הַמּוּסָךְ: מוסף מקוון לשירה, לסיפורת, לביקורת ולמסה – גיליון מס" 6, שבוע הספר 2017

השבוע במוסך: רשימה מיוחדת על מורדות ספרותיות, נטע עמית על מיניות נשית, דיכוי ושירה, שני סרטונים מציגים צדדים מקוטבים של המשורר צ"רלס בוקובסקי ועוד.

Photo: Graziella Sidoli

המוסך נולד מתוך הרגשה נמשכת, משותפת לרבות ולרבים, כי יש צורך בתיקון עמוק בסצנת הספרות בישראל, שחלקים מרכזיים ומבוססים בה לוקים בכוחנות, במחיקת נשים יוצרות, בהעדפת פרובוקציות, אלימות ומדנים על פני איכות, בצמצום נמשך של במות לשירה עכשווית ושל השיח על אודותיה. מתוך הצורך הזה ערכנו ב-2016 את פסטיבל "תיקון" האלטרנטיבי לשירה, בארבעה מוקדים ברחבי הארץ, ומתוך הכרה בנחיצותה של אלטרנטיבה קבועה אנחנו מייסדות כעת את המוסך – מוסף מקוון דו-שבועי לשירה, לסיפורת, לביקורת ולמסה. המוסך ייערך על בסיס פתיחות, שוויון והומניזם, אתיקה המכירה בכך שמאחורי כל יצירה ניצבת נפש, ומעל לכול – התשוקה הפשוטה לספרות טובה.

 

שירה צריכה / טל ניצן

שִׁירָה צְרִיכָה לִהְיוֹתשִׁיר אֵינוֹ אָמוּרהַמְּשׁוֹרֵר מָעַל בְּתַפְקִידוֹ אִםרַק שִׁירָה טוֹבָה יְכוֹלָה לְהָעִקָּר בַּשִּׁיר הוּאהַמְּשׁוֹרֵר צָרִיךְ לְשִׁירָה הִיא הַהֵפֶךְ מְאָסוּר לִמְשׁוֹרְרִיםכָּל מְשׁוֹרֵר צָרִיךְטֶקְסְט שִׁירִי אֵינוֹ יָכוֹלהַמְּשׁוֹרֵר הָאֲמִתִּי יוֹדֵעַ תָּמִידשִׁירָה חַיֶּבֶת לְהַשִּׁירָה לְעוֹלָם לֹא יְכוֹלָהעָלֶיהָ לִהְיוֹתבְּמֵיטָבָהּ שִׁירָה הִיאמַהוּ שִׁיר טוֹב –עוֹרְכִים יְקָרִים, רַבּוֹתָי הַסּוֹפְרִים,(אָמְרָה הַשִּׁירָה), מוֹחוֹת מַזְהִירִים,מְנַפְנְפֵי מָנִיפֶסְטִים, מַקְדִּימֵי הַקְדָּמוֹת נְאוֹרִים,שׁוֹמְרֵי סִפִּים וְקוֹמִיסָרִים וּמְבַקְּרִיםמְלֻמָּדִים וְאַבִּירִיםאֲשֶׁר עַל הַשּׁוּרוֹת וְהַבָּתִים וְהַסְּפָרִים,עֲשָׂרָה מִתּוֹךְ עֲשָׂרָה – גְּבָרִים,אֲדוֹנֵי הַמֻּתָּר, הָאָסּוּר, הַיֵּשׁ וְהַאֵין,אוּלַי תֵּלְכוּ לְ?

*ארבעת הבתים הראשונים מורכבים מציטטות.

 

תוכן עניינים – גיליון מס" 6

                       

את הגיליון מלווה תערוכת צילומיה של אסתי מידן, "קנדינסקי במוסך" המוצגת בימים אלו בבית האמנים בת"א.

אסתי מידן חקרה במשך שנתיים את מושג ה"ביות" בבתי מלאכה גבריים: מוסכים, נגריות, מכון לשטיפת מכוניות. היא גילתה בהם עיצוב מפתיע שכלל: רפרודוקציה של קנדינסקי, לצד רישום דיוקן של מוסכניק, מצברים, מנועים גביעים זאב מפלסטיק וקופות צדקה. אלה מקומות שמתופעלים על ידי גברים, שיש בהם כלי עבודה וחמרים שונים. מידן התעניינה באופן שבו בוחרים עובדי המקום לקשט את בתי המלאכה שלהם. שלא כמו במקומות עבודה המתוכננים על ידי מעצבי פנים ואדריכלים.

מידן בחרה לחקור ולצלם במקומות שקופים שמרבית האנשים רואים בהם נותני שירות בלבד ומתעלמים מהעובדים ומהאסתטיקה של המקום. היא מפנה את תשומת הלב של הצופים לפינות שבהם נעשה מאמץ להוסיף משהו אישי למארג הכאוטי של כלי העבודה המאפיינים את המקום, לפן האישי.

ליווי אוצרותי: נורית ירדן.

ברכה חמה שלוחה מ"המוסך" לדויד גרוסמן ולג׳סיקה כהן על זכייתם בפרס מאן בוקר לשנת 2017 אנחנו מזמינות אתכן/ם להכיר אותנו בנשף מיוחד להשקת המוסך! זה קורה ביום רביעי, 28.06.2017, באברבנאל 57, פלורנטין, תל אביב. כל הפרטים פה.רוצים לדעת מתי יוצא גיליון חדש? הירשמו לניוזלטר, והמוסך כבר יבוא אליכם!

לגיליונות הקודמים:

הַמּוּסָךְ: גיליון מס" 5הַמּוּסָךְ: גיליון מס" 4הַמּוּסָךְ: גיליון מס" 3הַמּוּסָךְ: גיליון מס" 2 – מיוחד ליום השואההַמּוּסָךְ: גיליון מס" 1

האם להקדיש ספר לאבא ששונא ספרים? סיפור חדש של דורית קלנר

"ופתאום זה יוצא לי, לא נשמרתי, נפלט, "הוא בכלל שנא ספרים, אבא"" - סיפור חדש של דורית קלנר - "ספרים"

צילום: אסתי מידן

"זה היה יפה," אומרת אחותי, "אם היית מקדישה את הספר החדש לאבא. תכף מתקרב יום השנה."

תחת עיניה המצפות של אמא שלנו, שרוכנת קדימה בכורסת העור הכבדה ושולחת יד אל האוזן, מגששת אחר מכשיר השמיעה, אני נרתעת, מתכווצת ומתקשחת, עושה לעצמי רשימה – הלכלוך אצל אחותי במטבח, בגדים שהיא קונה בלי חשבון, הבעל שלה הלא יוצלח – הדברים שאגיד עליה לאמא אחר-כך, ותוקפת,

"לא. מה פתאום!" ופתאום זה יוצא לי, לא נשמרתי, נפלט, "הוא בכלל שנא ספרים, אבא."

"איך את יכולה להגיד את זה! עם כל ארונות הספרים שהשאיר אחריו שם למעלה!" שתיהן מזדעקות, קשה לי להבחין מי אמרה מה.

ובאמת, כשאני חושבת על הכונניות המעלות אבק, הגדושות בכרכים, בסדרות אינסופיות, ממלאות את החדרים בקומה השנייה, אני נבהלת לרגע, ובכל זאת נאחזת ומתעקשת, "מה שיש שם זה בכלל לא ספרים. אנציקלופדיות, כן. היסטוריה של ארץ ישראל, ניתוחי מלחמות, אטלסים, מפות, אלבומי ניצחון, זכרונות מנהיגים, חיי אישים. לקסיקון ארצות המקרא, מדריכי ידיעת הארץ. עזריה אלון, יוספוס פלביוס." אני יכולה להמשיך, זה בכלל לא קשה לי – כמו תמיד הם עדיין סדורים לפניי, ניצבים חמוּרים וזקופים.

כי ממש כמו מר תומס גרדגריינד, כל מה שביקש אבי היו עובדות. העובדות לבדן היו לו צורך החיים, וכמוהו לא הניח את ידו מהן, מן העובדות, שקד והגה בהן, משנן ומעיין וחוזר וקורא בכל הכרכים הרבים האלה, שרכש או ביקש וקיבל מתנה לחגים ולימי ההולדת ונאספו בחדרים למעלה וסודרו ומוינו מגדול עד קטן, ממוקדם למאוחר ולהפך. רכון על שולחן הטיק האדמדם בסלון –  שהסיר ממנו לעת ערב את האגרטל הפרחוני ואת המפה הרקומה, קיפל בדיוק לפי הקפלים והניח בזהירות על המזנון – היה מסמן בחריצות ומותח קוים בחריקת עט כחול ורושם באדום הערות מסכמות בשוליים, מה שמתח לי את קצות העצבים ולא יכולתי לסבול, שנראה לי מעשה השחתה ונורא.

"למה אתה כותב בספרים? בשביל מה?! אתה סתם מקלקל אותם!"

אבל אבא לא שם לב והוא מכונס ומרוכז בשלו, מסנן ומזקק ומתמצת, חורט בנייר ולתוך הזיכרון, בטוח בדרכו, בצדקתו, אדיש למחאותיי. בילדותי התעלם מהן וממני, אחר כך – כמה נוח – גם הוא התחרש ובכל זאת הכחיש, סרב לכל מכשירי השמיעה.

והלהט שבו אהב את העובדות, שהיה מספר ומשנן אותן לנו, לאחותי ולי, בכל ערב לפני השינה, מביא מובאות, מצטט פסוקים, קושר לטענות היסטוריונים ומחבר לדברי חכמים, מונה יישובים, מקומות ושמות, ארצות, נהרות והרים, שולף מספרים. באותה הדבקות שנא אבי את הספרות, את הסיפורת, חשב שהן סיפורי מעשיות בטלות והיה קורא להן "רומנים", מטיל בבוז את המילה, בלעג משונן, שואל, "מה את קוראת שם?", כך שכבר מוקדם מאד ידעתי שכדאי, בהישמע הצעדים, להחביא ולטמון את הספר שבידי ולהעמיד פנים, לעשות משהו מעשי ומועיל, למשל שיעורים. ואם איחרתי את המועד ונתפסתי בקלקלתי  – אזי צריך למהר ולהסיט את תשומת הלב, הכי טוב לבקש עזרה או איזה הסברים. כי אבא, ממש כמו הנסיך הזקן בולקונסקי, הרגיש חובה ואולי גם אהב ללמד ובה בשעה היה מורה יבשושי, עקשן וקפדן, תובעני ותוקפני וקצר רוח, מה שאמלל מאד את אחותי, אני נזכרת עכשיו, אטם ועורר חרדה ושיתוק – בה ובנסיכה מריה.

"כן, הוא לא אהב. רומנים," אומרת אמא פתאום, נותנת תוקף לזיכרונות שאני כבר מתחילה לפקפק בהם – אולי שאלתי אותם מתוך הספרים או בדיתי בשביל הכתיבה, "לא קרא, בכלל. ופעם אפילו קרע, את זוכרת?" היא פונה אליי, חולקת איזה שביב של הסכמה, ניצוץ של מרד, "השתגע לגמרי. את תמיד ידעת איך להרגיז אותו, את האבא שלך."

לא נעים לי, הזיכרון הזה, אבל הרי אפשר לסמוך על אמא שתשלה ותבחר, בדיוק, את מה שמציק, שתדע להכאיב, כרגיל, ממצה עד הסוף וזוכרת כל פרט. בגילה. אותי זה בכלל לא מפתיע, מה שתכף יגיע. ובאמת היא ממשיכה ומספרת עכשיו – לאחותי, שמהנהנת בהסכמה, שלא מפסידה אף מילה ונהנית מכל רגע, ולי, שקמה לפנות את ספלי הקפה, את צלוחיות העוגה, מפנה את הגב,

"זה הכול בגלל הבחור הזה שהיה, החבר שלך. בת חמש עשרה ומסתובבת עם חייל, מי שמע דבר כזה? לא היה נהוג. לא אז. וחזרת מאוחר, החולצה מקומטת, בעקבים, עם המיני הזה שלך. ואיך שפתחת את הפה, איך התחצפת…"

"תעזבי, אמא," אני קוראת מהמטבח, "הרבה זמן עבר מאז," אבל כבר אי אפשר לעצור אותה, "אבא חשב שכל ההתנהגות הזו שלך, שכל הרעיונות האלה באו לך מהספרים. הספרים האלה של הפמיניסטיות שקראת כל הזמן. והיה גם "כל מה שרצית לדעת על המין" – בעצמי ראיתי אותו דחוף מאחור במדף שלך. והספר של הסופר האמריקאי ההוא, כולם אמרו שהוא מלא גסויות, איך קראו לו… "

בפתח הכיור מסתחררים פירורי העוגה הדביקים, שאריות סבון הכלים, ולרגע מתערבבות לי האימהות, זו שלי בסלון וההיא של פורטנוי. בשצף הקצף של זרם המים אני מנסה להטביע, להעלים את הקול,

"…והוא גם האשים אותי, אבא, שהייתי צריכה להשגיח עלייך, לבדוק, בגילך מושפעים בקלות מכל הזבל הזה, מהרומנים. והתעצבן כל כך, נעשה אדום וצעק ובטח רצה להרביץ, אבל לא, לא יכול, אז התנפל, במקום, על הספרים, וקרע אותם, אחד אחד, תלש את הדפים וזרק מהמרפסת, למטה, אל המדרכה."

אני עומדת בפתח, מתבוננת. הכול קופא לפניי – החדר, התמונות על הקירות, הווילונות הצהבהבים, המנורה. אמא הולכת ומצטמצמת, שוקעת בכורסה. שטיח הצמר האדום, המפית הרקומה, כמעט נשמטת, התעקמה. הכורסה השנייה, התאומה, הזהה, שעומדת ריקה. ואני חוזרת ומתיישבת, מזיזה כרית, מחזירה למקום, מותחת ומיישרת בקפידה את המפית הרקומה.

אמא משתעלת, לוגמת קצת מים, "אחר כך, כשהלך לישון, ירדתי ואספתי לך אותם, שתדביקי בחזרה."

"בחיי", אחותי אומרת, "איפה אני הייתי? לא שמעתי את הסיפור הזה אף פעם. ואת, מה, נתת לו? לא מתאים לך."

"מה כבר יכולתי לעשות?", אני כועסת עכשיו, "עמדתי שם וצרחתי עליו. אתה בדיוק כמו הגרמנים, אמרתי לו, הם שרפו ספרים ואתה קורע! הלוואי שתמות כמו היטלר!"

שלושתנו יושבות ושותקות. השעון הגדול מתקתק בינינו. אחותי, על הספה, כבר מתופפת באצבעות בחוסר סבלנות, צריכה סיגריה. אמא מושיטה יד, מנתקת את מכשיר השמיעה.

"לא, לא צריך, הקדשה," היא אומרת. "נעלה לקבר, כמו בכל שנה."

 

ספרה של דורית קלנר "עמקפלסט" (2015), היה מועמד לפרס ספיר וזכה בפרס משרד החינוך לספרי ביכורים. ספרה החדש, "עונות מעבר", יצא לאור בקרוב בהוצאת "ידיעות ספרים".

 

תוכן עניינים – גיליון מס" 6

                       

"אֵיךְ רָאִינוּ מִנְהָרוֹת מְסֹעֲפוֹת וְגַן עָצוּם נָטוּעַ בְּשֵׁמוֹת אוֹבְדִים"

שירים חדשים של איריס איריסיה קובליו, ראובן פורת, נדיה עדינה רוז ורות נצר

צילום: אסתי מידן

איריס איריסיה קובליו

שאריות

1.
שְׁאֵרִיּוֹת הָאַהֲבָה שֶׁלָּנוּ
קוֹפְצוֹת עָלַי מֵהָאָרוֹן שֶׁלְּךָ
בַּבֹּקֶר
חוּלְצוֹת טְרִיקוֹ עַל קוֹלָבִים לְבָנִים

2.
כְּבָר לֹא נִהְיֶה מְאֻשָּׁרִים.
עָנָן וָרֹוד נָע
בְּצַמֶּרֶת אֵיקָלִיפְּטוּס שְׁחֹורָה

3.
כִּפַּת הַסִּגָּלוֹן פּוֹרַחַת
ושוב מְפַזֶּרֶת פַּעֲמוֹנֵי לִילָךְ
לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁאֵין אֱלֹהִים

4.
הַשֶּׁבֶר בְּצַמֶּרֶת הָעֵץ
מִסְתַּכֵּל עָלַי בִּתְכֵלֶת אַחֲרוֹנָה.

אֵינְךָ.

5.
הַשְּׁכֵנִים מֵהַשָּׂדֶה הֶחְלִיפוּ אֶת הַטַּוָּסִים בַּחֲמוֹר
אֲנִי לֹא יוֹדַעַת כַּמָּה זְמַן לָקַח לִי לְהַבְחִין
שֶׁקְּרִיאוֹת הַלַּיְלָה הִתְחַלְּפוּ בִּנְעִירוֹת בֹּקֶר
וְאִם הוּא אָפֹר אוֹ לָבָן
אוֹ סָגֹל בּוּגֶנְוִילְיָה

6.
קוֹלוֹ שֶׁל צְרָצַר נִלְכַּד הַלַּיְלָה
בַּחֲרִיץ הַחַלּוֹן.
אֹשֶׁר קָצָר.

 

 

'שאריות 2', איריס איריסיה קובליו, אקוורל

 

 

איריס איריסיה קובליו, אמנית ומשוררת, הציגה תערוכות יחיד וקבוצתיות במוזיאונים ובגלריות. מתמחה בדרגת מאסטר באקוורל. ליוותה ספרי שירה כאמנית. בספרה 'מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה' ( אבן חושן, 2015) היא אמנית ומשוררת כאחת.

 

ראובן פורת

מהחלון בשכונות הרכבת

כִּבְכָל יוֹם אַתְּ אוֹצֶרֶת מִלִּים
שֶׁאֵינָן זְרִיזוֹת לְהִמָּחֵק

מֵעַל אֲבָנִים מִשְׁתָּאוֹת
בַּהֲמוּלָה
כְּאִלּוּ כָּשַׁלְנוּ
בְּהַסְתָּרַת הַכִּרְסוּם וְהָעֲקֵבוֹת

הֵן מְתַאֲרוֹת בַּעֲיֵפוּת
אֵיךְ כָּרָגִיל בָּחַרְנוּ בַּדֶּרֶךְ הַשְּׁגוּיָה
אֵיךְ רָאִינוּ מִנְהָרוֹת מְסֹעֲפוֹת

וְגַן עָצוּם נָטוּעַ בְּשֵׁמוֹת אוֹבְדִים

וְאָז הֵן נוֹדְדוֹת לְאַט וְאָז הֵן
פּוֹעֲמוֹת מְלִיחוּת
בִּשְׂפָתַיִךְ.

 

יער עד

א
פָּנַיִךְ מִתְמַעֲטִים בְּיָדַיִם זָרוֹת
הַמְּקַלְּפוֹת מִמֵּךְ לִבּוֹת
שֶׁכָּל אַחַת
קְטַנָּה מִזּוֹ שֶׁקָּדְמָה לָהּ

ב
כְּשֶׁלֹּא נוֹתָר כָּל מַעֲטֶה
עוֹטֶרֶת הַשִּׁכְבָה הַדְּקִיקָה
הַשְׁלָמָה

מֻצְפֶּנֶת
כְּנִיצָנִים קְפוּאִים

ג
אֵינֵךְ יוֹדַעַת לָמָּה הִשְׁתַּתְּקוּ הַצִּיקָאדוֹת
מֵאֵימַת הַחֲסֵרִים
מִטּוּרֵי מִסְפָּרִים

הַבַּיִת דּוֹמֵם דַּיּוֹ
כְּדֵי לְהִסְתַּתֵּר בַּהֲזָיָה
שֶׁאַתְּ אוֹכֶלֶת אֲרוּחַת בֹּקֶר
לֹא לְבַדֵּךְ
בְּמִרְפֶּסֶת הַגְּפָנִים

ד
עֵצִים מְצִיצִים מֵחַלּוֹן
עַבָּאִיָה צְחוֹרָה
אֶצְבָּעוֹת מְמַשְּׁשׁוֹת בַּד רַךְ
הַשֶּׁקֶט חוֹדֵר לַמִּדְשָׁאוֹת
וּלְמַשְׁקֵה הַשְּׁקֵדִים הַמָּתוֹק

פְּסוּקִים מְעֻשָּׁנִים
מְחוֹלְלִים אַט-אַט עַל קִירוֹת
בֵּין עֵינַיִם נֶעֱצָמוֹת

ה
שֶׁמֶשׁ נְסוֹגָה
מְטֻטֶּלֶת חֲסֵרָה בְּכָל חֲזָרָה

תְּנוּדוֹת הָאָגָן כְּסוּסִים אוֹ כְּדָם
לוֹחֲמוֹת לַחֲדֹר מַעְלָה
אֶת חֻפַּת הַצַּמָּרוֹת

חָשַׁבְתְּ לְהִמָּלֵט
חָשַׁבְתְּ גִּשְׁרֵי קְלָפִים וּמְדוּרוֹת

אַתְּ תּוֹהָה אִם הַלִּקּוּי הַזֶּה יַחֲלֹף
אוֹ אִם לַחֲדֹל מִלִּצְפּוֹת.

 

עלא

אֵין הִתְנַהֲגוּת טוֹבָה
שֶׁתְּזַכֶּה בְּשִׁחְרוּר מֻקְדָּם אֲפִלּוּ אֵין
מָצָב בְּרִיאוּתִי מְסַכֵּן חַיִּים
שֶׁיָּכֹל לְקַצֵּר אֶת הַזְּמַן

עָדִיף לִסְחֹר עִם אוֹיֵב
אוֹ לְרַגֵּל אוֹ
לִרְצֹחַ שְׁבוּיִים
כִּי אָז
תִּשְׁתַּחְרֵר הַרְבֵּה קֹדֶם מֵחָדְשַׁיִם לִפְנֵי תֹּם הַמַּעֲצָר הַמִּנְהָלִי.

 

ראובן פורת הוא פרופסור לרפואה, מנהל מחלקה פנימית במרכז הרפואי ע"ש סוראסקי בתל אביב וחוקר בתחום האימונולוגיה ומחלות זיהומיות. הוא החל לכתוב שירה כשהיה בן 14 ושני ספרי שיריו הראשונים, 'בים הזה אין לי סכר' ו-'ציפורי שיפוע חד' ראו אור בהוצאת עיתון 77.

 

נדיה עדינה  רוז

הפלגה

הַמַּקְהֵלָה הָרוּסִית
בְּבֵית הָאָבוֹת
נוֹשֶׁבֶת בַּמִּפְרָשֵׂי פְּנֵיהֶם
שֶׁל הַקְּשִׁישִׁים.

אִמִּי לֹא מַפְלִיגָה.
טְבוּעָה עַד הַסַּנְטֵר
בְּכִסֵּא הַגַּלְגַּלִים,
הִיא בּוֹרֶרֶת גַּרְגְּרֵי נְּשִׁיָּה.

אֲנִי נִמְתַּחַת כְּאָקוֹרְדְּיוֹן,
מְחַפֶּשֶׂת אוֹתָהּ
בֵּין הַשִּׁירִים
שֶׁיָּדְעָה בְּעַל פֶּה.

יַלְדוּתִי הָאֲדֻמָּה
שׁוֹקַעַת עִמָהּ,
לֹא קוֹרֶנֶת מִפָּנֶיהָּ
בַּחֲזָרָה.

 

חַכָּה

1
הָיָה לִי פְּלַטְפוּס.
הִבְחַנְתִּי רַק בָּרְגָעִים
הַקְּרוֹבִים.

2
אֶת שְׂרוֹכֵי הַנַּעֲלַיִם
לֹא קָשַׁרְתִּי,
הִשְׁלַכְתִּי אוֹתָם
לְפָנַי כְּחַכּוֹת
בְּצִפִּיָּה לְדָג הֶעָתִיד.

בַּאֲרוּחָה הִגִּישׁוּ לִי אוֹתוֹ
לְלֹא עֲצָמוֹת
וּכְשֶׁהִתְחַבֵּאתִי מִתַּחַת לְשֻׁלְחָן
יָדַעְתִּי,
מְחַפְּשִׂים אוֹתִי בִּכְִאִילוּ.

3
פַּעַם מָשַׁכְתִּי אֶת הַמַּפָּה
לָרִצְפָּה.
הַשֻּׁלְחָן עָמַד
בֵּין הַצַּלָּחוֹת הַשְּׁבוּרוֹת
חָשׂוּף
עַד הָאִדְרָה.

 

ממותות

הָרְהִיטִים שֶׁהָיוּ חַיּוֹת הַמַּחְמָד
בְּבֵית אִמְּךָ
(יָדְעוּ אֶת מְקוֹמָם, בָּאוּ כְּשֶׁרָצְתָה לְלַטְּפָם)
הָפְכוּ לִמְּאֻבָּנִים.

אַתָּה מוֹצִיא אֶת שִׁלְדֵּיהֶם
מִטִּיט בֵּיתָהּ
עֶצֶם
עֶצֶם
מַעֲבִיר לְדִירָתְךָ
מְנַסֶּה לְהַחְיוֹת.

הָאֶבוֹלוּצְיָה כְּמוֹ אָבָק
מִתַּחַת לַסַּפּוֹת,
מַמְשִׁיכָה לְהֵעָרֵם.

 

סירים

בַּיּוֹם שֶׁחֲפָצֶיהָּ עָבְרוּ אֵלֵינוּ
בֵּיתֵנוּ הִתְכּוֹפֵף לְשֵׂאתָּם.
יְלָדַי הֶחְלִיקוּ מִגַּבּוֹ,
הִתְבַּגְּרוּ,
פִּנּוּ מָקוֹם
לְהֵד הַסִּירִים
שֶׁבָּהֶם
סָבְתָא בִּשְּׁלָה דַּיְסָה
וְלֹא נִשְׁאַר.

 

סרט

גַּם אִם אֲנִי חוֹבֶשֶׁת כּוֹבַע,
הוֹלֶכֶת מַהֵר בַּצַּד
הַשֵּׁנִי שֶׁל הָרְחוֹב,
בֵּיתֵךְ מְזַהֶה אוֹתִי מֵרָחוֹק

מוֹרִיד מָסָךְ,
מַקְרִין עַל חַלּוֹנוֹתָיו
– פְרֵיים בַּיי פְרֵיים –
אֶת שְׁנוֹתַיִךְ
הָאַחֲרוֹנוֹת.

 

נדיה עדינה רוז נולדה במוסקבה, עלתה ארצה בגיל 22. בוגרת מכללה לאמנות במוסקבה, המחלקה לאמנות של בצלאל ובעלת תואר שני מהמדרשה לאמנות, בית ברל. אמנית רב-תחומית: עוסקת בפיסול, ציור, איור ספרים והוראת אמנות. ספר שיריה הראשון, "דיו של שלג" (הליקון-אפיק 2015) זיכה אותה בפרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם.  

 

רות נצר

רצפה

מִתַּחַת לְרִצְפַּת הַבַּיִת
מְקַרְקְשִׁים
קוֹלוֹת סַכִּין וּמַזְלֵגוֹת
הֵם מִשְׁתַּתְּקִים כְּשֶׁאֲנִי מִתְקָרֶבֶת.
מִיהֵם אֲדוֹנֵי הַבַּיִת, אֲנִי שׁוֹאֶלֶת.
הֵם מְגַחֲכִים.

 

שירים

*
הַשִּׁיר מֵסֵב פָּנָיו
לְהִתְבּוֹנֵן בִּי

אוֹכֵל עַצְמוֹ
כְּמוֹ פְּרִי

*
וּלְהַשְׁאִיר
אֵין־שִׁירִים

חֹרִים
בַּדַּפִּים הַלְּבָנִים

 

רות נצר היא פסיכולוגית קלינית-יונגיאנית, מדריכה בכירה ומורה, חוקרת קולנוע וספרות. היא הוציאה לאור עשרה ספרי שירה, שבעה ספרי עיון וספר פרוזה אוטוביוגרפי. ספרה האחרון הוא 'מעגל החיים בקולנוע' (רסלינג).

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 6


     
     
      
     

 

"אי אפשר להתחבא כל הזמן" – פרק מתוך "שמש אחרונה" מאת ירון כהן

"כמה זמן הם אחריו? הם לא יכלו לזהות את פניו תוך כדי נסיעה כיוון שחבש קסדה מלאה. האם עקבו אחריו כשיצא מהמסעדה?"

צילום: אסתי מידן

"הם לא נראים כולם אותו דבר," אמר כשישב עם אסיה במסעדה. הוא שלף את הטלפון מהכיס."מי לא נראים אותו דבר?""האוהלים." הוא הניח את הטלפון על השולחן והראה לה תמונה שצילם במאהל של מחוסרי הדיור. חלפה בו מחשבה שיש לו צורך בלתי נשלט להקניט אותה. ממה זה נובע? סוף-סוף התחילו להתקרב, והוא היה אסיר תודה על כך. אז מה הוא רוצה ממנה? אבל הוא לא הצליח להפסיק. הוא החליק את אצבעו על צג הטלפון ועבר לתמונה הבאה: "זה אוהל שהוא ממש בית, עם חדר אורחים וחדר שינה. גרה בו מישהי בהיריון שאוטוטו עומדת ללדת." הוא הביט בה כשהעביר עוד תמונה, "כאן זה אוהל של זקן ש…. בעצם, מה זה חשוב. הוא משך את הטלפון והניח אותו לצידו. " אחרי שהטרקטורים של העירייה ישטחו אותם לא יהיה אפשר להבחין ביניהם…""די," אמרה בקול חלוש, והוא מיהר להניח את ידו על ידה. "מצטער," אמר וציפה שתמשוך את ידה, אבל היא הפכה אותה בתוך כף ידו. בלי משים החליקה עליה את הבוהן שלה הלוך ושוב והוא נדהם מעצמת הריגוש שטען בו המגע של כף ידה."אתה יודע שבסוף נמות ונשאיר את הכול אחרינו בדיוק כמו שהוא עכשיו. לא חשוב מה נעשה, העולם לא יהיה אפילו טיפה יותר טוב.""למה את חושבת ככה?""כי העולם נמצא במאבק הזה כבר אלפי שנים. זאת משיכת חבל נצחית בין השלטון והעם. אלה מצליחים למשוך קצת, ואלה מצליחים למשוך קצת בחזרה. כל הניצחונות וההפסדים הם של מטר לפה, מטר לשם.""אבל מי שיישבר יפסיד הכל, לא רק את המטר שעליו הוא נלחם.""אתה גורר אותי למקומות שאני משתדלת להימנע מהם.""אי-אפשר להתחבא כל הזמן.""לא," היא הנידה בראשה. "כנראה שזה בלתי-אפשרי כל הזמן." היא חייכה חיוך קלוש. "הנה, הצלחתי להשאיר את העולם מחוץ לחומה המכושפת שלי, ואז אתה הגעת."ידה היתה נתונה בשלו והוא חבק אותה בלחיצה קלה של כף ידו. "אני אשאיר את העולם בחוץ.""לא," היא הפתיעה אותו. "מה שהיה צריך לקרות קרה." היא הביטה לתוך עיניו והגיבה ללחיצת היד שלו בלחיצה כמעט בלתי-מורגשת."את מוצאת לעצמך דרך בתוך הבלגן של החיים האלה," היא השפילה את מבטה אל הבוהן שלה שנעה במעגלים על כף ידו. "את מתרחקת מהרעשים שלא עושים לך טוב. את מתכנסת בתוך החומה שלך, בונה לעצמך עולם קטן משלך, עם סדר יום משלך. מנהגים משלך. הטקסים הקטנים שלך. וזה מצליח לך. זה נמשך בלי הפרעה כל כך הרבה זמן עד שפתאום זה נראה לך לא-אמיתי, ואז את תוהה כמה זה עוד יכול להימשך, מתי מישהו יגלה שמעבר לחומה שאף אחד לא שם לב אליה יש עולם שהוציא את עצמו מהמשחק ושצריך להחזיר אותו לתלם. את מתחילה לחשוב שאולי הלכת רחוק מדי, שהבדידות שלך היא ארץ מלאה סכנות, שכבר הלכת בה מספיק כדי להבין עד כמה הארץ העצומה הזאת אינסופית, בולענית. פתאום את נתקפת חרדה. את יודעת שמשהו צריך לקרות מיד, או שהשפיות תסתלק ממך…"אסי ישב מולה קפוא ורק ידו לחצה בכוח את ידה. היא הרימה אליו את עיניה ושפתיה נמתחו בחיוך קטן."ואז הגעת…"״שלום, תראה מי פה!״הם הפנו את פניהם ביחד. אורית הוציאה את ראשה מחלון השירות וקראה אל בעלה בשמחה גלויה. עכשיו נופפה להם בידה.״עוף צהוב,״ אמר שלום בלי להרים את ראשו, עוצר את החיוך לפני שיעבור את המידה המותרת."עוף צהוב?" אסיה השעינה את סנטרה על השולחן והביטה בו מלמטה בחיוך מתגרה. "ככה הם קוראים לך, עוף צהוב?"אסי צחק. הוא הבחין במבטים שאורית הגניבה אל אסיה מחלון המטבח."למה הם קוראים לך עוף צהוב?"אורית באה אליהם ועל פניה החיוך הרחב שלה. "מצאת את הבוקה די דאמה שלך," אמרה.אסי צחק, ואסיה הביטה בהם בחיוך נבוך."מה היא אמרה?" שאלה אחרי שאורית הסתלקה עם ההזמנה.אסי העלה על פניו חיוך נכלולי. "זה ביני ובינה."היא בעטה לו ברגל. "מה היא אמרה.""אני אספר לך, אבל קודם תספרי לי למה קראו לך אסיה.""זה באמת כל כך מעניין אותך?""אני בן אדם סקרן, הכל מעניין אותי."היא נשענה לאחור ושילבה את ידיה על חזה. בעיניה היה מבט מתגרה. "אתה עוד לא סיפרת לי למה קראו לך אסף.""אסף זה סתם עוד שם," אמר. "כשהייתי ילד הייתי מביא הביתה חיות. כמעט שלא היה שבוע בלי איזו ציפור פצועה, או קיפוד, או חתול דרוס, ואבא שלי היה אומר לאמא שלי: אמרתי לך שצריך להיזהר עם שמות. רצית אסף, עכשיו הוא אוסף כל מה שיש ברחוב."אסיה צחקה. "היית מהילדים שאוספים חיות?""כן," אמר. "עכשיו את.""אני לא חושבת שיש סיבה מיוחדת לשם שלי. זה לא שם כל כך מיוחד.""מספיק מיוחד כדי שתהיה לו סיבה.""תגיד לי מה היא אמרה לך בערבית.""בוקה די דאמה? זה בספניולית.""מה זה?""קודם תספרי.""אין לי מושג," אמרה. "זאת האמת."אורית חזרה עם האוכל. "סוף-סוף נראה אותך אוכל כמו בן אדם," אמרה ופנתה לאורית. "תמיד הוא אוכל עם הראש בתוך המחשב."

כשסיימו לאכול ישבו שעונים לאחור על הכיסאות והביטו זה בזה. אסיה מתחה את זרועה על השולחן עד שאצבעותיה נגעו בשלו."אתה נראה גמור," אמרה."כן, אני עייף ונתפס לי הצוואר.""תלך מפה ישר לישון."הוא הינהן. "אני הולך ישר למיטה."בחוץ הם התעכבו רגע קצר ליד הסטיישן הלבנה שלה וקבעו לדבר בערב. הוא טפח על גג המכונית כשהחלה לנסוע והמשיך לעקוב אחריה עד שפנתה ונעלמה מעיניו. הטלפון בכיסו השמיע צליל של הודעה והוא הוציא אותו. אזולאי ביקש שיבוא למערכת.הוא היה עייף מהשינה העקומה בלילה, אבל ידע שלא יוכל להירדם עכשיו.תוך שהתיישב על הקטנוע הריץ בטלפון הנייד את המבזקים."תעלומה? לפני יומיים נמחקו דפי הפייסבוק של שלושה מחושפי השחיתות ברשות המיסים. עכשיו טוענות משפחותיהם שהשלושה נעלמו ושהמשטרה מונעת מהם מידע. דובר המשטרה מסרב להגיב."הוא התניע ויצא לאלנבי, משם פנה לקינג ג"ורג".

בתוך התנועה הצפופה בקינג ג"ורג" קלט פתאום שניידת המל"ד* המזדחלת לצידו מתאמצת להישאר צמודה אליו, והיתה לו תחושה שמישהו נועץ בו מבטים מתוכה. הוא התגבר על הפיתוי להפנות את ראשו ואילץ את עצמו להסתכל ישר לפנים. אבל כשהגיעו לרמזור והניידת נשארה צמודה אליו הוא חש שההתעלמות שלו מתחילה להיראות תמוהה, והפנה אליהם את פניו. בניידת ישבו שני שוטרים. לנהג היו פנים מוארכות, שיער שחור סמיך וקצר, ושפם שהשתפל מצידי שפתיו ונעצר בעצם הלסת. השוטר לידו היה בריא גוף עם פנים עגולות, תספורת קצוצה והתחלה של קרחת. גם לו היה שפם, אבל קטן וצהוב. השניים הביטו בו במופגן. כשאסי הסתכל עליהם הנהג אמר משהו והשוטר לידו הינהן. אסי החזיר את פניו והביט לפנים. כמה זמן הם אחריו? הם לא יכלו לזהות את פניו תוך כדי נסיעה כיוון שחבש קסדה מלאה. האם עקבו אחריו כשיצא מהמסעדה? כשהתחלף האור ברמזור פנה לשדרות בן ציון, וצפה בניידת שהמשיכה לנסוע ישר.

הוא העמיד את הקטנוע בחצר של בניין המערכת כששליח על קטנוע נעצר על המדרכה. השליח נופף לעברו במעטפה."יש פה מישהו, אסי לוי?""אני." אסי ניגש אליו.השליח הושיט לו את המעטפה והוא חתם על הטופס ושילם עבור המשלוח."אישי, לידי אסי לוי בלבד".בתוך המעטפה היה דף נייר ועליו הודעה כתובה בכתב יד."עשיתי טעות. אני נעלם מהרדאר לתקופה. אל תחפש אותי, זה מסוכן מדי לשנינו. דרור."

הוא נכנס לתא שלו במערכת ובדק במחשב את דף הפייסבוק של דרור דהאן, אבל לא מצא בו עדכונים חדשים. הוא זכר שדהאן סיפר שנעזר בעורך דין דוד נבו ומצא את מספר הטלפון שלו. בזמן שניסה להתקשר לנבו יצא אזולאי מחדרו ורמז לו שייכנס אליו."תשמע ותירגע לפני שאתה מתנפח," אמר כשאסי התיישב מולו. "זה לא התחום שלך, אבל אתה יכול לעשות את זה." הוא הושיט לו הזמנה על נייר כרומו צבעוני."מה זה.""יש תערוכה של אמנות עכשווית…""אתה צוחק עלי.""אני לא צוחק עליך. הבנק שנותן חסות לתערוכה הזאת מפרסם אצלנו, והוא מצפה לסיקור."״יש לך כתב לענייני אמנות.״"אין לי, עמיקם עזב.""אתה צוחק!" אסי היה המום.עמיקם היה דוגמה קיצונית להתמזגות מוחלטת של כתב עם התחום שלו ועם העיתון שבו עבד. הם לא היו ממש חברים, אבל בקיאותו ותשוקתו של עמיקם לתחום עיסוקו עוררו באסי אהדה כלפיו."הוא מוזר," אמר אזולאי. "הכנתי אותו לאפשרות שאולי ניאלץ לוותר על מדור האמנות, אבל אמרתי לו שזה לא סגור ושאני מתכוון לעשות הכול כדי שזה לא יקרה. הוא נראה כאילו הוא מקבל את זה בשלווה. כשהוא יצא מהחדר שלי הייתי בטוח שהוא הולך להכין את הכתבה, אבל הוא פשוט לקח את הדברים שלו מהתא והסתלק.""אני לא מאמין,״ אמר אסי. העייפות השתלטה עליו פתאום. פיו נפער בפיהוק וכאב חד דקר בצווארו התפוס. "זה מופרך לגמרי," אמר. "מה עם הדברים שאני עובד עליהם. דרור דהאן נעלם לי כבר כמה ימים." הוא הצביע לעבר התא שלו. "הרגע קיבלתי ממנו הודעה שהוא יורד למחתרת. משהו קורה…״״מה קורה?״״אני עוד לא יודע, אבל קורה משהו.״"אה, אתה עוד לא יודע."אסי הביט בו מופתע. משהו לא מסתדר כאן, חשב. אזולאי תמיד עט על משימות כאלה כמו נץ טורף. הוא לא היה רגיל לקבל ממנו תגובות מזלזלות."כן," התקומם, "משהו קורה. דהאן היה במשך תקופה ארוכה תחת מעקב.""סיפרת לי על זה," אמר אזולאי ביובש. "איפה ההודעה שקיבלת ממנו?"אסי הביא את המכתב מהתא שלו. אזולאי נטל מידו את הנייר והקריא בקול:"… נעלם מהרדאר… אל תחפש אותי… מסוכן לשנינו."הוא החזיר את הנייר לאסי."פשוט תעשה מה שהוא מבקש ממך. הוא מפחד שתסכן אותו, תן לו קצת זמן. בינתיים תעשה לי את הכתבה על התערוכה.""אני לא מבין באמנות ואין לי מושג באמנות עכשווית."אזולאי הסיר את מבטו מאסי ושיקע את עצמו במסך המחשב.אסי נע על כיסאו באי נוחות."אזולאי, מה קורה.""מה קורה?""עובר עליך משהו. אני מרגיש כאילו יש עלי רסן…""שום רסן," חתך אותו אזולאי. "אמרתי לך, תן לו קצת זמן. הוא בעצמו מבקש ממך את זה.""הוא יכול לטעות," אסי היה נרגז. "רודפים אותו, הוא מותש, הוא חושב ופועל תחת לחץ. חוץ מזה, הזזת אותי מזה לפני שראית את ההודעה מדהאן. זה לא קשור אליו."אזולאי נשא אליו מבט מופתע. "הזזתי אותך? לא הזזתי אותך משום דבר. הכנסתי לך עז קטנה באמצע, אבל לא הזזתי אותך."אסי לא הסיר ממנו את מבטו."בחייך אסי, יש לי פה עבודה מעל הראש."אסי קם וניגש לדלת, אבל לפני שיצא מהמשרד נעצר והסתובב."מתחיל הבלגן שחיכינו לו, מה קשור עכשיו אמנות עכשווית?"פניו של אזולאי נותרו חתומות. הוא נראה עייף כשדיבר אל מסך המחשב בקול השקט, הקר שלו, "פשוט לך ותביא לי כתבה על התערוכה."

* המשרד להגנת הדמוקרטיה

 

מתוך ספר הביכורים של ירון כהן, ""שמש אחרונה"", הוצאת כרמל, סדרת "מקומי".

 

תוכן עניינים – גיליון מס" 6