האם להקדיש ספר לאבא ששונא ספרים? סיפור חדש של דורית קלנר

"ופתאום זה יוצא לי, לא נשמרתי, נפלט, "הוא בכלל שנא ספרים, אבא"" - סיפור חדש של דורית קלנר - "ספרים"

צילום: אסתי מידן

"זה היה יפה," אומרת אחותי, "אם היית מקדישה את הספר החדש לאבא. תכף מתקרב יום השנה."

תחת עיניה המצפות של אמא שלנו, שרוכנת קדימה בכורסת העור הכבדה ושולחת יד אל האוזן, מגששת אחר מכשיר השמיעה, אני נרתעת, מתכווצת ומתקשחת, עושה לעצמי רשימה – הלכלוך אצל אחותי במטבח, בגדים שהיא קונה בלי חשבון, הבעל שלה הלא יוצלח – הדברים שאגיד עליה לאמא אחר-כך, ותוקפת,

"לא. מה פתאום!" ופתאום זה יוצא לי, לא נשמרתי, נפלט, "הוא בכלל שנא ספרים, אבא."

"איך את יכולה להגיד את זה! עם כל ארונות הספרים שהשאיר אחריו שם למעלה!" שתיהן מזדעקות, קשה לי להבחין מי אמרה מה.

ובאמת, כשאני חושבת על הכונניות המעלות אבק, הגדושות בכרכים, בסדרות אינסופיות, ממלאות את החדרים בקומה השנייה, אני נבהלת לרגע, ובכל זאת נאחזת ומתעקשת, "מה שיש שם זה בכלל לא ספרים. אנציקלופדיות, כן. היסטוריה של ארץ ישראל, ניתוחי מלחמות, אטלסים, מפות, אלבומי ניצחון, זכרונות מנהיגים, חיי אישים. לקסיקון ארצות המקרא, מדריכי ידיעת הארץ. עזריה אלון, יוספוס פלביוס." אני יכולה להמשיך, זה בכלל לא קשה לי – כמו תמיד הם עדיין סדורים לפניי, ניצבים חמוּרים וזקופים.

כי ממש כמו מר תומס גרדגריינד, כל מה שביקש אבי היו עובדות. העובדות לבדן היו לו צורך החיים, וכמוהו לא הניח את ידו מהן, מן העובדות, שקד והגה בהן, משנן ומעיין וחוזר וקורא בכל הכרכים הרבים האלה, שרכש או ביקש וקיבל מתנה לחגים ולימי ההולדת ונאספו בחדרים למעלה וסודרו ומוינו מגדול עד קטן, ממוקדם למאוחר ולהפך. רכון על שולחן הטיק האדמדם בסלון –  שהסיר ממנו לעת ערב את האגרטל הפרחוני ואת המפה הרקומה, קיפל בדיוק לפי הקפלים והניח בזהירות על המזנון – היה מסמן בחריצות ומותח קוים בחריקת עט כחול ורושם באדום הערות מסכמות בשוליים, מה שמתח לי את קצות העצבים ולא יכולתי לסבול, שנראה לי מעשה השחתה ונורא.

"למה אתה כותב בספרים? בשביל מה?! אתה סתם מקלקל אותם!"

אבל אבא לא שם לב והוא מכונס ומרוכז בשלו, מסנן ומזקק ומתמצת, חורט בנייר ולתוך הזיכרון, בטוח בדרכו, בצדקתו, אדיש למחאותיי. בילדותי התעלם מהן וממני, אחר כך – כמה נוח – גם הוא התחרש ובכל זאת הכחיש, סרב לכל מכשירי השמיעה.

והלהט שבו אהב את העובדות, שהיה מספר ומשנן אותן לנו, לאחותי ולי, בכל ערב לפני השינה, מביא מובאות, מצטט פסוקים, קושר לטענות היסטוריונים ומחבר לדברי חכמים, מונה יישובים, מקומות ושמות, ארצות, נהרות והרים, שולף מספרים. באותה הדבקות שנא אבי את הספרות, את הסיפורת, חשב שהן סיפורי מעשיות בטלות והיה קורא להן "רומנים", מטיל בבוז את המילה, בלעג משונן, שואל, "מה את קוראת שם?", כך שכבר מוקדם מאד ידעתי שכדאי, בהישמע הצעדים, להחביא ולטמון את הספר שבידי ולהעמיד פנים, לעשות משהו מעשי ומועיל, למשל שיעורים. ואם איחרתי את המועד ונתפסתי בקלקלתי  – אזי צריך למהר ולהסיט את תשומת הלב, הכי טוב לבקש עזרה או איזה הסברים. כי אבא, ממש כמו הנסיך הזקן בולקונסקי, הרגיש חובה ואולי גם אהב ללמד ובה בשעה היה מורה יבשושי, עקשן וקפדן, תובעני ותוקפני וקצר רוח, מה שאמלל מאד את אחותי, אני נזכרת עכשיו, אטם ועורר חרדה ושיתוק – בה ובנסיכה מריה.

"כן, הוא לא אהב. רומנים," אומרת אמא פתאום, נותנת תוקף לזיכרונות שאני כבר מתחילה לפקפק בהם – אולי שאלתי אותם מתוך הספרים או בדיתי בשביל הכתיבה, "לא קרא, בכלל. ופעם אפילו קרע, את זוכרת?" היא פונה אליי, חולקת איזה שביב של הסכמה, ניצוץ של מרד, "השתגע לגמרי. את תמיד ידעת איך להרגיז אותו, את האבא שלך."

לא נעים לי, הזיכרון הזה, אבל הרי אפשר לסמוך על אמא שתשלה ותבחר, בדיוק, את מה שמציק, שתדע להכאיב, כרגיל, ממצה עד הסוף וזוכרת כל פרט. בגילה. אותי זה בכלל לא מפתיע, מה שתכף יגיע. ובאמת היא ממשיכה ומספרת עכשיו – לאחותי, שמהנהנת בהסכמה, שלא מפסידה אף מילה ונהנית מכל רגע, ולי, שקמה לפנות את ספלי הקפה, את צלוחיות העוגה, מפנה את הגב,

"זה הכול בגלל הבחור הזה שהיה, החבר שלך. בת חמש עשרה ומסתובבת עם חייל, מי שמע דבר כזה? לא היה נהוג. לא אז. וחזרת מאוחר, החולצה מקומטת, בעקבים, עם המיני הזה שלך. ואיך שפתחת את הפה, איך התחצפת…"

"תעזבי, אמא," אני קוראת מהמטבח, "הרבה זמן עבר מאז," אבל כבר אי אפשר לעצור אותה, "אבא חשב שכל ההתנהגות הזו שלך, שכל הרעיונות האלה באו לך מהספרים. הספרים האלה של הפמיניסטיות שקראת כל הזמן. והיה גם "כל מה שרצית לדעת על המין" – בעצמי ראיתי אותו דחוף מאחור במדף שלך. והספר של הסופר האמריקאי ההוא, כולם אמרו שהוא מלא גסויות, איך קראו לו… "

בפתח הכיור מסתחררים פירורי העוגה הדביקים, שאריות סבון הכלים, ולרגע מתערבבות לי האימהות, זו שלי בסלון וההיא של פורטנוי. בשצף הקצף של זרם המים אני מנסה להטביע, להעלים את הקול,

"…והוא גם האשים אותי, אבא, שהייתי צריכה להשגיח עלייך, לבדוק, בגילך מושפעים בקלות מכל הזבל הזה, מהרומנים. והתעצבן כל כך, נעשה אדום וצעק ובטח רצה להרביץ, אבל לא, לא יכול, אז התנפל, במקום, על הספרים, וקרע אותם, אחד אחד, תלש את הדפים וזרק מהמרפסת, למטה, אל המדרכה."

אני עומדת בפתח, מתבוננת. הכול קופא לפניי – החדר, התמונות על הקירות, הווילונות הצהבהבים, המנורה. אמא הולכת ומצטמצמת, שוקעת בכורסה. שטיח הצמר האדום, המפית הרקומה, כמעט נשמטת, התעקמה. הכורסה השנייה, התאומה, הזהה, שעומדת ריקה. ואני חוזרת ומתיישבת, מזיזה כרית, מחזירה למקום, מותחת ומיישרת בקפידה את המפית הרקומה.

אמא משתעלת, לוגמת קצת מים, "אחר כך, כשהלך לישון, ירדתי ואספתי לך אותם, שתדביקי בחזרה."

"בחיי", אחותי אומרת, "איפה אני הייתי? לא שמעתי את הסיפור הזה אף פעם. ואת, מה, נתת לו? לא מתאים לך."

"מה כבר יכולתי לעשות?", אני כועסת עכשיו, "עמדתי שם וצרחתי עליו. אתה בדיוק כמו הגרמנים, אמרתי לו, הם שרפו ספרים ואתה קורע! הלוואי שתמות כמו היטלר!"

שלושתנו יושבות ושותקות. השעון הגדול מתקתק בינינו. אחותי, על הספה, כבר מתופפת באצבעות בחוסר סבלנות, צריכה סיגריה. אמא מושיטה יד, מנתקת את מכשיר השמיעה.

"לא, לא צריך, הקדשה," היא אומרת. "נעלה לקבר, כמו בכל שנה."

 

ספרה של דורית קלנר "עמקפלסט" (2015), היה מועמד לפרס ספיר וזכה בפרס משרד החינוך לספרי ביכורים. ספרה החדש, "עונות מעבר", יצא לאור בקרוב בהוצאת "ידיעות ספרים".

 

תוכן עניינים – גיליון מס" 6

                       

"אַל תַּאֲמִין לַגּוּף הַזֶּה" – על מיניות נשית, דיכוי ושירה מאת נטע עמית

הרהורים על השיר "סוד" מאת שירה סתיו בביצוע רות דולורס וייס

צילום: אסתי מידן

סוד / שירה סתיו

אַל תַּאֲמִין לַגּוּףהוּא יִשְׁתֹּקכְּשֶׁיִּרְצֶה לְדַבֵּרוְגַם כְּשֶׁתִּגַּעבָּאֲזוֹרִים הָרְגִישִׁים בְּיוֹתֵרלֹא יְמַלְמֵל דָּבָרכְּשֶׁתַּחְלִיק אֶצְבְּעוֹתֶיךָמִסָּבִיב לַטַּבּוּרלֹא יִרְעַדהַשְׂעָרוֹת לֹא יִסְמְרוּהָעֵינַיִםלֹא יֵעָצְמוּאֲנָחָה לֹא תִּמָּלֵטמִפִּיושֶׁל הַגּוּף הַזֶּהאַל תַּאֲמִין לוֹחֻמּוֹ אֵינוֹ עוֹלֶהקֶצֶב הַלֵּביַצִּיב,סָדִיר,לֹא חָטוּף.אַל תַּאֲמִין לַגּוּף

 

את השיר "סוד" של שירה סתיו (שמופיע בספרה "לשון אטית") הכרתי לראשונה דרך גרסתו המולחנת, בביצועה של רות דולורס וייס. השיר מופיע באלבומה השני של רות דולורס וייס – "בשפת בני האדם", אלבום יפהפה כשלעצמו, שעוסק, בין היתר, בנושאים כמו אימהות, זוגיות ונשיות – ובשיר הספציפי הזה, גם במיניות נשית. את השיר הזה אמנם לא כתבה וייס עצמה, אך האופן שבו היא מלחינה ומבצעת אותו – ברגישות ומתוך כבוד עמוק למילים – הופך אותו לשיר "שלה" לא פחות מהשירים האחרים באלבום. המילים של סתיו, המלוות בלחן ובביצוע הטוטאלי של וייס, מצליחות לצמרר ולחדור אל מתחת לעור.

לאחרונה יצא לאור הספר "ערות", בעריכתה של תמר מור סלע, ועורר הדים רבים, ובצדק; במידה רבה, עדיין קיים קשר שתיקה מסוים סביב הנושא של מיניות נשית. ברשימה זאת אבקש להציג קריאה בשירה של שירה סתיו "סוד", שקדם בכמה שנים לספר המצליח ושאפשר לראות בו אחד ממבשריו. כמו החוויות המיניות האישיות שכתבו נשים שונות בספר "ערות", גם שירה של סתיו מנסה בדרכו הלירית לתמלל את החוויה המינית של האישה, אם כי כאן הנמען הוא גלוי וברור – מדובר בגבר ספציפי.

המסר החד נגלה כבר במילות הפתיחה: "אל תאמין לגוף / הוא ישתוק / כשירצה לדבר".  השיר נפתח בחוויה של דיכוי; דיכוי של העוררות המינית, של העונג, ושל המיניות הנשית עצמה. יתכן שגם יש פה השתקה של חוויה שקדמה למגע המיני הזה – אולי של חוויה טראומטית כתוצאה מפגיעה מינית.

את השיר כולו מלווה חוויה של דיסוציאציה, של פיצול; דיסוציאציה (בעברית: ניתוק) מתארת מצב שבו קיים ריחוק או נתק ממשי, בין רגשות, זכרונות ומחשבות. לעתים במצבים טראומתיים – כמו אונס, למשל – בהן האישה אינה יכולה להילחם או לברוח – דיסוציאציה מהווה מנגנון הגנה, שמאפשר לה להגן על הנפש ולמנוע את האינטגרציה של החוויה הטראומטית אל תוך המודעות. מחקרים מצאו כי ככל שעוצמת הטראומה גבוהה יותר, מופיעות יותר תופעות של דיסוציאציה, והדבר שכיח יותר בקרב אלו שהיו קורבנות לניצול מיני בילדות המוקדמת. דיסוציאציה נמצאה קשורה גם לשכיחות גבוהה יותר של הפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD) המופיעה בהמשך. בזמן הטראומה, הכושר לדיסוציאציה הוא לפעמים עניין של הישרדות; אין לנפש דרך אחרת לשרוד אלא לנתק עצמה מהגוף. אבל בקריאה בשיר הנוכחי, מתוארת חוויה מינית שאינה אמורה להיות טראומטית, אלא יחסי מין בהסכמה – או יותר נכון, מתוך רצון הדדי. יחד עם זאת, אצל האישה, האזור שאמור להיות "מופעל" ולחוות עוררות מינית, הוא אותו אזור שבו נחוותה הטראומה; ויחסי מין – גם אם מתוך רצון – עלולים להוות טריגר לפגיעה. ואז, באופן אוטומטי ובלתי מודע או נשלט, יופעל מחדש המנגנון הדיסוציאטיבי, שנועד להגן על הנפש ולאפשר לה לשרוד את הטראומה: הגוף קופא ומתנתק. המגנון ההישרדותי שמופעל אוטומטית במצבי לחץ – Fight, Flight or Freeze  – שאולי הציל את חייה של הדוברת בשיר כשהיא קפאה במקומה וניתקה את עצמה מהטראומה הגופנית, אינו מצליח להבחין בין מצב חירום "אמיתי" ל"כמו-מדומיין"; עבורו; כל מגע מיני או חדירה הם טריגר להפעלת המנגנון ההישרדותי של הדיסוציאציה. כך, כשהדוברת רוצה לקיים מערכת יחסים אוהבת ומיטיבה, המנגנון הזה כבר לא מהווה מנגנון הגנה, אלא מחבל ביכולת שלה לקיים יחסי מין בריאים. הגוף שלה, "הגוף השקרן הזה", לא מוכן לשתף פעולה; השדיים לא מתקשחים, התחתונים לא נרטבים. הגוף הזה בוגד בה; בוגד ברצון שלה, ולא נענה לו. ואולי גם כשקפאה בזמן הטראומה, היא הרגישה שהוא בוגד בה. כאילו שאם רק לא היתה קופאת, היתה יכולה למנוע את זה, למרות שהיא לא באמת היתה יכולה. אז הגוף שיקר לה, וכך גם עכשיו. אי אפשר להאמין לו יותר.

 אֵינְךָ מַצְלִיף בּוֹאִלּוּ הָיִיתָ מַצְלִיףהָיִיתָ רוֹאֶהשֶׁהַבָּשָׂר אֵינוֹ מַסְמִיקהָעוֹר אֵינוֹ רוֹטֵטהַשְּׁרִירִים אֵינָם סוֹפְגִיםלֹא נֶעֱלָבִיםהַשָּׁדַיִםלֹא מִתְקַשְּׁחִיםהַפְּטָמוֹת רַכּוֹת, רַכּוֹתהַפְּטָמוֹת מְשֻׁעֲמָמוֹתהַתַּחְתּוֹנִיםלֹא נִרְטָבִיםאַל תַּאֲמִיןלַגּוּף הַזֶּהלַגּוּף הָאִלֵּם הַזֶּהלַגּוּף הַכּוֹאֵב הַזֶּהלַגּוּף הָרָעֵב הַזֶּהלַגּוּף הַלּוֹהֵט הַזֶּהלַגּוּף הַשַּׁקְרָןהַזֶּה

דיכוי המיניות; הגוף, באופן בלתי מודע ובלתי רצוני, מדכא את התגובה הטבעית שלו לגירוי מיני. הוא נשאר קפוא, שותק; הוא לא מתעורר. יש סיבות נוספות מלבד טראומה שעשויות להביא למצב הזה: למשל דיכוי חיצוני של מיניות באמצעות חינוך שמלמד את הילדה כבר מגיל צעיר שהגוף והמיניות שלה הם טמאים ואסורים. שעליה להתבייש במיניותה, להצניע ולדכא אותה, ושלאישה אסור לחוות עונג. ניתן למצוא דוגמאות כאלה בחינוך הדתי, אבל לא רק. בחברה הפטריאכלית, התפיסה של המיניות הנשית היא עדיין בגדר טאבו; לא בכדי הספר "ערות" מעורר כאלה הדים: בתוך חודש בלבד נמכרו יותר מ-10,000 עותקים מהספר, ובמשך שבועות רבים הוא כיכב בראש רשימת רבי המכר בקטגוריית ספרי העיון. נכון למרץ 2017 הודפסה מהדורה שביעית של הספר, כחודשיים בלבד לאחר צאתו לאור. ככל הנראה, ענה הספר על צורך מסוים בקרב נשים שלא קיבל מענה עד כה: לקרוא נשים שכותבות על המיניות שלהן, ולדבר על המיניות הנשית באופן פתוח וגלוי. שם שירה של סתיו – "סוד" – עשוי להתייחס לסוד שקשור בפגיעה מינית, אונס או אפילו גילוי עריות – נושאים שמתקיים סביבם קשר של שתיקה, אשמה ובושה; אבל הוא גם עשוי להתייחס למיניות הנשית לכשעצמה – שגם היא, במידה רבה, עדיין מושתקת, עדיין בגדר סוד. המילה "אורגזמה" (ואולי זה הסוד?) לא מופיעה בשיר. הגוף השקרן לא מצליח להגיע אליה, והגבר – הנמען בשיר (שקולו לא נשמע, ואולי גם לא חשוב שיישמע, אלא רק שיקשיב) – עדיין לא מצליח "לפתור את הסוד עבורה".

ואולי הדוברת בשיר היא בעצם זאת שצריכה לפתור אותו, ולא הגבר; היא זאת שצריכה, איכשהו, להתגבר על הדיסוציאציה, על הניתוק מהחוויה ועל הפיצול בין הגוף לנפש; להתמודד עם הטראומה, או לחילופין עם הדיכוי החברתי שהופעל עליה ועל המיניות שלה. להקשיב לגוף. להאמין לו. ללמוד לאהוב אותו, לקבל אותו, ולאהוב את עצמה. להחזיר לעצמה את השליטה על הגוף שלה, על החוויה המינית שלה – ולא באמצעות הרעבה, שנאה עצמית או כל דיכוי אחר שהיא תפעיל עליו. להפך; עליה להשתחרר מכל אלו. ואחרי שהדוברת מסיימת לתאר את כל מה שהגוף הזה הוא לא – כל מה שהוא לא עושה, לא מרגיש – כל כך הרבה סיבות לשנוא אותו, לא להאמין לו, להתייאש ממנו – בבית האחרון היא פתאום אומרת מה הוא כן: "לגוף האילם הזה / לגוף הכואב הזה / לגוף הרעב הזה / לגוף הלוהט הזה". פתאום הוא עוד דברים מלבד שקרן; מלבד קפוא, אדיש, ולא מתפקד מינית; בסוף השיר, בכמה מילים, היא מגלה פתאום חמלה כלפי הגוף הזה: הוא רעב, הוא כואב, הוא אפילו לוהט (הנה, הוא מתעורר; יש בו את הרצון, ואת היכולת, להתעורר) – הוא כל כך רוצה את זה. בעצם, היא כל כך רוצה; היא רוצה לאהוב, את עצמה ואת גופה, ואאולי גם את הגבר שאיתה. היא רוצה לשבור את השתיקה של הגוף האילם, לשכך את כאבו ולהרגיע את הרעב שבו. להניח לו להתלהט ולהרגיש. הקיפאון, הדיסוציאציה, הפיצול, הניתוק – ההגנות הללו, שהיוו הצלה בשלב מסוים – כבר לא אדפטיביות יותר, כי הן לא מאפשרות לו (לה, בעצם) את כל אלו.

"גופי היה חכם ממני", כתבה יונה וולך בשירה המפורסם, "הוא אמר די / כשאני אמרתי עוד / גופי / גופי הפסיק / כשאני עוד המשכתי". כך גם ב"סוד" לגוף יש רצונות משלו; ואולי הוא בכל זאת חכם – אולי הוא עדיין לא מוכן להסיר את כל ההגנות לפני שיהיה בטוח שיצא מכלל סכנה. בבית האחרון של השיר, גם אם הדוברת עדיין מדברת בגוף שלישי, עליו, על "הגוף הזה", וגם אם הוא עדיין שקרן – היא כבר פחות מנותקת ממנו. בדומה ליונה וולך, אולי הדוברת בשיר של סתיו אפילו מנסה להבין אותו; היא מגלה חמלה כלפיו, וחשוב מכך – כלפי עצמה. וכך, היא סוללת לעצמה את הדרך להחלמה, ומשם גם לעונג, להנאה ולמימוש של המיניות הנשית שלה.

 

נטע עמית, ילידת 1986. חיה בתל אביב. פסיכולוגית תעסוקתית. כתבת מוזיקה באתר "טנא-ג"י" ועורכת בעמוד הפמיניסטי "פוליטיקלי קוראת".

 

תוכן עניינים – גיליון מס" 6

                       

אל עצמי: היום שבו ציון חדר ללבבות

חזרנו אל היום שבו גלילה רון-פדר חשפה בפנינו גיבור מסוג אחר.

"הֵצַצְתִּי!" אָמַרְתִּי בְּשֶׁקֶט. כְּבָר הִתְרַגַּלְתִּי שֶׁעַל דְּבָרִים כָּאֵלֶּה לֹא מַרְבִּיצִים כָּאן, בַּבַּיִת הַזֶּה, אֶלָּא רַק מְשׂוֹחֲחִים וּמַסְבִּירִים.

"הֵצַצְתִּי בַּיּוֹמָן שֶׁלּוֹ לִרְאוֹת מַה כּוֹתְבִים, מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ מַה כּוֹתְבִים בְּיוֹמָנִים וְ…"

"הוּא קָרָא בַּיּוֹמָן הַפְּרָטִי שֶׁלִּי!!!" זָעַק נִיר."

(מתוך "פרק א" – יום רביעי, תחילת החופש הגדול")

 

"אל עצמי: סיפורו של נער מאומץ" מאת גלילה רון פדר נפתח במעשה פסול; ילד האומנה ציון כהן שמאמצים לביתם בני משפחת שרוני מציץ ביומן של ניר שרוני ומגלה שם משהו שמסעיר אותו. היות שציון הסכים לנהל סוף סוף יומן אישי, כותב ניר בסופו של יום מתסכל, זכה למנת גלידה. ניר עצמו – שכותב עכשיו את המחברת השלישית שלו – לא קיבל.

הכעס המוצדק שלו הביא אותו לקלל את ציון ביומן ולהכריז שכל העבודה שהשקיעה אימא בציון במשך שמונת החודשים האחרונים לא עזרה במאום, כי "הוא נשאר פרא אדם…"

כרזת הסרט "אל עצמי" שיצא לאקרנים בשנת 1988

 

 

ציון כהן, סיפורו של נער מאומץ

סיפורו של אותו נער מאומץ התפרסם לראשונה בחוברת 35 של עיתון הילדים "הארץ שלנו" בתאריך ה-20 במאי 1974 והופיע בהמשכים לאורך השבועות הבאים.

 

שנתיים לאחר מכן איגדה גלילה רון פדר את כל 15 הסיפורים לכרך אחד  תחת אותו השם שניתן לסדרה במקור, "אל עצמי: סיפורו של ילד עזוב". לעיצוב העטיפה והאיורים אחראי אריאל ווגרה, והספר מוקדש לזכרו העורך של רון פדר ב"הארץ שלנו", יעקב אשמן "שכה אהב את ציון".

 

"אל עצמי" אמנם לא היה הספר הראשון שכתבה גלילה רון פדר, אך הוא נחשב לספר שקנה את שמה כאחת מהאהובות שבסופרות הילדים והנוער בארץ. בניגוד לספרה הראשון המספר על הרפתקאותיהם של ילדים עבריים בתקופת המנדט, הפעם מיקמה הסופרת (שנולדה אחרי הקמת המדינה) את ספרה בסביבה מוכרת יותר.

כתבה המהללת את פועלה הספרותי של גלילה רון-פדר, הכתבה התפרסמה בעיתון מעריב בתאריך ה-22 בדצמבר 1980. לחצו על התמונה לכתבה המלאה

 

בגיל 24 והיא סטודנטית העובדת באגודה לקידום החינוך, פגשה גלילה מספר ילדים ממשפחות מצוקה. המפגש והעבודה עם אותם ילדים קשיי יום שכנעה את הסופרת הצעירה כי יש ביכולתה לתרום יותר לרווחתם. היא פנתה לרשויות והציעה את עצמה בתור אם אומנת.

במשך שבע שנים (משנת 1972 ועד 1979) שימשה הסופרת בתור אם אומנת ל-10 ילדים ממשפחות הרוסות. הרקע המשפחתי של הילדים, כמו גם הגילאים שלהם, היה מגוון. כך או כך, כולם חוו דרגות שונות של אלימות משפחתית והזנחה.

  מלבד החום והיציבות שהעניקו גלילה ובעלה הראשון אבי פדר, הנחילו הזוג הצעיר לילדים שגדלו בצל קורתם אהבה עמוקה לספרים וקריאה. החוויה יוצאת הדופן הזו מצאה את דרכה אל הכתיבה של רון-פדר והיא החלה לחבר סיפורים על ציון, ילד מאומץ שאביו נמצא בבית הסוהר ואמו מתגוררת עם גבר אחר ואינה מעוניינת לגדל את ציון ואחיו. כמו הילדים שגידלה גלילה רון פדר, גם ציון מגלה בעזרת גברת שרוני את החשיבות של הקריאה, ובעיקר – את הכתיבה ביומן. כבר בפרק השלישי של הספר מגלה ציון ש"אפילו ניר אינו שקוע כמוני בכתיבה, אפילו ניר!". הגילוי הזה מעודד אותו להתעורר באמצע הלילה כדי להמשיך ולכתוב את הסיפור על איך הגיע למשפחת שרוני, וכמה – למרות כל הקשיים והצרות – כלל לא רע לו שם.

אחד מהנערים האחרונים שהגיעו אל ביתה של גלילה רון פדר היה מיכה ביטון, מי שלימים יהפוך למוזיקאי וסולן להקת טאנארא. כבר ממבט ראשון ידעה הסופרת כי ציון כהן – הדמות הראשית בספר שכבר הספיקה לסיים – הוא הוא מיכה. הילד הביישן והשובב שהכירה נראה, התנהג וחשב בדיוק כמו שהעלתה אותו גלילה רון-פדר בדמיונה. וכמו ציון, גם הוא הצליח למצוא את דרכו בעזרתה.

"לאט לאט הפכתי להיות ציון והוא הפך להיות מיכה", סיפר מיכה ביטון שנים רבות לאחר פרסום הספר.

 

רוצים לגלות את כל הסיפורים שמאחורי השירים האהובים?
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו "הסיפור מאחורי":

 

כתבות נוספות בפרויקט "כך התחלנו":

השיר הראשון שחיברה נעמי שמר בת ה-8

הצצה נדירה אל העולם הפנטסטי של לאה גולברג

"זַמְּרִי, סַפֵּרִי, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה": קורות השיר הראשון שכתב חיים נחמן ביאליק

כיצד נולד קופיקו, הדמות השובבה ביותר בספרות העברית?

השיר שגרם לקרע בין זלדה ליונה וולך

ממיטת בית החולים: סיפורה הראשון של אסתר שטרייט-וורצל בת ה-12

"הַיּוֹם הָלַךְ וְהֶחְשִׁיךְ": השיר הראשון שחיברה רחל המשוררת בעברית

ירון לונדון הופך לירון זהבי: סיפורה של חסמבה

כך נולד ספרו הראשון של נחום גוטמן – באפריקה!

 


`;