"הם לא נראים כולם אותו דבר," אמר כשישב עם אסיה במסעדה. הוא שלף את הטלפון מהכיס."מי לא נראים אותו דבר?""האוהלים." הוא הניח את הטלפון על השולחן והראה לה תמונה שצילם במאהל של מחוסרי הדיור. חלפה בו מחשבה שיש לו צורך בלתי נשלט להקניט אותה. ממה זה נובע? סוף-סוף התחילו להתקרב, והוא היה אסיר תודה על כך. אז מה הוא רוצה ממנה? אבל הוא לא הצליח להפסיק. הוא החליק את אצבעו על צג הטלפון ועבר לתמונה הבאה: "זה אוהל שהוא ממש בית, עם חדר אורחים וחדר שינה. גרה בו מישהי בהיריון שאוטוטו עומדת ללדת." הוא הביט בה כשהעביר עוד תמונה, "כאן זה אוהל של זקן ש…. בעצם, מה זה חשוב. הוא משך את הטלפון והניח אותו לצידו. " אחרי שהטרקטורים של העירייה ישטחו אותם לא יהיה אפשר להבחין ביניהם…""די," אמרה בקול חלוש, והוא מיהר להניח את ידו על ידה. "מצטער," אמר וציפה שתמשוך את ידה, אבל היא הפכה אותה בתוך כף ידו. בלי משים החליקה עליה את הבוהן שלה הלוך ושוב והוא נדהם מעצמת הריגוש שטען בו המגע של כף ידה."אתה יודע שבסוף נמות ונשאיר את הכול אחרינו בדיוק כמו שהוא עכשיו. לא חשוב מה נעשה, העולם לא יהיה אפילו טיפה יותר טוב.""למה את חושבת ככה?""כי העולם נמצא במאבק הזה כבר אלפי שנים. זאת משיכת חבל נצחית בין השלטון והעם. אלה מצליחים למשוך קצת, ואלה מצליחים למשוך קצת בחזרה. כל הניצחונות וההפסדים הם של מטר לפה, מטר לשם.""אבל מי שיישבר יפסיד הכל, לא רק את המטר שעליו הוא נלחם.""אתה גורר אותי למקומות שאני משתדלת להימנע מהם.""אי-אפשר להתחבא כל הזמן.""לא," היא הנידה בראשה. "כנראה שזה בלתי-אפשרי כל הזמן." היא חייכה חיוך קלוש. "הנה, הצלחתי להשאיר את העולם מחוץ לחומה המכושפת שלי, ואז אתה הגעת."ידה היתה נתונה בשלו והוא חבק אותה בלחיצה קלה של כף ידו. "אני אשאיר את העולם בחוץ.""לא," היא הפתיעה אותו. "מה שהיה צריך לקרות קרה." היא הביטה לתוך עיניו והגיבה ללחיצת היד שלו בלחיצה כמעט בלתי-מורגשת."את מוצאת לעצמך דרך בתוך הבלגן של החיים האלה," היא השפילה את מבטה אל הבוהן שלה שנעה במעגלים על כף ידו. "את מתרחקת מהרעשים שלא עושים לך טוב. את מתכנסת בתוך החומה שלך, בונה לעצמך עולם קטן משלך, עם סדר יום משלך. מנהגים משלך. הטקסים הקטנים שלך. וזה מצליח לך. זה נמשך בלי הפרעה כל כך הרבה זמן עד שפתאום זה נראה לך לא-אמיתי, ואז את תוהה כמה זה עוד יכול להימשך, מתי מישהו יגלה שמעבר לחומה שאף אחד לא שם לב אליה יש עולם שהוציא את עצמו מהמשחק ושצריך להחזיר אותו לתלם. את מתחילה לחשוב שאולי הלכת רחוק מדי, שהבדידות שלך היא ארץ מלאה סכנות, שכבר הלכת בה מספיק כדי להבין עד כמה הארץ העצומה הזאת אינסופית, בולענית. פתאום את נתקפת חרדה. את יודעת שמשהו צריך לקרות מיד, או שהשפיות תסתלק ממך…"אסי ישב מולה קפוא ורק ידו לחצה בכוח את ידה. היא הרימה אליו את עיניה ושפתיה נמתחו בחיוך קטן."ואז הגעת…"״שלום, תראה מי פה!״הם הפנו את פניהם ביחד. אורית הוציאה את ראשה מחלון השירות וקראה אל בעלה בשמחה גלויה. עכשיו נופפה להם בידה.״עוף צהוב,״ אמר שלום בלי להרים את ראשו, עוצר את החיוך לפני שיעבור את המידה המותרת."עוף צהוב?" אסיה השעינה את סנטרה על השולחן והביטה בו מלמטה בחיוך מתגרה. "ככה הם קוראים לך, עוף צהוב?"אסי צחק. הוא הבחין במבטים שאורית הגניבה אל אסיה מחלון המטבח."למה הם קוראים לך עוף צהוב?"אורית באה אליהם ועל פניה החיוך הרחב שלה. "מצאת את הבוקה די דאמה שלך," אמרה.אסי צחק, ואסיה הביטה בהם בחיוך נבוך."מה היא אמרה?" שאלה אחרי שאורית הסתלקה עם ההזמנה.אסי העלה על פניו חיוך נכלולי. "זה ביני ובינה."היא בעטה לו ברגל. "מה היא אמרה.""אני אספר לך, אבל קודם תספרי לי למה קראו לך אסיה.""זה באמת כל כך מעניין אותך?""אני בן אדם סקרן, הכל מעניין אותי."היא נשענה לאחור ושילבה את ידיה על חזה. בעיניה היה מבט מתגרה. "אתה עוד לא סיפרת לי למה קראו לך אסף.""אסף זה סתם עוד שם," אמר. "כשהייתי ילד הייתי מביא הביתה חיות. כמעט שלא היה שבוע בלי איזו ציפור פצועה, או קיפוד, או חתול דרוס, ואבא שלי היה אומר לאמא שלי: אמרתי לך שצריך להיזהר עם שמות. רצית אסף, עכשיו הוא אוסף כל מה שיש ברחוב."אסיה צחקה. "היית מהילדים שאוספים חיות?""כן," אמר. "עכשיו את.""אני לא חושבת שיש סיבה מיוחדת לשם שלי. זה לא שם כל כך מיוחד.""מספיק מיוחד כדי שתהיה לו סיבה.""תגיד לי מה היא אמרה לך בערבית.""בוקה די דאמה? זה בספניולית.""מה זה?""קודם תספרי.""אין לי מושג," אמרה. "זאת האמת."אורית חזרה עם האוכל. "סוף-סוף נראה אותך אוכל כמו בן אדם," אמרה ופנתה לאורית. "תמיד הוא אוכל עם הראש בתוך המחשב."

כשסיימו לאכול ישבו שעונים לאחור על הכיסאות והביטו זה בזה. אסיה מתחה את זרועה על השולחן עד שאצבעותיה נגעו בשלו."אתה נראה גמור," אמרה."כן, אני עייף ונתפס לי הצוואר.""תלך מפה ישר לישון."הוא הינהן. "אני הולך ישר למיטה."בחוץ הם התעכבו רגע קצר ליד הסטיישן הלבנה שלה וקבעו לדבר בערב. הוא טפח על גג המכונית כשהחלה לנסוע והמשיך לעקוב אחריה עד שפנתה ונעלמה מעיניו. הטלפון בכיסו השמיע צליל של הודעה והוא הוציא אותו. אזולאי ביקש שיבוא למערכת.הוא היה עייף מהשינה העקומה בלילה, אבל ידע שלא יוכל להירדם עכשיו.תוך שהתיישב על הקטנוע הריץ בטלפון הנייד את המבזקים."תעלומה? לפני יומיים נמחקו דפי הפייסבוק של שלושה מחושפי השחיתות ברשות המיסים. עכשיו טוענות משפחותיהם שהשלושה נעלמו ושהמשטרה מונעת מהם מידע. דובר המשטרה מסרב להגיב."הוא התניע ויצא לאלנבי, משם פנה לקינג ג"ורג".

בתוך התנועה הצפופה בקינג ג"ורג" קלט פתאום שניידת המל"ד* המזדחלת לצידו מתאמצת להישאר צמודה אליו, והיתה לו תחושה שמישהו נועץ בו מבטים מתוכה. הוא התגבר על הפיתוי להפנות את ראשו ואילץ את עצמו להסתכל ישר לפנים. אבל כשהגיעו לרמזור והניידת נשארה צמודה אליו הוא חש שההתעלמות שלו מתחילה להיראות תמוהה, והפנה אליהם את פניו. בניידת ישבו שני שוטרים. לנהג היו פנים מוארכות, שיער שחור סמיך וקצר, ושפם שהשתפל מצידי שפתיו ונעצר בעצם הלסת. השוטר לידו היה בריא גוף עם פנים עגולות, תספורת קצוצה והתחלה של קרחת. גם לו היה שפם, אבל קטן וצהוב. השניים הביטו בו במופגן. כשאסי הסתכל עליהם הנהג אמר משהו והשוטר לידו הינהן. אסי החזיר את פניו והביט לפנים. כמה זמן הם אחריו? הם לא יכלו לזהות את פניו תוך כדי נסיעה כיוון שחבש קסדה מלאה. האם עקבו אחריו כשיצא מהמסעדה? כשהתחלף האור ברמזור פנה לשדרות בן ציון, וצפה בניידת שהמשיכה לנסוע ישר.

הוא העמיד את הקטנוע בחצר של בניין המערכת כששליח על קטנוע נעצר על המדרכה. השליח נופף לעברו במעטפה."יש פה מישהו, אסי לוי?""אני." אסי ניגש אליו.השליח הושיט לו את המעטפה והוא חתם על הטופס ושילם עבור המשלוח."אישי, לידי אסי לוי בלבד".בתוך המעטפה היה דף נייר ועליו הודעה כתובה בכתב יד."עשיתי טעות. אני נעלם מהרדאר לתקופה. אל תחפש אותי, זה מסוכן מדי לשנינו. דרור."

הוא נכנס לתא שלו במערכת ובדק במחשב את דף הפייסבוק של דרור דהאן, אבל לא מצא בו עדכונים חדשים. הוא זכר שדהאן סיפר שנעזר בעורך דין דוד נבו ומצא את מספר הטלפון שלו. בזמן שניסה להתקשר לנבו יצא אזולאי מחדרו ורמז לו שייכנס אליו."תשמע ותירגע לפני שאתה מתנפח," אמר כשאסי התיישב מולו. "זה לא התחום שלך, אבל אתה יכול לעשות את זה." הוא הושיט לו הזמנה על נייר כרומו צבעוני."מה זה.""יש תערוכה של אמנות עכשווית…""אתה צוחק עלי.""אני לא צוחק עליך. הבנק שנותן חסות לתערוכה הזאת מפרסם אצלנו, והוא מצפה לסיקור."״יש לך כתב לענייני אמנות.״"אין לי, עמיקם עזב.""אתה צוחק!" אסי היה המום.עמיקם היה דוגמה קיצונית להתמזגות מוחלטת של כתב עם התחום שלו ועם העיתון שבו עבד. הם לא היו ממש חברים, אבל בקיאותו ותשוקתו של עמיקם לתחום עיסוקו עוררו באסי אהדה כלפיו."הוא מוזר," אמר אזולאי. "הכנתי אותו לאפשרות שאולי ניאלץ לוותר על מדור האמנות, אבל אמרתי לו שזה לא סגור ושאני מתכוון לעשות הכול כדי שזה לא יקרה. הוא נראה כאילו הוא מקבל את זה בשלווה. כשהוא יצא מהחדר שלי הייתי בטוח שהוא הולך להכין את הכתבה, אבל הוא פשוט לקח את הדברים שלו מהתא והסתלק.""אני לא מאמין,״ אמר אסי. העייפות השתלטה עליו פתאום. פיו נפער בפיהוק וכאב חד דקר בצווארו התפוס. "זה מופרך לגמרי," אמר. "מה עם הדברים שאני עובד עליהם. דרור דהאן נעלם לי כבר כמה ימים." הוא הצביע לעבר התא שלו. "הרגע קיבלתי ממנו הודעה שהוא יורד למחתרת. משהו קורה…״״מה קורה?״״אני עוד לא יודע, אבל קורה משהו.״"אה, אתה עוד לא יודע."אסי הביט בו מופתע. משהו לא מסתדר כאן, חשב. אזולאי תמיד עט על משימות כאלה כמו נץ טורף. הוא לא היה רגיל לקבל ממנו תגובות מזלזלות."כן," התקומם, "משהו קורה. דהאן היה במשך תקופה ארוכה תחת מעקב.""סיפרת לי על זה," אמר אזולאי ביובש. "איפה ההודעה שקיבלת ממנו?"אסי הביא את המכתב מהתא שלו. אזולאי נטל מידו את הנייר והקריא בקול:"… נעלם מהרדאר… אל תחפש אותי… מסוכן לשנינו."הוא החזיר את הנייר לאסי."פשוט תעשה מה שהוא מבקש ממך. הוא מפחד שתסכן אותו, תן לו קצת זמן. בינתיים תעשה לי את הכתבה על התערוכה.""אני לא מבין באמנות ואין לי מושג באמנות עכשווית."אזולאי הסיר את מבטו מאסי ושיקע את עצמו במסך המחשב.אסי נע על כיסאו באי נוחות."אזולאי, מה קורה.""מה קורה?""עובר עליך משהו. אני מרגיש כאילו יש עלי רסן…""שום רסן," חתך אותו אזולאי. "אמרתי לך, תן לו קצת זמן. הוא בעצמו מבקש ממך את זה.""הוא יכול לטעות," אסי היה נרגז. "רודפים אותו, הוא מותש, הוא חושב ופועל תחת לחץ. חוץ מזה, הזזת אותי מזה לפני שראית את ההודעה מדהאן. זה לא קשור אליו."אזולאי נשא אליו מבט מופתע. "הזזתי אותך? לא הזזתי אותך משום דבר. הכנסתי לך עז קטנה באמצע, אבל לא הזזתי אותך."אסי לא הסיר ממנו את מבטו."בחייך אסי, יש לי פה עבודה מעל הראש."אסי קם וניגש לדלת, אבל לפני שיצא מהמשרד נעצר והסתובב."מתחיל הבלגן שחיכינו לו, מה קשור עכשיו אמנות עכשווית?"פניו של אזולאי נותרו חתומות. הוא נראה עייף כשדיבר אל מסך המחשב בקול השקט, הקר שלו, "פשוט לך ותביא לי כתבה על התערוכה."

* המשרד להגנת הדמוקרטיה

מתוך ספר הביכורים של ירון כהן, ""שמש אחרונה"", הוצאת כרמל, סדרת "מקומי".

תוכן עניינים – גיליון מס" 6

סוד / שירה סתיו

אַל תַּאֲמִין לַגּוּףהוּא יִשְׁתֹּקכְּשֶׁיִּרְצֶה לְדַבֵּרוְגַם כְּשֶׁתִּגַּעבָּאֲזוֹרִים הָרְגִישִׁים בְּיוֹתֵרלֹא יְמַלְמֵל דָּבָרכְּשֶׁתַּחְלִיק אֶצְבְּעוֹתֶיךָמִסָּבִיב לַטַּבּוּרלֹא יִרְעַדהַשְׂעָרוֹת לֹא יִסְמְרוּהָעֵינַיִםלֹא יֵעָצְמוּאֲנָחָה לֹא תִּמָּלֵטמִפִּיושֶׁל הַגּוּף הַזֶּהאַל תַּאֲמִין לוֹחֻמּוֹ אֵינוֹ עוֹלֶהקֶצֶב הַלֵּביַצִּיב,סָדִיר,לֹא חָטוּף.אַל תַּאֲמִין לַגּוּף

את השיר "סוד" של שירה סתיו (שמופיע בספרה "לשון אטית") הכרתי לראשונה דרך גרסתו המולחנת, בביצועה של רות דולורס וייס. השיר מופיע באלבומה השני של רות דולורס וייס – "בשפת בני האדם", אלבום יפהפה כשלעצמו, שעוסק, בין היתר, בנושאים כמו אימהות, זוגיות ונשיות – ובשיר הספציפי הזה, גם במיניות נשית. את השיר הזה אמנם לא כתבה וייס עצמה, אך האופן שבו היא מלחינה ומבצעת אותו – ברגישות ומתוך כבוד עמוק למילים – הופך אותו לשיר "שלה" לא פחות מהשירים האחרים באלבום. המילים של סתיו, המלוות בלחן ובביצוע הטוטאלי של וייס, מצליחות לצמרר ולחדור אל מתחת לעור.

לאחרונה יצא לאור הספר "ערות", בעריכתה של תמר מור סלע, ועורר הדים רבים, ובצדק; במידה רבה, עדיין קיים קשר שתיקה מסוים סביב הנושא של מיניות נשית. ברשימה זאת אבקש להציג קריאה בשירה של שירה סתיו "סוד", שקדם בכמה שנים לספר המצליח ושאפשר לראות בו אחד ממבשריו. כמו החוויות המיניות האישיות שכתבו נשים שונות בספר "ערות", גם שירה של סתיו מנסה בדרכו הלירית לתמלל את החוויה המינית של האישה, אם כי כאן הנמען הוא גלוי וברור – מדובר בגבר ספציפי.

המסר החד נגלה כבר במילות הפתיחה: "אל תאמין לגוף / הוא ישתוק / כשירצה לדבר".  השיר נפתח בחוויה של דיכוי; דיכוי של העוררות המינית, של העונג, ושל המיניות הנשית עצמה. יתכן שגם יש פה השתקה של חוויה שקדמה למגע המיני הזה – אולי של חוויה טראומטית כתוצאה מפגיעה מינית.

את השיר כולו מלווה חוויה של דיסוציאציה, של פיצול; דיסוציאציה (בעברית: ניתוק) מתארת מצב שבו קיים ריחוק או נתק ממשי, בין רגשות, זכרונות ומחשבות. לעתים במצבים טראומתיים – כמו אונס, למשל – בהן האישה אינה יכולה להילחם או לברוח – דיסוציאציה מהווה מנגנון הגנה, שמאפשר לה להגן על הנפש ולמנוע את האינטגרציה של החוויה הטראומטית אל תוך המודעות. מחקרים מצאו כי ככל שעוצמת הטראומה גבוהה יותר, מופיעות יותר תופעות של דיסוציאציה, והדבר שכיח יותר בקרב אלו שהיו קורבנות לניצול מיני בילדות המוקדמת. דיסוציאציה נמצאה קשורה גם לשכיחות גבוהה יותר של הפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD) המופיעה בהמשך. בזמן הטראומה, הכושר לדיסוציאציה הוא לפעמים עניין של הישרדות; אין לנפש דרך אחרת לשרוד אלא לנתק עצמה מהגוף. אבל בקריאה בשיר הנוכחי, מתוארת חוויה מינית שאינה אמורה להיות טראומטית, אלא יחסי מין בהסכמה – או יותר נכון, מתוך רצון הדדי. יחד עם זאת, אצל האישה, האזור שאמור להיות "מופעל" ולחוות עוררות מינית, הוא אותו אזור שבו נחוותה הטראומה; ויחסי מין – גם אם מתוך רצון – עלולים להוות טריגר לפגיעה. ואז, באופן אוטומטי ובלתי מודע או נשלט, יופעל מחדש המנגנון הדיסוציאטיבי, שנועד להגן על הנפש ולאפשר לה לשרוד את הטראומה: הגוף קופא ומתנתק. המגנון ההישרדותי שמופעל אוטומטית במצבי לחץ – Fight, Flight or Freeze  – שאולי הציל את חייה של הדוברת בשיר כשהיא קפאה במקומה וניתקה את עצמה מהטראומה הגופנית, אינו מצליח להבחין בין מצב חירום "אמיתי" ל"כמו-מדומיין"; עבורו; כל מגע מיני או חדירה הם טריגר להפעלת המנגנון ההישרדותי של הדיסוציאציה. כך, כשהדוברת רוצה לקיים מערכת יחסים אוהבת ומיטיבה, המנגנון הזה כבר לא מהווה מנגנון הגנה, אלא מחבל ביכולת שלה לקיים יחסי מין בריאים. הגוף שלה, "הגוף השקרן הזה", לא מוכן לשתף פעולה; השדיים לא מתקשחים, התחתונים לא נרטבים. הגוף הזה בוגד בה; בוגד ברצון שלה, ולא נענה לו. ואולי גם כשקפאה בזמן הטראומה, היא הרגישה שהוא בוגד בה. כאילו שאם רק לא היתה קופאת, היתה יכולה למנוע את זה, למרות שהיא לא באמת היתה יכולה. אז הגוף שיקר לה, וכך גם עכשיו. אי אפשר להאמין לו יותר.

 אֵינְךָ מַצְלִיף בּוֹאִלּוּ הָיִיתָ מַצְלִיףהָיִיתָ רוֹאֶהשֶׁהַבָּשָׂר אֵינוֹ מַסְמִיקהָעוֹר אֵינוֹ רוֹטֵטהַשְּׁרִירִים אֵינָם סוֹפְגִיםלֹא נֶעֱלָבִיםהַשָּׁדַיִםלֹא מִתְקַשְּׁחִיםהַפְּטָמוֹת רַכּוֹת, רַכּוֹתהַפְּטָמוֹת מְשֻׁעֲמָמוֹתהַתַּחְתּוֹנִיםלֹא נִרְטָבִיםאַל תַּאֲמִיןלַגּוּף הַזֶּהלַגּוּף הָאִלֵּם הַזֶּהלַגּוּף הַכּוֹאֵב הַזֶּהלַגּוּף הָרָעֵב הַזֶּהלַגּוּף הַלּוֹהֵט הַזֶּהלַגּוּף הַשַּׁקְרָןהַזֶּה

דיכוי המיניות; הגוף, באופן בלתי מודע ובלתי רצוני, מדכא את התגובה הטבעית שלו לגירוי מיני. הוא נשאר קפוא, שותק; הוא לא מתעורר. יש סיבות נוספות מלבד טראומה שעשויות להביא למצב הזה: למשל דיכוי חיצוני של מיניות באמצעות חינוך שמלמד את הילדה כבר מגיל צעיר שהגוף והמיניות שלה הם טמאים ואסורים. שעליה להתבייש במיניותה, להצניע ולדכא אותה, ושלאישה אסור לחוות עונג. ניתן למצוא דוגמאות כאלה בחינוך הדתי, אבל לא רק. בחברה הפטריאכלית, התפיסה של המיניות הנשית היא עדיין בגדר טאבו; לא בכדי הספר "ערות" מעורר כאלה הדים: בתוך חודש בלבד נמכרו יותר מ-10,000 עותקים מהספר, ובמשך שבועות רבים הוא כיכב בראש רשימת רבי המכר בקטגוריית ספרי העיון. נכון למרץ 2017 הודפסה מהדורה שביעית של הספר, כחודשיים בלבד לאחר צאתו לאור. ככל הנראה, ענה הספר על צורך מסוים בקרב נשים שלא קיבל מענה עד כה: לקרוא נשים שכותבות על המיניות שלהן, ולדבר על המיניות הנשית באופן פתוח וגלוי. שם שירה של סתיו – "סוד" – עשוי להתייחס לסוד שקשור בפגיעה מינית, אונס או אפילו גילוי עריות – נושאים שמתקיים סביבם קשר של שתיקה, אשמה ובושה; אבל הוא גם עשוי להתייחס למיניות הנשית לכשעצמה – שגם היא, במידה רבה, עדיין מושתקת, עדיין בגדר סוד. המילה "אורגזמה" (ואולי זה הסוד?) לא מופיעה בשיר. הגוף השקרן לא מצליח להגיע אליה, והגבר – הנמען בשיר (שקולו לא נשמע, ואולי גם לא חשוב שיישמע, אלא רק שיקשיב) – עדיין לא מצליח "לפתור את הסוד עבורה".

ואולי הדוברת בשיר היא בעצם זאת שצריכה לפתור אותו, ולא הגבר; היא זאת שצריכה, איכשהו, להתגבר על הדיסוציאציה, על הניתוק מהחוויה ועל הפיצול בין הגוף לנפש; להתמודד עם הטראומה, או לחילופין עם הדיכוי החברתי שהופעל עליה ועל המיניות שלה. להקשיב לגוף. להאמין לו. ללמוד לאהוב אותו, לקבל אותו, ולאהוב את עצמה. להחזיר לעצמה את השליטה על הגוף שלה, על החוויה המינית שלה – ולא באמצעות הרעבה, שנאה עצמית או כל דיכוי אחר שהיא תפעיל עליו. להפך; עליה להשתחרר מכל אלו. ואחרי שהדוברת מסיימת לתאר את כל מה שהגוף הזה הוא לא – כל מה שהוא לא עושה, לא מרגיש – כל כך הרבה סיבות לשנוא אותו, לא להאמין לו, להתייאש ממנו – בבית האחרון היא פתאום אומרת מה הוא כן: "לגוף האילם הזה / לגוף הכואב הזה / לגוף הרעב הזה / לגוף הלוהט הזה". פתאום הוא עוד דברים מלבד שקרן; מלבד קפוא, אדיש, ולא מתפקד מינית; בסוף השיר, בכמה מילים, היא מגלה פתאום חמלה כלפי הגוף הזה: הוא רעב, הוא כואב, הוא אפילו לוהט (הנה, הוא מתעורר; יש בו את הרצון, ואת היכולת, להתעורר) – הוא כל כך רוצה את זה. בעצם, היא כל כך רוצה; היא רוצה לאהוב, את עצמה ואת גופה, ואאולי גם את הגבר שאיתה. היא רוצה לשבור את השתיקה של הגוף האילם, לשכך את כאבו ולהרגיע את הרעב שבו. להניח לו להתלהט ולהרגיש. הקיפאון, הדיסוציאציה, הפיצול, הניתוק – ההגנות הללו, שהיוו הצלה בשלב מסוים – כבר לא אדפטיביות יותר, כי הן לא מאפשרות לו (לה, בעצם) את כל אלו.

"גופי היה חכם ממני", כתבה יונה וולך בשירה המפורסם, "הוא אמר די / כשאני אמרתי עוד / גופי / גופי הפסיק / כשאני עוד המשכתי". כך גם ב"סוד" לגוף יש רצונות משלו; ואולי הוא בכל זאת חכם – אולי הוא עדיין לא מוכן להסיר את כל ההגנות לפני שיהיה בטוח שיצא מכלל סכנה. בבית האחרון של השיר, גם אם הדוברת עדיין מדברת בגוף שלישי, עליו, על "הגוף הזה", וגם אם הוא עדיין שקרן – היא כבר פחות מנותקת ממנו. בדומה ליונה וולך, אולי הדוברת בשיר של סתיו אפילו מנסה להבין אותו; היא מגלה חמלה כלפיו, וחשוב מכך – כלפי עצמה. וכך, היא סוללת לעצמה את הדרך להחלמה, ומשם גם לעונג, להנאה ולמימוש של המיניות הנשית שלה.

נטע עמית, ילידת 1986. חיה בתל אביב. פסיכולוגית תעסוקתית. כתבת מוזיקה באתר "טנא-ג"י" ועורכת בעמוד הפמיניסטי "פוליטיקלי קוראת".

תוכן עניינים – גיליון מס" 6