"ופתאום זה יוצא לי, לא נשמרתי, נפלט, "הוא בכלל שנא ספרים, אבא"" - סיפור חדש של דורית קלנר - "ספרים"
"זה היה יפה," אומרת אחותי, "אם היית מקדישה את הספר החדש לאבא. תכף מתקרב יום השנה."
תחת עיניה המצפות של אמא שלנו, שרוכנת קדימה בכורסת העור הכבדה ושולחת יד אל האוזן, מגששת אחר מכשיר השמיעה, אני נרתעת, מתכווצת ומתקשחת, עושה לעצמי רשימה – הלכלוך אצל אחותי במטבח, בגדים שהיא קונה בלי חשבון, הבעל שלה הלא יוצלח – הדברים שאגיד עליה לאמא אחר-כך, ותוקפת,
"לא. מה פתאום!" ופתאום זה יוצא לי, לא נשמרתי, נפלט, "הוא בכלל שנא ספרים, אבא."
"איך את יכולה להגיד את זה! עם כל ארונות הספרים שהשאיר אחריו שם למעלה!" שתיהן מזדעקות, קשה לי להבחין מי אמרה מה.
ובאמת, כשאני חושבת על הכונניות המעלות אבק, הגדושות בכרכים, בסדרות אינסופיות, ממלאות את החדרים בקומה השנייה, אני נבהלת לרגע, ובכל זאת נאחזת ומתעקשת, "מה שיש שם זה בכלל לא ספרים. אנציקלופדיות, כן. היסטוריה של ארץ ישראל, ניתוחי מלחמות, אטלסים, מפות, אלבומי ניצחון, זכרונות מנהיגים, חיי אישים. לקסיקון ארצות המקרא, מדריכי ידיעת הארץ. עזריה אלון, יוספוס פלביוס." אני יכולה להמשיך, זה בכלל לא קשה לי – כמו תמיד הם עדיין סדורים לפניי, ניצבים חמוּרים וזקופים.
כי ממש כמו מר תומס גרדגריינד, כל מה שביקש אבי היו עובדות. העובדות לבדן היו לו צורך החיים, וכמוהו לא הניח את ידו מהן, מן העובדות, שקד והגה בהן, משנן ומעיין וחוזר וקורא בכל הכרכים הרבים האלה, שרכש או ביקש וקיבל מתנה לחגים ולימי ההולדת ונאספו בחדרים למעלה וסודרו ומוינו מגדול עד קטן, ממוקדם למאוחר ולהפך. רכון על שולחן הטיק האדמדם בסלון – שהסיר ממנו לעת ערב את האגרטל הפרחוני ואת המפה הרקומה, קיפל בדיוק לפי הקפלים והניח בזהירות על המזנון – היה מסמן בחריצות ומותח קוים בחריקת עט כחול ורושם באדום הערות מסכמות בשוליים, מה שמתח לי את קצות העצבים ולא יכולתי לסבול, שנראה לי מעשה השחתה ונורא.
"למה אתה כותב בספרים? בשביל מה?! אתה סתם מקלקל אותם!"
אבל אבא לא שם לב והוא מכונס ומרוכז בשלו, מסנן ומזקק ומתמצת, חורט בנייר ולתוך הזיכרון, בטוח בדרכו, בצדקתו, אדיש למחאותיי. בילדותי התעלם מהן וממני, אחר כך – כמה נוח – גם הוא התחרש ובכל זאת הכחיש, סרב לכל מכשירי השמיעה.
והלהט שבו אהב את העובדות, שהיה מספר ומשנן אותן לנו, לאחותי ולי, בכל ערב לפני השינה, מביא מובאות, מצטט פסוקים, קושר לטענות היסטוריונים ומחבר לדברי חכמים, מונה יישובים, מקומות ושמות, ארצות, נהרות והרים, שולף מספרים. באותה הדבקות שנא אבי את הספרות, את הסיפורת, חשב שהן סיפורי מעשיות בטלות והיה קורא להן "רומנים", מטיל בבוז את המילה, בלעג משונן, שואל, "מה את קוראת שם?", כך שכבר מוקדם מאד ידעתי שכדאי, בהישמע הצעדים, להחביא ולטמון את הספר שבידי ולהעמיד פנים, לעשות משהו מעשי ומועיל, למשל שיעורים. ואם איחרתי את המועד ונתפסתי בקלקלתי – אזי צריך למהר ולהסיט את תשומת הלב, הכי טוב לבקש עזרה או איזה הסברים. כי אבא, ממש כמו הנסיך הזקן בולקונסקי, הרגיש חובה ואולי גם אהב ללמד ובה בשעה היה מורה יבשושי, עקשן וקפדן, תובעני ותוקפני וקצר רוח, מה שאמלל מאד את אחותי, אני נזכרת עכשיו, אטם ועורר חרדה ושיתוק – בה ובנסיכה מריה.
"כן, הוא לא אהב. רומנים," אומרת אמא פתאום, נותנת תוקף לזיכרונות שאני כבר מתחילה לפקפק בהם – אולי שאלתי אותם מתוך הספרים או בדיתי בשביל הכתיבה, "לא קרא, בכלל. ופעם אפילו קרע, את זוכרת?" היא פונה אליי, חולקת איזה שביב של הסכמה, ניצוץ של מרד, "השתגע לגמרי. את תמיד ידעת איך להרגיז אותו, את האבא שלך."
לא נעים לי, הזיכרון הזה, אבל הרי אפשר לסמוך על אמא שתשלה ותבחר, בדיוק, את מה שמציק, שתדע להכאיב, כרגיל, ממצה עד הסוף וזוכרת כל פרט. בגילה. אותי זה בכלל לא מפתיע, מה שתכף יגיע. ובאמת היא ממשיכה ומספרת עכשיו – לאחותי, שמהנהנת בהסכמה, שלא מפסידה אף מילה ונהנית מכל רגע, ולי, שקמה לפנות את ספלי הקפה, את צלוחיות העוגה, מפנה את הגב,
"זה הכול בגלל הבחור הזה שהיה, החבר שלך. בת חמש עשרה ומסתובבת עם חייל, מי שמע דבר כזה? לא היה נהוג. לא אז. וחזרת מאוחר, החולצה מקומטת, בעקבים, עם המיני הזה שלך. ואיך שפתחת את הפה, איך התחצפת…"
"תעזבי, אמא," אני קוראת מהמטבח, "הרבה זמן עבר מאז," אבל כבר אי אפשר לעצור אותה, "אבא חשב שכל ההתנהגות הזו שלך, שכל הרעיונות האלה באו לך מהספרים. הספרים האלה של הפמיניסטיות שקראת כל הזמן. והיה גם "כל מה שרצית לדעת על המין" – בעצמי ראיתי אותו דחוף מאחור במדף שלך. והספר של הסופר האמריקאי ההוא, כולם אמרו שהוא מלא גסויות, איך קראו לו… "
בפתח הכיור מסתחררים פירורי העוגה הדביקים, שאריות סבון הכלים, ולרגע מתערבבות לי האימהות, זו שלי בסלון וההיא של פורטנוי. בשצף הקצף של זרם המים אני מנסה להטביע, להעלים את הקול,
"…והוא גם האשים אותי, אבא, שהייתי צריכה להשגיח עלייך, לבדוק, בגילך מושפעים בקלות מכל הזבל הזה, מהרומנים. והתעצבן כל כך, נעשה אדום וצעק ובטח רצה להרביץ, אבל לא, לא יכול, אז התנפל, במקום, על הספרים, וקרע אותם, אחד אחד, תלש את הדפים וזרק מהמרפסת, למטה, אל המדרכה."
אני עומדת בפתח, מתבוננת. הכול קופא לפניי – החדר, התמונות על הקירות, הווילונות הצהבהבים, המנורה. אמא הולכת ומצטמצמת, שוקעת בכורסה. שטיח הצמר האדום, המפית הרקומה, כמעט נשמטת, התעקמה. הכורסה השנייה, התאומה, הזהה, שעומדת ריקה. ואני חוזרת ומתיישבת, מזיזה כרית, מחזירה למקום, מותחת ומיישרת בקפידה את המפית הרקומה.
אמא משתעלת, לוגמת קצת מים, "אחר כך, כשהלך לישון, ירדתי ואספתי לך אותם, שתדביקי בחזרה."
"בחיי", אחותי אומרת, "איפה אני הייתי? לא שמעתי את הסיפור הזה אף פעם. ואת, מה, נתת לו? לא מתאים לך."
"מה כבר יכולתי לעשות?", אני כועסת עכשיו, "עמדתי שם וצרחתי עליו. אתה בדיוק כמו הגרמנים, אמרתי לו, הם שרפו ספרים ואתה קורע! הלוואי שתמות כמו היטלר!"
שלושתנו יושבות ושותקות. השעון הגדול מתקתק בינינו. אחותי, על הספה, כבר מתופפת באצבעות בחוסר סבלנות, צריכה סיגריה. אמא מושיטה יד, מנתקת את מכשיר השמיעה.
"לא, לא צריך, הקדשה," היא אומרת. "נעלה לקבר, כמו בכל שנה."
ספרה של דורית קלנר "עמקפלסט" (2015), היה מועמד לפרס ספיר וזכה בפרס משרד החינוך לספרי ביכורים. ספרה החדש, "עונות מעבר", יצא לאור בקרוב בהוצאת "ידיעות ספרים".
תגובות על כתבה זו