המכתבים האישיים של לוסי דרייפוס לבעלה אלפרד וההתכתבות הענפה שניהלה עם הרשויות חושפים את המאמצים האדירים שהשקיעה, ולא פחות חשוב מכך – את הפן האישי והמרגש של אחת הפרשיות האנטישמיות המוכרות ביותר בהיסטוריה
ב-15 באוקטובר 1895 התבקש אלפרד דרייפוס, קצין בדרגת קפטן במטה הכללי הצרפתי, להתייצב בתשע בבוקר במטה בבגדיו האזרחיים לשם "בדיקת הקצינים המתמחים". על אף הבקשה התמוהה, סירב הקפטן להתרגש ונפרד ממשפחתו לשלום כמו בכל יום רגיל. היה זה בוקר יפה, ובנו פייר בן השלוש וחצי התעקש ללוות אותו עד פתח הדלת. הזיכרון של אותה פרידה, סיפר דרייפוס בזיכרונותיו, הוא שעזר לו להתמודד עם כל מה שיזמנו לו השנים הקשות שבאו לאחר מכן.
קולונל דה פאטי דה קלאם, האחראי שנשלח לחקור את דרייפוס, לא בזבז זמן והכתיב לקפטן מסמך תחת ההוראה המפורשת ש"יקפיד מאוד בכתיבתו". בתום ההכתבה, קם הקולונל בפראות מכיסאו והכריז "בשם החוק אני עוצר אותך, אתה מואשם בפשע של בגידה חמורה". דרייפוס נכלא בבית כלא צבאי ונאסר עליו לקיים כל קשר עם משפחתו.
בתקופה של פרנויה לאומית גואה – תקופה בה רחשה הרפובליקה הצרפתית עם שמועות וידיעות על בגידות ומכירת סודות לגרמניה, האויבת הגדולה – נמצא השעיר לעזאזל המתאים. משהתגלה מסמך סודי המכיל שורה של סודות צבאיים למכירה, נחשד אלפרד דרייפוס, הקצין היהודי היחיד במטה הכללי הצרפתי, כאשם העיקרי. בתום משפט צבאי קצר הורשע בבגידה ונשלח לגלות לכל החיים באי השדים, הסמוך לחופי גיאנה הצרפתית ביבשת דרום אמריקה.
שם לא נגמר הסיפור. בטרם נשלח לאי השדים, נאלץ דרייפוס הנדהם לעבור טקס השפלה איום בו הוקע כבוגד הרפובליקה. במהלך הטקס שהתקיים בחצר בית הספר הצבאי בפריז הופשטו ממנו כל דרגותיו, חרבו נלקחה ונשברה וקהל זועם שהתאגד הטיח קללות אנטישמיות בפניו. אמנם מצבו הבריאותי והנפשי הדרדר בצורה דרסטית בכלא, אך הוא סירב להאמין עד יומו האחרון שהייתה זו אנטישמיות נסתרת בצבא שהובילה אותו למצבו העגום.
עם מעצרו הועמדה בפניו האפשרות לבחור ב"דרך המכובדת" במקרים כאלה – אקדח רבולבר (Revolver) טעון הונח בתאו בכדי שייקח את חייו בעצמו. להפתעתם הגמורה של סוהריו, סירב דרייפוס להשתמש באקדח והמשיך לטעון לחפותו. משעה שנשללו ממנו חירותו וכבודו האישי, החליטה משפחתו לשמש פה לנאשם ופעלה ללא לאות כדי להשיג את זיכויו.
בעוד אחיו מתיה פעל במישור המשפטי והדיפלומטי כדי להשיג לאחיו הבכור משפט חוזר וזיכוי, החליטה לוסי דרייפוס – אשתו הצעירה והאהובה של אלפרד – להשקיע את כל מרצה בשיפור תנאי חייו של האסיר הטרי. היא דאגה לשלוח לו מכתבים בקביעות ובו עדכנה את בעלה במצב ילדיהם המשותפים, במאמציו הבלתי נלאים של אחיו לזכותו וכמובן, להציע לו מילות עידוד וחמלה. במכתב ששלחה לבעלה ב-16 בינואר 1895, שאלה לוסי את בעלה בדאגה: "מה שלומך יקירי המסכן, האם אינך מרגיש חלש בגלל משטר בית-הסוהר, אתה שכה זקוק לאוויר הפתוח ולתנועה?"
סביר שתנאי שהותו של בעלה לא הוסתרו ממנה, והיא הייתה מודעת לעובדה שאת חמש שנותיו באי השדים העביר דרייפוס כשהוא כבול מרבית היממה בבקתה מטונפת בה הטמפרטורה מגיעה לעיתים לחמישים מעלות. כל תחינה ממנה ודאי לא הייתה משנה את תנאי שהותו הפיזיים, ולכן ניסתה להקל עליו ככל שיכלה בדרכים אחרות. היא ניהלה התכתבות ענפה עם משרד המושבות, האחראי על אסירים דוגמת בעלה. ב-2 ביולי 1895 קיבלה מכתב תגובה: "גבירתי, פנית למשרדנו כדי לקבל אישור לשלוח לבעלך חמישים בקבוק חלב משומר (…) הואיל ולמגורש דרייפוס ניתנה הזכות לפי החוק לדאוג לצרכיו ולמזונו על חשבונו הוא, אינני מתנגד שתשלחי ישירות לגיאנה את מצרכי המזון הללו…"
מכתבים נוספים ששלחה וקיבלה ממשרד המושבות מוכיחים כמה עקשנית הייתה לוסי במאבקה להיטיב עם בעלה. התיעוד מתוך הארכיון מלמד ששר המושבות, אנדרה לבון, שלח בעצמו מכתב ללוסי להודיעה שדחה מספר ספרים ששלחה לבעלה בתואנה שדפיהם אינם גזורים.
לוסי רבת התושייה הצליחה למצוא פרצה, כיוון שבמכתב מאוחר יותר מזכירו הישיר של מנהל בית הסוהר מיידע אותה שכל ספרי המסעות ששלחה לבעלה אושרו על ידי המנהל ונמסרו לבעלה.
בשנת 1899 הצליחה הקואליציה הפרו-דרייפוסית להשיג לקצין המורשע משפט חוזר. משנודע לדרייפוס על הדיון החוזר במעמדו, מיהר ושלח להוריה של אשתו – הזוג אדמאר – מכתב נרגש בו ביקש להוקיר תודה עמוקה לבתם על תמיכתה, תמיכה שבלעדיה לא היה שורד את תקופת המאסר הקשה. מדוע שלח דרייפוס מכתב דווקא להוריה של לוסי? המשפטים הראשונים מבהירים זאת היטב: "אם מכתבי יגיע אליכם קודם שובי לצרפת", כתב להוריה של לוסי, "אני פשוט מבקש מכם לחבק את לוסי ואת ילדינו היקרים בשמי, בציפייה לאושר העילאי כשאחבק אותם בזרועותיי, וכשאוכל להשכיח סוף סוף מלוסי את השנים הארוכות של עינויים נוראיים על ידי חיים שקטים ומאושרים".
הטריבונל הצבאי שהתאסף בכדי לעבור על תיקו של דרייפוס מצא את הנאשם אשם בשנית, הפעם בנסיבות בגידה חמורות פחות, והוא נידון לעשר שנים בכלא. תחילה נראה המאבק המשפטי כתבוסה נוספת לתומכיו (ובראשם מתיה ובני משפחתו הנוספים). אולם, חודש אחרי גזר הדין, חנן נשיא הרפובליקה את דרייפוס – לשם כך היה צריך הקצין להודות באשמה. בעקבות הלחץ הרב שהפעילו עליו מתיה ותומכיו האחרים והרבים, הודה באשמה בלב כבד. מיד עם שחרורו פעל כדי להשיג לעצמו זיכוי מלא מכל חשד לבגידה.
הכאב שבהודאה במעשה הנאלח ביותר שיכול לבצע חייל בשירות הרפובליקה (כך ראה זאת דרייפוס עצמו) עומעם רק על ידי הפגישה המחודשת עם אשתו וילדיו. הממסד הצבאי סירב להכיר בזכאותו, ורק בתום משפט ארוך קבע השופט שכל הראיות והטיעונים כנגד דרייפוס אינם משכנעים ופסק סופית שאלפרד דרייפוס יזוכה מכל אשמה. הייתה זו שנת 1906, ולמרות שרצה לחזור לצבא, מצבו הבריאותי הקשה (תוצאה של כליאתו הממושכת בתנאים לא אנושיים) מנעה ממנו להמשיך ולשרת את הרפובליקה. הוא שוחרר מכל שירות צבאי שנה לאחר מכן. הוא חזר בזמן מלחמת העולם הראשונה לשירות צבאי ועמד לצידה של הרפובליקה באחת מהמלחמות האכזריות ביותר שניהלה.
אלפרד דרייפוס הלך לעולמו בשנת 1935, בדיוק 29 שנה לאחר שזכה בחנינה נשיאותית ויצא לחופשי.
בשנת 1975 החליטה ז'אן דרייפוס-לוי, בתם של לוסי ואלפרד, להעביר חלק מהארכיון המשפחתי לספרייה הלאומית. מתוך רגש של קרבה ואהדה למדינת ישראל ולעם היהודי, היא דאגה שהמכתבים האישיים והמרגשים ביותר של המשפחה (העוסקים בפרשת דרייפוס) יועברו לספרייה.
הכתבה חוברה בעזרתה האדיבה של ד"ר בטי הלפרן-גדז, הספרייה הלאומית, מחלקת אוספים.
תגובות על כתבה זו