קינות נשים בלאדינו לתשעה באב

שושנה וייך-שחק, חוקרת חשובה בתחום הלאדינו, כותבת לנו על שלושה סוגי קינות נשים לתשעה באב

אוסף אברהם שבדרון

מאת: שושנה וייך-שחק

ברפרטואר המוסיקלי העשיר בלאדינו נשמרות ברפרטואר הנשים שירים מיוחדים הקשורים לא רק למחזור החיים (לידה, חתונה ומוות) אלא גם למחזור השנה (לפסח, לטו בשבט, לשבועות וכו'). אכן קיים רפרטואר מיוחד בלאדינו לכל חג ולכל מועד בלוח העברי. מתוכם נגיש כאן מספר דוגמאות מהשירים שנשים ספרדיות נהגו לשיר בתשעה באב.

כידוע, היום התשיעי של החודש העברי אב חל בדרך כלל בחודש יולי על פי לוח השנה הגרגוריאני. זהו יום אבל לזכר חורבן בית המקדש הראשון בידי נבוכדנצר (בשנת 587 לפני הספירה) וחורבן בית המקדש השני על ידי טיטוס שהוביל לעזיבה הדרמטית של היהודים אל הגלות. זהו יום של תפילה, צום ואבל כבד. גברים התפללו בבית הכנסת, ישובים על הרצפה, קוראים מגילת איכה ושרים קינות על חורבן ירושלים. ואילו נשותיהם גם הן יושבות בבית על הקרקע כנהוג בימי אבל, בעודן שרות שירי קינה הנקראות "אנדיצ"אס (endechas). לרוב מידעניות נרתעות ואף מסרבות לשיר קינות מחוץ לתפקידן הידוע.

היחס לתשעה באב בתמלילי הקינות מובע לעיתים באופן ישיר (נושא ירושלים והחורבן) ולעתים באופן עקיף (ברומנסות על נושא המוות) ובשני המקרים ממלאים שירים אלה את תפקידם העיקרי כביטוי לעצב ולכאב ביום קדוש זה ליהדות. אכן, טקסטים מסוימים מתייחסים במפורש לכאב של נפילת בית המקדש בירושלים, ואחרים, סיפורים עצובים על טרגדיות בהיסטוריה או על מוות אשר עוררו בזמן השירה את העצב והבכי האופיינים למועד. בערב הצום נהוג היה בקהילות הספרדיות לאכול ביצים ועדשים מבושלות.

קינות תשעה באב בספרדית-יהודית כוללות בעיקר קופלאס ורומנסות. הקופלאס, כידוע, הן סוגה יהודית, על נושאים יהודים, העוסקות בחיי היהודים ובעיקר, במועדי מחזור השנה. מתוך הקינות אשר הקלטתי ואשר מקוטלגות בארכיון הצליל בספריה הלאומית, אביא רק שלוש דוגמאות.

מהנושאים האופינים לקופלאס שמשמשות כקינות לתשעה באב בולט נושא השבח לירושלים והכמיהה לעיר הקודש. לנושא זה נביא גרסה, מטורקיה, מושרת בפי בינבינידה (ברטה) אגואדו-מושבאק, ילידת צ"אנקאלה , בהקלטה שערכנו ב-1998, ( עם אבי נחמיאס ז"ל כטכנאי) בבית אחותה בנס ציונה.

כמקובל ברפרטואר הקופלאס של יהודי ספרד, בנויה קופלא זו כמקבץ של בתי שיר, כל בית בן שתי שורות. הבית השלישי בדוגמה הראשונה (מס' 1) , מדגיש את האמונה והבטחון באדון עולם. בגרסאות אחרות הוא משמש כפזמון חוזר אחרי כל בית ובית. כל בית בנוי משתי שורות חורזות. כנהוג בקופלאס של יהודי ספרד, בתמליל כלולות מילים בעברית (כמו "הכותל המערבי").

נושא עיקרי שני בקופלאס בקינות תשעה באב הוא "חורבן ירושלים". שיר קינה על החורבן, על גלות העם, וכן הסברים מפורטים על הסיבות אשר הביאו לאסון: כעסו של אלוהים על חטאי עמו (גילוי עריות ועבודה זרה), שנהגו למצא מחילה על ידי הקרבת הקורבנות. המבנה בבתים בעלי שתי שורות חורזות (בשבעת הבתים הראשונים), ובהמשך, בארבעת הבתים האחרונים, בבתי ארבע שורות (שמהן שלוש חורזות, והשורה הרביעית חורזת עם השורות הרביעיות של יתר הבתים). כמו שנהוג בסוגת הקופלאס, מצוטטת כאן אגדה על תפקידו של המלאך גבריאל אשר, למרות תחנוניו של המלאך מיכאל, חייב היה למלא את צו האל להרוס את בית המקדש. שרה פלורה בנגיו, ילידת טטואן (מרוקו) אותה הקלטתי (יחד עם אבי נחמיאס ז"ל, הטכנאי האגדי) בביתה באשדוד בשנת 1990.

לא רק קופלאס משמשות כקינות לט' באב, אלא גם כמה רומנסות המושרות על ידי הנשים ביום זה. אותו רפרטואר הקינות שרות הנשים גם בנסיבות של אבל פרטי או משפחתי, ומאמינות שיביא מזל רע לשיר אותם שלא בהקשר לארוע ממש. קשה לשכנע אישה ספרדיה שתשיר קינה למען הקלטת סקר ללא קשר פונקציונלי.

הרומנסות, כמו סוגת הבלדות בכלל, הן שירים נראטיבים, בעלות נושא ועלילה. התמליל מנוסח כרצף של שורות חורזות: כל שורה בנויה מ-16 הברות (מחולקות לשתי צלעיות של 8). את התמליל שרים במנגינה אחת, בית מוסיקלי אחד אשר חוזר לאורך כל הטקסט. לרוב המנגינה נושאת ארבע צלעיות מהתמליל. הרומנסות שמושרות כקינות הן אלו המביאות לפנינו סיפור על נושא מוות וכאב, כמתאים להרגשתן של הנשים המבצעות.

כידוע, הרומנסירו מוגדר כז'אנר שמרני למדי, המנציח את המורשת הספרדית של ימי הביניים על ידי שמירת הרפרטואר שהיה ידוע ליהודים לפני גירושם, שהם נשאו עמם ושמרו בגלותם השנייה. אכן, ניתן למצא בין נושאי הרומנסות סיפורים המשקפים את ספרד של ימי הביניים, ואפילו ארועים היסטורים ידועים. כך, בין הקינות שרות הנשים את הרומנסה על מותו של הנסיך דון חואן, שהיה בנם האהוב של המלכים הקאתולים, פרננדו ואיזבל, והם קיוו מאד שדון חואן יימלוך אחריהם. אבל, דון חואן חלה מאד בדרכו מהעיר בורגוס לכיוון סאלאמנקה, לאחר חתונתו עם הנסיכה מרגריטה, בתו של מקסימיליאן, מלך אוסטריה. בנוסח השגור בפי היהודים הספרדים מסופר על כל בני משפחתו ומתאבלים עליו ועל גורל אשתו הצעירה שהיתה אז בהריון.

מוכרות לנו גרסאות ממאורו ומטורקיה. לכן, כיוון שהארוע המתואר ברומנסה התרחש בשנת 1497, כלומר, חמש שנים אחרי צאתם של היהודים המגורשים, סביר להניח שרומנסה זו הועתקה אל שתי הגלויות (ממזרח ומערב הים התיכון) על ידי האנוסים אשר יצאו מספרד מאוחר יותר והצטרפו לקהילות אחיהם המגורשים.

הגרסה המובאת כאן מושרת מפי אליסיה בן דיין, ילידת טטואן (מרוקו), אותה הקלטתי בביתה באשקלון בשנת 1983.

 

 

 

כתבות נוספות

מדוע בחר ש"י עגנון דווקא בתשעה באב להיות יום הולדתו?

כתב יד מגניזת קהיר: ערב תשעה באב והמשיח בפתח

עגנון או הרב הרצוג? מי באמת חיבר את התפילה לשלום המדינה?




סיפורן של הנשים הירושלמיות שהצילו את אחיותיהן מהזנות

בסוף מלחמת העולם הראשונה נותרה ירושלים ענייה וחרבה. מאות מנשות היישוב היהודי נדחפו אל העיסוק בזנות. בעוד המנהיגות הגברית חיפשה אשמים, נשות העיר מצאו פתרונות ומיגרו את התופעה.

בסוף מלחמת העולם הראשונה נותרה העיר ירושלים ענייה וחרבה. החיים בצל המחסור, היתמות והיעדר התעסוקה, דחפו מאות מנשות היישוב היהודי, ביניהן נערות צעירות, אל העיסוק בזנות. בעוד הוועד היהודי בעיר כילה את זמנו בדיונים שהתמקדו בחיפוש אחר אשמים, הפשילו נשות העיר את שרווליהן ופנו לצמצום התופעה החמורה. למרות ההתנגדות והזלזול שהקיפו אותן, הייתה זו פעילותן שמיגרה כמעט כליל את הזנות בירושלים.

 

"החלוצה הירושלמית", כתבה ב"חדשות הארץ" מ-21 באוגוסט 1919

 

"בחודש פברואר", נכתב בידיעה הקצרה שפורסמה ב-21 באוגוסט 1919, "התחילו שתים-עשרה צעירות מחוסרות-עבודה בגיל של 20-14 לעבד גנת-ירק בהשגחת פועלת בעלת-מקצוע". הכתבה התמימה הסתירה יותר משגילתה.

 

ירושלים מוטלת חרבה

שנות מלחמת העולם הראשונה היו קשות במיוחד בעיר ירושלים. על אף שנכבשה ללא ירייה אחת בידי הבריטים, קדמו להשתלטות האימפריה החדשה בשכונה ארבע שנים ארוכות של מצוקה ודלות. האימפריה העות'מנית, אשר לא טרחה רבות בפיתוח ארץ ישראל, התייחסה אל יהודי הארץ – בייחוד לעולים החדשים שלא היו נתיני האימפריה – כאל גייס חמישי פוטנציאלי. במהלך המלחמה הידלדלה אוכלוסיית היישוב היהודי בירושלים, כך שבסופה נותרה בה רק מחצית מתושביה לפני פרוץ המלחמה.

ב-9 בדצמבר החלה נסיגת הבהלה של הכוחות העות'מנים מירושלים. יומיים לאחר מכן הגיע אליה הגנרל אלנבי, מפקד המערכה על ארץ ישראל, והתקבל בחגיגיות. העיר נכנעה רשמית בפני האימפריה החדשה. קריאות הצהלה בהן התקבל הצבא הבריטי לא מנעו את המשך הסבל של תושבי (ובעיקר תושבות) העיר.

 

מסדר של מתנדבים יהודים לצבא הבריטי, ירושלים. מתוך: ארץ ישראל בסוף מלחמת העולם הראשונה, אלבום תצלומים בקטלוג הספרייה הלאומית

 

המלחמה בתופעת הזנות

רעב ועוני קשים נצפו בכל פינה בשכונות היהודיות. מתוך קהילה בת כ-26 אלף תושבים, נמנו מעל ל-3,000 יתומות ויתומים. החיים בצל המחסור, היתמות והיעדר התעסוקה, דחפו מאות מנשות היישוב היהודי, ביניהן נערות צעירות, אל העיסוק בזנות. הן הצטופפו בבתי הבושת שהוקמו בנחלת שבעה ובתי מילנד (בידיעת ובאישור הממשל הצבאי הבריטי). לקוחותיהם העיקריים היו החיילים הבריטים שהשתכנו באזור.

נושא הזנות, שהיה לאחת ממצוקות תושבי העיר היהודיים, לא נסתר מעיניי המנהיגות היהודית בעיר: הוא הועלה בקצרה באחת מפגישות ועד העיר במרץ 1918, ומושב שלם הוקדש לנושא בחודש יוני. ההתייחסות לשאלת זהות הנערות והנשים שעסקו בזנות הייתה מינמלית. הדגש הושם על הפגיעה שסופגות השכונות מהעיסוק הנלוז, והטומאה שנופלת על קדושת יהודי העיר נידונה באריכות.

בעוד הוועד היהודי בירושלים כילה את זמנו בדיונים שהתמקדו בחיפוש אחר אשמים, הנהיגו נשות הקהילה היהודית שורה של יוזמות בזק למיגור הזנות בעיר: תחילה, הן העבירו שיעורי ערב לנשים כדי להרחיקן מהפעילות ב"שעות הערות", וארגנו בנוסף קורסים מקצועיים לנערות. מטרת הקורסים הייתה להעניק להן השכלה ודרכי פרנסה חלופיות שלא היו פתוחות בפניהן.

 

"שעורי ערב בירושלים", כתבה ב"חדשות הארץ" מהאחד ביולי 1919. למרות שאין אזכור לפעילותן של "אגודות הנשים", הן אלו שדחפו לפתיחת שיעורי הערב ליתומות ויתומים

 

משחזו בהצלחת יוזמותיהן, עמלו נשות הקהילה לערב גם את רשויות הצבא הבריטי ואת הוועד היהודי בעיר.

 

"בית מלאכה חדש לאריגה", תוצר של הלחץ שהפעילו נשות העיר על המושל הצבאי (שאישר את קיומן של בתי הבושת שפעלו). כתבה ב"חדשות הארץ" ב-7 ביולי 1919

 

נשות העיר לא עצרו שם והובילו יוזמות נוספות: הן חילקו בגדים לילדים בשיתוף ועד העיר ונשות הדסה, סייעו לצוותי בתי החולים ולקחו תחת חסותם אלפי יתומות ויתומים – תחילה במפקד יתומים ולאחר מכן באיסופם לשיעורים שארגנו.

 

דוגמא לאחת מהיוזמות המוצלחות של נשות הקהילה בירושלים – עבודה חקלאית ליתומות. דיווח מתוך בטאון 'הפועל הצעיר', הידיעה התפרסמה בארבעה ביולי 1919.

 

כרוז דו-לשוני שהתפרסם שנה לאחר מכן, בנובמבר 1918, מדגים את הדרך בה הבינו הן ההנהגה הציונית בארץ ישראל, והן הוועד האשכנזי בעיר את המגפה. הכרוז מביא את דבריו של ראש ועד הצירים הציונים בארץ, ד"ר חיים ויצמן:

"ד"ר וייצמאן מוסר העובדא המעציבה אשר בשביל התנאים הקשים שבארץ התפתחו הזנות והשכרות בירושלם, בירושלם לבדה נמצאות חמש מאות זונות יהודיות, אשר אי-חפצן לעבוד בבתי-מלאכה ולהרויח בקלות את הפונט."

 

נאומו של ד"ר חיים ויצמן, העתק מהעיתון די צייט שהתפרסם בתאריך ב' בכסלו תרע"ט (6.11.1918). מתוך התיק הארכיוני "ועד העיר לקהילות האשכנזים"

 

בישיבת מאה שערים אורגנה מחאה קולנית. מטרתה לא הייתה להגן על הנשים שהידרדרו למצבן הנוכחי בעל כורחן, אלא הכחשה נמרצת של הבדותות המרושעות שמפיץ הוועד האשכנזי.

האיסור המפורש על פעילות בתי הבושת בירושלים התקבל, בסופו של דבר רק בספטמבר 1919. היה זה חודשים רבים אחרי פנייתן של נשות האגודות השונות שפעלו בעיר אל המושל הצבאי – הקולונל סטורס. בזכות פעילותן המהירה של נשות ירושלים, אשר סירבו להאשים את הנשים העוסקות בזנות ולעצום עיניהן מולן, התופעה מוגרה כמעט כליל עוד בטרם הוחלט על סגירת בתי הבושת בעיר.

 

לקריאה נוספת

'זנותן של בנות ירושלים במוצאי מלחמת העולם הראשונה – מבט גברי ומבט נשי', מאת מרגלית שילה. התפרסם בגיליון הראשון של "ירושלים וארץ-ישראל, כתב-עת ללימודי ארץ-ישראל וארכיאולוגיה".

מלכת האקספרסיוניזם שוב מהלכת ברחובות ירושלים: אלזה לסקר-שילר בתרגום יהודה עמיחי

שבעים שנה לאחר פטירתה של אלזה לסקר-שילר בירושלים, הנה שני קטעים שכתבה על העיר שהייתה בעיניה עיר של חלום.

אלזה לסקר-שילר, ברלין, 1920

מלכת האקספרסיוניזם, כך מכנים את המשוררת אלזה לסקר-שילר עד היום. מקומה בתוך זרם אמנותי זה, שהגיע לשיאו לפני כ-100 שנים, נשאר בלתי מעורער ומיוחד במינו: הן בשל היותה אישה (כמעט היחידה בין הנציגים הבולטים של סגנון זה) והן משום שהייתה משוררת, מחזאית וציירת גם יחד.

הרב-תחומיות ביצירתה של לסקר-שילר מאפיינת אותה כנציגה מובהקת של האקספרסיוניזם, מאחר שגבולות הפעילויות השונות: כתיבה, תיאטרון וציור בתוך הזרם היו מטושטשים למדי.
בין יצירותיה בולטים שירי האהבה הרבים, שמהם תורגמו אחדים לעברית על ידי יהודה עמיחי, נתן זך שמעון זנדבנק, אשר רייך, ליאורה בינג-היידקר, יהודית שרגל ואחרים.

"ואני כספר החתום לידידיי, וזרה עד מאוד הייתי להם" – במילים אלה תיארה את עצמה אלזה לסקר-שילר, המשוררת היהודייה הגדולה של המאה ה-20.

ירושלים, שבה חייתה את שש שנותיה האחרונות (1945-1939), הייתה בעיניה עיר של חלום, יותר משהייתה עיר של ממש. היא הלכה ברחובותיה כזרה – מדברת וכותבת גרמנית, ומדמיינת עברית תנכ"ית עתירת הוד:

 

פרולוג: כאן, על הבמה הקדומה הזאת

בְּגַן הָאוּנִיבֶרְסִיטָה בִּירוּשָׁלַיִם, אֲנִי שׁוֹהָה כָּל שְׁעוֹת לִפְנֵי הַצָּהֳרַיִם עַל אַחַד הַסַּפְסָלִים. לֹא עוֹלֶה עַל דַּעְתִּי כְּלָל וּכְלָל לְהִכָּנֵס לְתוֹךְ הַבִּנְיָן עַצְמוֹ. מִן הַמּוֹרָד שֶׁל הַגַּן הַיָּפֶה הֶעָשִׁיר בִּפְרָחִים, אֲנִי מַשְׁקִיפָה עַל הָאַמְפִיתֵאַטְרוֹן, זֶה מְרַתֵּק אוֹתִי לְלֹא גְּבוּל. אֲנִי מַתְחִילָה לְשַׂחֵק עַל הַבָּמָה: יוֹסֵף וְאֶחָיו. אֲנִי נְעוּלָה נַעֲלַיִם מִצְרִיּוֹת גְּבוֹהוֹת מֵעוֹר שָׁחֹר וְקִשׁוּרֵי זָהָב. אַחַי מַקִּיפִים אֶת כִּסְּאִי וַאֲנִי מְלַטֶּפֶת אוֹתוֹ: אֶת בִּנְיָמִין. תָּוֵי פָּנָיו הֵם תָּוֵי פָּנָיו שֶׁל יַלְדֵי הַיָּקָר וְהַמְּכֻשָּׁף שֶׁאַף הוּא הָיָה אֲחִי הַצָּעִיר. מִשְׁנֵה-אֵבֶל אֲנִי מִתְאַבֶּלֶת עָלָיו. תָּמִיד אֲנִי תּוֹפֶסֶת אֶת עַצְמִי מְשַׂחֶקֶת אֶת תַּפְקִיד יוֹסֵף. אֲנִי מַמָּשׁ מֵתָה לְשַׁחַק אֶת הָאַגָּדָה הָאֲהוּבָה בְּיוֹתֵר שֶׁלִּי, כָּאן, עַל הַבָּמָה הַקְּדוּמָה הַזֹּאת, בִּשְׂפַת הַקְּדוּמִים, בָּעִבְרִית הַקְּדוּמָה. אֲנִי רוֹצָה לְהָקִים לִתְחִיָּה אֶת נֶפֶשׁ אַגָּדַת יוֹסֵף, הָאַגָּדָה שֶׁהָיְתָה אֱמֶת.
אֲנִי רוֹצָה לְגַלֵּם אוֹתָהּ וְלַעֲטֹף אוֹתָהּ בְּתוֹךְ גּוּפִי.

 

אלזה לסקר-שילר, ברלין, 1919

 

אפילוג: ירושלים, עיר של חלום

1.
"אֵיךְ זֶה בְּפָּלֶסְטִינָה?", "אַחֶרֶת, יְדִידִי!", עָנִיתִי. לְגַמְרֵי אַחֶרֶת מֵאֲשֶׁר בְּכָל אַרְצוֹת הַתֵּבֵל. הָאָרֶץ הַבְּרוּכָה אָמְנָם נוֹשֵׂאת בְּעָרְפָּהּ פְּקַעַת קֶשֶׁת אֶבֶן וּקְלוּעַת חֲרִיצֵי אֲדָמָה, כְּמוֹ טִיבֶּט, אֲבָל עַל מִצְחָהּ הִיא עֲטוּרָה זֵר פִּרְחֵי הַתַּפּוּז שֶׁאֵין דּוֹמֶה לוֹ.

2.
הֵיכָן אָגוּר? אֲנִי שׁוֹאֶלֶת אֶת עַצְמִי לְעִתִּים קְרוֹבוֹת, בִּירוּשָׁלַיִם אוֹ בְּתֵל-אָבִיב?
בַּבֹּקֶר בִּירוּשָׁלַיִם, בַּצָּהֳרַיִם בְּתֵל-אָבִיב, וּבָעֶרֶב לַחְזֹר הַבַּיְתָה אֶל עִיר הָאֱלֹהִים. וְאַף עַל פִּי כֵּן, הַיָּם הוּא חַבְרֵי הַיָּחִיד לַמִּשְׂחָק, כִּי כַּיָּם – כֵּן לִבִּי. וַהֲרֵי רָצוּי מְאֹד שֶׁיְּדִידִים יִהְיוּ דּוֹמִים זֶה לְזֶה.
כַּנִּרְאֶה רַק לִי, בְּכָל הָעוֹלָם, נִתַּן לֵב-יָם! לִסְעֹר עִם הַסְּעָרוֹת, לָנוּחַ עִם הַגַּלִּים הָעֲיֵפִים שֶׁלּוֹ, אֲבָל לְהִלָּחֵם נֶגֶד עַצְלוּת הַזֶּרֶם.

3.
שָׁאַלְתִּי אֶת תַּלְמִידֵי הַיְּשִׁיבָה הַחֲבִיבִים אִם יוּכְלוּ, אוּלַי, לֵאמֹר לִי בֶּן כַּמָּה הָאֱלֹהִים, וְהֵם עָנוּ לִי פֶּה אֶחָד, כִּי אֲפִלּוּ הָרַב הַגָּדוֹל שֶׁלָּהֶם בְּוַדַּאי לֹא יָדַע לְהָשִׁיב לִי. אֲבָל הֵם הִצִּיעוּ לִי לִשְׁאֹל אֶת הָרַב קוּק אִישִׁית, אוֹ – אֶת נֶכְדָּתוֹ הַקְּטַנָּה, צִפּוֹרָה בַּת הַשְּׁנָתַיִם, שֶׁהֲרֵי אֲדוֹנִי הוּא לֹא רַק הַזָּקֵן בֵּין הַזְּקֵנִים אֶלָּא גַּם צָעִיר הַצְּעִירִים, כְּפִי שֶׁהוּא מֵעִיד עַל עַצְמוֹ: "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה".

4.
בְּכָל מָקוֹם עֲדַיִן תְּלוּיִים קְרָעִים שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם, וּלְעִתִּים קְרוֹבוֹת בִּמְּקוֹמוֹת שֶׁלֹּא צִפִּיתָ לִמְצֹא – בֵּין יָדִַי אִם עֲיֵפוֹת וּבָלוֹת וַעֲצוּבוֹת מֵרֹב עָמָל, אוֹ עַל גַּב סֶלַע שֶׁל אֶרֶץ חֲרֵבָה. בְּכָל מָקוֹם, אִם רַק תָּשִׂים לֵב, מִתְגַּלְגֶּלֶת לְיָדְךָ אֶבֶן קְטַנָּה, פִּירָמִידָה שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם מִלִּפְנֵי יְמֵי הַמַּבּוּל; וְאַתָּה מוֹעֵד בָּהּ, בְּלִי לָדַעַת, בִּדְרָכֶיךָ.
כָּל גַּן בֵּית קְבָרוֹת הוּא חֵלֶק מִלִּבָּהּ שֶׁל הָאָרֶץ הַבְּרוּכָה, הַרְחֵק מִן הָרַעַשׁ הַחוֹמֵס כָּל שַׁלְוָה. יְרוּשָׁלַיִם הִיא "עִיר נָחָה" כִּי הָאֵל הַנִּצְחִי הוּא "אֵל נָח".

5.
הֶחָלוּץ הָעִבְרִי עוֹרֵר אֶת פָּלֶסְטִינָה מִתּוֹךְ תְּנוּמַת אַגָּדוֹת תַּנָּכִיּוֹת בַּת אַלְפֵי שָׁנִים. הוּא נָשָׂא אֶת הָאָרֶץ הַבְּרוּכָה כְּמוֹ גָּבִיעַ אֶל עָל, מִלֵּא אוֹתוֹ בְּאֶשְׁכּוֹל דָּמוֹ, הִקְרִיב אֶת חַיָּיו לֶאֱלֹהִים כְּדֵי לִרְכֹּשׁ אוֹתָהּ מֵחָדָשׁ – כְּשֶׁהִיא מוּרֶמֶת יוֹתֵר. הַחֲלוּצִים הַמִּתְיַשְּׁבִים הֵם אֵלֶּה שֶׁנָּטְלוּ עַל עַצְמָם אֶת חֹם הַקַּדַּחַת שֶׁל הַמַּיִם הַצּוֹנְנִים; אֲחָדִים מֵתוּ. הֵם לֹא חָפְרוּ כְּדֵי לִמְצֹא זָהָב, אֶלָּא אֶת הָאֱלֹהִים!
כָּל אֵלֶּה אֲשֶׁר נָתְנוּ אֶת חַיֵּיהֶם הַצְּעִירִים וְאֵלֶּה שֶׁנּוֹתְרוּ בַּחַיִּים, הֵם נְסִיכֵי הָאָרֶץ. וְאַף עַל פִּי כֵּן הֵם עוֹבְדִים אֶת שְׂדוֹתֵיהֶם וּמְנִיבִים אֶת פֵּרוֹתֵיהֶם בַּעֲנָוָה כָּזֹאת.

6.
בְּדַרְכִּי עָבַרְתִּי לְיַד שִׂיחַ צַבָּרִים וַאֲבָנִים. בְּכָל מְקוֹם אֲבָנִים לָרֹב.
הָאַגָּדָה מְסַפֶּרֶת שֶׁבְּפָּלֶסְטִינָה אֵלֶּה הֵן אֲבָנִים שֶׁנָּפְלוּ לַיְּהוּדִים מִן הַלֵּב בְּהַגִּיעָם לְאֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ.

7.
אִם הַיְּהוּדִים לֹא יִתְנַהֲגוּ יוֹתֵר טוֹב – אֱמֹר בְּעַצְמְךָ! – אוּלַי יִבְחַר לוֹ הָאֱלֹהִים עַם אַחֵר.

8.
הַאִם אַתָּה יוֹדֵעַ אֵיךְ אֶפְשָׁר לִפְתֹּר אֶת הַבְּעָיָה הַיְּהוּדִית-עֲרָבִית?
יֵשׁ רַק דֶּרֶךְ אַחַת: לִיצֹר שִׂמְחָה. נְיַסֵּד וְנָקִים לוּנָה פָּארְק לִיהוּדִים וַעֲרָבִים. שְׁנֵי הָעַמִּים יְבַקְּרוּ בּוֹ וְיֹאכְלוּ בְּיַחַד לְבִיבוֹת, וְיִסְתּוֹבְבוּ בַּקָּרוּסֶלוֹת וִישַׂחֲקוּ מִשְׂחֲקֵי מַזָּל.

9.
לוֹמְדִים כָּל כָּךְ הַרְבֵּה דְּבָרִים בִּירוּשָׁלַיִם, דְּבָרִים שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא חָשַׁבְתְָּ עֲלֵיהֶם, אֲבָל לָדַעַת אוֹתָם הוּא הָעִקָּר שֶׁבָּעוֹלָם. בֵּין הַחוֹמוֹת, כָּךְ מְסַפֶּרֶת הָאַגָּדָה, מָצָא מֶלֶךְ הַמִּזְמוֹרִים שֶׁלָּנוּ, דָּוִד שֶׁאֵין דּוֹמֶה לוֹ, אֶת הַתָּכְנִית הָאֱלֹהִית לִבְנִיַּת הָעִיר הַקְּדוֹשָׁה. הַתָּכְנִית שֻׂרְטְטָה עַל פַּס בְּאוֹר אַהֲבָה.

 

תרגום הטקטסים: יהודה עמיחי. תודה לחנה עמיחי על הרשות לפרסם את התרגומים.

 

ערב השקת הספר עיר של חלום בספריה הלאומית  15/12/2016

 

עטיפת הספר "עיר של חלום" , ערך מוטי סנדק, הוצאת סמטאות בשיתוף הספרייה הלאומית, 2016

 

על הספר "עיר של חלום": שבעים שנה לאחר פטירתה של אלזה לסקר-שילר בירושלים (1945-1869), הספר "עיר של חלום" מביא לראשונה לקורא העברי את שלושת מחזותיה בתרגום לעברית:
"הנהר השחור" (1909), בתרגומו של אבישי מילשטיין, "ארתור ארונימוס ואבותיו" (1932), בתרגומה של ביאטה אסתר פון-שוורצה ו"אני ואני" (1942) בתרגומו של פרופ' גד קינר-קיסינגר, שאותו כתבה לסקר-שילר בירושלים, זהו מחזה השואה היחיד בעולם שנכתב בירושלים בזמן השואה, בו חזתה המחזאית את סופו של המשטר הנאצי בשנת 1942בעת שהיה עדיין בשיא כוחו….
הספר, פרי יוזמתו ובעריכתו של חוקר התיאטרון היהודי מוטי סנדק (לאחר עבודת מחקר של 6 שנים) כולל מבואות על כל מחזה ואחרית דבר אקדמית מאת פרופ' גלילי שחר, כמו כן הומאז' לאלזה בהשתתפות: ישראל אלירז, לאה גולדברג, אורי-צבי גרינברג, אברהם סוצקובר, עדנה מיטווך-מלר, דני דותן, זלדה, נתן זך, ויסלבה שימברוסקה ויהודה עמיחי.

 

הכתבה שקראתם נכתבה על ידי כותב אורח. המידע והעובדות נבדקו על ידו.

 

 

כתבות נוספות:

"הידד! בראבו!": כך נראתה ההצגה העברית הראשונה

אלזה לסקר-שילר – פרויקט מיוחד באתר הספרייה הלאומית

המוסך – מוסף לספרות

ארכיון יהודה עמיחי באוניברסיטת ייל

ניצחון הרוח : אוסף תאטרון השואה און- ליין

http://www.jewish-theatre.com/he/97

המוזיאון און- ליין של התאטרון היהודי, יוזם ועורך: מוטי סנדק

http://www.jewish-theatre.com/he/home

מכתבים אישיים: כך לחמה לוסי דרייפוס למען בעלה

המכתבים האישיים של לוסי דרייפוס לבעלה אלפרד וההתכתבות הענפה שניהלה עם הרשויות חושפים את המאמצים האדירים שהשקיעה, ולא פחות חשוב מכך – את הפן האישי והמרגש של אחת הפרשיות האנטישמיות המוכרות ביותר בהיסטוריה

לוסי ופייר דרייפוס, תמונה משנת 1891. אוסף משפחת דרייפוס

​ב-15 באוקטובר 1895 התבקש אלפרד דרייפוס, קצין בדרגת קפטן במטה הכללי הצרפתי, להתייצב בתשע בבוקר במטה בבגדיו האזרחיים לשם "בדיקת הקצינים המתמחים". על אף הבקשה התמוהה, סירב הקפטן להתרגש ונפרד ממשפחתו לשלום כמו בכל יום רגיל. היה זה בוקר יפה, ובנו פייר בן השלוש וחצי התעקש ללוות אותו עד פתח הדלת. הזיכרון של אותה פרידה, סיפר דרייפוס בזיכרונותיו, הוא שעזר לו להתמודד עם כל מה שיזמנו לו השנים הקשות שבאו לאחר מכן.

​קולונל דה פאטי דה קלאם, האחראי שנשלח לחקור את דרייפוס, לא בזבז זמן והכתיב לקפטן מסמך תחת ההוראה המפורשת ש"יקפיד מאוד בכתיבתו". בתום ההכתבה, קם הקולונל בפראות מכיסאו והכריז "בשם החוק אני עוצר אותך, אתה מואשם בפשע של בגידה חמורה". דרייפוס נכלא בבית כלא צבאי ונאסר עליו לקיים כל קשר עם משפחתו.

בתקופה של פרנויה לאומית גואה – תקופה בה רחשה הרפובליקה הצרפתית עם שמועות וידיעות על בגידות ומכירת סודות לגרמניה, האויבת הגדולה – נמצא השעיר לעזאזל המתאים. משהתגלה מסמך סודי המכיל שורה של סודות צבאיים למכירה, נחשד אלפרד דרייפוס, הקצין היהודי היחיד במטה הכללי הצרפתי, כאשם העיקרי. בתום משפט צבאי קצר הורשע בבגידה ונשלח לגלות לכל החיים באי השדים, הסמוך לחופי גיאנה הצרפתית ביבשת דרום אמריקה.

שם לא נגמר הסיפור. בטרם נשלח לאי השדים, נאלץ דרייפוס הנדהם לעבור טקס השפלה איום בו הוקע כבוגד הרפובליקה. במהלך הטקס שהתקיים בחצר בית הספר הצבאי בפריז הופשטו ממנו כל דרגותיו, חרבו נלקחה ונשברה וקהל זועם שהתאגד הטיח קללות אנטישמיות בפניו. אמנם מצבו הבריאותי והנפשי הדרדר בצורה דרסטית בכלא, אך הוא סירב להאמין עד יומו האחרון שהייתה זו אנטישמיות נסתרת בצבא שהובילה אותו למצבו העגום.

עם מעצרו הועמדה בפניו האפשרות לבחור ב"דרך המכובדת" במקרים כאלה – אקדח רבולבר (Revolver) טעון הונח בתאו בכדי שייקח את חייו בעצמו. להפתעתם הגמורה של סוהריו, סירב דרייפוס להשתמש באקדח והמשיך לטעון לחפותו. משעה שנשללו ממנו חירותו וכבודו האישי, החליטה משפחתו לשמש פה לנאשם ופעלה ללא לאות כדי להשיג את זיכויו.

בעוד אחיו מתיה פעל במישור המשפטי והדיפלומטי כדי להשיג לאחיו הבכור משפט חוזר וזיכוי, החליטה לוסי דרייפוס – אשתו הצעירה והאהובה של אלפרד – להשקיע את כל מרצה בשיפור תנאי חייו של האסיר הטרי. היא דאגה לשלוח לו מכתבים בקביעות ובו עדכנה את בעלה במצב ילדיהם המשותפים, במאמציו הבלתי נלאים של אחיו לזכותו וכמובן, להציע לו מילות עידוד וחמלה. במכתב ששלחה לבעלה ב-16 בינואר 1895, שאלה לוסי את בעלה בדאגה: "מה שלומך יקירי המסכן, האם אינך מרגיש חלש בגלל משטר בית-הסוהר, אתה שכה זקוק לאוויר הפתוח ולתנועה?"

מכתבה של לוסי לבעלה, פריז, 16 בינואר 1895. מתוך ארכיון משפחת דרייפוס הנמצא בספרייה הלאומית

 

סביר שתנאי שהותו של בעלה לא הוסתרו ממנה, והיא הייתה מודעת לעובדה שאת חמש שנותיו באי השדים העביר דרייפוס כשהוא כבול מרבית היממה בבקתה מטונפת בה הטמפרטורה מגיעה לעיתים לחמישים מעלות. כל תחינה ממנה ודאי לא הייתה משנה את תנאי שהותו הפיזיים, ולכן ניסתה להקל עליו ככל שיכלה בדרכים אחרות. היא ניהלה התכתבות ענפה עם משרד המושבות, האחראי על אסירים דוגמת בעלה. ב-2 ביולי 1895 קיבלה מכתב תגובה: "גבירתי, פנית למשרדנו כדי לקבל אישור לשלוח לבעלך חמישים בקבוק חלב משומר (…) הואיל ולמגורש דרייפוס ניתנה הזכות לפי החוק לדאוג לצרכיו ולמזונו על חשבונו הוא, אינני מתנגד שתשלחי ישירות לגיאנה את מצרכי המזון הללו…"

מכתב ממשרד המושבות ללוסי דרייפוס, 2 ביולי 1895.מתוך ארכיון משפחת דרייפוס הנמצא בספרייה הלאומית

 

מכתבים נוספים ששלחה וקיבלה ממשרד המושבות מוכיחים כמה עקשנית הייתה לוסי במאבקה להיטיב עם בעלה. התיעוד מתוך הארכיון מלמד ששר המושבות, אנדרה לבון, שלח בעצמו מכתב ללוסי להודיעה שדחה מספר ספרים ששלחה לבעלה בתואנה שדפיהם אינם גזורים.

מכתב של שר המושבות ללוסי דרייפוס, 5 במאי 1896. מתוך ארכיון משפחת דרייפוס הנמצא בספרייה הלאומית

 

לוסי רבת התושייה הצליחה למצוא פרצה, כיוון שבמכתב מאוחר יותר מזכירו הישיר של מנהל בית הסוהר מיידע אותה שכל ספרי המסעות ששלחה לבעלה אושרו על ידי המנהל ונמסרו לבעלה.

בשנת 1899 הצליחה הקואליציה הפרו-דרייפוסית להשיג לקצין המורשע משפט חוזר. משנודע לדרייפוס על הדיון החוזר במעמדו, מיהר ושלח להוריה של אשתו – הזוג אדמאר – מכתב נרגש בו ביקש להוקיר תודה עמוקה לבתם על תמיכתה, תמיכה שבלעדיה לא היה שורד את תקופת המאסר הקשה. מדוע שלח דרייפוס מכתב דווקא להוריה של לוסי? המשפטים הראשונים מבהירים זאת היטב: "אם מכתבי יגיע אליכם קודם שובי לצרפת", כתב להוריה של לוסי, "אני פשוט מבקש מכם לחבק את לוסי ואת ילדינו היקרים בשמי, בציפייה לאושר העילאי כשאחבק אותם בזרועותיי, וכשאוכל להשכיח סוף סוף מלוסי את השנים הארוכות של עינויים נוראיים על ידי חיים שקטים ומאושרים".

מכתבו של אלפרד דרייפוס להוריה של לוסי. איי הישועה, 4 ביוני 1899.מתוך ארכיון משפחת דרייפוס הנמצא בספרייה הלאומית

 

הטריבונל הצבאי שהתאסף בכדי לעבור על תיקו של דרייפוס מצא את הנאשם אשם בשנית, הפעם בנסיבות בגידה חמורות פחות, והוא נידון לעשר שנים בכלא. תחילה נראה המאבק המשפטי כתבוסה נוספת לתומכיו (ובראשם מתיה ובני משפחתו הנוספים). אולם, חודש אחרי גזר הדין, חנן נשיא הרפובליקה את דרייפוס – לשם כך היה צריך הקצין להודות באשמה. בעקבות הלחץ הרב שהפעילו עליו מתיה ותומכיו האחרים והרבים, הודה באשמה בלב כבד. מיד עם שחרורו פעל כדי להשיג לעצמו זיכוי מלא מכל חשד לבגידה.

הכאב שבהודאה במעשה הנאלח ביותר שיכול לבצע חייל בשירות הרפובליקה (כך ראה זאת דרייפוס עצמו) עומעם רק על ידי הפגישה המחודשת עם אשתו וילדיו. הממסד הצבאי סירב להכיר בזכאותו, ורק בתום משפט ארוך קבע השופט שכל הראיות והטיעונים כנגד דרייפוס אינם משכנעים ופסק סופית שאלפרד דרייפוס יזוכה מכל אשמה. הייתה זו שנת 1906, ולמרות שרצה לחזור לצבא, מצבו הבריאותי הקשה (תוצאה של כליאתו הממושכת בתנאים לא אנושיים) מנעה ממנו להמשיך ולשרת את הרפובליקה. הוא שוחרר מכל שירות צבאי שנה לאחר מכן. הוא חזר בזמן מלחמת העולם הראשונה לשירות צבאי ועמד לצידה של הרפובליקה באחת מהמלחמות האכזריות ביותר שניהלה.

אלפרד דרייפוס הלך לעולמו בשנת 1935, בדיוק 29 שנה לאחר שזכה בחנינה נשיאותית ויצא לחופשי.

בשנת 1975 החליטה ז'אן דרייפוס-לוי, בתם של לוסי ואלפרד, להעביר חלק מהארכיון המשפחתי לספרייה הלאומית. מתוך רגש של קרבה ואהדה למדינת ישראל ולעם היהודי, היא דאגה שהמכתבים האישיים והמרגשים ביותר של המשפחה (העוסקים בפרשת דרייפוס) יועברו לספרייה.

אלפרד ולוסי דרייפוס בזקנתם. מתוך ארכיון משפחת דרייפוס

 

הכתבה חוברה בעזרתה האדיבה של ד"ר בטי הלפרן-גדז, הספרייה הלאומית, מחלקת אוספים.