"אַל תַּאֲמִין לַגּוּף הַזֶּה" – על מיניות נשית, דיכוי ושירה מאת נטע עמית

הרהורים על השיר "סוד" מאת שירה סתיו בביצוע רות דולורס וייס

צילום: אסתי מידן

סוד / שירה סתיו

אַל תַּאֲמִין לַגּוּףהוּא יִשְׁתֹּקכְּשֶׁיִּרְצֶה לְדַבֵּרוְגַם כְּשֶׁתִּגַּעבָּאֲזוֹרִים הָרְגִישִׁים בְּיוֹתֵרלֹא יְמַלְמֵל דָּבָרכְּשֶׁתַּחְלִיק אֶצְבְּעוֹתֶיךָמִסָּבִיב לַטַּבּוּרלֹא יִרְעַדהַשְׂעָרוֹת לֹא יִסְמְרוּהָעֵינַיִםלֹא יֵעָצְמוּאֲנָחָה לֹא תִּמָּלֵטמִפִּיושֶׁל הַגּוּף הַזֶּהאַל תַּאֲמִין לוֹחֻמּוֹ אֵינוֹ עוֹלֶהקֶצֶב הַלֵּביַצִּיב,סָדִיר,לֹא חָטוּף.אַל תַּאֲמִין לַגּוּף

 

את השיר "סוד" של שירה סתיו (שמופיע בספרה "לשון אטית") הכרתי לראשונה דרך גרסתו המולחנת, בביצועה של רות דולורס וייס. השיר מופיע באלבומה השני של רות דולורס וייס – "בשפת בני האדם", אלבום יפהפה כשלעצמו, שעוסק, בין היתר, בנושאים כמו אימהות, זוגיות ונשיות – ובשיר הספציפי הזה, גם במיניות נשית. את השיר הזה אמנם לא כתבה וייס עצמה, אך האופן שבו היא מלחינה ומבצעת אותו – ברגישות ומתוך כבוד עמוק למילים – הופך אותו לשיר "שלה" לא פחות מהשירים האחרים באלבום. המילים של סתיו, המלוות בלחן ובביצוע הטוטאלי של וייס, מצליחות לצמרר ולחדור אל מתחת לעור.

לאחרונה יצא לאור הספר "ערות", בעריכתה של תמר מור סלע, ועורר הדים רבים, ובצדק; במידה רבה, עדיין קיים קשר שתיקה מסוים סביב הנושא של מיניות נשית. ברשימה זאת אבקש להציג קריאה בשירה של שירה סתיו "סוד", שקדם בכמה שנים לספר המצליח ושאפשר לראות בו אחד ממבשריו. כמו החוויות המיניות האישיות שכתבו נשים שונות בספר "ערות", גם שירה של סתיו מנסה בדרכו הלירית לתמלל את החוויה המינית של האישה, אם כי כאן הנמען הוא גלוי וברור – מדובר בגבר ספציפי.

המסר החד נגלה כבר במילות הפתיחה: "אל תאמין לגוף / הוא ישתוק / כשירצה לדבר".  השיר נפתח בחוויה של דיכוי; דיכוי של העוררות המינית, של העונג, ושל המיניות הנשית עצמה. יתכן שגם יש פה השתקה של חוויה שקדמה למגע המיני הזה – אולי של חוויה טראומטית כתוצאה מפגיעה מינית.

את השיר כולו מלווה חוויה של דיסוציאציה, של פיצול; דיסוציאציה (בעברית: ניתוק) מתארת מצב שבו קיים ריחוק או נתק ממשי, בין רגשות, זכרונות ומחשבות. לעתים במצבים טראומתיים – כמו אונס, למשל – בהן האישה אינה יכולה להילחם או לברוח – דיסוציאציה מהווה מנגנון הגנה, שמאפשר לה להגן על הנפש ולמנוע את האינטגרציה של החוויה הטראומטית אל תוך המודעות. מחקרים מצאו כי ככל שעוצמת הטראומה גבוהה יותר, מופיעות יותר תופעות של דיסוציאציה, והדבר שכיח יותר בקרב אלו שהיו קורבנות לניצול מיני בילדות המוקדמת. דיסוציאציה נמצאה קשורה גם לשכיחות גבוהה יותר של הפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD) המופיעה בהמשך. בזמן הטראומה, הכושר לדיסוציאציה הוא לפעמים עניין של הישרדות; אין לנפש דרך אחרת לשרוד אלא לנתק עצמה מהגוף. אבל בקריאה בשיר הנוכחי, מתוארת חוויה מינית שאינה אמורה להיות טראומטית, אלא יחסי מין בהסכמה – או יותר נכון, מתוך רצון הדדי. יחד עם זאת, אצל האישה, האזור שאמור להיות "מופעל" ולחוות עוררות מינית, הוא אותו אזור שבו נחוותה הטראומה; ויחסי מין – גם אם מתוך רצון – עלולים להוות טריגר לפגיעה. ואז, באופן אוטומטי ובלתי מודע או נשלט, יופעל מחדש המנגנון הדיסוציאטיבי, שנועד להגן על הנפש ולאפשר לה לשרוד את הטראומה: הגוף קופא ומתנתק. המגנון ההישרדותי שמופעל אוטומטית במצבי לחץ – Fight, Flight or Freeze  – שאולי הציל את חייה של הדוברת בשיר כשהיא קפאה במקומה וניתקה את עצמה מהטראומה הגופנית, אינו מצליח להבחין בין מצב חירום "אמיתי" ל"כמו-מדומיין"; עבורו; כל מגע מיני או חדירה הם טריגר להפעלת המנגנון ההישרדותי של הדיסוציאציה. כך, כשהדוברת רוצה לקיים מערכת יחסים אוהבת ומיטיבה, המנגנון הזה כבר לא מהווה מנגנון הגנה, אלא מחבל ביכולת שלה לקיים יחסי מין בריאים. הגוף שלה, "הגוף השקרן הזה", לא מוכן לשתף פעולה; השדיים לא מתקשחים, התחתונים לא נרטבים. הגוף הזה בוגד בה; בוגד ברצון שלה, ולא נענה לו. ואולי גם כשקפאה בזמן הטראומה, היא הרגישה שהוא בוגד בה. כאילו שאם רק לא היתה קופאת, היתה יכולה למנוע את זה, למרות שהיא לא באמת היתה יכולה. אז הגוף שיקר לה, וכך גם עכשיו. אי אפשר להאמין לו יותר.

 אֵינְךָ מַצְלִיף בּוֹאִלּוּ הָיִיתָ מַצְלִיףהָיִיתָ רוֹאֶהשֶׁהַבָּשָׂר אֵינוֹ מַסְמִיקהָעוֹר אֵינוֹ רוֹטֵטהַשְּׁרִירִים אֵינָם סוֹפְגִיםלֹא נֶעֱלָבִיםהַשָּׁדַיִםלֹא מִתְקַשְּׁחִיםהַפְּטָמוֹת רַכּוֹת, רַכּוֹתהַפְּטָמוֹת מְשֻׁעֲמָמוֹתהַתַּחְתּוֹנִיםלֹא נִרְטָבִיםאַל תַּאֲמִיןלַגּוּף הַזֶּהלַגּוּף הָאִלֵּם הַזֶּהלַגּוּף הַכּוֹאֵב הַזֶּהלַגּוּף הָרָעֵב הַזֶּהלַגּוּף הַלּוֹהֵט הַזֶּהלַגּוּף הַשַּׁקְרָןהַזֶּה

דיכוי המיניות; הגוף, באופן בלתי מודע ובלתי רצוני, מדכא את התגובה הטבעית שלו לגירוי מיני. הוא נשאר קפוא, שותק; הוא לא מתעורר. יש סיבות נוספות מלבד טראומה שעשויות להביא למצב הזה: למשל דיכוי חיצוני של מיניות באמצעות חינוך שמלמד את הילדה כבר מגיל צעיר שהגוף והמיניות שלה הם טמאים ואסורים. שעליה להתבייש במיניותה, להצניע ולדכא אותה, ושלאישה אסור לחוות עונג. ניתן למצוא דוגמאות כאלה בחינוך הדתי, אבל לא רק. בחברה הפטריאכלית, התפיסה של המיניות הנשית היא עדיין בגדר טאבו; לא בכדי הספר "ערות" מעורר כאלה הדים: בתוך חודש בלבד נמכרו יותר מ-10,000 עותקים מהספר, ובמשך שבועות רבים הוא כיכב בראש רשימת רבי המכר בקטגוריית ספרי העיון. נכון למרץ 2017 הודפסה מהדורה שביעית של הספר, כחודשיים בלבד לאחר צאתו לאור. ככל הנראה, ענה הספר על צורך מסוים בקרב נשים שלא קיבל מענה עד כה: לקרוא נשים שכותבות על המיניות שלהן, ולדבר על המיניות הנשית באופן פתוח וגלוי. שם שירה של סתיו – "סוד" – עשוי להתייחס לסוד שקשור בפגיעה מינית, אונס או אפילו גילוי עריות – נושאים שמתקיים סביבם קשר של שתיקה, אשמה ובושה; אבל הוא גם עשוי להתייחס למיניות הנשית לכשעצמה – שגם היא, במידה רבה, עדיין מושתקת, עדיין בגדר סוד. המילה "אורגזמה" (ואולי זה הסוד?) לא מופיעה בשיר. הגוף השקרן לא מצליח להגיע אליה, והגבר – הנמען בשיר (שקולו לא נשמע, ואולי גם לא חשוב שיישמע, אלא רק שיקשיב) – עדיין לא מצליח "לפתור את הסוד עבורה".

ואולי הדוברת בשיר היא בעצם זאת שצריכה לפתור אותו, ולא הגבר; היא זאת שצריכה, איכשהו, להתגבר על הדיסוציאציה, על הניתוק מהחוויה ועל הפיצול בין הגוף לנפש; להתמודד עם הטראומה, או לחילופין עם הדיכוי החברתי שהופעל עליה ועל המיניות שלה. להקשיב לגוף. להאמין לו. ללמוד לאהוב אותו, לקבל אותו, ולאהוב את עצמה. להחזיר לעצמה את השליטה על הגוף שלה, על החוויה המינית שלה – ולא באמצעות הרעבה, שנאה עצמית או כל דיכוי אחר שהיא תפעיל עליו. להפך; עליה להשתחרר מכל אלו. ואחרי שהדוברת מסיימת לתאר את כל מה שהגוף הזה הוא לא – כל מה שהוא לא עושה, לא מרגיש – כל כך הרבה סיבות לשנוא אותו, לא להאמין לו, להתייאש ממנו – בבית האחרון היא פתאום אומרת מה הוא כן: "לגוף האילם הזה / לגוף הכואב הזה / לגוף הרעב הזה / לגוף הלוהט הזה". פתאום הוא עוד דברים מלבד שקרן; מלבד קפוא, אדיש, ולא מתפקד מינית; בסוף השיר, בכמה מילים, היא מגלה פתאום חמלה כלפי הגוף הזה: הוא רעב, הוא כואב, הוא אפילו לוהט (הנה, הוא מתעורר; יש בו את הרצון, ואת היכולת, להתעורר) – הוא כל כך רוצה את זה. בעצם, היא כל כך רוצה; היא רוצה לאהוב, את עצמה ואת גופה, ואאולי גם את הגבר שאיתה. היא רוצה לשבור את השתיקה של הגוף האילם, לשכך את כאבו ולהרגיע את הרעב שבו. להניח לו להתלהט ולהרגיש. הקיפאון, הדיסוציאציה, הפיצול, הניתוק – ההגנות הללו, שהיוו הצלה בשלב מסוים – כבר לא אדפטיביות יותר, כי הן לא מאפשרות לו (לה, בעצם) את כל אלו.

"גופי היה חכם ממני", כתבה יונה וולך בשירה המפורסם, "הוא אמר די / כשאני אמרתי עוד / גופי / גופי הפסיק / כשאני עוד המשכתי". כך גם ב"סוד" לגוף יש רצונות משלו; ואולי הוא בכל זאת חכם – אולי הוא עדיין לא מוכן להסיר את כל ההגנות לפני שיהיה בטוח שיצא מכלל סכנה. בבית האחרון של השיר, גם אם הדוברת עדיין מדברת בגוף שלישי, עליו, על "הגוף הזה", וגם אם הוא עדיין שקרן – היא כבר פחות מנותקת ממנו. בדומה ליונה וולך, אולי הדוברת בשיר של סתיו אפילו מנסה להבין אותו; היא מגלה חמלה כלפיו, וחשוב מכך – כלפי עצמה. וכך, היא סוללת לעצמה את הדרך להחלמה, ומשם גם לעונג, להנאה ולמימוש של המיניות הנשית שלה.

 

נטע עמית, ילידת 1986. חיה בתל אביב. פסיכולוגית תעסוקתית. כתבת מוזיקה באתר "טנא-ג"י" ועורכת בעמוד הפמיניסטי "פוליטיקלי קוראת".

 

תוכן עניינים – גיליון מס" 6

                       

הצצה נדירה אל העולם הפנטסטי של לאה גולדברג

הטיוטות המקוריות והסיפור שמאחורי "ידידי ברחוב ארנון" - ספר הפרוזה הראשון שחיברה לאה גולדברג.

לאה גולדברג עם הילדה ענת לנדוי (לימים וינריב). תמונה משנות החמישים. צילום: אנה ריבקין-בריק

לאורך חייה הארוכים הוכיחה לאה גולדברג שהיא מפעל ספרותי של אישה אחת: מאמרים באקדמיה, ספרי ילדים, סיפורים בפרוזה, שירים בחרוזים ושירה גבוהה – קשה לחשוב על ז"אנר ספרותי שלא יצרה בו היוצרת הפורה והמופלאה הזאת.

בין מדפי הספרייה הלאומית שמורים לא רק הספרים המודפסים שלה, אלא גם כתב יד של אחד מהספרים הראשונים שחיברה, "ידידי מרחוב ארנון".

 

עטיפת ההוצאה הראשונה של "ידידי מרחוב ארנון" מאת לאה גולדברג

 

מטבעות עשן לתאומים ברחוב ארנון

 

"ידידי מרחוב ארנון" לא היה הספר הראשון שפרסמה לאה גולדברג. הכבוד הזה שמור לספר השירה "טבעות עשן". אך ספר הילדים הקסום שלה "שבר" שיא אחר: מדובר בספר הפרוזה הראשון של גולדברג, שראה אור בספטמבר 1943 בסדרת ספרי "אנקורים" – הספר הראשון בסדרה שערכה גולדברג בעצמה. הוא אויר בידי רָנְצוֹ לוּאִזַדַא.

אף על פי שהספר מכיל ארבעה סיפורי הרפתקאות פנטסטיים (כמו תאומים שזורעים סוכריות, כלבה אוסטרית שמקבלת פקודות רק בעברית), מבטיחה היוצרת חוויה מעט שונה לילדות וילדים שעקבו בשקיקה אחרי הסיפורים הרבים שהוציאה עד אז לאור. בהקדמה לספר גילתה לקוראיה כי: "הַסִפּוּרִים שֶׁבַּסֵפֶר הֲזֶה נִכְתְּבוּ בְּצוּרָה קְצָת אַחֶרֶת מֵאֲשֶׁר סִפּוּרַי הָאֲחֵרִים: בְּסֵפֶר זֶה יֵשׁ הַרְבֵּה מְאֹד דְבָרִים שֶׁבֶּאֱמֶת הָיוּ בֶּאֱמֶת. רֵאשִׁית כֹּל גַּרְתִּי אָז בְּתֵל אָבִיב בִּרְחוֹב אַרְנוֹן וּמִסְפַּר הַבַּיִת שֶׁלִּי הָיָה בֶּאֱמֶת מִסְפָּר 15 וּבֶאֱמֶת בְּפִנַּת הָרְחוֹב הָיָה בַּית כָּחֹל (…) גַּם יְדִידִי הַקְּטַנִּים מֵרְחוֹב אַרְנוֹן כֻּלָם הָיוּ בַּמְצִיאוּת כְּאֵלָה כְּמוֹ שֶׁתֵּאַרְתִי אוֹתָם, וְהָיִינוּ יְדִידִים. רוּתִי וְיוֹנָה לְמָשָׁל, הָיוּ בֶּאֱמֶת תְּאוֹמִים וּקְטַנִים. עַכְשָׁו הֵם עוֹד תְּאוֹמִים אֲבָל כְּבָר גְּדוֹלִים."

 

כתבות נוספות בפרויקט "כך התחלנו":

השיר הראשון שחיברה נעמי שמר בת ה-8

"זַמְּרִי, סַפֵּרִי, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה": קורות השיר הראשון שכתב חיים נחמן ביאליק

כיצד נולד קופיקו, הדמות השובבה ביותר בספרות העברית?

השיר שגרם לקרע בין זלדה ליונה וולך

ממיטת בית החולים: סיפורה הראשון של אסתר שטרייט-וורצל בת ה-12

"הַיּוֹם הָלַךְ וְהֶחְשִׁיךְ": השיר הראשון שחיברה רחל המשוררת בעברית

ירון לונדון הופך לירון זהבי: סיפורה של חסמבה

כך נולד ספרו הראשון של נחום גוטמן – באפריקה!

  לא מעטים מקוראיה הצעירים מצאו בשורות אלו הבטחה אפשרית. במשך שנות יצירתה בארץ שלחו ילדות וילדים רבים מכתבי ההערצה אל "המשוררת לאה" בבקשה שתבקרם, או אולי תסכים לביקור שלהם. במידה שפגישה זו לא תסתייע, יסתפקו בכך ש"סתם" תכתוב עליהם סיפור משעשע או שיר מחורז. שניים או שלושה ממכתבים אלה שמורים בארכיון הספרייה הלאומית, ואפילו מקבץ זעום זה מלמד משהו על הפופולריות העצומה של היוצרת החד פעמית הזאת בקרב ילדי היישוב העברי והמדינה הצעירה. 

"שלום לך המשוררת לאה!", מכתב מקסים ששלחה רות כהן מכיתה ג". המכתב שמור בארכיון הספרייה הלאומית

מה נמצא בכתב היד?

טיוטת הספר "ידידי מרחוב ארנון", הטיוטה שמורה בארכיון הספרייה הלאומית

 

כתב היד השמור בספרייה לא מכיל את ההקדמה המקסימה שחיברה גולדברג, ורק כמחצית מהתוכן שנמצא בספר המודפס בצירוף תיקונים מזעריים שהכניס אחד מעורכי ספרית פועלים. נכדתו של הסופר והעיתונאי אברהם ב. יפה זיהו את כתב היד כשלו. מלבד עובדה זו, מדובר באחת הגרסאות הסופיות של הספר – גרסה מנוקדת וקסומה – המכילה 114 עמודים בכתב ידה של לאה גולדברג.

  

כתב היד נתרם על ידי חוקר הספרות המוערך והעיתונאי הפורה אברהם ב. יפה, שהיה חבר קרוב של גולדברג עצמה וחיבר שני ספרים מונוגרפיים על חייה ויצירתה.

ירון לונדון הופך לירון זהבי

כיצד נולדה חבורת חסמבה? הסיפור האמיתי מאחורי הקמת "חבורת סוד מוחלט בהחלט".

ירון זהבי בנעירותו לצד ירון זהבי מפקד חסמבה

"בתוך המערה הסבה כבר כל החבורה. ירון, שסיים את קריאת מכתבו של מפקד-המחוז של צבא ההגנה לישראל, נשא עיניו מעל לדף הנייר וראה את עיני חבריו נעוצות בו בהערצה וגאווה. והוא סקר את חברי "סוד מוחלט בהחלט" והעביר בדמיונו את ההרפתקאות הנועזות שעברו עליהם. כיצד הצליחו וכיצד נכשלו, אולם, אף פעם לא איבדו את האמונה, כי שרות חשוב הם משרתים את האומה והארץ."

וכך, לאחר המיפקד הקצרצר שערך מנהיגם העשוי ללא חת ירון זהבי, יצאו חבורת חסמבה אל המסיבה החגיגית שנערכה לכבודם, בה הבטיח זהבי לספר לנוכחים "כל אשר עבר עלינו מיום היווסד חבורת "סוד מוחלט בהחלט" ועד היום הזה."

 

הסיפור המודפס הראשון של חבורת חסמבה הופיע ב-23 ביוני 1949 בעיתון "משמר לילדים"

 

כיצד נולדה החבורה הסודית בראשו של הסופר יגאל מוסינזון? את התשובה הזו לא נמצא באף אחד מספרי חסמבה.

 

מנהיג נועז ושמו ירון לונדון

ההצגה חסמבה של התאטרון "מארץ עוץ", מתוך אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית

 

את מרבית שנות ילדותו העביר הסופר לעתיד, יגאל מוסינזון, בשכונת שפאק בתל אביב. הילד השובב והערמומי התגלה מהר מאוד כבעל יכולות מנהיגות מרשימות והפך למנהיגה של חבורת ילדים שכינתה את עצמה "מרץ". לימים, הודה כי כמה מאותן הרפתקאות מרתקות שימשו אותו מאוחר יותר בתור "רקע והשראה לסיפור "חסמבה" שלי".

 

כתבות נוספות בפרויקט "כך התחלנו":

"זַמְּרִי, סַפֵּרִי, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה": קורות השיר הראשון שכתב חיים נחמן ביאליק

כיצד נולד קופיקו, הדמות השובבה ביותר בספרות העברית?

השיר הראשון שחיברה נעמי שמר בת ה-8

השיר שגרם לקרע בין זלדה ליונה וולך

ממיטת בית החולים: סיפורה הראשון של אסתר שטרייט-וורצל בת ה-12

"הַיּוֹם הָלַךְ וְהֶחְשִׁיךְ": השיר הראשון שחיברה רחל המשוררת בעברית

כך נולד ספרו הראשון של נחום גוטמן – באפריקה!

 

מנהיג חבורת הילדים בגר, עבר לגור בשנות העשרים בקיבוץ נען ועשה לעצמו שם של בחור בעל חיבה לריגושים. בשנת 1943, והוא בן 26, התנדב מוסינזון לפלמ"ח, נעצר על ידי הבריטים וישב במחנה המעצר בלטרון. לקראת שנות השלושים לחייו החליט שייעודו טמון בכתיבה: כשגילו חברי קיבוץ נען שדמות האישה הבוגדנית ברומן שכתב מזכירה באופן מחשיד את אשתו של אחיו הבכור משה, הזמינו אותו לשיחת בירור בהולה. שום נזיפה או איום לא שכנעו את הסופר הצעיר לזוז מהחלטתו לפרסם את הרומן "דרך גבר", והוא מצא את עצמו זקוק למקום מגורים חדש.

השחקן בצלאל לונדון אמנם לא הכיר את מוסינזון, אך הציע לו לשכור את אחד החדרים בדירת משפחת לונדון בתל אביב. קשרי ידידות נקשרו בין הסופר ובין בנו של השחקן. סיפוריו הדמיוניים של הילד, כמו גם שמו הכמעט תקדימי – ה"ירון" הרביעי ביישוב העברי, הקסימו את מוסינזון.

 

ירון לונדון יחד עם חברו שמוליק אלבוים על שפת בריכה. התמונה לקוחה מתוך הספר "לו הייתי פיראט" מאת ירון לונדון

 

ייתכן שכל ההרפתקאות, המרדפים והמאבק בבריטים היו נשארים בראשו של מוסינזון בן ה-30 אלמלא השביע אותו בנו הקטן עִדוֹ לחבר סיפור על חבורת ילדים עבריים ומאבקם בכובש האכזר. הוא העניק למנהיג הנועז של החבורה הסודית את שמו הפרטי של הילד החביב והלא-כל-כך-נועז שבביתו שכר חדר, ירון לונדון. את השם שבחר לחבורתו הבדיונית, חסמבה, הרכיב לפי מיטב המסורת של תקופת המחתרות. שם קליט המורכב מראשי תיבות: חבורת סוד מוחלט בהחלט.

שנה מקום מדינת ישראל התפרסם הסיפור הראשון של חבורת חסמבה בגיליון מס" 39 של עיתון "משמר לילדים". הסיפורים בהמשכים יצאו שנה לאחר מכן בספר, הראשון בסדרה. עם השנים מצאו להם בני החבורה שורה של אויבים חדשים: מחבלים, פושעים ורוצחים שמילאו את הארץ לאחר הסתלקות הבריטים.

 

כריכת הספר הראשון בסדרת חסמבה מאת יגאל מוסינזון

 

בשנת 1966 הוצג הדור השני של החבורה, הפעם בהנהגתו של יואב צור. גם לאחר נפילת בנו של מוסינזון במלחמת יום הכיפורים המשיך הסופר לספר את מעללי החבורה הסודית. הוא נפטר בשנת 1994 לאחר שחיבר מעל ל-40 ספרי חסמבה שונים.

בספר הזיכרונות שלו העיד ירון לונדון כי "בביתנו כתב מוסינזון שני מחזות שהוצגו ב"מטאטא" וכבדרך אגב גם את שני הספרים הראשונים שבהם מופיע הילד המציל את המולדת וממרר את חיי".

גלגולו של ניגון

זהו מסלול גלגולו של ניגון; מסלול גיאוגרפי ותרבותי שראשיתו במזרח אירופה בעיר באוקראינה, המשכו בראשית ההתיישבות הארץ-ישראלית החדשה והיטמעותו בפס הקול הישראלי העכשווי.

"כי הנה כחומר ביד היוצר" הוא פיוט הנאמר בתפלת ערבית של יום הכיפורים. תוכנו של הפיוט מציג בפניו של המתפלל תיאור אלגורי המדמה את הבורא ל"יוצר", ל"אמן" העושה ב"חומר"- כלומר בבריאה – כרצונו. ברבות השנים הותאם לפיוט לחן חסידי המיוחס לר' שלום חאריטאנאוו (1933-1886) – "שו"ב [שוחט ובודק] מניקאלאיעוו", "בעל מנגן" בעגה החסידית. מאז מושר הפיוט בלחן זה במסורת חסידי חב"ד.  "כי הנה כחומר" עלה ארצה, התיישב ובא בחברת ה"עולים החדשים" אי-שם בשנות העשרים של המאה העשרים. בגלגולו השני הפך הניגון שיר "ארץ-ישראֿלי" קלאסי, נכס צאן ברזל בנוף שירי הזמר העברי,  הפעם למילותיו של המשורר עמנואל הרוסי – "שכב בני".

 

"ניגון לר' שלום חאריטאנאוו – שו"ב [שוחט ובודק] מניקאלאיעוו". (ברוקלין: ספר הניגונים: ניגוני חסידי חב"ד, 1957).

 

עמנואל הרוסי (נובוגרבלסקי) (1979-1903), נולד בניקולייב שברוסיה. בשנותיו הראשונות למד ב"חדר" מסורתי, ובו בזמן דאג אביו ללמדו עברית בהגייה ספרדית. בהמשך עלה ארצה כפעיל ציוני, התיישב בחיפה והחל לעבוד ב"מקוה ישראל". בשנת 1929 נטל חלק בהגנה על העיר תל-אביב. בעיצומן של הפרעות הקשות קיבל את הידיעה על הולדת בנו אבנר. אז כתב את מילות השיר "שיר ערש לרך הנולד"  ללחן שהכיר ככל הנראה  מילדות – "ניגון לר' שלום חריטונוב". רמזים למצב הקשה מופיעים בשיר בדמות המילים "בוערת הגורן בתל-יוסף וגם מבית אלפא עולה עשן". בשיר "שכב בני" בגרסתו החדשה משתקפת תמונה שונה ובמובן מסוים מנוגדת לתוכן הטקסט הראשוני. אם בפיוט נשקפת דמות האדם כ"חומר ביד היוצר", הרי שכאן הפך בורא, פועל, עובד, יוצר עצמאי, בלתי תלוי.  זוהי מעין דת חדשה במרכזה ניצבים האדם, האדמה, העמל, העבודה, ומלאכת הכפיים.

במחלקת המוזיקה מצויים פרסומים שונים של הניגון והשיר כך למשל הקלטה משנת 1966 שערך החוקר יעקב מזור בביצוע "בעל המנגן" שלום ברוכשטט, וגרסאות שונות של הגרסה הישראלית ביניהן הגרסה המפורסמת של הזמר אריק לביא.