סיפור מאת מיה גורן ז"ל שנרצחה על ידי בן זוגה

"ובבית היא נשברת בבכי, מרימה את השפופרת אליו. והוא מנסה להרגיע, מנסה לחמם אותה. הוא נורא טוב אליה והכול ממש בסדר, חוץ מזה שהוא לא כאן"

מיה גורן ז"ל. צילום: תאטרון בית לסין

פרסום מיוחד מאת מערכת המוסך, באבל ובזעם על אלימות ורצח נשים:

בחודש יוני נרצחה מיה גורן ז"ל, כך על פי החשד, בידי בן זוגה. מיה גורן הייתה סופרת בתחילת דרכה – היא כתבה ופירסמה סיפורים, השתתפה בסדנאות כתיבה ועוד. היה לה כישרון כתיבה מובהק ואולי הייתה זוכה להעמיקו ולהתפרסם בזכותו לולא נרצחה – בחודש נורא שבו המגיפה של רצח נשים היכתה שוב ושוב.

כסופרות ומשוררות אנחנו מרכינות את ראשינו עם לכתה, ובלב שבור רואות לנו חובה להשמיע את קולה הספרותי, שאותו אי-אפשר להשתיק.

על הקשר בין יחס החברה לסופרות ומשוררות לבין יחסה כלפי נשים בכלל, כתבה Claire Vaye Watkins במאמר (2015) On Pandering שפורסם במגזין Tin House, והיכה הדים רבים (כאן בתרגום טל ניצן):

 

"סקסיזם על רקע מקצועי באמצעות אינפנטיליזציה של אמניות הוא מרגיז, מתסכל, מאכזב אבל שונה ורחוק מאותם ביטויי מיזוגניה אלימים המזעזעים את רוב הציבור: אלימות במשפחה, עבדות מין, אונס. (…) אני אומרת שהכחשה סקסיסטית, הסירוב להכיר באישה סופרת כסופרת, כעמיתה, כאדם, יש לה מן המשותף עם הזכות הגברית למין*. לא, יותר מן המשותף – למעשה היא תנאי מקדים. בני אדם הם כלי קיבול פתוחים, רחבים, המסוגלים לַכּול כמעט – מי שקורא/ת ספרים יודע/ת זאת – אינךָ יכול להכות את אם ילדיך, או לאנוס חברת ילדוּת כשהיא חסרת הכרה, או להיכנס למגורי סטודנטיות בחוצות סנטה ברברה ולהתחיל לירות, אם לא שיכנעת את עצמך קודם ואיפשרת לתרבות שלנו לשכנע אותך שהנשים הללו הן בני אנוש פחותים.
אני יודעת שזאת השוואה חריפה. אני מתכוונת לכך.
(…) הטענה הזו הופיעה לאחרונה בקובץ המאמרים החשוב של רבקה סולניט "גברים מסבירים לי דברים": התופעות הללו מתקיימות על רצף אחד. הכחשה סקסיסטית של נשים כאמניות וההנחה כי ניתן 'להשתמש' בהן מינית, הנחה נחוצה כדי לאפשר אונס בתרבות שלנו – ואונס מאוד אפשרי בתרבות שלנו – אינן נפרדות זו מזו בפער תהומי של ערכים. אלה שתי פיסקאות באותו הסיפור, הקשַת מקלדת אחת מפרידה ביניהן."

*MSE – Male Sexual Entitlment – ביטוי מתחום הסוציולוגיה: ההנחה כי גברים זכאים למין מנשים מעצם היותם גברים, וכי המיניות הנשית נועדה לשמש לעינוגם של גברים.

 

סיפורה של מיה גורן ז"ל, "אני והילד", הוא סיפור כואב שמתאר במבט חומל תלות לא סימטרית בין בני זוג, הורים לילד מיוחד.

הסיפור התפרסם לראשונה בגיליון יוני של כתב העת "מאזנים" בשנת 2006, והוא מובא כאן באדיבות מערכת "מאזנים". סיפורים נוספים של מיה גורן התפרסמו ב"מאזנים" וב"מטעם" וחלק מהם אפשר לקרוא כאן.

 

 

אני והילד / מיה גורן

כשהיה תינוק, בשעות של לפנות ערב, הייתי נכנסת לחדרו ומתבוננת בו ישן. פניו השלוות והנשימות הקצובות שקעו עם השמש ועטפו את השדות הבודדים בצבעים קסומים של ורוד וסגול.
רגעים כאלה.
אחר כך הייתי מכינה לו בקבוק של חלב חם, שואלת את עצמי אם אני אמא שלו, או אולי בעצם רק אחותו הגדולה.
והולכת לחדר השני, לחכות לגבר שלי במיטה.
זה מה שחלמתי עליו כשהייתי ילדה, הייתי אומרת, כשהיינו לבד, רק שנינו, וגם כשהפסקתי להיות ילדה, אבל עדיין המשכתי לחלום.
והיינו מלטפים ככה האחד את השנייה עד שהייתה השמש זורחת, מזכירה לנו שהיום זה אתמול.
כשגדל והתחיל ללכת לגן, אבא שלו עזב אותה.
היא הייתה מכינה לו כל בוקר כריכים משולשים מגבינה. לפעמים הייתה אוכלת אותם בעצמה, כי גם לה מגיע, וכי הוא עדיין לא ממש למד לאכול, חוץ מגבינה לבנה או דייסה.
והיא אוהבת את הילד, כך אמרה לעצמה, אבל כשהייתה מסתכלת עליו בסתר, הייתה רואה רק כתם לבן, מטושטש.
וקולות הערב,
קצת רוח, העצים. צרצרים, יתושים וגם כמה פרות שעוד לא רצו ללכת לישון.
וצחוקם של הילדים והכדור שמסרו מהאחד לשני, ניפץ בטעות את חלומה.
והילד שלה הוא אחר.
ומי אמר שאחר זה רע, ולמה בכלל צריך לחיות בעולם שלנו?
והילד שלה הוא מלאך בלי כנפיים, הוא פיה, הוא נסיך קטן שקפץ לביקור, מכוכב לכת רחוק.
והילד שלה עף בשמיים עם שרביט של זהב, משייט בשלווה בין עננים לבנים, מתעכב לבקר כמה כוכבים נוצצים, שולח אל הירח חיוך בחזרה.
והיא אוהבת את הילד, שאבא שלו עזב אותה. והילד גם הוא אוהב אותה. כך נדמה לה.
הרי הוא בא, מחבק אותה, מנשק, מתרפק על גופה.
וכשהייתה מלטפת את גבו היה כולו נמלא עונג, ומחזיר את ידה אל אותו מקום טוב, כשהייתה מפסיקה לגעת. ומה זו אהבה אם לא רצון לנגיעה?
והילד שלה משוטט להמון כיוונים, והגננת לא מבינה,
למה הוא תמיד בורח באמצע כל הסיפורים, למה הוא לא יכול לשבת בשקט עם הילדים האחרים. והיא ניסתה להסביר לה, שהוא בסך הכול הולך לחפש הרפתקאות במקומות זרים, כמו בסיפורי אגדות, עם שמיים כחולים, וטירה ואגם, עם ארמונות מזכוכית ופרחים שיודעים לדבר בעברית.
אבל הגננת לא מבינה והפסיכולוגית פסקה: ״הוא לא מסוגל להרגיש דבר, אין לו את היכולת לכך, את בשבילו כמו חפץ, כמו בובה גדולה.״
״אבל הוא אוהב אותי,״ כך מחיתי, בייאוש, בתחינה. ״כשהוא שומע אותי מתקרבת הוא רץ אלי ומחבק אותי, וגם כשהוא מפחד, אז הוא מחבק אותי נורא.״
״בשבילו זה כמו שמחבקים דובי מפרווה שנעים למגע.״
החדר מסתובב במעגלים-מעגלים.
ובבית היא נשברת בבכי, מרימה את השפופרת אליו.
והוא מנסה להרגיע, מנסה לחמם אותה.
הוא נורא טוב אליה והכול ממש בסדר, חוץ מזה שהוא לא כאן.
נגמרו לה כבר כל הדמעות אבל את השפופרת היא לא עוזבת. מנסה לחלוב ממנו כל מה שייתן.
הוא אומר שהפסיכולוגיה לא מבינה כלום, שזה ידוע שבכאלו דברים אין חוקים ואין גבולות.
ואף אחד לא באמת מבין מה זה.
והוא יודע, הוא יודע שיש לו רגשות, לילד.
לאכול הוא כבר למד והוא דווקא אוהב את זה, כאילו מצא תחום אחד שבו הוא מרגיש בטוח, ילד מסכן.
לפעמים הוא מחייך אליה ולפעמים סתם ככה, יורדות לו דמעות בעיניים, לפעמים גם לה.
ובימים הייתה באה לקחת אותו מהגן המיוחד והייתה מרגישה באוויר זרמים, והורים מנומסים מורידים את העיניים, נבוכים, מנסים להראות כאילו השיגרה רגילה ולצחוק קצת עם הגננת. ובלב מועקה כבדה כמו האבן שסוגרת את הדלת, כדי שהילדים לא יברחו מחדר הכיתה.
והחדר מעגלים מעגלים.
והילדים רוקדים במעגלים.
ילדים, בוכים, צולעים, צורחים, ילדים מכוערים.
והילד שלה הוא אחר, מה הוא עושה כאן בכלל.
שקט, שליו, לא מפריע אף פעם, לא מרביץ לאף אחד.
והילד שלה מתנהג נורא יפה, מנומס. קצת קולות מוזרים,
קצת תנועות משונות בידיים. מתנהג יפה כמו ילד טוב. רק שאתמול אחר הצהריים, ניסה לצאת החוצה מהחלון שבקומה העליונה, ונשימתה כמעט שנעתקה, וכבר ראתה את גופתו הקטנה של הילד שלה מרוסקת על הכביש שממול, כמו רוטב עגבניות על ספגטי במסעדה איטלקית.
וצעקה לא יצאה מתוכה, נתקעה שם בפנים, לא הצליחה לברוח החוצה.
ואחר כך, כשנרגעה וסטרה לילד שלה, ונעלה את שניהם ביחד בחדר, ושמה קצת קרח על המצח שלה, חשבה, מה נבהלתי ומי יודע? אולי הילד שלה רצה רק לעוף.
ודווקא נדמה לה שהוא היה מצליח.
ולפעמים היא מביאה אותו לאמא שלה, הרי הוא זקוק להשגחה עשרים וארבע שעות ביממה.
חוזרת הביתה ומנסה להיזכר מה עושים כשיש קצת זמן פנוי, וכשצעירים.
היא לא אוהבת להביא אותו לאמא שלה. הוא חוזר אדום כולו, כמו אחרי מלחמה. ואמא שלה מותשת, מזיעה, לא מבינה שלא צריך להתווכח איתו, כי הוא אוהב שמניחים אותו לבד, לשחק בחריצים שבין הבלטות.
וכשהיא באה לקחת אותו אמא שלה תוקעת בה מבט קשה, כאילו היא אשמה, וחוזרת לחתוך את הסלט.
ובלילות הייתה נשברת, הייתה כותבת אליו. זה היה חזק ממנה.
הוא תמיד היה עונה לה. היה קורא לה מתוקה.
ואם ברחת אז למה ברחת, רחוק כל כך.
אני לא עושה שום דבר מעניין, כך היה כותב לה. לא פוגש אנשים, לא יוצא לבלות. אין לי חברים כמעט, את הרי יודעת. בגלל זה אני עצוב לפעמים, ולפעמים אני עצוב בגלל דברים אחרים.
והיא לא רוצה את הכנות הזו שלו, לא רוצה לדעת מה הוא חושב מבפנים.
כבר עדיף לה שיהיה קר אליה, שישחק את הקשוח, מאשר העליבות הזאת.
אבל הרי כשלקחה אותו אליה ידעה כבר, זה התגלה לה די מהר, אחרי שנגמרה ההצגה של שתיים־שלוש הפגישות הראשונות. ואולי את זה אהבתי, את הייאוש שלך, את התחינה, את ההשתוקקות הזו שלך לגעת בגוף שלי, שהייתה חזקה ממך.
את המבט בעיניים של אני צריך אותך, אני צריך אותך, אני זקוק לך נורא.
ובערבים הגשומים השדות רטובים והיא מוציאה את הראש מהחלון, ונושמת אוויר רענן ומרגישה פתאום חיה ורוצה לטייל ככה עם עצמה בגשם. אבל היא לא יכולה להשאיר את הילד לבד. ופעם אחת, כשישן חזק חזק, נעלה אותו בחדר, ויצאה לרגע החוצה, לעשות כאילו היא קצת מישהי אחרת. היא הלכה בשביל הצר, אומרת לעצמה שהיא מאוד רגועה ובכלל לא חושבת עליו שם בבית, שוכב לו לבדו במיטה הגדולה.
היא חזרה בריצה אבל לא היה איכפת לה, כי מי בכלל אוהב לטייל לבד בגשם.

חוזרים עם לב כל כך רעב, שלא יודעים מה לעשות, שלא יאכל את כל הגוף מבפנים.
ובלילות הקרים שקט במושב, שומעים רק את יללות הכלבים.
ולפעמים, כשעצוב לה, גם היא מצטרפת.
היום יש יום הולדת לדני, ילד מהגן.
היא צריכה לקנות מתנה, ולבוא לשבת עם כל ההורים והגננת ולשיר.
ולעשות כאילו הילדים נהנים, ולהיזהר לא להסתכל לאף אחד בעיניים, במיוחד לא לאמא של דני.
הכול כל כך מגוחך, היא רוצה לצרוח, על מי אנחנו עובדים? על עצמנו?
הצגה בקרקס של חוסר סיכויים, כמו האריה שבכלוב, לא יצליח לעבור בחישוק לעולם.
כשחזרו הביתה ניסתה לקרוא בספר אבל עברו שעתיים והיא עוד לא החליפה עמוד. המחשבות שלה נסעו הלאה-הלאה, נסעו רחוק למקומות אחרים.
הכינה לילד ארוחת ערב, נישקה אותו חזק והשכיבה לישון.
הסתכלה על עצמה במראה בכותונת הדקה, ולא התחשק לה לכבות את האור, הרגישה מין פחד כזה, גדול ונורא, שהיה מבקר אותה לפעמים בלילה. בסוף איכשהו נרדמה, עם הספר ביד ובנעלי בית, אבל צלצול הטלפון הקפיץ אותה משנתה. היא נרעדה, רצה לראות את הילד שלה.
הוא ישן בשלווה, כמו כשהיה תינוק, והכול אז היה עוד בסדר.
והעתיד נראה ורוד כמו הטפטים שקנו לחדר שלו, כי אמרו להם בטעות שזו תהיה ילדה.
הטלפון ממשיך לצלצל, מי זה יכול להיות, באמצע הלילה, רק הוא.
״חמודה שלי.״
״מה קרה לך, אתה בסדר?״ נדמה לה שהיא קצת צחקה, אם היא לא טועה.
״יורד עכשיו גשם, אני לא מצליח להירדם, קר פה נורא.״
״תתלבש טוב, תדליק את התנור, תשים על עצמך עוד סוודר.״
״חשבתי שיהיה יותר קל פשוט לדבר עם מישהי שיש לה קול כל כך רך, שיעשה לי חם בכל האיברים של הגוף.״
הוא מפלרטט איתה, הוא ממש מפלרטט איתה, כמו פעם, בהתחלה, הוא הגבר והיא האישה הקטנה.
מה שלום הילד, הוא היה רוצה לשאול, אבל מפחד להרוס את האווירה הקסומה.
במושב יורד גשם כל הלילה, הוא אומר שגם בחיפה.
הם שוכבים במיטה בחושך, מדברים ברכות נורא.
לוחשים, מלטפים האחד את השנייה, עד שהשמש זורחת.

רוצים לדעת מתי יוצא גיליון חדש? הירשמו לניוזלטר, והמוסך כבר יבוא אליכם!

 

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 7


      
      
      
      

לגיליונות הקודמים:

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 6

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 5

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 4

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 3

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

 

כתבות נוספות:

"האמנם עוד יבואו ימים?": לאה גולדברג כותבת על היום שבו יהיה שוב מותר לאהוב

"הייתה מלחמה ונפצעתי" – יורם קניוק כותב להוריו ב-1948

"שיר זה – ילדים לא יבינו אותו": הסיפור מאחורי "דני גיבור" מאת מרים ילן-שטקליס

הנערה היהודייה שמאחורי גברת החירות

מאות הפליטים ניצולי הפוגרומים שהגיעו לחופי אמריקה, עוררו את המשוררת הצעירה אמה לזרוס להיאבק למען בני עמה הנרדפים. אחד השירים שחיברה בהשראת האירועים הקשים מקדם את פניהם של מהגרים ומהגרות לאמריקה עד עצם היום הזה.

עם פרוץ שורת פרוגרומים קשים ברחבי רוסיה הצארית בשנת 1881, זרמו מאות פליטים יהודים שהצליחו להינצל מהתופת אל חופי אמריקה. הידיעות על הגעת הפליטים עוררו את אמה לזרוס, משוררת יהודיה-אמריקנית צעירה, להיאבק למען בני עמה הנרדפים.

אחד מהשירים שחיברה בהשראת האירועים הקשים מקדם את פניהם של מהגרים ומהגרות לאמריקה עד עצם היום הזה.

כבר מילדותה הפגינה אמה לזרוס כשרון ספרותי מרשים. אביה, הסוחר היהודי-אמריקני משה לזרוס, התגאה כל כך ביכולותיה של בתו המתבגרת שממן מכיסו בשנת 1866 את ספרה הראשון, "תרגומים ושירים מאת אמה לזרוס – נכתבו בין הגילאים ארבע-עשרה לשש-עשרה".

הפרסום הבוסרי הזה אמנם נועד להיות מחולק בעיקר בין בני משפחה וחברים, אך עותק ממנו התגלגל לידיו של ראלף וולדו אמרסון והוא – אולי הכותב המפורסם של תקופתו – זיהה את הפוטנציאל האדיר הגלום במשוררת הצעירה. מאותו רגע החליט לקחת אותה תחת חסותו ולשמש לה מנטור ספרותי.

 

כתבות נוספות:

איירין הרנד: האישה שיצאה כנגד היטלר

המכתבים האבודים של הגאוצ"וס היהודים בארגנטינה

מגילת העצמאות המרהיבה של ארתור שיק

הילד שניצל מהתופת לומד עברית בפעם הראשונה

  בשיריה המוקדמים כמעט ולא התעסקה לזרוס במוטיבים יהודיים. לא הייתה זו רתיעה מכוונת, אלא ביטוי של חינוכה ותחומי העניין שלה כנערה מתבגרת בניו יורק של המאה ה-19. היא התגאתה במוצאה אך זיהתה את היהדות בעיקר בתור דת שאין לה מה לתרום לחייה וליצירתה.

העניין שלה בעברו ועתידו של עם ישראל התעורר דווקא בנסיבות טרגיות – כפי שקרה לאמנים רבים ממוצא יהודי.

 

דיוקנה של אמה לזרוס. התמונה לקוחה מתוך אוספי הספרייה הלאומית

 

אמה לזרוס מגלה את פליטי העם היהודי

עם פרוץ שורה של פוגרומים קשים ברחבי רוסיה הצארית בשנת 1881, זרמו מאות פליטים יהודים שהצליחו להינצל מהתופת אל חופי אמריקה. הידיעות על הגעת הפליטים עוררו את הקהילה היהודית-אמריקנית לפעולה וגם את המשוררת הצעירה, אשר יצאה לקדם את פני הילדים, הנשים והגברים ולתרום ככל יכולתה למען שיקומם.

המראות אליהם נחשפה עוררו אותה לחקור את מקורות האנטישמיות המופנית נגד בני עמה: היא קראה ספרים על היסטוריה יהודית, נרשמה ללימודי עברית והחלה להיות פעילה בארגוני הקהילה היהודית בניו יורק. כשהותקפו הפליטים היהודים בעיתונות האמריקנית, גייסה לזרוס את כשרונה ופרסמה במאי 1882 מאמר הגנה על יהדות רוסיה הנרדפת.

 

מכתב תודה של אמה לזרוס לפיליפ כהן על שליחת הספרון "הבעיה היהודית". המכתב לקוח מאוסף אמה לזרוס בספרייה הלאומית

 

שנה לאחר מכן התבקשה לזרוס לתרום למען הקמת "פסל החירות" בניו יורק. לשם כך חיברה את שירה החשוב והמפורסם ביותר, "הקולוסוס החדש", והקדישה את הכנסות השיר להקמת האנדרטה.

 

תרגום עברי של "קולוסוס החדש: אם הגלויות" מאת ראובן אבינועם. התרגום התפרסם באוגוסט 1949 בעיתון דבר

 

למרות ש"פסל החירות" תוכנן לחגוג את ערכיהן המשותפים של הרפובליקה הצרפתית (אשר תרמה את הפסל) והרפובליקה האחות-האמריקנית, הפכה לזרוס בשירה את גברת החירות לאמא המאמצת אל חיקה את המהגרים והפליטים הבורחים מאימת "העולם הישן". לזרוס שמה בפיה של "גברת החירות" את הקריאה הנרגשת:

"הבו לי את בניכם היגעים והעניים,ערב רב של המונים כמהים לנשום כבני חורין את הפליטה האומללה של חופיכם המשופעים,שילחו אותם אלי, חסרי הבית וסחופי הסערבפנס אאיר בואם בשער זה."

 

טקס חניכת "פסל החירות" ב-28 באוקטובר 1886. אמה לזרוס לא הוזמנה לטקס כיוון שכניסתן של נשים נאסרה "מחשש שיפגעו מהקהל הצוהל" (תמונה מתוך הספר: I Lift My Lamp)

 

בזכות שירה של המשוררת היהודיה-אמריקנית הפכה האנדרטה העצומה לסמל של הגירה המקבל את ספינות המהגרים (מכל דת, גזע ומין) עם חיוך והבטחה לחיים אחרים.

בשנת 1903 נחקק השיר על פסל החירות.

 

"הקולוסוס החדש" באנדרטת החירות

 

אמה לזרוס: מבשרת הציונות?

ואם עוד לא התרשמתם מהאומץ והחיוניות של האישה הזאת, נסיים בלציין את העובדה שהיא הקדימה את מרבית מנהיגי עם ישראל כשהחלה לדבר על הצורך בהקמת מולדת יהודית לעם ישראל יותר מעשור לפני שבנימין זאב הרצל הצטרף לתנועה הציונית.

השיר הראשון שחיברה נעמי שמר בת ה-8

בשיר קצרצר וחינני מתארת נעמי הילדה בוקר טיפוסי בחייה: הטבע כולו שמח בבואה; הרוח מלטפת ולוחשת, הציפורים הכחולות והשושנים הוורודות.

נעמי ספיר (לימים שמר) ולצדה שירה הראשון

"נוׂעָה נוׂלְדָה בַּשָֹדֶה בֵּין דֶשֶא לְאֶבֶן / נוֹעָה הָיְיתָה כְּמוֹ אֵגֶל שֶל טַל / חַרְצִית הִיא קָטְפָה בַּשָֹּדֶה וּמִן הַכּוֹתֶרֶת / תָּלְשָה עַלְעַל עַלְעַל" כתבה נעמי שמר בשלהי שנות החמישים ללהקת "בצל ירוק". נועה שהיא גם נעמי, בת כנרת הקטנה, זו ש"נולדה בשדה בין דשא לאבן", גדלה ובגרה והפכה "נעמי שמר" – פזמונאית ומלחינה שחתומה על שירים רבים ומוכרים.

"בדרך כלל אני מאמינה שנטיות לבו של אדם נכרות בילדותו" אמרה נעמי שמר בתכנית טלוויזיה לילדים, "ואצלי זה היה המקרה. נולדתי בקבוצת כנרת, ושם עבודת האדמה הייתה ערך עליון ומהתחלה ראו שאני אהיה חקלאית רעה מאוד, ולעומת זאת ראו שאני בקלות רבה יכולה ללוות את השירה בציבור בקבלות שבת, ככה שמגיל רך מאוד ליוויתי את השירה". קובץ שירי הילדים "שירים מכנרת" ("הדואר בא היום", "אשכולית", "שיר סתיו", "אחינו הקטן", "גדי קטן", "דוגרת", "בגינה" ו"שבת") נחשב בדרך כלל לקובץ השירים הראשון המוכר שכתבה נעמי שמר. קובץ השירים שנכתב בראשית שנות החמישים בעבור ילדי קבוצת כנרת פרץ אל מחוץ לגבולות הקבוצה ובהמשך בוצע בידי הזמרת ריקה זראי ונתפרסם בביצועה של הזמרת יפה ירקוני בשלהי שנות החמישים. בדומה לדבריה של שמר כי "נטיות לבו של אדם נכרות בילדותו" ניתן לשער שכבר בשנות ילדותה הראשונות חברה שמר יצירות מפרי עטה.

בתאריך ב" בחשון תרצ"ט, ה-27 באוקטובר 1938, הופיעו בעיתון "דבר לילדים" במדור "דברי ילדים" מספר קטעים וכותרתם "מחיבורי ילדי כנרת ליובלה" ("ביום ב" חשון מלאו עשרים וחמש שנים לקבוצת כנרת". כך לפי מאמר הפתיחה). בין הקטעים השונים שנכתבו בידי לאה, רות, ה-ה, נח ונגה, בולט הקטע הפותח "בּׂקֶר בַּגָן" שהודפס באותיות גדולות ומנוקדות.

 

בּׂקֶר! הַטַל טֶרֶם נָמוֹג
אָקוּם מִמִטָתִי וְלַגָן אֵצֵא.
שָׁם רוּחַ קַלָה מְלַטֶּפֶת וְלוׂחֶשֶת:
קוּם רֵיקָא! קוּם! צֵא!
כֻּלָם: הַצִּפֳּרִים הַכְּחֻלוׂת
בְּכַנְפֵי-זְהָבָן,
הַשּׁוֹשַׁנִּים הַוְרֻדוׂת
בְּאׂדֶם רֹאשָׁן –
כֻּלָם שְׂמֵחִים לִקְרַאת בּוֹאִי…
וְהַשַחַר בַּעֲטֶרֶת זְהָבוֹ
נוֹהֵג לְאִטּוֹ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ הַיָּפָה.
עַמוּד אֵשׁ מֵאֲחוׂרֵיהֶם.
וְלִפְנֵיהֶם צִפּוֹר פָּז עָפָה.
קִיר בֵּיתֵנוּ מְסֻיָד,
יָפָה מִמֶּנּוּ עֲרוּגַת שׁוֹשַׁנִּים,
יוֹם יוֹם אַשְׁקֶנָּה,
אָרִיחַ רֵיחָהּ יָמִים וְשָׁנִים.

 

על הקטע חתומה "נעמי (בת 8)". נעמי בת השמונה היא נעמי ספיר, לימים נעמי שמר. בשיר קצרצר וחינני מתארת נעמי הילדה בוקר טיפוסי בחייה.

 

השיר "בּׂקֶר בַּגָן" מאת "נעמי (בת 8)" בעיתון "דבר לילדים", כרך ו", חוברת ב", ב" בחשון תרצ"ט, 27 באוקטובר 1938

 

הטבע כולו שמח בבואה; הרוח מלטפת ולוחשת, הציפורים הכחולות, השושנים הוורודות. השחר והשמש מפציעים אט אט, קירות הבית מתרעננים גם הם ומתחרים ביופייה של ערוגת השושנים. קשה לקבוע האם מדובר בשירה הראשון של שמר, עם זאת סביר להניח שהשיר "בּׂקֶר בַּגָן" משתייך לקבוצת השירים הראשונים שכתבה.

 

נעמי ספיר בסרפן ושתי צמות

 

בארכיון נעמי שמר שבמחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית מצויות מחברות שונות של שמר מתקופת ילדותה. על אחת המחברות מופיע הכיתוב "נעמי לחבורים: כתה ה"-ו.תש"א-תש"ב". במחברת מספר חיבורים שכתבה נעמי שמר מלווים בהערות מורהּ עמינדב ישראלי. ברשימה שכתבה נעמי שמר וכותרתה "ספרים שאהבתי בילדותי" כתבה שמר:

"מורתי עליה השלום שושנה ישראלי נהגה לקרוא לנו ספרים בקול (אז היו נוהגים לומר "להקריא" ואני עדיין מעדיפה את הביטוי הזה). ילדי שנות-השלושים נהנו מסדרות ארוכות של תרגומי-מופת מספרות העולם, בניקוד מלא. שושנה נהגה לסיים את השבוע בקריאה בהמשכים של ספרים נבחרים. כך בכינו וצחקנו, אהבנו ושנאנו את גיבורי "עלובי החיים" של ויקטור הוגו, "באין משפחה" של הקטור מלו, ועוד ועוד. עד היום יש לי הכרות אינטימית עם נל ו-סטש גיבורי "בישימון ובערבה" של הנריק סנקביץ. לפעמים ההקראה הזאת הייתה נערכת בחוץ; מדובר בבית-החינוך המשותף לעמק-הירדן בדגניה, שהגינון שלו היה לשם דבר, והרבה שיעורים – אם לא התרחשו בקיץ בתוך הירדן ממש, היו מתרחשים בתוך הצמחיה העשירה שלו. "בן המלך והעני" גם הוא היה חלק מילדותנו. אפשר לומר שההיכרות המוקדמת הזו עם ספרי-מופת פתחה לנו שער לעולם הספרות בכלל".

 

כתבות נוספות בפרויקט "כך התחלנו":

"זַמְּרִי, סַפֵּרִי, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה": קורות השיר הראשון שכתב חיים נחמן ביאליק

כיצד נולד קופיקו, הדמות השובבה ביותר בספרות העברית?

השיר שגרם לקרע בין זלדה ליונה וולך

ממיטת בית החולים: סיפורה הראשון של אסתר שטרייט-וורצל בת ה-12

"הַיּוֹם הָלַךְ וְהֶחְשִׁיךְ": השיר הראשון שחיברה רחל המשוררת בעברית

ירון לונדון הופך לירון זהבי: סיפורה של חסמבה

כך נולד ספרו הראשון של נחום גוטמן – באפריקה!

 

בני הזוג שושנה ועמינדב ישראלי, מחנכים ומורים שגידלו תלמידים רבים בעמק הירדן של אותן השנים, היו למוריה המשפיעים והמעצבים של נעמי שמר. "חבור מס" 9" מהתאריך ט"ז טבת התש"א, 16.1.41, שפותח את מחברת החיבורים של התלמידה נעמי נושא את הכותרת "מעשה במלך ובנו ובתו". וזה לשונו:

ליל אפל עיר הקדש לוטה בערפלי שחור דומיה אטומה וסודית שוררת בכל. בין הסמטאות הצרות והאפלוליות נחבאת חורבה עתיקה. דשא קמל מכסה את קרקעה, אבנים שבורות זרועות פה ושם, שיחים קוצניים סמוך לכתלים המטים לנפול… לפתע בקע את החורבה קול המית יונה, המיה נכאה ונוגה, המדובבת בלאט אגדת קסמים טמירה מלאת בלהות ואימים… מעשה במלך גדול, שהיו לו בן ובת. שם הבן "ישראל" ושם הבת "שבת" ויחטא הבן לאביו וייסרו האב ויגרשו מהיכלו אל רועיו ואל צאנם, לחיות את חייהם ולרעות את הצאן. והיה הבן מתענה בגלותו עד כי הסכין עמה ולא זכר את אביו עוד מעט ונטמע בין הרועים וכלביהם לעד… ואולם האב לא שכח את בנו, ומדי שבוע בשבוע תעזב בתו את היכלה. תרד אל מכלאות הצאן המבאישות והפיצה באפלה את אורה הרך – וזכר ישראל לפתע את עברו המזהיר, ונדלקו בלבו הגעגועים לשוב אל בית אביו כקדם, וזמר לאחותו ממיטב זמירותיו אשר שמע בילדותו בבית אביו, ושפך לפניה את כל המרורים אשר נצפנו עמק-עמק בלבו, ויערה לפניה את כל נפשו – ורוח לו… ואולם עוד לא הגיעה העת לחוננו, ובצאת השבת הפך שוב לגלגולו הקודם… ואולם יום יבוא, ונצר בן המלך המקולל את זיק התקוה אשר נפחה, ולבה אותו מים רבים בלבבו, עד כי יהיה למדורה גדולה ויוקדת, ונכמרו רחמי המלך על בנו, אשר אש הכסופים והנחם תאכלנו, והשיב את המנודה להיכלו הנאדר, וטפחהו באהבה כמקדם… נדם קול היונה. רק מבין הדשאים תתעורר מנגינת תוחלת חשאית:                                                                         "מנעי קולך מבכי                                                                          ועיניך מדמעה! יש-שכר לפעולתך                                                                         – ושבו בנים לגבולם!

 

אם ממשיכים ומעלעלים במחברת נגלים חיבורים נוספים "וכתתו חרובתיהם (כך במקור. ת.ז.) לאתים", "חבור מס" 11 ע"פ "האולר" לשלום עליכם", "הנביא", "ירמיה (מחזה)", "משיח ע"פ "משיח לדוד פרישמן", "…יהודי במרחקים", "על משמרת (ע"פ ספורו של אוקראינצב)", "בשולי דמויותיהם של עזרא ונחמיה".

בסמוך לחיבור האחרון שבמחברת מופיעה פיסת נייר קטנה שמסכמת אולי בצורה הטובה ביותר את ניצני כישורי הכתיבה של נעמי, הילדה הקטנה מכנרת, שתהפוך ברבות הימים ליוצרת נעמי שמר:

"הערה: היות ואת העבודה המתארת את פעולות עזרא ונחמיה כבר כתבתי, כתבתי את החיבור בצורה יותר "חבורית" כמו שאנו רגילים להבדיל "חבור" מ"עבודה". נעמי". 

הַמּוּסָךְ: מוסף מקוון לשירה, לסיפורת, לביקורת ולמסה – גיליון מס" 6, שבוע הספר 2017

השבוע במוסך: רשימה מיוחדת על מורדות ספרותיות, נטע עמית על מיניות נשית, דיכוי ושירה, שני סרטונים מציגים צדדים מקוטבים של המשורר צ"רלס בוקובסקי ועוד.

Photo: Graziella Sidoli

המוסך נולד מתוך הרגשה נמשכת, משותפת לרבות ולרבים, כי יש צורך בתיקון עמוק בסצנת הספרות בישראל, שחלקים מרכזיים ומבוססים בה לוקים בכוחנות, במחיקת נשים יוצרות, בהעדפת פרובוקציות, אלימות ומדנים על פני איכות, בצמצום נמשך של במות לשירה עכשווית ושל השיח על אודותיה. מתוך הצורך הזה ערכנו ב-2016 את פסטיבל "תיקון" האלטרנטיבי לשירה, בארבעה מוקדים ברחבי הארץ, ומתוך הכרה בנחיצותה של אלטרנטיבה קבועה אנחנו מייסדות כעת את המוסך – מוסף מקוון דו-שבועי לשירה, לסיפורת, לביקורת ולמסה. המוסך ייערך על בסיס פתיחות, שוויון והומניזם, אתיקה המכירה בכך שמאחורי כל יצירה ניצבת נפש, ומעל לכול – התשוקה הפשוטה לספרות טובה.

 

שירה צריכה / טל ניצן

שִׁירָה צְרִיכָה לִהְיוֹתשִׁיר אֵינוֹ אָמוּרהַמְּשׁוֹרֵר מָעַל בְּתַפְקִידוֹ אִםרַק שִׁירָה טוֹבָה יְכוֹלָה לְהָעִקָּר בַּשִּׁיר הוּאהַמְּשׁוֹרֵר צָרִיךְ לְשִׁירָה הִיא הַהֵפֶךְ מְאָסוּר לִמְשׁוֹרְרִיםכָּל מְשׁוֹרֵר צָרִיךְטֶקְסְט שִׁירִי אֵינוֹ יָכוֹלהַמְּשׁוֹרֵר הָאֲמִתִּי יוֹדֵעַ תָּמִידשִׁירָה חַיֶּבֶת לְהַשִּׁירָה לְעוֹלָם לֹא יְכוֹלָהעָלֶיהָ לִהְיוֹתבְּמֵיטָבָהּ שִׁירָה הִיאמַהוּ שִׁיר טוֹב –עוֹרְכִים יְקָרִים, רַבּוֹתָי הַסּוֹפְרִים,(אָמְרָה הַשִּׁירָה), מוֹחוֹת מַזְהִירִים,מְנַפְנְפֵי מָנִיפֶסְטִים, מַקְדִּימֵי הַקְדָּמוֹת נְאוֹרִים,שׁוֹמְרֵי סִפִּים וְקוֹמִיסָרִים וּמְבַקְּרִיםמְלֻמָּדִים וְאַבִּירִיםאֲשֶׁר עַל הַשּׁוּרוֹת וְהַבָּתִים וְהַסְּפָרִים,עֲשָׂרָה מִתּוֹךְ עֲשָׂרָה – גְּבָרִים,אֲדוֹנֵי הַמֻּתָּר, הָאָסּוּר, הַיֵּשׁ וְהַאֵין,אוּלַי תֵּלְכוּ לְ?

*ארבעת הבתים הראשונים מורכבים מציטטות.

 

תוכן עניינים – גיליון מס" 6

                       

את הגיליון מלווה תערוכת צילומיה של אסתי מידן, "קנדינסקי במוסך" המוצגת בימים אלו בבית האמנים בת"א.

אסתי מידן חקרה במשך שנתיים את מושג ה"ביות" בבתי מלאכה גבריים: מוסכים, נגריות, מכון לשטיפת מכוניות. היא גילתה בהם עיצוב מפתיע שכלל: רפרודוקציה של קנדינסקי, לצד רישום דיוקן של מוסכניק, מצברים, מנועים גביעים זאב מפלסטיק וקופות צדקה. אלה מקומות שמתופעלים על ידי גברים, שיש בהם כלי עבודה וחמרים שונים. מידן התעניינה באופן שבו בוחרים עובדי המקום לקשט את בתי המלאכה שלהם. שלא כמו במקומות עבודה המתוכננים על ידי מעצבי פנים ואדריכלים.

מידן בחרה לחקור ולצלם במקומות שקופים שמרבית האנשים רואים בהם נותני שירות בלבד ומתעלמים מהעובדים ומהאסתטיקה של המקום. היא מפנה את תשומת הלב של הצופים לפינות שבהם נעשה מאמץ להוסיף משהו אישי למארג הכאוטי של כלי העבודה המאפיינים את המקום, לפן האישי.

ליווי אוצרותי: נורית ירדן.

ברכה חמה שלוחה מ"המוסך" לדויד גרוסמן ולג׳סיקה כהן על זכייתם בפרס מאן בוקר לשנת 2017 אנחנו מזמינות אתכן/ם להכיר אותנו בנשף מיוחד להשקת המוסך! זה קורה ביום רביעי, 28.06.2017, באברבנאל 57, פלורנטין, תל אביב. כל הפרטים פה.רוצים לדעת מתי יוצא גיליון חדש? הירשמו לניוזלטר, והמוסך כבר יבוא אליכם!

לגיליונות הקודמים:

הַמּוּסָךְ: גיליון מס" 5הַמּוּסָךְ: גיליון מס" 4הַמּוּסָךְ: גיליון מס" 3הַמּוּסָךְ: גיליון מס" 2 – מיוחד ליום השואההַמּוּסָךְ: גיליון מס" 1