בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת איכלסה את בתי הקפה בתל אביב חבורת כותבים צעירים. "חבורת יחדיו". הם התיימרו להיות הביאליקים של הדור החדש. לאה גולדברג הייתה לכאורה אחת מהם, אבל הצצה ליומניה ולהקדשות שהקדישו לה חברי הקבוצה מגלה בדידות גדולה. האם לעובדת היותה אישה היה קשר לזה?
מן הפגישה הרומנטית ב"זֹהַר" נותרו בחלוף הזמן רק המזכרות שהמשוררת תיעדה בין הדפים
שולחנותיהם של סופרים ומשוררים רבים גדושים במקורות השראה ובאביזרי כתיבה. אך עד כמה היצירה תלויה באמת בפינת העבודה האישית?
"גולדברג לא הכפיפה את יצירתה לזמן ולמקום פוליטיים היסטוריים. אף שמאורעות ההיסטוריה ניכרים בשירתה, היא ביקשה לקיים את השיר כיחידה אוטונומית בעולם". מי־טל נדלר קוראת ביצירותיה המוקדמות של גולדברג
מכתבים ששלחה לאה גולדברג אל המשורר טוביה ריבנר וכתבים אחדים שלה נחשפים
