סוד / שירה סתיו
אַל תַּאֲמִין לַגּוּףהוּא יִשְׁתֹּקכְּשֶׁיִּרְצֶה לְדַבֵּרוְגַם כְּשֶׁתִּגַּעבָּאֲזוֹרִים הָרְגִישִׁים בְּיוֹתֵרלֹא יְמַלְמֵל דָּבָרכְּשֶׁתַּחְלִיק אֶצְבְּעוֹתֶיךָמִסָּבִיב לַטַּבּוּרלֹא יִרְעַדהַשְׂעָרוֹת לֹא יִסְמְרוּהָעֵינַיִםלֹא יֵעָצְמוּאֲנָחָה לֹא תִּמָּלֵטמִפִּיושֶׁל הַגּוּף הַזֶּהאַל תַּאֲמִין לוֹחֻמּוֹ אֵינוֹ עוֹלֶהקֶצֶב הַלֵּביַצִּיב,סָדִיר,לֹא חָטוּף.אַל תַּאֲמִין לַגּוּף
את השיר "סוד" של שירה סתיו (שמופיע בספרה "לשון אטית") הכרתי לראשונה דרך גרסתו המולחנת, בביצועה של רות דולורס וייס. השיר מופיע באלבומה השני של רות דולורס וייס – "בשפת בני האדם", אלבום יפהפה כשלעצמו, שעוסק, בין היתר, בנושאים כמו אימהות, זוגיות ונשיות – ובשיר הספציפי הזה, גם במיניות נשית. את השיר הזה אמנם לא כתבה וייס עצמה, אך האופן שבו היא מלחינה ומבצעת אותו – ברגישות ומתוך כבוד עמוק למילים – הופך אותו לשיר "שלה" לא פחות מהשירים האחרים באלבום. המילים של סתיו, המלוות בלחן ובביצוע הטוטאלי של וייס, מצליחות לצמרר ולחדור אל מתחת לעור.
לאחרונה יצא לאור הספר "ערות", בעריכתה של תמר מור סלע, ועורר הדים רבים, ובצדק; במידה רבה, עדיין קיים קשר שתיקה מסוים סביב הנושא של מיניות נשית. ברשימה זאת אבקש להציג קריאה בשירה של שירה סתיו "סוד", שקדם בכמה שנים לספר המצליח ושאפשר לראות בו אחד ממבשריו. כמו החוויות המיניות האישיות שכתבו נשים שונות בספר "ערות", גם שירה של סתיו מנסה בדרכו הלירית לתמלל את החוויה המינית של האישה, אם כי כאן הנמען הוא גלוי וברור – מדובר בגבר ספציפי.
המסר החד נגלה כבר במילות הפתיחה: "אל תאמין לגוף / הוא ישתוק / כשירצה לדבר". השיר נפתח בחוויה של דיכוי; דיכוי של העוררות המינית, של העונג, ושל המיניות הנשית עצמה. יתכן שגם יש פה השתקה של חוויה שקדמה למגע המיני הזה – אולי של חוויה טראומטית כתוצאה מפגיעה מינית.
את השיר כולו מלווה חוויה של דיסוציאציה, של פיצול; דיסוציאציה (בעברית: ניתוק) מתארת מצב שבו קיים ריחוק או נתק ממשי, בין רגשות, זכרונות ומחשבות. לעתים במצבים טראומתיים – כמו אונס, למשל – בהן האישה אינה יכולה להילחם או לברוח – דיסוציאציה מהווה מנגנון הגנה, שמאפשר לה להגן על הנפש ולמנוע את האינטגרציה של החוויה הטראומטית אל תוך המודעות. מחקרים מצאו כי ככל שעוצמת הטראומה גבוהה יותר, מופיעות יותר תופעות של דיסוציאציה, והדבר שכיח יותר בקרב אלו שהיו קורבנות לניצול מיני בילדות המוקדמת. דיסוציאציה נמצאה קשורה גם לשכיחות גבוהה יותר של הפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD) המופיעה בהמשך. בזמן הטראומה, הכושר לדיסוציאציה הוא לפעמים עניין של הישרדות; אין לנפש דרך אחרת לשרוד אלא לנתק עצמה מהגוף. אבל בקריאה בשיר הנוכחי, מתוארת חוויה מינית שאינה אמורה להיות טראומטית, אלא יחסי מין בהסכמה – או יותר נכון, מתוך רצון הדדי. יחד עם זאת, אצל האישה, האזור שאמור להיות "מופעל" ולחוות עוררות מינית, הוא אותו אזור שבו נחוותה הטראומה; ויחסי מין – גם אם מתוך רצון – עלולים להוות טריגר לפגיעה. ואז, באופן אוטומטי ובלתי מודע או נשלט, יופעל מחדש המנגנון הדיסוציאטיבי, שנועד להגן על הנפש ולאפשר לה לשרוד את הטראומה: הגוף קופא ומתנתק. המגנון ההישרדותי שמופעל אוטומטית במצבי לחץ – Fight, Flight or Freeze – שאולי הציל את חייה של הדוברת בשיר כשהיא קפאה במקומה וניתקה את עצמה מהטראומה הגופנית, אינו מצליח להבחין בין מצב חירום "אמיתי" ל"כמו-מדומיין"; עבורו; כל מגע מיני או חדירה הם טריגר להפעלת המנגנון ההישרדותי של הדיסוציאציה. כך, כשהדוברת רוצה לקיים מערכת יחסים אוהבת ומיטיבה, המנגנון הזה כבר לא מהווה מנגנון הגנה, אלא מחבל ביכולת שלה לקיים יחסי מין בריאים. הגוף שלה, "הגוף השקרן הזה", לא מוכן לשתף פעולה; השדיים לא מתקשחים, התחתונים לא נרטבים. הגוף הזה בוגד בה; בוגד ברצון שלה, ולא נענה לו. ואולי גם כשקפאה בזמן הטראומה, היא הרגישה שהוא בוגד בה. כאילו שאם רק לא היתה קופאת, היתה יכולה למנוע את זה, למרות שהיא לא באמת היתה יכולה. אז הגוף שיקר לה, וכך גם עכשיו. אי אפשר להאמין לו יותר.
אֵינְךָ מַצְלִיף בּוֹאִלּוּ הָיִיתָ מַצְלִיףהָיִיתָ רוֹאֶהשֶׁהַבָּשָׂר אֵינוֹ מַסְמִיקהָעוֹר אֵינוֹ רוֹטֵטהַשְּׁרִירִים אֵינָם סוֹפְגִיםלֹא נֶעֱלָבִיםהַשָּׁדַיִםלֹא מִתְקַשְּׁחִיםהַפְּטָמוֹת רַכּוֹת, רַכּוֹתהַפְּטָמוֹת מְשֻׁעֲמָמוֹתהַתַּחְתּוֹנִיםלֹא נִרְטָבִיםאַל תַּאֲמִיןלַגּוּף הַזֶּהלַגּוּף הָאִלֵּם הַזֶּהלַגּוּף הַכּוֹאֵב הַזֶּהלַגּוּף הָרָעֵב הַזֶּהלַגּוּף הַלּוֹהֵט הַזֶּהלַגּוּף הַשַּׁקְרָןהַזֶּה
דיכוי המיניות; הגוף, באופן בלתי מודע ובלתי רצוני, מדכא את התגובה הטבעית שלו לגירוי מיני. הוא נשאר קפוא, שותק; הוא לא מתעורר. יש סיבות נוספות מלבד טראומה שעשויות להביא למצב הזה: למשל דיכוי חיצוני של מיניות באמצעות חינוך שמלמד את הילדה כבר מגיל צעיר שהגוף והמיניות שלה הם טמאים ואסורים. שעליה להתבייש במיניותה, להצניע ולדכא אותה, ושלאישה אסור לחוות עונג. ניתן למצוא דוגמאות כאלה בחינוך הדתי, אבל לא רק. בחברה הפטריאכלית, התפיסה של המיניות הנשית היא עדיין בגדר טאבו; לא בכדי הספר "ערות" מעורר כאלה הדים: בתוך חודש בלבד נמכרו יותר מ-10,000 עותקים מהספר, ובמשך שבועות רבים הוא כיכב בראש רשימת רבי המכר בקטגוריית ספרי העיון. נכון למרץ 2017 הודפסה מהדורה שביעית של הספר, כחודשיים בלבד לאחר צאתו לאור. ככל הנראה, ענה הספר על צורך מסוים בקרב נשים שלא קיבל מענה עד כה: לקרוא נשים שכותבות על המיניות שלהן, ולדבר על המיניות הנשית באופן פתוח וגלוי. שם שירה של סתיו – "סוד" – עשוי להתייחס לסוד שקשור בפגיעה מינית, אונס או אפילו גילוי עריות – נושאים שמתקיים סביבם קשר של שתיקה, אשמה ובושה; אבל הוא גם עשוי להתייחס למיניות הנשית לכשעצמה – שגם היא, במידה רבה, עדיין מושתקת, עדיין בגדר סוד. המילה "אורגזמה" (ואולי זה הסוד?) לא מופיעה בשיר. הגוף השקרן לא מצליח להגיע אליה, והגבר – הנמען בשיר (שקולו לא נשמע, ואולי גם לא חשוב שיישמע, אלא רק שיקשיב) – עדיין לא מצליח "לפתור את הסוד עבורה".
ואולי הדוברת בשיר היא בעצם זאת שצריכה לפתור אותו, ולא הגבר; היא זאת שצריכה, איכשהו, להתגבר על הדיסוציאציה, על הניתוק מהחוויה ועל הפיצול בין הגוף לנפש; להתמודד עם הטראומה, או לחילופין עם הדיכוי החברתי שהופעל עליה ועל המיניות שלה. להקשיב לגוף. להאמין לו. ללמוד לאהוב אותו, לקבל אותו, ולאהוב את עצמה. להחזיר לעצמה את השליטה על הגוף שלה, על החוויה המינית שלה – ולא באמצעות הרעבה, שנאה עצמית או כל דיכוי אחר שהיא תפעיל עליו. להפך; עליה להשתחרר מכל אלו. ואחרי שהדוברת מסיימת לתאר את כל מה שהגוף הזה הוא לא – כל מה שהוא לא עושה, לא מרגיש – כל כך הרבה סיבות לשנוא אותו, לא להאמין לו, להתייאש ממנו – בבית האחרון היא פתאום אומרת מה הוא כן: "לגוף האילם הזה / לגוף הכואב הזה / לגוף הרעב הזה / לגוף הלוהט הזה". פתאום הוא עוד דברים מלבד שקרן; מלבד קפוא, אדיש, ולא מתפקד מינית; בסוף השיר, בכמה מילים, היא מגלה פתאום חמלה כלפי הגוף הזה: הוא רעב, הוא כואב, הוא אפילו לוהט (הנה, הוא מתעורר; יש בו את הרצון, ואת היכולת, להתעורר) – הוא כל כך רוצה את זה. בעצם, היא כל כך רוצה; היא רוצה לאהוב, את עצמה ואת גופה, ואאולי גם את הגבר שאיתה. היא רוצה לשבור את השתיקה של הגוף האילם, לשכך את כאבו ולהרגיע את הרעב שבו. להניח לו להתלהט ולהרגיש. הקיפאון, הדיסוציאציה, הפיצול, הניתוק – ההגנות הללו, שהיוו הצלה בשלב מסוים – כבר לא אדפטיביות יותר, כי הן לא מאפשרות לו (לה, בעצם) את כל אלו.
"גופי היה חכם ממני", כתבה יונה וולך בשירה המפורסם, "הוא אמר די / כשאני אמרתי עוד / גופי / גופי הפסיק / כשאני עוד המשכתי". כך גם ב"סוד" לגוף יש רצונות משלו; ואולי הוא בכל זאת חכם – אולי הוא עדיין לא מוכן להסיר את כל ההגנות לפני שיהיה בטוח שיצא מכלל סכנה. בבית האחרון של השיר, גם אם הדוברת עדיין מדברת בגוף שלישי, עליו, על "הגוף הזה", וגם אם הוא עדיין שקרן – היא כבר פחות מנותקת ממנו. בדומה ליונה וולך, אולי הדוברת בשיר של סתיו אפילו מנסה להבין אותו; היא מגלה חמלה כלפיו, וחשוב מכך – כלפי עצמה. וכך, היא סוללת לעצמה את הדרך להחלמה, ומשם גם לעונג, להנאה ולמימוש של המיניות הנשית שלה.
נטע עמית, ילידת 1986. חיה בתל אביב. פסיכולוגית תעסוקתית. כתבת מוזיקה באתר "טנא-ג"י" ועורכת בעמוד הפמיניסטי "פוליטיקלי קוראת".