איריס איריסיה קובליו

שאריות

1.
שְׁאֵרִיּוֹת הָאַהֲבָה שֶׁלָּנוּ
קוֹפְצוֹת עָלַי מֵהָאָרוֹן שֶׁלְּךָ
בַּבֹּקֶר
חוּלְצוֹת טְרִיקוֹ עַל קוֹלָבִים לְבָנִים

2.
כְּבָר לֹא נִהְיֶה מְאֻשָּׁרִים.
עָנָן וָרֹוד נָע
בְּצַמֶּרֶת אֵיקָלִיפְּטוּס שְׁחֹורָה

3.
כִּפַּת הַסִּגָּלוֹן פּוֹרַחַת
ושוב מְפַזֶּרֶת פַּעֲמוֹנֵי לִילָךְ
לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁאֵין אֱלֹהִים

4.
הַשֶּׁבֶר בְּצַמֶּרֶת הָעֵץ
מִסְתַּכֵּל עָלַי בִּתְכֵלֶת אַחֲרוֹנָה.

אֵינְךָ.

5.
הַשְּׁכֵנִים מֵהַשָּׂדֶה הֶחְלִיפוּ אֶת הַטַּוָּסִים בַּחֲמוֹר
אֲנִי לֹא יוֹדַעַת כַּמָּה זְמַן לָקַח לִי לְהַבְחִין
שֶׁקְּרִיאוֹת הַלַּיְלָה הִתְחַלְּפוּ בִּנְעִירוֹת בֹּקֶר
וְאִם הוּא אָפֹר אוֹ לָבָן
אוֹ סָגֹל בּוּגֶנְוִילְיָה

6.
קוֹלוֹ שֶׁל צְרָצַר נִלְכַּד הַלַּיְלָה
בַּחֲרִיץ הַחַלּוֹן.
אֹשֶׁר קָצָר.

 

 

'שאריות 2', איריס איריסיה קובליו, אקוורל

 

 

איריס איריסיה קובליו, אמנית ומשוררת, הציגה תערוכות יחיד וקבוצתיות במוזיאונים ובגלריות. מתמחה בדרגת מאסטר באקוורל. ליוותה ספרי שירה כאמנית. בספרה 'מזמן לא שמעתי את טווסי הלילה' ( אבן חושן, 2015) היא אמנית ומשוררת כאחת.

 

ראובן פורת

מהחלון בשכונות הרכבת

כִּבְכָל יוֹם אַתְּ אוֹצֶרֶת מִלִּים
שֶׁאֵינָן זְרִיזוֹת לְהִמָּחֵק

מֵעַל אֲבָנִים מִשְׁתָּאוֹת
בַּהֲמוּלָה
כְּאִלּוּ כָּשַׁלְנוּ
בְּהַסְתָּרַת הַכִּרְסוּם וְהָעֲקֵבוֹת

הֵן מְתַאֲרוֹת בַּעֲיֵפוּת
אֵיךְ כָּרָגִיל בָּחַרְנוּ בַּדֶּרֶךְ הַשְּׁגוּיָה
אֵיךְ רָאִינוּ מִנְהָרוֹת מְסֹעֲפוֹת

וְגַן עָצוּם נָטוּעַ בְּשֵׁמוֹת אוֹבְדִים

וְאָז הֵן נוֹדְדוֹת לְאַט וְאָז הֵן
פּוֹעֲמוֹת מְלִיחוּת
בִּשְׂפָתַיִךְ.

 

יער עד

א
פָּנַיִךְ מִתְמַעֲטִים בְּיָדַיִם זָרוֹת
הַמְּקַלְּפוֹת מִמֵּךְ לִבּוֹת
שֶׁכָּל אַחַת
קְטַנָּה מִזּוֹ שֶׁקָּדְמָה לָהּ

ב
כְּשֶׁלֹּא נוֹתָר כָּל מַעֲטֶה
עוֹטֶרֶת הַשִּׁכְבָה הַדְּקִיקָה
הַשְׁלָמָה

מֻצְפֶּנֶת
כְּנִיצָנִים קְפוּאִים

ג
אֵינֵךְ יוֹדַעַת לָמָּה הִשְׁתַּתְּקוּ הַצִּיקָאדוֹת
מֵאֵימַת הַחֲסֵרִים
מִטּוּרֵי מִסְפָּרִים

הַבַּיִת דּוֹמֵם דַּיּוֹ
כְּדֵי לְהִסְתַּתֵּר בַּהֲזָיָה
שֶׁאַתְּ אוֹכֶלֶת אֲרוּחַת בֹּקֶר
לֹא לְבַדֵּךְ
בְּמִרְפֶּסֶת הַגְּפָנִים

ד
עֵצִים מְצִיצִים מֵחַלּוֹן
עַבָּאִיָה צְחוֹרָה
אֶצְבָּעוֹת מְמַשְּׁשׁוֹת בַּד רַךְ
הַשֶּׁקֶט חוֹדֵר לַמִּדְשָׁאוֹת
וּלְמַשְׁקֵה הַשְּׁקֵדִים הַמָּתוֹק

פְּסוּקִים מְעֻשָּׁנִים
מְחוֹלְלִים אַט-אַט עַל קִירוֹת
בֵּין עֵינַיִם נֶעֱצָמוֹת

ה
שֶׁמֶשׁ נְסוֹגָה
מְטֻטֶּלֶת חֲסֵרָה בְּכָל חֲזָרָה

תְּנוּדוֹת הָאָגָן כְּסוּסִים אוֹ כְּדָם
לוֹחֲמוֹת לַחֲדֹר מַעְלָה
אֶת חֻפַּת הַצַּמָּרוֹת

חָשַׁבְתְּ לְהִמָּלֵט
חָשַׁבְתְּ גִּשְׁרֵי קְלָפִים וּמְדוּרוֹת

אַתְּ תּוֹהָה אִם הַלִּקּוּי הַזֶּה יַחֲלֹף
אוֹ אִם לַחֲדֹל מִלִּצְפּוֹת.

 

עלא

אֵין הִתְנַהֲגוּת טוֹבָה
שֶׁתְּזַכֶּה בְּשִׁחְרוּר מֻקְדָּם אֲפִלּוּ אֵין
מָצָב בְּרִיאוּתִי מְסַכֵּן חַיִּים
שֶׁיָּכֹל לְקַצֵּר אֶת הַזְּמַן

עָדִיף לִסְחֹר עִם אוֹיֵב
אוֹ לְרַגֵּל אוֹ
לִרְצֹחַ שְׁבוּיִים
כִּי אָז
תִּשְׁתַּחְרֵר הַרְבֵּה קֹדֶם מֵחָדְשַׁיִם לִפְנֵי תֹּם הַמַּעֲצָר הַמִּנְהָלִי.

 

ראובן פורת הוא פרופסור לרפואה, מנהל מחלקה פנימית במרכז הרפואי ע"ש סוראסקי בתל אביב וחוקר בתחום האימונולוגיה ומחלות זיהומיות. הוא החל לכתוב שירה כשהיה בן 14 ושני ספרי שיריו הראשונים, 'בים הזה אין לי סכר' ו-'ציפורי שיפוע חד' ראו אור בהוצאת עיתון 77.

 

נדיה עדינה  רוז

הפלגה

הַמַּקְהֵלָה הָרוּסִית
בְּבֵית הָאָבוֹת
נוֹשֶׁבֶת בַּמִּפְרָשֵׂי פְּנֵיהֶם
שֶׁל הַקְּשִׁישִׁים.

אִמִּי לֹא מַפְלִיגָה.
טְבוּעָה עַד הַסַּנְטֵר
בְּכִסֵּא הַגַּלְגַּלִים,
הִיא בּוֹרֶרֶת גַּרְגְּרֵי נְּשִׁיָּה.

אֲנִי נִמְתַּחַת כְּאָקוֹרְדְּיוֹן,
מְחַפֶּשֶׂת אוֹתָהּ
בֵּין הַשִּׁירִים
שֶׁיָּדְעָה בְּעַל פֶּה.

יַלְדוּתִי הָאֲדֻמָּה
שׁוֹקַעַת עִמָהּ,
לֹא קוֹרֶנֶת מִפָּנֶיהָּ
בַּחֲזָרָה.

 

חַכָּה

1
הָיָה לִי פְּלַטְפוּס.
הִבְחַנְתִּי רַק בָּרְגָעִים
הַקְּרוֹבִים.

2
אֶת שְׂרוֹכֵי הַנַּעֲלַיִם
לֹא קָשַׁרְתִּי,
הִשְׁלַכְתִּי אוֹתָם
לְפָנַי כְּחַכּוֹת
בְּצִפִּיָּה לְדָג הֶעָתִיד.

בַּאֲרוּחָה הִגִּישׁוּ לִי אוֹתוֹ
לְלֹא עֲצָמוֹת
וּכְשֶׁהִתְחַבֵּאתִי מִתַּחַת לְשֻׁלְחָן
יָדַעְתִּי,
מְחַפְּשִׂים אוֹתִי בִּכְִאִילוּ.

3
פַּעַם מָשַׁכְתִּי אֶת הַמַּפָּה
לָרִצְפָּה.
הַשֻּׁלְחָן עָמַד
בֵּין הַצַּלָּחוֹת הַשְּׁבוּרוֹת
חָשׂוּף
עַד הָאִדְרָה.

 

ממותות

הָרְהִיטִים שֶׁהָיוּ חַיּוֹת הַמַּחְמָד
בְּבֵית אִמְּךָ
(יָדְעוּ אֶת מְקוֹמָם, בָּאוּ כְּשֶׁרָצְתָה לְלַטְּפָם)
הָפְכוּ לִמְּאֻבָּנִים.

אַתָּה מוֹצִיא אֶת שִׁלְדֵּיהֶם
מִטִּיט בֵּיתָהּ
עֶצֶם
עֶצֶם
מַעֲבִיר לְדִירָתְךָ
מְנַסֶּה לְהַחְיוֹת.

הָאֶבוֹלוּצְיָה כְּמוֹ אָבָק
מִתַּחַת לַסַּפּוֹת,
מַמְשִׁיכָה לְהֵעָרֵם.

 

סירים

בַּיּוֹם שֶׁחֲפָצֶיהָּ עָבְרוּ אֵלֵינוּ
בֵּיתֵנוּ הִתְכּוֹפֵף לְשֵׂאתָּם.
יְלָדַי הֶחְלִיקוּ מִגַּבּוֹ,
הִתְבַּגְּרוּ,
פִּנּוּ מָקוֹם
לְהֵד הַסִּירִים
שֶׁבָּהֶם
סָבְתָא בִּשְּׁלָה דַּיְסָה
וְלֹא נִשְׁאַר.

 

סרט

גַּם אִם אֲנִי חוֹבֶשֶׁת כּוֹבַע,
הוֹלֶכֶת מַהֵר בַּצַּד
הַשֵּׁנִי שֶׁל הָרְחוֹב,
בֵּיתֵךְ מְזַהֶה אוֹתִי מֵרָחוֹק

מוֹרִיד מָסָךְ,
מַקְרִין עַל חַלּוֹנוֹתָיו
– פְרֵיים בַּיי פְרֵיים –
אֶת שְׁנוֹתַיִךְ
הָאַחֲרוֹנוֹת.

 

נדיה עדינה רוז נולדה במוסקבה, עלתה ארצה בגיל 22. בוגרת מכללה לאמנות במוסקבה, המחלקה לאמנות של בצלאל ובעלת תואר שני מהמדרשה לאמנות, בית ברל. אמנית רב-תחומית: עוסקת בפיסול, ציור, איור ספרים והוראת אמנות. ספר שיריה הראשון, "דיו של שלג" (הליקון-אפיק 2015) זיכה אותה בפרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם.  

 

רות נצר

רצפה

מִתַּחַת לְרִצְפַּת הַבַּיִת
מְקַרְקְשִׁים
קוֹלוֹת סַכִּין וּמַזְלֵגוֹת
הֵם מִשְׁתַּתְּקִים כְּשֶׁאֲנִי מִתְקָרֶבֶת.
מִיהֵם אֲדוֹנֵי הַבַּיִת, אֲנִי שׁוֹאֶלֶת.
הֵם מְגַחֲכִים.

 

שירים

*
הַשִּׁיר מֵסֵב פָּנָיו
לְהִתְבּוֹנֵן בִּי

אוֹכֵל עַצְמוֹ
כְּמוֹ פְּרִי

*
וּלְהַשְׁאִיר
אֵין־שִׁירִים

חֹרִים
בַּדַּפִּים הַלְּבָנִים

 

רות נצר היא פסיכולוגית קלינית-יונגיאנית, מדריכה בכירה ומורה, חוקרת קולנוע וספרות. היא הוציאה לאור עשרה ספרי שירה, שבעה ספרי עיון וספר פרוזה אוטוביוגרפי. ספרה האחרון הוא 'מעגל החיים בקולנוע' (רסלינג).

 

תוכן עניינים – גיליון מס' 6

     
     
      
     

 

סוד / שירה סתיו

אַל תַּאֲמִין לַגּוּףהוּא יִשְׁתֹּקכְּשֶׁיִּרְצֶה לְדַבֵּרוְגַם כְּשֶׁתִּגַּעבָּאֲזוֹרִים הָרְגִישִׁים בְּיוֹתֵרלֹא יְמַלְמֵל דָּבָרכְּשֶׁתַּחְלִיק אֶצְבְּעוֹתֶיךָמִסָּבִיב לַטַּבּוּרלֹא יִרְעַדהַשְׂעָרוֹת לֹא יִסְמְרוּהָעֵינַיִםלֹא יֵעָצְמוּאֲנָחָה לֹא תִּמָּלֵטמִפִּיושֶׁל הַגּוּף הַזֶּהאַל תַּאֲמִין לוֹחֻמּוֹ אֵינוֹ עוֹלֶהקֶצֶב הַלֵּביַצִּיב,סָדִיר,לֹא חָטוּף.אַל תַּאֲמִין לַגּוּף

 

את השיר "סוד" של שירה סתיו (שמופיע בספרה "לשון אטית") הכרתי לראשונה דרך גרסתו המולחנת, בביצועה של רות דולורס וייס. השיר מופיע באלבומה השני של רות דולורס וייס – "בשפת בני האדם", אלבום יפהפה כשלעצמו, שעוסק, בין היתר, בנושאים כמו אימהות, זוגיות ונשיות – ובשיר הספציפי הזה, גם במיניות נשית. את השיר הזה אמנם לא כתבה וייס עצמה, אך האופן שבו היא מלחינה ומבצעת אותו – ברגישות ומתוך כבוד עמוק למילים – הופך אותו לשיר "שלה" לא פחות מהשירים האחרים באלבום. המילים של סתיו, המלוות בלחן ובביצוע הטוטאלי של וייס, מצליחות לצמרר ולחדור אל מתחת לעור.

לאחרונה יצא לאור הספר "ערות", בעריכתה של תמר מור סלע, ועורר הדים רבים, ובצדק; במידה רבה, עדיין קיים קשר שתיקה מסוים סביב הנושא של מיניות נשית. ברשימה זאת אבקש להציג קריאה בשירה של שירה סתיו "סוד", שקדם בכמה שנים לספר המצליח ושאפשר לראות בו אחד ממבשריו. כמו החוויות המיניות האישיות שכתבו נשים שונות בספר "ערות", גם שירה של סתיו מנסה בדרכו הלירית לתמלל את החוויה המינית של האישה, אם כי כאן הנמען הוא גלוי וברור – מדובר בגבר ספציפי.

המסר החד נגלה כבר במילות הפתיחה: "אל תאמין לגוף / הוא ישתוק / כשירצה לדבר".  השיר נפתח בחוויה של דיכוי; דיכוי של העוררות המינית, של העונג, ושל המיניות הנשית עצמה. יתכן שגם יש פה השתקה של חוויה שקדמה למגע המיני הזה – אולי של חוויה טראומטית כתוצאה מפגיעה מינית.

את השיר כולו מלווה חוויה של דיסוציאציה, של פיצול; דיסוציאציה (בעברית: ניתוק) מתארת מצב שבו קיים ריחוק או נתק ממשי, בין רגשות, זכרונות ומחשבות. לעתים במצבים טראומתיים – כמו אונס, למשל – בהן האישה אינה יכולה להילחם או לברוח – דיסוציאציה מהווה מנגנון הגנה, שמאפשר לה להגן על הנפש ולמנוע את האינטגרציה של החוויה הטראומטית אל תוך המודעות. מחקרים מצאו כי ככל שעוצמת הטראומה גבוהה יותר, מופיעות יותר תופעות של דיסוציאציה, והדבר שכיח יותר בקרב אלו שהיו קורבנות לניצול מיני בילדות המוקדמת. דיסוציאציה נמצאה קשורה גם לשכיחות גבוהה יותר של הפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD) המופיעה בהמשך. בזמן הטראומה, הכושר לדיסוציאציה הוא לפעמים עניין של הישרדות; אין לנפש דרך אחרת לשרוד אלא לנתק עצמה מהגוף. אבל בקריאה בשיר הנוכחי, מתוארת חוויה מינית שאינה אמורה להיות טראומטית, אלא יחסי מין בהסכמה – או יותר נכון, מתוך רצון הדדי. יחד עם זאת, אצל האישה, האזור שאמור להיות "מופעל" ולחוות עוררות מינית, הוא אותו אזור שבו נחוותה הטראומה; ויחסי מין – גם אם מתוך רצון – עלולים להוות טריגר לפגיעה. ואז, באופן אוטומטי ובלתי מודע או נשלט, יופעל מחדש המנגנון הדיסוציאטיבי, שנועד להגן על הנפש ולאפשר לה לשרוד את הטראומה: הגוף קופא ומתנתק. המגנון ההישרדותי שמופעל אוטומטית במצבי לחץ – Fight, Flight or Freeze  – שאולי הציל את חייה של הדוברת בשיר כשהיא קפאה במקומה וניתקה את עצמה מהטראומה הגופנית, אינו מצליח להבחין בין מצב חירום "אמיתי" ל"כמו-מדומיין"; עבורו; כל מגע מיני או חדירה הם טריגר להפעלת המנגנון ההישרדותי של הדיסוציאציה. כך, כשהדוברת רוצה לקיים מערכת יחסים אוהבת ומיטיבה, המנגנון הזה כבר לא מהווה מנגנון הגנה, אלא מחבל ביכולת שלה לקיים יחסי מין בריאים. הגוף שלה, "הגוף השקרן הזה", לא מוכן לשתף פעולה; השדיים לא מתקשחים, התחתונים לא נרטבים. הגוף הזה בוגד בה; בוגד ברצון שלה, ולא נענה לו. ואולי גם כשקפאה בזמן הטראומה, היא הרגישה שהוא בוגד בה. כאילו שאם רק לא היתה קופאת, היתה יכולה למנוע את זה, למרות שהיא לא באמת היתה יכולה. אז הגוף שיקר לה, וכך גם עכשיו. אי אפשר להאמין לו יותר.

 אֵינְךָ מַצְלִיף בּוֹאִלּוּ הָיִיתָ מַצְלִיףהָיִיתָ רוֹאֶהשֶׁהַבָּשָׂר אֵינוֹ מַסְמִיקהָעוֹר אֵינוֹ רוֹטֵטהַשְּׁרִירִים אֵינָם סוֹפְגִיםלֹא נֶעֱלָבִיםהַשָּׁדַיִםלֹא מִתְקַשְּׁחִיםהַפְּטָמוֹת רַכּוֹת, רַכּוֹתהַפְּטָמוֹת מְשֻׁעֲמָמוֹתהַתַּחְתּוֹנִיםלֹא נִרְטָבִיםאַל תַּאֲמִיןלַגּוּף הַזֶּהלַגּוּף הָאִלֵּם הַזֶּהלַגּוּף הַכּוֹאֵב הַזֶּהלַגּוּף הָרָעֵב הַזֶּהלַגּוּף הַלּוֹהֵט הַזֶּהלַגּוּף הַשַּׁקְרָןהַזֶּה

דיכוי המיניות; הגוף, באופן בלתי מודע ובלתי רצוני, מדכא את התגובה הטבעית שלו לגירוי מיני. הוא נשאר קפוא, שותק; הוא לא מתעורר. יש סיבות נוספות מלבד טראומה שעשויות להביא למצב הזה: למשל דיכוי חיצוני של מיניות באמצעות חינוך שמלמד את הילדה כבר מגיל צעיר שהגוף והמיניות שלה הם טמאים ואסורים. שעליה להתבייש במיניותה, להצניע ולדכא אותה, ושלאישה אסור לחוות עונג. ניתן למצוא דוגמאות כאלה בחינוך הדתי, אבל לא רק. בחברה הפטריאכלית, התפיסה של המיניות הנשית היא עדיין בגדר טאבו; לא בכדי הספר "ערות" מעורר כאלה הדים: בתוך חודש בלבד נמכרו יותר מ-10,000 עותקים מהספר, ובמשך שבועות רבים הוא כיכב בראש רשימת רבי המכר בקטגוריית ספרי העיון. נכון למרץ 2017 הודפסה מהדורה שביעית של הספר, כחודשיים בלבד לאחר צאתו לאור. ככל הנראה, ענה הספר על צורך מסוים בקרב נשים שלא קיבל מענה עד כה: לקרוא נשים שכותבות על המיניות שלהן, ולדבר על המיניות הנשית באופן פתוח וגלוי. שם שירה של סתיו – "סוד" – עשוי להתייחס לסוד שקשור בפגיעה מינית, אונס או אפילו גילוי עריות – נושאים שמתקיים סביבם קשר של שתיקה, אשמה ובושה; אבל הוא גם עשוי להתייחס למיניות הנשית לכשעצמה – שגם היא, במידה רבה, עדיין מושתקת, עדיין בגדר סוד. המילה "אורגזמה" (ואולי זה הסוד?) לא מופיעה בשיר. הגוף השקרן לא מצליח להגיע אליה, והגבר – הנמען בשיר (שקולו לא נשמע, ואולי גם לא חשוב שיישמע, אלא רק שיקשיב) – עדיין לא מצליח "לפתור את הסוד עבורה".

ואולי הדוברת בשיר היא בעצם זאת שצריכה לפתור אותו, ולא הגבר; היא זאת שצריכה, איכשהו, להתגבר על הדיסוציאציה, על הניתוק מהחוויה ועל הפיצול בין הגוף לנפש; להתמודד עם הטראומה, או לחילופין עם הדיכוי החברתי שהופעל עליה ועל המיניות שלה. להקשיב לגוף. להאמין לו. ללמוד לאהוב אותו, לקבל אותו, ולאהוב את עצמה. להחזיר לעצמה את השליטה על הגוף שלה, על החוויה המינית שלה – ולא באמצעות הרעבה, שנאה עצמית או כל דיכוי אחר שהיא תפעיל עליו. להפך; עליה להשתחרר מכל אלו. ואחרי שהדוברת מסיימת לתאר את כל מה שהגוף הזה הוא לא – כל מה שהוא לא עושה, לא מרגיש – כל כך הרבה סיבות לשנוא אותו, לא להאמין לו, להתייאש ממנו – בבית האחרון היא פתאום אומרת מה הוא כן: "לגוף האילם הזה / לגוף הכואב הזה / לגוף הרעב הזה / לגוף הלוהט הזה". פתאום הוא עוד דברים מלבד שקרן; מלבד קפוא, אדיש, ולא מתפקד מינית; בסוף השיר, בכמה מילים, היא מגלה פתאום חמלה כלפי הגוף הזה: הוא רעב, הוא כואב, הוא אפילו לוהט (הנה, הוא מתעורר; יש בו את הרצון, ואת היכולת, להתעורר) – הוא כל כך רוצה את זה. בעצם, היא כל כך רוצה; היא רוצה לאהוב, את עצמה ואת גופה, ואאולי גם את הגבר שאיתה. היא רוצה לשבור את השתיקה של הגוף האילם, לשכך את כאבו ולהרגיע את הרעב שבו. להניח לו להתלהט ולהרגיש. הקיפאון, הדיסוציאציה, הפיצול, הניתוק – ההגנות הללו, שהיוו הצלה בשלב מסוים – כבר לא אדפטיביות יותר, כי הן לא מאפשרות לו (לה, בעצם) את כל אלו.

"גופי היה חכם ממני", כתבה יונה וולך בשירה המפורסם, "הוא אמר די / כשאני אמרתי עוד / גופי / גופי הפסיק / כשאני עוד המשכתי". כך גם ב"סוד" לגוף יש רצונות משלו; ואולי הוא בכל זאת חכם – אולי הוא עדיין לא מוכן להסיר את כל ההגנות לפני שיהיה בטוח שיצא מכלל סכנה. בבית האחרון של השיר, גם אם הדוברת עדיין מדברת בגוף שלישי, עליו, על "הגוף הזה", וגם אם הוא עדיין שקרן – היא כבר פחות מנותקת ממנו. בדומה ליונה וולך, אולי הדוברת בשיר של סתיו אפילו מנסה להבין אותו; היא מגלה חמלה כלפיו, וחשוב מכך – כלפי עצמה. וכך, היא סוללת לעצמה את הדרך להחלמה, ומשם גם לעונג, להנאה ולמימוש של המיניות הנשית שלה.

 

נטע עמית, ילידת 1986. חיה בתל אביב. פסיכולוגית תעסוקתית. כתבת מוזיקה באתר "טנא-ג"י" ועורכת בעמוד הפמיניסטי "פוליטיקלי קוראת".

 

תוכן עניינים – גיליון מס" 6