לאה גולדברג החלה לחבר סיפורים ושירים כבר בנעוריה. ובמשך חמשת עשורי יצירה, היא שלחה ידה במגוון עצום של ז'אנרים ספרותיים. היא התפרסמה כסופרת למבוגרים ולילדים, הייתה למשוררת העברית המולחנת ביותר ותירגמה יצירות ספרות ומחזות בשפות מגוונות כמו איטלקית, רוסית, צרפתית ואנגלית.
כיום כבר אין שום עוררין על כישרונה הספרותי החד-פעמי של המשוררת והסופרת, אבל טעמה הספרותי המובחר מוכר פחות. דווקא שם אנו מוצאים כמה המלצות ספרותיות שכדאי להכיר, המלצות שמלמדות לא מעט על הממליצה עצמה.
ההמלצה הראשונה של המשוררת לעתיד
כל חייה התנגדה לאה גולדברג לראות בשירתה שירה "נשית". תיוג אוטומטי שכזה, הרגישה, מתעלם מעוצמת השירה שלה וממשמעותה הכלל-אנושית. אינסטינקט זה הוא שהביא אותה לחתום על שיריה הראשונים בדפוס בשם העט "לאה משורר".
והנה, רשימת הביקורת הראשונה שפירסמה לאה גולדברג, אז בת השש-עשרה, הוקדשה לספר שיריה השלישי של המשוררת אלישבע, חרוזים. אלישבע היה שם העט של המשוררת ליזאווטה איבאנובה ז'ירקובה ביחובסקי, שעלתה עם בעלה שמעון ביחובסקי בשנת 1925 לארץ ישראל. אף על פי שהייתה ממוצא נוצרי פרובוסלבי, נחשבת אלישבע לאחת מחלוצות השירה העברית. חרוזים הופיע בתל אביב בשנת 1928.
גולדברג ראתה בספר השירה של אלישבע המשך ישיר לספרה הקודם, כוס קטנה. היא מצאה בו את "אותה התוגה, הפשטות והחמימות, אותו הריתמוס הקל, המלבב… ורק הטון מיואש יותר, כי הרבה חלומות היו למציאות, ורבים נגוזו-חלפו, וה"סך הכול" הוא: "רק דימיתי" ולא יותר. ולכן אין כבר בשירים אותו התום והגנדרנות הילדותית, אין גם זדון, ואין צורך להכריז "מי כמוני מבני החלד מאושר עלי אדמה!". דרישות איִן."
רשימת עיתונות זו פורסמה כשנה לאחר פרסום שירה הראשון של גולדברג בעיתונות, הראשונה במאות רשימות, ביקורות ומחקרים שתפרסם במהלך הקריירה הספרותית שלה. כבר בה, נחשפים לפנינו קווי כתיבתה המחקרית והעיתונאית: בקיאות, רעננות ומקוריות בלתי מתפשרת.
הרשימה התפרסמה בכתב-העת נתיבות שערך המנטור הספרותי הראשון של לאה גולדברג, ומי שפירסם את שיריה הראשונים, נתן גורן (גרינבלאט).
המתרגמת של מלחמה ושלום
ההמלצה הטובה ביותר שיכולה לתת אשת ספרות מסדר הגודל של לאה גולדברג היא לבחור ולתרגם בעצמה כמה מיצירות הספרות הגדולות ביותר. מבין תרגומיה הרבים של גולדברג נמצא את האפוס הספרותי הגדול של המאה ה-19, מלחמה ושלום ללב טולסטוי.
מאז ומתמיד נמשכה גולדברג לספרות הרוסית, ובטולסטוי ראתה אחד מענקיה הבלתי מעורערים. אין זה פלא שהסופרת שעברה את שתי מלחמות העולם ראתה במלחמה ושלום את הספר הרלוונטי מבין שתי יצירותיו הגדולות. במהלך מלחמת העולם השנייה חזרה גולדברג אל מלחמה ושלום ברשימה ל"מוסף לשבתות ולמועדים" של דבר (31.5.1940). מבחינתה הייתה תבוסת נפוליאון וחלוקתה המחודשת של אירופה, לאחרי הסתלקותו מהזירה, כפי שתוארה בספרו של טולסטוי, דרך להילחץ מהסיוט הנאצי הסוגר על אירופה:
אנחנו הקוראים היום את הספר הזה – אנחנו, משום שמעולם, כפי שנודע לי משיחות עם אנשים קוראים, לא הרבו לקוראו כמו עתה – מצפים ברטט לחלקו האחרון. לא חשוב כלל שכולנו נבונים, כולנו חכמים, כולנו למדנו היסטוריה ואת תולדותיהם של הימים ההם יודעים אנו היטב. אולם הפיתרון שלנו לא על דפי ספרי "תולדות העולם", אלא על דפי הספר הזה. כי להיסטוריה יש המשך והיא מוסיפה ומספרת על מה שהיה "אחר כך", על הקונגרס הווינאי, על מטרניך, על הריאקציה והמחנק באירופה, אך ספרו של טולסטוי נגמר באותה הנקודה שהיא, היא בלבד יכולה להיות נקודת המוצא ל"המשך" שלנו.
- מתוך: לאה גולדברג, יומן ספרותי: מבחר רשימות עיתונות, 1928 – 1941 (ספרית פועלים).
מלחמה ושלום תורגם לראשונה ב-1920 על ידי י. א. טריווש (ויצא בהוצאת שטיבל). גרסה חדשה של התרגום נעשתה בידי לאה גולדברג בשנת 1952 ומהדורה חדשה ומתוקנת של תרגום זה, מעשה ידיו של חיים פלג, יצאה בהוצאת ספריית פועלים בשנת 1976.
ולמרות הכל, ספרות עברית
את הרשימה על מלחמה ושלום פירסמה גולדברג בסוף שנות השלושים לחייה. אך אם הייתה נשאלת הנערה לאה גולדברג מיהו הסופר האהוב עליה, הייתה ודאי בוחרת בסופר העברי אורי ניסן גנסין, מחבר הנובלות הפיוטיות על חיי היהודים באירופה. גולדברג כל כך הזדהתה עם תיאור דמויותיו המודרניות, החיות בעולם האירופאי והיהודי במקביל, עד שביומנה של הנערה בת השש-עשרה כתבה שהיא חשה את עצמה "ציטטה מיצירתו של גנסין. ציטטה מפורטת מאד" (30.10.1927). עבורה היה גנסין הסופר שהצליח יותר מכל להביא את הספרות האירופאית ליהודים ואת היהודים לספרות האירופאית, מבלי לוותר על אף אחד מהם.
סיפוריו הקצרים של גנסין נכתבו בנימה לירית אנושית, אבל בלי רגשנות. והם ששיכנעו אותה לדבוק בייעוד החדש שבחרה לעצמה: סופרת ומשוררת עברית. היא המשיכה לדבוק ביצירתו כל חייה. ברשימה על א. נ. גנסין שפירסמה ב-1946 התרעמה על המקום השולי שיועד לסופר:
ואצלנו אומרים, שמעתי אומרים: "מה היה לי גנסין, מה-אהבתי את גנסין, הוא היה קרוב לי". כמעט תמיד בזמן עבר, כלומר באותו זמן "שהייתי בגולה והייתי קרוב יותר לעולם המתואר בספריו". זהו פרי הקריאה השטחית. עולמו גדול הרבה יותר מן העיירה שלו. זהו העולם של הרומן החדש האירופי, העוקב אחר הגוונים הדקים שבנשמת האדם.
-
לאה גולדברג, האומץ לחולין: בחינות וטעמים בספרותנו החדשה (ספרית פועלים)
סיפור בלשים לילדים
סוד שמור הוא בין הכותבים שהמחבר ספר אהוב לילדים זוכה לקוראים נאמנים לכל אורך חייהם. ובאמת, סביר בהחלט שאת יצירתה המופלאה של לאה גולדברג פגשנו כבר בגן הילדים, או אפילו לפני.
אך הסופרת והמשוררת לא רק כתבה לילדים, היא גם חשבה עמוקות על היצירות המיועדות להם וכתבה כמה ביקורות ומחקרים עליה. כמה מהם אוגדו בספר שיצא לאחר מותה, "בין סופר ילדים לקוראיו" (כינסה והקדימה דברים לאה חובב, ספרית פועלים).
אחת הביקורות מושכות העין בספר זה נקראת "סיפור בלשים לילדים", והיא מוקדשת לספר "אמיל והבלשים" של אריך קסטנר.
הרשימה של גולדברג נפתחת במחלוקת המרה בין הסופרים לפדגוגים סביב השאלה, האם ספרות הילדים צריכה להימנע מלהזכיר "את המוות, הגניבה והרצח", או שיש לספר לילד על החיים כולם – על הטוב ועל הרע שבהם? לאה גולדברג החזיקה בדעה השנייה, ולכן גם העריכה את הרומן של קסטנר על "חיוניותו המפליאה, השופעת מן הפעולה, מן הדיאלוג, מכל הערה והערה".
והעיקר: הסופר אינו צועק מכל שורה ושורה: "אני ילד, אני חברכם", אלא מעז להגיד לקוראיו הקטנים – "אדם בוגר אני, הרואה, אתכם, ילדים, כאנשים, אנשים קטנים, אך כל תכונות האדם בכם, אני מכבד אתכם ומספר לכם על עצמכם ברצינות גמורה".
-
לאה גולדברג, בין סופר ילדים לקוראיו: מאמרים בספרות ילדים (ספרית פועלים)
הרשימה של גולדברג נגעה לתרגום הראשון של אמיל והבלשים בידי אלתר אילי (הוצאת יזרעאל, 1935). היא העריכה את התרגום העברי הזה כיוון שלדעתה הוא "מכפר על ה"לוקאליות" הברלינאית של הספר. "ההישג של המתרגם הוא בכך שהצליח להוריק יצירה גרמנית מקומית לתוך העברית המתחדשת: דיאלקט הכרך נמסר בדיאלקט הילדים הארצישראלי – חי וסימפאטי." מאז תורגם אמיל והבלשים פעמיים נוספות: בידי אוריאל אופק ומיכאל דק.
בין הספרות לחיים
רבות כבר דובר על הקשרים ההדוקים שבין חייה של לאה גולדברג לבין יצירתה. לפעמים הטון משעשע, כמו במקרה של "משירי ארץ אהבתי" המצוטטים שוב שוב כדוגמה לשירי אהבת הארץ ונכתבו ככל הנראה עבור ליטא מולדתה. לפעמים, כמו במקרה של אהבותיה הנכזבות הרבות והשפעתן על שירתה, הטון מלנכולי יותר.
ברשימה קצרה שחיברה על הביוגרפיה שפרסם מקס ברוד על פרנץ קפקא (1937) הצליחה גולדברג לאחוז בספרותי ובאישי, בלאומי ובפרטי, והכל בפסקה קצרה אחת אודות מי שהכתירה כגדול "יוצאי הדופן" שבספרות, והיחידי בהם שיסודו באמת עליונה:
שהוא [קפקא] היה קרוב לנו – למד עברית (בסוף חייו כבר קרא עברית), חלם על ארץ ישראל, התעניין בפרטי-הפרטים של בניין הארץ – זוהי אחת העובדות המעודדות בתולדות תנועה הציונית. דווקא הוא, שלא היה בו שום קו "בעל-ביתי", רוחו החופשית שאינה מחוברת לקרקע – רוח כזאת חסרה מאוד בספרות העברית. מאנשי המערב באו אלינו אחרים לגמרי. במזרח לא היו לו דומים. הוא היה – האדם המיוחד. היחיד. ואם נפש כזאת יכולה למצוא שורשים אצלנו, הרי זו אחת ההוכחות של הצדק העליון, האנושי שבשאיפותינו.
-
רשימות אגב קריאה: מקס ברוד מספר על קפקא. מתוך: לאה גולדברג, יומן ספרותי: מבחר רשימות עיתונות, 1928 – 1941 (ספרית פועלים).
לקריאה נוספת
לאה גולדברג, בין סופר ילדים לקוראיו: מאמרים בספרות ילדים (ספרית פועלים)
לאה גולדברג, יומן ספרותי: מבחר רשימות עיתונות, 1928 – 1941 (ספרית פועלים)
לאה גולדברג, מדור ומעבר: בחינות וטעמים בספרות כללית (ספרית פועלים)
לאה גולדברג, האומץ לחולין: בחינות וטעמים בספרותנו החדשה (ספרית פועלים)
חמוטל בר-יוסף, לאה גולדברג: גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי (מרכז זלמן שזר)
פגישות עם משוררת, עורכות: רות קרטון-בלום וענת ויסמן (ספרית פועלים והאוניברסיטה העברית)
