"מִבַּעַד לְסֶדֶק הַזְמַן תְּשוּבָה חֲרִישִׁית מִסְתַּנֶּנֶת אֶל / דָּלֶת אַמֹּות הַסִִּפִּין: / לֹֹא יַגְלִיד הַכְּאֵב הַזֶּה, בִּלְתִּי אִם / יֻגַּד"
עם קריאת המילה 'יוגד' נשמתי סוף-סוף. היה זה לקראת סיום קריאתי הראשונה במחזור שירים קצר, מטלטל ונוקב בספרה החדש של דנה אמיר 'קריעה'. לאורך הקריאה לא הצלחתי למצוא אוויר. צללתי לתוככי שירים שמתקיימים בירכתי כאב עתיק, ונכתבים מתוך אלם שקורע את מיתרי הקול ואת קנה הנשימה.
המחזור מונה עשרים שירים דקיקים כסדק שדרכו ניתן להציץ אל תהומות. מי שמציץ, נפגע ונאסף אל אחד מיסודות חיינו – אל הכאב. כאב גולמי שהחיים השילו מעליו פשר וזיכרון: "הַלּאֹ נִזְכָּר, צָלוּל כְּמַבָּטוֹ שֶֶׁל עִוֵּר / בַּחוֹשֶךּ" ובהמשך: "נוֹדֶדֶת רְחוֹקָה, יוֹלֶדֶת, / אָחוֹת / פִּתְחִי לִי פֶּתַח עִם הַגֵּף / חַלּוֹן אַחֲרוֹן, בְּהִתְעַטֵּף עָלַיִךְ לֵילִי", כך נפתח מחזור שירים מפי הדוברת המקוננת הן על עצמה והן על אחותה, שאליה מופנית התחינה.
בתפילת יום הכיפורים כלולה התחינה המפורסמת לפתיחת השער, בזמן שיש בו עדיין תקווה: "פתח לנו שער, בעת נעילת שער, כי פנה יום". כאן מוליכה אותנו אמיר להיות לה לעדים בזמן נטול תקווה. החלון האחרון כבר מוגף, הזמנים התערבבו זה בזה, והאחות מתקיימת אי-שם במרחקים כשהכסות שעוטפת אותה כמגן, אולי אפילו כמעין טלית – היא לֵיְלָהּ של אחותה. המשוררת מודעת לכך כי על מנת לאפשר את הקיום של שתיהן, עליה לפדות את לֵיְלָהּ שלה מרשות אחותה.
בשמו של הספר באים בשערי קריעה, ובשיר השני כבר צוללים לתהומותיה: "שְׁמֵךְ קורֵעַ בִּי קְרִיָעה. / מִי יַכִּירֵךְ כָּמוֹנִי, אֲפוֹרָה / מִשָּׁמַיִם / בַּת אַלְמָוֶת מֵחֲמַת מִיתוֺת שֶמַתְּ או חַיִּים / שֶמֵיאַנְתְּ לִחְיוֹת, / אַתְּ שֶאַחֲרִיתֵךְ בַּתְּהוֹם הַזֶּה / צִיפּוֹר טֶרֶף. אוֹפֶל חַי." מעשה הקריעה הוא סימן לאבלות בראשיתה, עם הישמע הבשורה. באמצעות השירים מתברר כי גם לאחר שחלף הזמן והאחות כבר רחקה, שְמָה מתקיים וקורע במשוררת קריעת תמיד. גם הפדיון כרוך בקריעה; הדוברת בשירים מוכרחה לקרוע את לֵיְלָה מעל אחותה ולהשיב אותו לעצמה – חובה פנימית קשה כקריעת ים סוף. ובמקום בו אין ניסים, נותר לכתוב שיר. אך איך נכתב שיר בדרך לתהום, ממקום נטול זמן, פשר או נחמה? זאת אנו למדים מתוך השירים, בהם אנו מהלכים בעקבות המשוררת ממקום של חוסר פשר למקום בו שולטת החשיכה.
באגדות ובמיתוסים החיבור בין אחיות שנולדו מאותו הרחם הוא חיבור רב-פנים ופתלתל. במיתוס השומרי, אִינַנָּה – אלת השמים, הצמיחה, הפריון והמלחמה – יורדת לתהום, לשאול, בעקבות אחותה ארשקיגל, אלת השאול. מה מבקשת אלת החיים אצל אחותה אלת המוות? יש האומרים כי במסעה לַשאול היא מבקשת להפר את הדבר האחד שלא ניתן לערערו – את חד-המשמעיות של המוות, ושל היפוכו, החיים. היא מבקשת לערבב בין שתי מציאויות המופרדות זו מזו בצַו עליון. לנסות ולפדות את המוות מן השאול ולחברו לממלכת החיים. איננה נוטלת סיכון ביודעה כי ייתכן ובשאול כוחותיה לא יעמדו לה, שהרי בשאול החוקים הם שונים; מתֵי מעט ירדו לשאול ושבו ממנו שלמים.
גם המשוררת יודעת זאת ובכל זאת הולכת בעקבות אחותה: "אַת, הַיְּצוּקָה מִמָּה שֶאָבַד /לִבְלִי הַכֵּר / שֶבְּכָל אֵיבָר מְאֵיבָרַיִךְ תָּו זֵהֶה לְשֶלִי, / סָמוּי מֵעַיִן / מִתּוֹךְ עִיֵי הַמַפּוֹלֶת עוֹדֵךְ / מֻשְלֶכֶת אֵלַי, / חִצִּית, / אֶבֶן שְלֹא נֻשְּקָה עַד תֹּם." הדוברת יודעת כי רק תוך כדי הירידה לשאול היא עשויה להבחין בין התווים הזהים, הסמויים מעין זר, ולהבדיל את אלה שלה מאלה של אחותה. והיא יורדת. משיר לשיר מתברר לה, ולנו כעדים, שהליכתה אינה דומה לזו של אִינַנָּה שירדה לשאול בכדי לערבב חיים במוות; הדוברת יורדת לתהומות כדי להפריד חיים מחיים. להפריד את חייה מאלה של אחותה, להשיב לכל אחת מהן את מה ששלה.
במהלך המסע המפרך הזה שתחילתו ידועה וסופו מי ישורנו – מסע שאורכו עשרים שירים וחיים שלמים – המשוררת מגלה כמה חכמות עתיקות שהקוראים מגלים יחד איתה.
חכמת האחאוּת: "עַכְשָיו תְּחִינָּה עוֹלָה מִן הַמָּקוֹם בֹּו קְבוּרָה הָאֵם / שֶיָלְדָה אֶת שְתֵּיְנוּ, קוֹל זְעָקָה קְטוּעָה, / כְּפוּלָה, / מֻתֶּכֶת לְאַחַת. // צְחִיחָה מְאָבָק אֲנִי מִזְדָּחֶלֶת אֶלֶיהָ. תִּשְׁעָה קַבִּין קִינָה מְכֻנָּסִים פְּנִימָה / בָּסֶּלַע." אחיות נולדות מרחם אחד ומתפתחות להיות נשים שונות זו מזו. במזג, בתפיסת העולם, באופי, באורח החיים. יתכן שאלמלא היו אחיות, דבר לא היה קושר ביניהן . אך אחיות מרחם הן, והפשר היחיד שקיים הוא השורש, הרחם. יש כאן כמיהה לשוב למקור הפשר, לרחם הבראשיתי, שם לא קיימת הפרדה, והאחיות הן בשר אחד – ושם, כנשים מבוגרות, מצויה גם התשובה לשורשיה ולמקורה של כל אחת מהאחיות לחוד – ומשם יכולה להגיע גם הבנת הנפרדות.
כאשר שתי אחיות מותכות במידה כזו זו בזו המחנק גדול. כדי לנשום, מנסה כל אחת מהן להבין מה שייך לה ומה לאחותה. באופן טבעי, תיקח כל אחת לעצמה את החלקים המוארים, המיטיבים, ואילו את החלקים החשוכים, השליליים, תמסור לאחותה, כהשלכות. כאן יודעת הדוברת כי היא יוצאת למסע כואב ומפחיד בכדי להשיב לעצמה גם את החלקים החשוכים, המיוצגים באמצעות לילהּ שלה, שאחותה עטופה בו. מטרתו של המסע במחזור השירים היא, בין היתר, לרכוש חכמת אחיות מיטיבה. לשם כך על המשוררת להזדחל אל מקור המקורות – הרחם, הקבר – כשהיא צחיחה מאבק. לנסות מבלי לדעת מה תמצא, להבין את שאין להבין – רק כך אולי תוכלנה האחיות לחיות זו לצד זו, כשכל אחת חיה את חייה, דוברת את מילותיה, ובאין מילים – זועקת את את זעקתה. בתוך כך אנחנו למדים כי בכל אחת מהאחיות יש גם מן האור וגם מן החושך, וכי החזרת ההשלכות, החלקים החשוכים של כל אחת לעצמה, הוא סוד האחאוּת המיטיבה.
חוכמה עתיקה נוספת שהדוברת לומדת במסעה (ואנו הקוראים למדים בעקבותיה), היא חוכמת השירה. כיצד הופכת זעקה למילה. יציאתה של המשוררת למסע בעקבות האחות כמוה כמסע הכתיבה. כתיבה בלי לדעת מאילו מחוזות אופל תגענה המילים. לכתוב בלי לדעת אם בכלל ייכתב דבר מה, ואם יכתב, מה יכתב, ואיזה מחיר יגבה השיר. חוכמת השירה שאנו למדים כאן היא היכולת להלך במחוזות השאול מבלי לחפש פתחי מילוט בשערים שהוגפו.
שלא כמו האלה איננה שהותירה בפתח השאול את נינשובור, עוזרתה הנאמנה, כדי שזו תוכל להזעיק עזרה במידה ולא תשוב ממסעה תוך שלושה ימים, המשוררת יוצאת למסע בודד ומכאיב, לתהומות, מבלי להותיר מאחור חבל הצלה. היא יוצאת לדרך עם צורך אחד בלבד: הצורך בעדים. והעדים הם אנחנו, קוראי השירים. הצורך של המשוררת בעדים מוביל לחוכמה עתיקה נוספת, לסוד הקריאה בשירה. מה נדרש מן העדים בכדי שעדותם לא תיחשב לפסולה? להלך בעקבות המשוררת בדרכים רצופות סכנות ולקרוא בשירים בתום, חפים משיפוט, מצורך בביוגרפיה שירית. להתחבר לכאב ולהקשיב לו, ללא אפשרות להציל.
דנה אמיר מתמללת את הכאב בשורות קצרות המגיעות מהמקום של טרם היות המילים; מקום שבו נולדות המילים הגולמיות שטרם הוארו בפשר; מילים שאל לנו להלביש אותן בפשר כדי שתהיינה נסבלות. אין דרך לקרוא ב'קריעה' בידיעה שיהיה סוף טוב, שיש אור בקצה המנהרה.
לפיכך, לאורך כל מחזור השירים מהדהדת שאלה: האם ישנה דרך לקרוא את 'קריעה' של דנה אמיר ממקום לא קרוע, לא כואב?
לאחר כמה קריאות, אפשר להבין כי ישנה דרך כזו, ועיקרה ההתמסרות. אם מתמסרים לטקסטים השיריים, ניתן לצלוח את קריאת הספר ולהתעשר. סוד ההתמסרות הוא הדבר המקשר בין שלוש החוכמות העתיקות הנמסרות לנו בספר. ההתמסרות פירושה הקשבה לתבונת האחאוּת שהוליכה את המשוררת למסעה; היא השבילים ושדות הכתיבה שבהם מתרחש המסע –יכולתו של הקורא להלך כמעט עד הסוף בשאול השיר.
וכך מסיימת הדוברת את מסעה: "זָרָה לָקוֹלוֹת הַמְּהַלְּכִים אֵימָה, לַפִּיוֹת / הַמְּהַלְּכִים רָכִיל, אֲנִי נוֹשֵׂאת בּעֲבוּרֵךְ אֶת / הָסָּתוּם, אֶת הַנִבְעָר, אֶת הַחוֹרֵג / מִדַּעַת. // אַל תְּבַקְּשִי אֶת סְלִיחָתִי. / בַּקְּשִי אֶת לִבִּי/ כָּל עוֹד מֻטַּחַת הַיָּד אֶל הַשַּעַר./ כָּל עוֹד אוֹרוֹ שֶל הַלָּיְלָה גּוֹהֵר/ אֵלַי.
הספר מלווה באיוריה של סמדר אליאסף, איורים המהדקים את המסר, מחדדים את הפתלתלות והכאב ואינם מאפשרים מפלט.
חגית חוף היא משוררת, אנליטיקאית יונגיאנית וחוקרת ספרות. היא כותבת רשימות ובקורות בתחומה. מנחה סדנאות כתיבה.
