מפה נדירה: חורבנה של ירושלים בעיניים נוצריות

חשיפה: מפה מלפני כ-500 שנים המתארת את חורבן בית המקדש כפי שמשתקף בעיני מאמינים נוצרים.

מפת שדל לתיאור חורבן בית המקדש - 1493

לקראת ט' באב חושפת הספרייה הלאומית מפה עתיקה ומיוחדת שנכללה בכרוניקה העולמית הגדולה שכתב הרטמן שדל. הספר, דפוס ערש שפורסם בעיר נירנברג שבגרמניה בשנת 1493, היה מיזם שאפתני ביותר וכלל תיאור של  ההיסטוריה העולמית מבריאת העולם ועד ימיו. הספר מלווה במספר עצום של איורים שנעשו על ידי טובי האמנים, ועשייתו התאפשרה עקב מהפכת הדפוס.

האיור במפה מתאר את חורבנה של ירושלים ואת המקדש עולה בלהבות, אולם לא מדובר באיור של ירושלים בימי הבית השני ובתיאור היהודים שישבו בה, כי אם בתחריט המציג  לצד המקדש את אתריה הנוצריים של העיר, כפי שנהוג היה לתארם במאות ה- 14-15.

 

מפת שדל לתיאור חורבן בית המקדש – 1493. למפה באתר המפות

 

יחד עם זאת, הטקסט לצד המפה מתאר את תולדות חורבנה של ירושלים: חורבן הבית הראשון ע"י נבוכדנאצר,  חורבן הבית השני על ידי טיטוס, לקיחת כלי המקדש והוצאתו להורג של שמעון בר גיורא ברומא, ולבסוף הפיכתה של ירושלים לאליה קפיטולינה.  בהמשך מציין המחבר כי העיר הייתה בידיהם של מלכים מערביים (קרל הגדול וקונרד ולואי) לפרקי זמן קצרים – אך אלה לא הצליחו להחזיק בה ולכן העיר נתונה עתה בידי גדודיו של מוחמד עליהם כותב שדל כי הם 'עם חוטא'.

 

כתבות נוספות:

ירושלים המקוממת מהריסותיה? תפילות הקינה של תשעה באב, גרסת 1967

תגלית: הקינה הבלתי ידועה של ר' יהודה הלוי

קינות נשים בלאדינו לתשעה באב

 

אוצרת אוסף מדעי הרוח בספרייה הלאומית, ד"ר מילכה לוי-רובין, מספרת כי למרות שהנצרות ראתה בחורבן המקדש הוכחה ניצחת לניצחונה של הנצרות על היהדות, הרי שלכל אורך הטקסט לא רק שאין שמחה לאיד על חורבנו של בית המקדש אלא להפך. "דומה כי חורבן המקדש – המכונה באיור 'מקדש שלמה' וחורבן עירו של דוד הם הסיבה לצערו של הכותב. זוהי עדות לכך שיום ט' באב ניתפס גם עבור הנוצרים המאמנים כיום אבל ויגון על חורבן העיר הקדושה", מסבירה ד"ר לוי-רובין.

 

בואו לבקר באתר המפות שלנו

 

ירושלים: תמונות, מפות, ספרים, מאמרים, ועוד >>

 

כתבות נוספות

מדוע בחר ש"י עגנון דווקא בתשעה באב להיות יום הולדתו?

כתב יד מגניזת קהיר: ערב תשעה באב והמשיח בפתח

קינות נשים בלאדינו לתשעה באב

עגנון או הרב הרצוג? מי באמת חיבר את התפילה לשלום המדינה?




ירושלים המקוממת מהריסותיה? תפילות הקינה של תשעה באב, גרסת 1967

כשהזמנים החדשים מצריכים תפילות חדשות: סיפור ניסיונם של חברי התנועה ליהדות של תורה להתאים את תפילות הקינה הנושנות על חורבן ירושלים למציאות החדשה שיצרה מלחמת ששת הימים.

ירושלים הנבנית מחורבנה? הכותל המערבי לאחר מלחמת ששת הימים, 1967. התמונה מתוך אוספי ביתמונה

מאז נפילת העיר העתיקה במלחמת העצמאות ועד יומה השלישי של מלחמת ששת הימים (ה-7 ביוני 1967) הייתה ירושלים עיר מחולקת:  מערבה של העיר בידי ישראל ומזרחה – בידי הירדנים. מאורעות כבירים (וספורים) בתולדות ישראל המודרנית – דוגמת הצהרת בלפור והקמת מדינת ישראל – משתווים לפרץ הרגשות שהולידו כיבוש מזרח העיר ושחרור הכותל המערבי.

הניצחון האדיר ביותר שידעה מדינת ישראל עורר שורה ארוכה של שאלות חדשות – פוליטיות, חברתיות, כלכליות ומדיניות. אך דווקא הסמיכות של ששת הימים לתשעה באב העלתה שאלה הלכתית נוקבת: כיצד יש לציין את יום התענית – יום האבל על חורבנם של שני בתי המקדש, וחורבנה של העיר כולה?

 

אפרים אלימלך אורבך (1991-1912).
התמונה לקוחה מתוך אוסף שבדרון השמור בספרייה הלאומית

 

את החלל הזה החליט לנסות ולמלא אפרים אלימלך אורבך, מגדולי החוקרים של מדעי היהדות בעת המודרנית, חתן פרס ישראל לשנת 1955 ומנהיג "התנועה ליהדות של תורה". אורבך הציע נוסח מחודש ל"תפילת נחם" – נוסח שיתחשב בגודל השעה.

הנוסח המקורי של "תפילת נחם" שהתווסף אל ברכת ירושלים בתפילת שמונה עשרה בתשעה באב נפתח כך:

רחם ה' אלהינו ברחמיך הרבים ובחסדיך הנאמנים עלינו ועל עמך ישראל, ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך, ועל העיר האבילה והחריבה וההרוסה והשוממה, הנתונה ביד זרים הרמוסה ביד עריצים ויירשוה לגיונות ויחללוה עובדי פסילים, ולישראל עמך נתת נחלה ולזרע ישורון ירושה הורשתה, כי באש היצתה ובאש את עתיד לנחמה כאמור: ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה.

על פני הנוסח עתיק היומין הציע אורבך את הפתיחה הבאה:

רחם ה' אלהינו ברחמיך הרבים ובחסדיך הנאמנים עלינו ועל עמך ישראל ועל ירושלים עירך, הנבנית מחורבנה, המקוממת מהריסותיה והמיושבת משוממותה.

 

מה עמד מאחורי החלטה זו?

את התנועה ליהדות של תורה הקים אורבך יחד עם חוקרים דתיים בולטים בפסח תשכ"ו (אפריל 1966) במטרה לספק מענה לשתי מטרות על: לשבור את המחיצה שקמה במדינת ישראל בין היהודים "הדתיים" ליהודים "החילוניים" על ידי קירוב שתי הקבוצות אל תורת ישראל מתוך חינוך ולא כפייה. שנית, יישובה של מה שנראה על פניו כסתירה בלתי ניתנת ליישוב: המודרנה והדת היהודית.

דרך פעילותה המרתק של התנועה מאפשר לנו להתרשם מהטיעונים המקוריים של שינוי "תפילת נחם" כפי שנוסחו על ידי חברי התנועה בעצמם. בתור תנועה שהציבה בראש מטרותיה את החדרת ידיעת התורה ושמירת המצוות בכל שכבות העם בו בזמן שהיא פועלת להבטחת חופש הדת בישראל עמדו אורבך וחבריו לתנועה מול קושי מובנה: כיצד לגרום לעם היושב בציון לקבל את השינוי בתפילה?

את זאת עשתה התנועה באותה הדרך שפעלה עד כה: הסברה ושכנוע.

 

איגרת תשעה באב שהוציאה לאור התנועה ליהדות של תורה בשנת תשכ"ז (אוגוסט 1967). לפריט בקטלוג הספרייה הלאומית לחצו

 

מיד לאחר שחרור הכותל, הנפיקה התנועה ליהדות של תורה עבור חבריה ואוהדיה את הנוסח החדש של תפילת נחם בצירוף הקדמה נרגשת:

"זה כבר הגיעו חוגים רחבים של יהודים שומרי תורה ומצוות לידי הכרת הצורך בהמשכת פיתוחו של סדר התפילות, שצמח ונתהווה מדור לדור. לאור הישועה הגדולה, שבאה לנו עתה בחסדי ה', נתחזק צורך זה ביותר."

את הניצחון במערכה זקפו חברי התנועה לזכותו של אלוהי ישראל. לאור המצב החדש הציעו לשנות את תפילות הקינה: "רגש התודה והכרת הטובה לה' יתברך על המעשים הגדולים, שדורות נתאוו להם והתפללו אליהם ובחלקנו נפלה הזכות לראותם, חייבים למצוא ביטויים בתפילותינו; ובוודאי שאין מקום להוציא מפינו דברים, שהיו יפים לשעתם, והעומדים בסתירה משוועת למצב, שבו אנו נתונים כיום."

היות ש"הנה ממשמש ובא צום תשעה באב. אין ספק שיש להמשיך ולקיים את היום כיום צום ואבל… וראוי יום זה, שכל ישראל יתענו בו כדברי הרמב"ם – "כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה", ויהא בו מקום לתהות על מהותו ודמותו של עולמנו הרוחני… אך דווקא משום כך אי-אפשר להמשיך ולומר כיום תפילות וקינות, שבהן מדובר על מצב עם ישראל כנדכא ושפל ובזוי בעמים ועל ירושלים האבלה והחרבה והשוממה והבזויה מבלי בניה, שהיא ירושת גויים וליגיונות."

לסיום סיכמו חברי התנועה כי "מתוך הכרה זו הננו באים להציע את הנוסח המצורף בזה במקום תפילת "נחם", וגם מניחים אנו, שלא יקשה על קהילות ישראל לבחור מתוך מנהגי הקינות השונים לפי עדותיהם את הקינות התואמות את רוח הדברים דלעיל."

הנוסח שהציעו אורבך וחבריו לתנועה התקבל במספר קיבוצים דתיים ונשמע גם בערבי תשעה באב בימינו. הנוסח הזה מלמד על האופטימיות האדירה שהציפו את חברי התנועה לנוכח ניצחון ששת הימים, אך תהיה זו טעות לראות בו מהלך קיצוני או חסר תקדים. גם נציג הממסד הרבני במדינת ישראל, הרב הראשי לישראל שלמה גורן, התקין מספר שינויים בתפילת נחם "לאחר שחרור הר-הבית וירושלים, לתשעה באב תשכ"ז". אך בניגוד לנוסח של אורבך והתנועה ליהדות של תורה, שומר הנוסח המתוקן שהציע הרב גורן על נימת האבל והקינה שבתפילה המקורית.

 

הנוסח שהציע הרב שלמה גורן, לפריט בקטלוג הספרייה הלאומית לחצו

 

הכתבה חוברה בעזרתו של ד"ר חזי עמיאור, אוצר אוסף ישראל בספרייה הלאומית.

 

 

כתבות נוספות

כתב יד מגניזת קהיר: ערב תשעה באב והמשיח בפתח

מדוע בחר ש"י עגנון דווקא בתשעה באב להיות יום הולדתו?

 




תגלית: הקינה הבלתי ידועה של ר' יהודה הלוי

חנה ושבעת בניה – סיפור לחנוכה או לתשעה באב? העבודה הבלשית שהביאה לחשיפתו של פיוט לא מוכר של אחד מגדולי הכותבים היהודיים בימי הביניים.

רבי יהודה הלוי והקינה הגנוזה

המפעל לחקר השירה והפיוט בגניזה, הקרוי על שם מייסדו, פרופ' עזרא פליישר ז"ל, שוכן מזה 50 שנה בחדר קטן בקומה העליונה של הספרייה הלאומית – קומה שרוב באי הספרייה אינם מכירים כלל. אבל בין כתליו מתרחשים 'אירועים' מרגשים פעם אחר פעם – בעיקר אירועים של גילוי, זיהוי וחשיפה של שירים עתיקים.

אך לעתים מתגלות גם הפתעות אחרות. כך, דרך משל, בין קטעי שירה ופיוט זוהה לפתע דף מתוך ספר בן סירא, הספר העברי הקדום ביותר הנמצא בידינו אחר התנ"ך.

 

כ"י קמברידג' T-S AS 118.78 – קטע מספר בן סירא

 

הסיפור שיסופר כאן התרחש לפני כמעט ארבעים שנה, אבל מקרים דומים מתרחשים במפעל לחקר השירה והפיוט פעם אחר פעם. באותם ימים הייתי סטודנטית צעירה, ופרופ' פליישר הזמין אותי להצטרף לצוות העובדים במפעל. תפקידנו היה לבדוק כל קטע גניזה, לפענח אותו פיענוח ראשוני, לנסות לזהות את הפיוטים המועתקים בו, ואם אין הם מוכרים – להעתיק אותם. על פי העתקותינו קוטלגו הפיוטים בדרך מתוחכמת, המאפשרת לזהות קרעים של שירים על פי כל סימן מזהה אפשרי: התחלה, סיום, חרוז קבוע, פזמון חוזר ועוד.

אחד הימים זכור לי במיוחד. תוך כדי בדיקה שיטתית של קטע אחר קטע, על פי סדר הופעתם המקרית באוסף הסדרה החדשה בקמברידג' שאותו קטלגנו באותם ימים, הגיע לידי כתב היד הבא:

 

כ"י קמברידג' T-S NS 129.1a עמוד א'

 

כ"י קמברידג' T-S NS 129.1a עמוד ב'

 

כתב היד כולל סיום של פיוט כלשהו:

 

 

אחריו פיוט נוסף, שלם, הנפתח בעמוד א ומסתיים בעמוד ב; ולבסוף – התחלה של פיוט אחר:

 

 

לפני כל תחילת פיוט באה כותרת בערבית יהודית. לפני הפיוט השלם כתוב:

 

 

'גירה לה איצא ז'ל' – כלומר: זולתו (פיוט אחר הדומה לקודמו), לו גם כן ז"ל, כלומר: גם הוא של אותו מחבר, זכרונו לברכה.

לפני הפיוט האחרון הכותרת קצרה יותר, אך משמעה דומה:

 

 

'ולה איצא' – ולו גם כן.

הכותרות מלמדות אפוא שאותו מחבר עצמו כתב את כל הפיוטים הללו. עתה היה עלי לזהות את הפיוטים. מובן שמיקדתי את תשומת לבי קודם כול בפיוט השלם. פיענחתי את תחילתו:

 

 

'על חנה את לבי אקרעה' – פניתי לקטלוג ההתחלות, אך לא מצאתי התחלה זו.

ניסיתי לבדוק מכיוון אחר. קראתי את סיום הפיוט:

 

 

'והנה אחריך ראש הניעה' – בדקתי בקטלוג הסיומים, אך שוב לא מצאתי דבר. בפיוט מסומן גם פזמון חוזר, המסומן במילה 'כמנורה':

 

 

אבל גם אותו לא מצאתי בקטלוג הרפרינים (פזמונות חוזרים). בדקתי שנית, שמא כתוב 'במנורה' – ושוב לא נמצא דבר. מעתה היה ברור לי שפיוט בלתי מוכר לפנינו. את חתימת שם מחברו הבאה בראשי המחרוזות (חוץ ממחרוזת הפתיחה) – יהודה – זיהיתי בנקל. אך מי הוא אותו יהודה?

בצר לי, פניתי אל השירים האחרים שבכתב היד. כאן המלאכה הייתה קלה: הפזמון החוזר שבשיר הראשון – המסומן במילה 'השברתי' – התברר כלשון הפסוק 'השברתי קדרתי שמה החזיקתני' (ירמיהו ח, כא), ועל פי הקטלוג הוא מופיע בקינה הידועה של ר' יהודה הלוי 'יום חובי ענה בי ואנחה הציקתני'. זיהוי זה תאם גם לסיום השיר: 'כמטרה שמתני'. פתחתי את מהדורת שירי ר' יהודה הלוי וראיתי שאכן מדובר בשיר זה. גם תחילתו של השיר האחרון – 'אמר אויב בבוא גזירותיו' – התבררה מיד כקינה ידועה נוספת של ר' יהודה הלוי. עתה גדלה ההתרגשות עד מאוד: הבנתי שבידי קובץ של קינות לתשעה באב שכתב ר' יהודה הלוי, וביניהן אחת שלמה, בלתי ידועה! חיזוק נוסף לזיהוי השיר כקינה פרי עטו של ר' יהודה הלוי עלה מהציון שבצד הכותרת שבכתב היד:

 

 

ל' בראש פיוט פירושה 'לחן', כלומר נעימה שעל פיה צריך לשיר אותו. לאחר מכן נוהגים המעתיקים לציין התחלה של שיר ידוע, כדי לסמן לחזן לשיר את השיר המועתק על פי הניגון המוכר לו של השיר שתחילתו מצוינת כאן. ואכן, הפיוט המצוין כאן – 'איך נָוִי' – הוא קינה ידועה ומפורסמת מאת מחבר לא ידוע, המספרת – על פי המדרש – את סיפור בנו ובתו של ר' ישמעאל הכוהן הגדול שנלקחו בשבי ואדוניהם רצו לזווגם. הקינה נאמרת עד היום כמעט בכל עדות ישראל (אצל האשכנזים נשתבשה תחילתה והיא נפתחת 'ואת נוי').

עם העתקת השיר התגלה הדמיון הגדול לקינה 'איך נוי': התברר שלפנינו עוד קינה סיפורית, השקולה באותו משקל עצמו (9 הברות דקדוקיות בכל טור), אך הפעם על סיפור חנה ושבעת בניה. ר' יהודה הלוי פייט באופן דרמטי ומרשים. אחרי פתיחה קצרה:

 

עַל חַנָּה אֶת לִבִּי אֶקְרָעָה

לִפְנֵי צַר בְּעָמְדָהּ יוֹם הָרָעָה

  כַּמְּנוֹרָה נֵירוֹתֶיהָ שִׁבְעָה.

 

באים תיאורים מפורטים של השיחות בין המלך הרשע, הדורש מבני חנה לעבוד עבודה זרה, מבטיח להם הבטחות אם ישמעו בקולו, ומאיים עליהם במות-עינויים אם יסרבו לו, כגון הצעתו לבן השלישי:

 

שְׁמַע קוֹלִי, אֲשִׂימְךָ שַׂר חֲצִי פֶלֶךְ,

וְאִם לֹא – אֲשִׂמְּךָ סָחוֹב וְהַשְׁלֵךְ!

 

האחים קוטעים את דבריו פעם אחר פעם בהצהרות אמונה המלוות בביטויי זלזול במלך, כדברי הבן הראשון:

 

אַתְּ מֶלֶךְ מִדֵּעָה וְלֵב חָסַר,

עֲשֵׂה חֶפְצָךְ, כִּי מִפִּי לֹא תָסַר

שְׁמוֹ, לֺא אֲדַבֵּר עָלָיו תּוֹעָה!

 

או תשובת הבן השני:

 

אֵיךְ, פֶּתִי, אֶעֱזוֹב אִישׁ מִלְחָמָה (=את הקב"ה)?

מַכָּתִי לְשׁוֹדְךָ הָיְתָה שׂוּמָה (כלומר: אם תכני, סופך להיענש),

וַאֲנִי אֶהֱלוֹךְ לִמְקוֹם יְיָ שָׁמָּה…

 

הדרמה מגיעה לשיאה אחרי שששת הבנים הראשונים נהרגו, ומגיע תור הבן השביעי. המלך מתפעל מיופיו ומנסה לשכנעו לעבוד לפסל, ואחרי שגם הבן הזה מסרב – הוא פונה אל האם, חנה, ו'מגייס' אותה לפתות את בנה לשמוע בקולו:

 

הָהּ לָךְ אֵם כִּרְאוֹת אֶת שׁוֹאָתוֹ,

קְחִי נָא בְנֵךְ וְגַם פַּתִּי אוֹתוֹ!

 

חנה אכן פונה אל בנה, אך משכנעת אותו לא לשמוע למלך ולא לפחד מן המוות:

 

אַל תַּעֲרוֹץ, בְּנִי, מִצַּר וּמִיתָתוֹ,

כִּי כְפֶשַׂע – וְסָר מָוֶת וְהֶמְיָתוֹ,

וְתִהְיֶה בְּסוֹד אַבְרָהָם וַעֲדָתוֹ,

וְגַם חָשׁוּב כְּיִצְחָק וַעֲקֵדָתוֹ.

 

בראותה את אחרון בניה נהרג, פורצת חנה בקריאה אל הקב"ה להופיע, ואכן השיר מסתיים בבת קול היוצאת מן השמים לנחם את חנה, ובסיכום האירוע מפי הפייטן, הזועק ושואל: 'אֵיךְ בָּלַע הַצַּר צֹאן אֵל כְּעוּגָה / וְהִקְדִּישׁ בָּנַי כְּצֹאן הַהֲרֵגָה?'

הפזמון 'כמנורה נרותיה שבעה', החוזר בסוף כל מחרוזת, הופך את המנורה ושבעת נרותיה לסמל לחנה ושבעת בניה, ודמותם נותרת כשהיא מאירה וזורחת.

 

בצד השמחה בגילוי השיר המרשים, עלתה עוד מסקנה חשובה מן הממצא: סיפור חנה ושבעת בניה נקשר בתודעתנו לחג החנוכה. אבל יהודה הלוי בחר לפייט אותו בקינה לתשעה באב, כמוכח מן השירים הסמוכים לו בכתב היד ומן הלחן שבראשו. סיפור המלך האכזר הרוצח את שבעת הבנים שאינם מוכנים להשתחוות לפסלו מוצג כאחד האסונות שיש להתאבל עליהם ביום הזה, והמשורר האומן הצליח להחיות אותו כדי לעורר את שומעיו לאבל ולקינה.

 

עַל חַנָּה אֶת לִבִּי אֶקְרָעָה

לִפְנֵי צַר בְּעָמְדָהּ יוֹם הָרָעָה

כַּמְּנוֹרָה נֵירוֹתֶיהָ שִׁבְעָה.

 

יוֹם הוּבְאוּ לִפְנֵי הַצַּר קֵיסָר

בְּרוֹב חֵמָה נִרְאָה, זָעֵף וָסָר:

"בֵּן נָעִים, שְׁמַע, כִּי אַתְּ בֶּן מוּסָר,

עֲבוֹד פִּסְלִי, אֲשִׂימְךָ מִנְזָר וְטִפְסָר,

וְאִם לֹא – תְּעֻונֶּה בְּאַכְזְרִיּוּת מוּסָר!"

"אַתְּ מֶלֶךְ מִדֵּעָה וְלֵב חָסַר,

עֲשֵׂה חֶפְצָךְ, כִּי מִפִּי לֹא תָסַר

שְׁמוֹ, לֺא אֲדַבֵּר עָלָיו תּוֹעָה!"

כַּמְּנוֹרָה [נֵרוֹתֶיהָ שִׁבְעָה].

 

הַשֵּׁנִי הוּבָא בְּפַחַד וְאֵימָה.

"הַבִּיטָה וּרְאֵה, כִּי זֶה יוֹם מְהוּמָה,

וַאֲחִיכֶם נֶהֱרַג בְּחָרוֹן וְחֵימָה,

אַל תַּעֲזוֹב אֶת נַפְשְׁךָ לִנְקָמָה!"

"אֵיךְ, פֶּתִי, אֶעֱזוֹב אִישׁ מִלְחָמָה?

מַכָּתִי לְשׁוֹדְךָ הָיְתָה שׂוּמָה,

וַאֲנִי אֶהֱלוֹךְ לִמְקוֹם יְיָ שָׁמָּה,

וּכְ[סִיל] כְּמוֹתְךָ נֶפֶשׁ לוֹ יָרְעָה."

כַּמְּנוֹרָה [נֵרוֹתֶיהָ שִׁבְעָה].

 

וְהַשְּׁלִישִׁי בָא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.

"גֶּשׁ הֵנָּה, אַל תִּהְיֶה כְאִישׁ הֵלֶךְ!

שְׁמַע קוֹלִי, אֲשִׂימְךָ שַׂר חֲצִי פֶלֶךְ,

וְאִם לֹא – אֲשִׁמְּךָ סָחוֹב וְהַשְׁלֵךְ!"

וְהָרְבִיעִי עוֹמֵד כְּמַחְזִיק בְּפֶלֶךְ,

וַיַּעֲנוּ: "אֵיךְ נַעֲזוֹב צוּר פֶּלֶךְ?

נַפְשֵׁנוּ – הוּא נְתָנָהּ, וְלוֹ תֵלֵךְ!"

וְהַחֲמִישִׁי מֵת כְּמוֹת הָאַרְבָּעָה,

כַּמְּנוֹרָה [נֵרוֹתֶיהָ שִׁבְעָה].

 

דְּמוּת שִׁשִּׁי הִשְׁחִית בְּמִינֵי עַנּוֹת,

וּשְׁבִיעִי אֲזַי הוּבָא בְמַעֲדַנּוֹת.

"בְּנִי, חוּסָה עַל יָפְיָךְ, אֲשֶׁר בּוֹ בָנוֹת

מְקַנְּאוֹת, וּבְמִטּוֹת רַעֲנַנּוֹת

לֵך, וְנַפְשָׁךְ בְּחוֹתָמוֹ לֵהָנוֹת."

"צַר הֶחֱרִיב אַרְמוֹן שׁוֹכֵן מְעוֹנוֹת,

עַד מָתַי מֵאַנְתָּ לֵיעָנוֹת?

הֵן נַפְשָׁךְ תְּבַלַּע רוּחַ סוֹעָה!"

כַּמְּנוֹרָה [נֵרוֹתֶיהָ שִׁבְעָה].

 

"הָהּ לָךְ אֵם כִּרְאוֹת אֶת שׁוֹאָתוֹ,

קְחִי נָא בְנֵךְ וְגַם פַּתִּי אוֹתוֹ!"

"אַל תַּעֲרוֹץ, בְּנִי, מִצַּר וּמִיתָתוֹ,

כִּי כְפֶשַׂע – וְסָר מָוֶת וְהֶמְיָתוֹ,

וְתִהְיֶה בְּסוֹד אַבְרָהָם וַעֲדָתוֹ,

וְגַם חָשׁוּב כְּיִצְחָק וַעֲקֵדָתוֹ."

נְשָׁקַתְהוּ כִּרְאוֹתָהּ הֲרִיגָתוֹ,

קָרְאָה: "צוּר הַכְּרוּבִים, הוֹפִיעָה!"

כַּמְּנוֹרָה [נֵרוֹתֶיהָ שִׁבְעָה].

 

קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמַע מֵאֵין הֲפוּגָה:

"אַשְׁרַיִךְ, חַנָּה הַמְעֻונָּגָה,

[כִּי] בִטְנֵךְ בַּשּׁוֹשַׁנִּים סוּגָה!"

אֵיךְ [בָּלַ]ע הַצַּר צֹֹאן אֵל כְּעוּגָה

וְהִקְדִּישׁ בָּנַי כְּצֹֹאן הַהֲרֵגָה?

[אֵיךְ] כִּתְרֵךְ מֵעַל רֹאשֵׁךְ הוֹגָה?

אוֹיַבְתֵּךְ בָּזָה גַּם לָךְ לָעֲגָה,

וְהִנֵּה אַחֲרַיִךְ רֹֹאשׁ הֵנִיעָה.

כַּמְּנוֹרָה [נֵרוֹתֶיהָ שִׁבְעָה].

 

 

עוד על קינות ט' באב

"בליל זה יבכיון": עזרא ברנע מבצע את הקינה הפותחת את סדר הקינות לליל ט' באב

"אש תוקד בקרבי": קינה המיוחסת לאברהם אבן עזרא מושרת על ידי אילן דמרי

"על נהרות בבל": מזמור קינה הפותח את תפילת ליל ט' באב

עשרות ביצועים נוספים לקינות לתשעה באב מחכות לכם באתר הפיוט והתפילה

 




כך המציא נפוליאון את הרבנות הראשית

איך מתחתנים? ועם כמה נשים מותר? והשאלה המאוד רלוונטית: מה גובר על מה - הדת או המדינה? אילו הם רק חלק מהשאלות שהסנהדרין הגדול של הקיסר נפוליאון התבקש להשיב עליהם.

הקיסר נפוליאון מעניק אמנציפציה ליהודים המתחננים, מתוך הדפסה צרפתית – מקור לא ידוע

כשלא היו עסוקים בהחרבת העולם הישן ובבריאת עולם חדש ומופלא, ניקרה "השאלה היהודית" בראשם של המהפכנים הצרפתיים עד שהחלה לסמל את הקושייה הגדולה ביותר של הנאורות: האם בכוחו של האדם להשתנות? היהודי, שסימל יותר מכל קבוצה אחרת את השונות האנושית (ובעיקר, קיום שאיננו נוצרי), עמד עתה בראש פרויקט "ההתחדשות" האדיר שייעדה המהפכה הצרפתית לבני האומה הצרפתית.

רעיון "ההתחדשות" קיפל בתוכו גם חישוב פוליטי קר: הוא בחן אילו מקבוצות החברה הצרפתית של אחרי המהפכה מוכנות לקבל זכויות פוליטיות ולתרום את חלקן לכינון עולם נאור יותר, רציונלי וחף מדעות קדומות. ההפרדה הראשונית שביצעו המהפכנים נגעה לשאלת האזרחות: האם עניי צרפת, וביניהם היהודים, זכאים ב"אזרחות פעילה" – משמע, בזכות לבחור ולהיבחר למוסדות הפוליטיים של המהפכה – או שמא הם זכאים רק ל"אזרחות סבילה" – שמגולמת בצורה הברורה ביותר בהגנה הפטרונית של הרפובליקה? גם לתומכים הנחושים ביותר באמנציפציה של היהודים היה תנאי מקדים: על יהודי צרפת לוותר על כל דרישה ללאומיות יהודית ולהיטמע כיחידים באומה הצרפתית. היהודיות של יהודי צרפת היא, על כן, ביטוי של דתם ודתם בלבד.

הביטוי המעניין ביותר של היחס האמביוולנטי, אך עם זאת החיובי, כלפי היהודים במהפכה נמצא במאמרו של המהפכן הנרי גרגואר (Gregoire) אשר טען שמצבם הירוד של היהודים נובע משתי סיבות עיקריות: האפליה הנוצרית כנגדם, והתורות "המגוחכות" שמפיצים רבניהם. הוא קרא לאומה הצרפתית להושיט יד ליהודיה כדי להרימם מאשפתות, וליהודים להירתם למאמץ ולהפוך עצמם לאנשים מודרניים יותר.

 

הוגה ההתחדשות היהודית – הנרי גרגואר (Gregoire), תחריט מאת ס. ג'יי. לה גרוס

 

בספטמבר 1791 נקבעה חקיקה חסרת תקדים בכיוון זה: ביטול כל הבחנה חוקית בין יהודים ללא יהודים ברפובליקה הצרפתית. מבחינה משפטית גרידא, היהודים הפסיקו במהלך העשור המהפכני להיות קבוצה מובחנת. הייתה בצעד זה ברכה וקללה: האמנציפציה המפתיעה איפשרה ליהודים כיחידים להשתלב ביתר קלות בחברה הצרפתית. עם זאת, עבור חברה בעלת צביון קהילתי מובהק, שום גוף – רבני או אחר – לא יכול היה לפנות לשלטון ולהתמקח על זכויותיהם הקולקטיביות.

 

הענק הצרפתי עולה על בימת ההיסטוריה

 

לתוך הקלחת המהפכנית הזאת נכנס בשנת 1789 הגנרל עטור התהילה, נפוליאון בונפרטה. הוא ביצע הפיכה צבאית ברפובליקה והקים משטר קצר ימים – הקונסולאט. בראש המשטר קצר הימים עמדו הקונסול הראשון – נפוליאון עצמו, ומתחתיו שני קונסולים נוספים, אשר החליפו את הוועדה המהפכנית הקודמת – הדירקטוריון שכשל.

מתוך רצון עמוק להפיק לקחים מכישלונותיה של המהפכה, חתר נפוליאון, הקונסול הראשון שבשנת 1804 גם הכתיר את עצמו לקיסר, להשגת שורה של הסכמים ופשרות היסטוריות: הסכם פיוס (הקונקורדאט) עם האפיפיור בשנת 1801, והכרה בכנסיות הלותרנית והקלווניסטית ככנסיות לגיטימיות בצרפת. הסמכות הרבנית בצרפת, שאיבדה הרבה מכוחה ומתפקידה עם המהפכה, פנתה אל המשטר החדש בדרישה לפתרון דומה.

בניסיון להשיג לגיטימציה למשטר דיקטטורי שמקורותיו בהפיכה צבאית, בחר נפוליאון ביהודים כמקרה מבחן תעמולתי. לאחר שביסס את מעמדו כמשחרר היהודים עם ביטול החובה לגור בגטאות, זימן ב-30 במאי 1806 אסיפת נכבדים יהודים שהורכבה מרבנים, פקידים ומנהיגים יהודים נאורים וידועים. האסיפה זומנה בעקבות תלונה שהוגשה נגד יהודי אלזס בטענה שהם גובים ריבית נשך משכניהם הנוצרים. מטרתו של נפוליאון הייתה להביא להשתלבותם של היהודים, ואף להטמעותם המלאה בחברה הצרפתית. במיוחד היה נפוליאון מעוניין שהיהודים ינטשו את דרכיהם השגויות – בעיקר, את מקור פרנסתם כמלווים בריבית לנוצרים – ויאמצו מלאכות ומשלחי יד שיתרמו להם ולאומה הצרפתית.

 

הקיסר נפוליאון מעניק אמנציפציה ליהודים המתחננים, מתוך הדפסה צרפתית – מקור לא ידוע

 

בין דת למדינה: הסנהדרין החדש

על מנת לתת תוקף רשמי, לבסס ולהרחיב את מסקנות האסיפה, כינס נפוליאון אסיפה נרחבת יותר לא רק מצרפת אלא מאירופה כולה. כמו כמעט כל דבר שעשה הקיסר, עמד מאחורי צעד זה חזון שאפתני לעתיד: נפוליאון דרש יצירת קודקס הלכתי-חוקתי חדש שיעמוד לכל היהודים בכל הדורות, אליו יהיו מחוייבים כמו אל התלמוד. הוא קרא לגוף החדש שהוקם בפברואר 1807 "הסנהדרין הגדול", וקבע שכמו מקבילו העתיק, עליו להיות מורכב משבעים ואחד משתתפים. שלא כבעבר, עשרים וחמישה מחבריו לא היו אנשי דת.

המסמך שהנפיק "הסנהדרין הגדול", שנכתב בצרפתית ותורגם במקביל לעברית, מספק 12 תשובות מרתקות ל-12 השאלות ששיגר נפוליאון: חברי הסנהדרין ביקשו לאחוז ככל יכולתם בשני צדי המקל. הם קבעו שעל היהודים לפעול להשתלב בממלכות בהם הם יושבים, אך בכל זאת לשמור על זהותם הדתית. אך כשהנאמנות למדינה מתנגשת עם הנאמנות להלכה, נראה שהמדינה היא שתצא כשידה על העליונה. דוגמה לכך היא התקנה השישית במסמך, הקובעת שכאשר חובותיו הצבאיות של יהודי מתנגשות עם שמירת המצוות, הוא רשאי להימנע מלשמור על מצוות מסוימות על מנת להגן על מדינתנו.

 

פתיחת המסמך שהנפיק "הסנהדרין הגדול", הדפסה משנת 1814. המסמך המלא ניתן להורדה באתר Hebrewbooks.com

 

בשאר התקנות נעשה ניסיון כן ואמיץ לשלב בין שתי הרשויות – המדינה הצרפתית והדת היהודית, ולמצוא את דרך המלך (או הקיסר) ביניהן. הדוגמה הבולטת בהקשר זה היא טקס הנישואין: על מנת שטקס הנישואין יהיה כשר לפי הסנהדרין, על הזוג להירשם אצל פקיד ממשלתי בנוסף על הטקס הדתי שמבצע רב.

 

הסנהדרין דנים בשאלה: האם מותר ליהודי לשאת יותר מאישה אחת? המסמך המלא ניתן להורדה באתר Hebrewbooks.com

 

משעה שהציג הסנהדרין את תשובותיו המלומדות (בצרפתית ובעברית) לשתים-עשרה השאלות ששיגר נפוליאון, שאלות שנגעו לדרך בה החוק היהודי והחוק הצרפתי אמורים להשתלב, קרא הקיסר לפירוקו ולהקמת שש קונסיסטוריות בצרפת גופא – גופים שתפקידם לאכוף את קביעות הסנהדרין.

אם כל זה נשמע מעט מוכר לכם, אתם לא טועים. היה זה למעשה הגלגול המודרני הראשון של "הרבנות הראשית" – רעיון שהתגלגל לקהילות שונות בצרפת ובגרמניה, ואפילו במדינת ישראל. כהוקרת תודה על ניסיונות השילוב הבלתי נלאים של קיסר הצרפתים (כולל צרפתים בני דת משה) חיברו יהודי האימפריה המתרחבת של נפוליאון עשרות רבות של שירים, דרשות וטקסטים דתיים בהם הוכתר נפוליאון כ"נבחר האל". הקהילה היהודית ניצלה כל הזדמנות לחגוג כל מאורע חיובי בחייו של נפוליאון: הינצלותו מהתנקשות, נצחון צבאותיו, הכתרתו לקיסר, יום הולדתו, נישואיו המלכותיים, לידת בנו ועוד ועוד ועוד.

 

ברכת מי שבירך לקיסר, מתוך "ספר מאסף המחלות". מאוספי הספרייה הלאומית