … האם שימשו פסוקים אלה לתלמידי בית הספר, לשם לימוד האלף-בית?' (מ' זולאי, 'בין כתלי המכון לחקר השירה העברית', עלי עין – מנחת דברים לש"ז שוקן אחרי מלאת לו שבעים שנה, ירושלים תש"ח-תשי"ב, עמ' 103).
היום אפשר להשיב בביטחון על שאלתו של זולאי: משפטים אלה אכן משמשים גם הם כתרגילי כתיבה. כל אחת מהאותיות – כולל האותיות הסופיות – מופיעה בכל משפט פעם אחת, ובעת כתיבת המשפטים מתרגל הילד את רישום כל אותיות האלפבית. בחלק מהמקורות אכן נרשמו המשפטים הללו שוב ושוב.
המשפט 'אתה גחי צור מבטן' הוא משפט תפילה: הכותב פונה אל הקב"ה בכינויים 'גֹחי צור מבטן', על פי הפסוק 'כי אתה גֹחי מבטן' (תהלים כב, י), ומבקש ממנו לנפץ את כל מי שזועם את סף קדשו, כלומר את הגויים המונעים מישראל לבנות את המקדש. תחביר המשפט קצת נוקשה, משום הכורח להכניס בו את כל אותיות האלפבית, ולא להשתמש באף אחת מהאותיות הללו יותר מפעם אחת. בנוסף על כך, המשפט שקול במשקל כמותי מדויק: יש בו שתי צלעות שבכל אחת מהן 8 תנועות בדיוק, ללא כל שווא נע או חטף.
המשפט הראשון – השקול באותו משקל – מעניין יותר, שכן המלמדים בחרו לא רק לתרגל בעזרתו את כתיבת האלפבית באמצעות משפט מתוחכם, אלא להעביר באמצעותו לילדים גם מסרים חינוכיים, נגד העצלות הגורמת להעדיף את השינה על הקימה ללימודים, ונגד השקרנות ('כזב') הגורמת לחטא.
לפני שנים ספורות, תוך כדי קטלוג קטעי גניזה במפעל לחקר השירה והפיוט על שם עזרא פליישר, נתקלתי בכתב היד הבא:
מיד ראיתי שתרגילי כתיבה לפניי: הכותב מעתיק את המשפטים שלפניו פעם אחר פעם. המשפט 'אומר אני מעשי למלך לשוני עט סופר מהיר' הוא פסוק בתהלים (מה, ב), וסביר שהוא נבחר משום עט הסופר שנזכר בו; אבל המשפט השני פחות מוכר. לשונו:
אֶצְלָךְ חֵפֶץ גָּזַר הַשֵּׁם, טוֹב מִכֶּסֶף קִנְיַן דַּעַת
בעיון מהיר ראיתי שגם כאן מופיעות כל אותיות האלפבית, כולל האותיות הסופיות, וכל אחת מהן – רק פעם אחת; וגם הוא כקודמיו שקול במשקל התנועות. במשפט מיוחד זה באה כנראה פנייה אל התלמיד לשמור אצלו, כלומר בלבו, את רצון האל וגזרתו בעולם; ורצון זה אינו אלא פתגם החכמה שבסוף המשפט: קניין דעת טוב מקניין כסף. הוא בא אפוא לדרבן את התלמידים כבר בתחילת תרגול הכתיבה להתמיד בתלמודם ולהעדיף את קניין הדעת על אוצרות חומריים.
בניגוד למשפטים הקודמים, הנפוצים בכתבי הגניזה (המשפט 'הקץ עצל' אותר במפעל השירה ביותר משלושים כתבי יד, ו'אתה גוחי' – בארבעים), משפט זה לא אותר עד כה בשום קטע גניזה נוסף. אבל מתברר שהוא לא נשכח במשך שנים רבות: הוא נזכר בחיבור פואטי מאוחר, 'קונטרס פרק בשיר', שכתב יהושע בנבנשת בתורקיה באמצע המאה השבע-עשרה, כדוגמה לשיר במשקל התנועות; מתוך חיבור זה הוא אף נדפס פעמיים, אך רק הופעתו בקטע הגניזה שלפנינו לימדה על שימושו הקדום כמשפט שנועד לתרגילי כתיבה חינוכיים.
כל התמונות מתפרסמות כאן באדיבות הנהלת ספריית האוניברסיטה בקיימברידג'
כתבה זו מבוססת על מאמרה של פרופ' אליצור: "טוב מכסף קניין דעת": על תרגילי כתיבה חינוכיים ושקולים מימי הביניים', העברית סג (תשע"ה-תשע"ו), עמ' 146‑150.
תגובות על כתבה זו